top of page

סליחה, אני לא בתפקיד

| 07.06.24 | א' בסיוון תשפ"ד
מגזימים סיפור אהבה.jpg

לילה אחד בלבנון התחלתי לחשוב שאולי יש בעיה עם הדור שלי. זה התחיל בצעקות שנשמעו במאהל הפלוגתי. משהו לא שגרתי ולא ברור קרה שם, אבל רובנו היינו שקועים בשנת לוחמים כבדה ומשתקת כל כך, שרק בבוקר התחלנו לאסוף את שברי האירוע הזה, שהיה מוזר לא רק במונחים לבנוניים אלא אפילו במונחי הפלוגה שלנו שהיתה באמת חתיכת תופעה. עד ארוחת הבוקר המעאפנה, [לעולם כנראה לא אצליח להכין את הביצים הירקרקות של רס"ר ברדוגו] כבר סיימנו להדביק את הסיפור הבא: בשעת לילה מאוחרת, השומר הרגיש מאוד לא טוב. הוא היה אמור לפטרל במאהל, ויש אומרים שהתמוטט. ככל הנראה עבר אירוע לבבי כלשהו. היינו המומים: איך התקף לב? הבחור צנחן ובן פחות מ 20! אין ספק שרק בפלוגה שלנו משהו כזה יכול להתרחש.
בזמן שהשומר על הקרקע, עבר שם במקרה אחד הקצינים, שנקרא לו אבשה, למרות שאני לא בטוח שזה לא היה שמו. אבשה היה קצין ג'ינג'י מזוקן, ג'אמוס אלפא ופרא אדם לא קטן, מגבול יפו-בת ים, והוא הבין מיד את חומרת האירוע, רץ לאוהל של החובשים והתחיל לנער אותם מהשק"ש. ההשכמה כללה צעקות אימים, פירוק האוהל וקללות שהיו גורמות לאוהדי כדורגל להסמיק. ברגע מסוים, הוציא אחד החובשים את הראש משק השינה, וכך, בחינניות של צב, אמר ביובש מנומנם "אבל זאת לא המשמרת שלנו. אנחנו לא בתפקיד". שכה יהיה לנו טוב. הקצין הג'ינג'י השתתק לרגע. למול תגובה כזאת לא היו לו קללות. תימהון כבד רבץ עליו. אבל הרגע חלף, והוא התפוצץ עליהם בצעקות, והמשיך להתפוצץ עד שהם סיימו לטפל בחייל, והמשיך גם למחרת בבוקר בשיחת הנזיפה הפלוגתית שהוא הוריד עלינו, פלוגת נח"ל מוצנח במלחמת לבנון הראשונה. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל אין ספק שמעולם לא התכווצתי ככה מבושה.
אנחנו לא בתפקיד? זאת לא המשמרת שלנו?
נחלאווים תמיד אהבו לשיר. היו ימים שיחידת העילית של הנח"ל הייתה הלהקה. ואכן, התגובה המיידית לאירוע היה שכתוב יסודי שעשינו לשיר "בלדה לחובש". אם יש שירים שהם פרות קדושות, "בלדה לחובש" היה אחד כזה. בפסטיבל הזמר והפיזמון של שנת 69, יהורם גאון השתתף עם שני שירים וזכה עם שניהם במקום הראשון והשני. אבל בעוד השיר "עץ האלון" הזמין פרודיות, "בלדה לחובש" זכה למעמד הנדיר של יצירות שלכבודם המסדר יעבור לדום. אך לא עוד. מאותו יום ארור, נולדה אצלנו השורה: "עליתי על מוקש, זעק אז הפצוע/ אני לא בתפקיד, ענה לו החובש". וכן הלאה, לאורך ולרוחב של הבלדה. ובכל פעם שהגחכנו את השיר, ידענו טוב מאוד שאת עצמנו אנחנו מגחיכים, ושהשורה התחתונה היא שהדור החביב שלנו, גדל והתגייס והנה אנחנו: החיילים המחורבנים ביותר בתולדות צה"ל. זמן מה לפני כן נחטפו שמונה נחלאים, וכל מי שראה אותנו ברחוב עם תג המגל והחרב, צעק לנו "חטיפים"!! במבה ביסלי!! היכרנו בעובדה שעלינו לא ישירו שירי גבורה ועוז רוח. לא. אנחנו פשוט לא מגרדים את תחתית הסטנדרטים של אליפלט ודודו. נכון. היו לנו נסיבות מקילות. המלחמה שלנו, שניסו לקרוא לה מבצע, היתה שנויה במחלוקת. איש לא האמין להנהגה הקלוקת. המילים "שלום הגליל" עוררו גיחוך. והשורה היחידה שנותרה מהמלחמה ההיא היתה "חושב עלייך המון, חייל שבוז מלבנון". אלו לא היו רק שני החובשים המסוימים ההם. התחושה היתה שזה כולנו. בפלוגה היו נחלאים מכל תנועות הנוער וכל הצבעים הפוליטיים, אבל אף אחד לא האמין שאנחנו במשימת הגנה מקודשת או שיש טעם לכל זה. ציינתי כבר בעבר שכשהתבקשנו לכתוב צוואות, כתבנו רק דאחקות ושטויות. איזה מזל שנשארנו בחיים. רק לחשוב שמישהו היה קורא את הצוואות הללו.
המילה "שבוז", צינית ועלובה ככל שתהיה, היתה אמת לאמיתה. אליפלט לא היה שבוז. גם גדי וצבי לא היו שבוזים. אנחנו? זה בערך כל מה שאפשר היה לומר עלינו. וגם אם אני מגזים כעת, ואני כנראה מגזים, זאת היתה התחושה. ואני חוזר ומהרהר בכך היום כי הולך ומתברר לי שישראל צריכה להיפרד לשלום משכבת ההנהגה, שהיא פחות או יותר בני הדור שלי. נכון, עשינו גם כמה דברים טובים ועוד נעשה, אבל הדבר הטוב ביותר שבני הדור שלי עשו, מבחינת מדינת ישראל, זה לגדל את הצעירים המופלאים של היום. אלו שמתבקשים להתייצב בהקדם וליטול את עמדות המפתח והתיקון.
**
השבוע נפרדנו מדוד לוי, ואת דמותו כדאי שכולנו נזכור ונלמד היטב לקראת הימים שעוד נכונו לנו. רבים מאלו שכבר מתגעגעים לדוד לוי, החכם, המתון והממלכתי, לעגו לו ובזו לו בימים שבהם כיהן בצמרת ההנהגה הישראלית. קשה להאמין שבספרי לימוד ההיסטוריה הישראלית יופיע אי פעם פרק בשם "בדיחות דוד לוי" אבל לא היה מזיק אם כל אחד מאיתנו היה מקדיש כמה דקות למחשבה על הבדיחות ההן שלא היו מצחיקות מי יודע מה, ובכל זאת הכילו בתוכן את גרעין הקלקול של תקופה שלמה. רוב הבדיחות הללו היו תרגום לעברית של בדיחות אנגליות על אירים. בדיחות אמריקאיות על פולנים וכו. הבדיחות לא היו עליו אלא על המוצא שלו. צורך הטיעון החליטה מדינת ישראל שצרפתית איננה שפה זרה. לצורך הטיעון החליטו מפלגות העבודה והפועלים, שהעובדה שלוי התחיל את דרכו כפועל בניין, תוזכר איכשהו דווקא לגנותו. אין מה לכעוס על עצמנו. יש להבין וללמוד.
אספר על אירוע קטנטן שהתרחש סנטימטרים ספורים ממני. הוזמנתי להנחות את כנס המימונה באשדוד. הכנס הזה הוא אירוע אקדמי מכובד שמתקיים בכל שנה בהיכל התרבות האשדודי, יש בו הרצאות ודיונים מלומדים ואין בו מופלטות. סוג של עיקרון. ולמרות שמדובר במסורת ארוכה, אנשים ששומעים לראשונה על כנס המימונה, עדיין נוטים להגיב באופן משעשע.
אני חושב שזה היה בכנס הראשון. דוד לוי הוזמן להיות אורח הכבוד והנאום שלו פתח את הכנס. רגע לפני כן, שוחחנו ליד פינת הקפה. וחוץ מתיאומים ומנהלות, שנינו התעניינו לדעת האם יש קירבה משפחתית בינינו. [למרבה הפלא אין! למרות ששתי המשפחות הגיעו מסביבת העיר רבאט.] לפתע הגיע למקום חבר מועצה מקומי. היה לו מראה של רב, והוא ביקש לדבר בדחיפות עם כבוד השר. לוי האיר לו פנים: "כן בבקשה".
" תגיד להם, תגיד להם על הבמה, שבמרוקו היינו מקפידים בהלכה קלה כבחמורה"
לוי לא השתהה רגע: "דברים ריקים!! איוולת!!" הוא הרים את קולו "מה שהיה מיוחד בחכמי מרוקו, זה שהם ידעו להבחין בין קלה לבין חמורה"
הדברים הממו אותי. הבהירות. הסירוב להנהן מול קלישאה. התבונה החדה והרהיטות. גם אני גדלתי על הבדיחות. לבושתי, אפילו סיפרתי כמה. ומי לא? אט אט הבינו כל הלגלגנים, כמה חסרים לישראל מנהיגים בשיעור קומתו של דוד לוי ז"ל.
**
הבהרה והתנצלות: בשבוע שעבר טעיתי כשכתבתי כאן כאילו ח"כ אלמוג כהן הגיש את כתב התביעה לחיים לווינסון בזמן שבאולפן הטלוויזיה נכח אלי אלבג. חשבתי כך משום שלמדתי על האירוע מתוך סרטון שנערך באופן שמעורר את הרושם הזה. האמת היא שאלבג הגיע לאולפן זמן רב אחרי שאלמוג כהן כבר עזב אותו.
חה"כ כהן יצר איתי קשר וביקש [באדיבות ובחביבות] לתקן את הרושם. הוא הבהיר שלא היה מעז לעשות זאת בנוכחותו של בן למשפחת חטופים. אמרתי לו שאני עדיין חושב שנבחרי ציבור אמורים להתמקד כרגע במשימות אחרות, אבל הצדק איתו, ואני שמח להבהיר זאת ומתנצל על הרושם המוטעה.

טורים נוספים

לילה אחד בלבנון התחלתי לחשוב שאולי יש בעיה עם הדור שלי. זה התחיל בצעקות שנשמעו במאהל הפלוגתי. משהו לא שגרתי ולא ברור קרה שם, אבל רובנו היינו שקועים בשנת לוחמים כבדה ומשתקת כל כך, שרק בבוקר התחלנו לאסוף את שברי האירוע הזה, שהיה מוזר לא רק במונחים לבנוניים אלא אפילו במונחי הפלוגה שלנו שהיתה באמת חתיכת תופעה. עד ארוחת הבוקר המעאפנה, [לעולם כנראה לא אצליח להכין את הביצים הירקרקות של רס"ר ברדוגו] כבר סיימנו להדביק את הסיפור הבא: בשעת לילה מאוחרת, השומר הרגיש מאוד לא טוב. הוא היה אמור לפטרל במאהל, ויש אומרים שהתמוטט. ככל הנראה עבר אירוע לבבי כלשהו. היינו המומים: איך התקף לב? הבחור צנחן ובן פחות מ 20! אין ספק שרק בפלוגה שלנו משהו כזה יכול להתרחש. 
בזמן שהשומר על הקרקע, עבר שם במקרה אחד הקצינים, שנקרא לו אבשה, למרות שאני לא בטוח שזה לא היה שמו. אבשה היה קצין ג'ינג'י מזוקן, ג'אמוס אלפא ופרא אדם לא קטן, מגבול יפו-בת ים, והוא הבין מיד את חומרת האירוע, רץ לאוהל של החובשים והתחיל לנער אותם מהשק"ש. ההשכמה כללה צעקות אימים, פירוק האוהל וקללות שהיו גורמות לאוהדי כדורגל להסמיק. ברגע מסוים, הוציא אחד החובשים את הראש משק השינה, וכך, בחינניות של צב, אמר ביובש מנומנם "אבל זאת לא המשמרת שלנו. אנחנו לא בתפקיד". שכה יהיה לנו טוב. הקצין הג'ינג'י השתתק לרגע. למול תגובה כזאת לא היו לו קללות. תימהון כבד רבץ עליו. אבל הרגע חלף, והוא התפוצץ עליהם בצעקות, והמשיך להתפוצץ עד שהם סיימו לטפל בחייל, והמשיך גם למחרת בבוקר בשיחת הנזיפה הפלוגתית שהוא הוריד עלינו, פלוגת נח"ל מוצנח במלחמת לבנון הראשונה. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל אין ספק שמעולם לא התכווצתי ככה מבושה. 
אנחנו לא בתפקיד? זאת לא המשמרת שלנו?
נחלאווים תמיד אהבו לשיר. היו ימים שיחידת העילית של הנח"ל הייתה הלהקה. ואכן, התגובה המיידית לאירוע היה שכתוב יסודי שעשינו לשיר "בלדה לחובש". אם יש שירים שהם פרות קדושות, "בלדה לחובש" היה אחד כזה. בפסטיבל הזמר והפיזמון של שנת 69, יהורם גאון השתתף עם שני שירים וזכה עם שניהם במקום הראשון והשני. אבל בעוד השיר "עץ האלון" הזמין פרודיות, "בלדה לחובש" זכה למעמד הנדיר של יצירות שלכבודם המסדר יעבור לדום. אך לא עוד. מאותו יום ארור, נולדה אצלנו השורה: "עליתי על מוקש, זעק אז הפצוע/ אני לא בתפקיד, ענה לו החובש". וכן הלאה, לאורך ולרוחב של הבלדה. ובכל פעם שהגחכנו את השיר, ידענו טוב מאוד שאת עצמנו אנחנו מגחיכים, ושהשורה התחתונה היא שהדור החביב שלנו, גדל והתגייס והנה אנחנו: החיילים המחורבנים ביותר בתולדות צה"ל. זמן מה לפני כן נחטפו שמונה נחלאים, וכל מי שראה אותנו ברחוב עם תג המגל והחרב, צעק לנו "חטיפים"!! במבה ביסלי!! היכרנו בעובדה שעלינו לא ישירו שירי גבורה ועוז רוח. לא. אנחנו פשוט לא מגרדים את תחתית הסטנדרטים של אליפלט ודודו. נכון. היו לנו נסיבות מקילות. המלחמה שלנו, שניסו לקרוא לה מבצע,  היתה שנויה במחלוקת. איש לא האמין להנהגה הקלוקת. המילים "שלום הגליל" עוררו גיחוך. והשורה היחידה שנותרה מהמלחמה ההיא היתה "חושב עלייך המון, חייל שבוז מלבנון". אלו לא היו רק שני החובשים המסוימים ההם. התחושה היתה שזה כולנו. בפלוגה היו נחלאים מכל תנועות הנוער וכל הצבעים הפוליטיים, אבל אף אחד לא האמין שאנחנו במשימת הגנה מקודשת או שיש טעם לכל זה. ציינתי כבר בעבר שכשהתבקשנו לכתוב צוואות, כתבנו רק דאחקות ושטויות. איזה מזל שנשארנו בחיים. רק לחשוב שמישהו היה קורא את הצוואות הללו.
המילה "שבוז", צינית ועלובה ככל שתהיה, היתה אמת לאמיתה. אליפלט לא היה שבוז. גם גדי וצבי לא היו שבוזים. אנחנו? זה בערך כל מה שאפשר היה לומר עלינו. וגם אם אני מגזים כעת, ואני כנראה מגזים, זאת היתה התחושה. ואני חוזר ומהרהר בכך היום כי הולך ומתברר לי שישראל צריכה להיפרד לשלום משכבת ההנהגה, שהיא פחות או יותר בני הדור שלי. נכון, עשינו גם כמה דברים טובים ועוד נעשה,  אבל הדבר הטוב ביותר שבני הדור שלי עשו, מבחינת מדינת ישראל, זה לגדל את הצעירים המופלאים של היום. אלו שמתבקשים להתייצב בהקדם וליטול את עמדות המפתח והתיקון. 
**
השבוע נפרדנו מדוד לוי, ואת דמותו כדאי שכולנו נזכור ונלמד היטב לקראת הימים שעוד נכונו לנו. רבים מאלו שכבר מתגעגעים לדוד לוי, החכם, המתון והממלכתי, לעגו לו ובזו לו בימים שבהם כיהן בצמרת ההנהגה הישראלית. קשה להאמין שבספרי לימוד ההיסטוריה הישראלית יופיע אי פעם פרק בשם "בדיחות דוד לוי" אבל לא היה מזיק אם כל אחד מאיתנו היה מקדיש כמה דקות למחשבה על הבדיחות ההן שלא היו מצחיקות מי יודע מה, ובכל זאת הכילו בתוכן את גרעין הקלקול של תקופה שלמה. רוב הבדיחות הללו היו תרגום לעברית של בדיחות אנגליות על אירים. בדיחות אמריקאיות על פולנים וכו. הבדיחות לא היו עליו אלא על המוצא שלו. צורך הטיעון החליטה מדינת ישראל שצרפתית איננה שפה זרה. לצורך הטיעון החליטו מפלגות העבודה והפועלים, שהעובדה שלוי התחיל את דרכו כפועל בניין, תוזכר איכשהו דווקא לגנותו. אין מה לכעוס על עצמנו. יש להבין וללמוד. 
אספר על אירוע קטנטן שהתרחש סנטימטרים ספורים ממני. הוזמנתי להנחות את כנס המימונה באשדוד. הכנס הזה הוא אירוע אקדמי מכובד שמתקיים בכל שנה בהיכל התרבות האשדודי, יש בו הרצאות ודיונים מלומדים ואין בו מופלטות. סוג של עיקרון. ולמרות שמדובר במסורת ארוכה, אנשים ששומעים לראשונה על כנס המימונה, עדיין נוטים להגיב באופן משעשע.
אני חושב שזה היה בכנס הראשון. דוד לוי הוזמן להיות אורח הכבוד והנאום שלו פתח את הכנס. רגע לפני כן, שוחחנו ליד פינת הקפה. וחוץ מתיאומים ומנהלות, שנינו התעניינו לדעת האם יש קירבה משפחתית בינינו. [למרבה הפלא אין! למרות ששתי המשפחות הגיעו מסביבת העיר רבאט.] לפתע הגיע למקום חבר מועצה מקומי. היה לו מראה של רב, והוא ביקש לדבר בדחיפות עם כבוד השר. לוי האיר לו פנים: "כן בבקשה". 
" תגיד להם, תגיד להם על הבמה, שבמרוקו היינו מקפידים בהלכה קלה כבחמורה"
לוי לא השתהה רגע: "דברים ריקים!! איוולת!!" הוא הרים את קולו "מה שהיה מיוחד בחכמי מרוקו, זה שהם ידעו להבחין בין קלה לבין חמורה"
הדברים הממו אותי. הבהירות. הסירוב להנהן מול קלישאה. התבונה החדה והרהיטות. גם אני גדלתי על הבדיחות. לבושתי, אפילו סיפרתי כמה. ומי לא? אט אט הבינו כל הלגלגנים, כמה חסרים לישראל מנהיגים בשיעור קומתו של דוד לוי ז"ל. 
**
הבהרה והתנצלות: בשבוע שעבר טעיתי כשכתבתי כאן כאילו ח"כ אלמוג כהן הגיש את כתב התביעה לחיים לווינסון בזמן שבאולפן הטלוויזיה נכח אלי אלבג. חשבתי כך משום שלמדתי על האירוע מתוך סרטון שנערך באופן שמעורר את הרושם הזה. האמת היא שאלבג הגיע לאולפן זמן רב אחרי שאלמוג כהן כבר עזב אותו. 
חה"כ כהן יצר איתי קשר וביקש [באדיבות ובחביבות] לתקן את הרושם. הוא הבהיר שלא היה מעז לעשות זאת בנוכחותו של בן למשפחת חטופים. אמרתי לו שאני עדיין חושב שנבחרי ציבור אמורים להתמקד כרגע במשימות אחרות, אבל הצדק איתו, ואני שמח להבהיר זאת ומתנצל על הרושם המוטעה.

סליחה, אני לא בתפקיד

| 07.06.24 | א' בסיוון תשפ"ד
איך תקרית מימיי כחייל, שכללה קצין ג'ינג'י נמרץ מול חובשים מנומנמים בשק שינה, גרמה לי להתכווץ מבושה
ולימדה אותי על ההשלכות של בריחה מאחריות ולמה כולנו צריכים לבקש סליחה מאוחרת מדוד לוי ז"ל?
את התחקיר על התנהלותה של השרה מירי רגב, אי אפשר לבטל במשיכת כתף. רוב המתייחסים לחשיפות שעלו בתחקיר של רביב דרוקר [גילוי נאות, אני משתתף בפאנל שהוא מנחה], התמקדו בעיקר בפן המשפטי של הפרשה, ותהו מתי המשטרה תפתח בחקירה של מה שנראה לכאורה כמו הפרת אמונים חמורה. אני, באופן אישי מוטרד לא פחות מתרבות החנופה. חוסר הבושה. הנרקיסיזם. נגעלתי מגסות הרוח [לא הייתי יושב לרגע בבית קפה שהמלצרים בו היו מנהלים ביניהם שיח דומה למה שקורה בכוורת של רגב]. עם כל הכבוד לשבועת האמונים של השרה שיש לחקור אם לא הופרה עד עפר, כולנו [ימין או שמאל. לא רלוונטי] אמורים להזדעק מול הפן הרגשי שהתגלה שם. כי הרגש הדומיננטי שעולה מהתכתובות של רגב והצוות, הוא שנאה. שנאה אובססיבית לשמאלנים. ולמען האמת שנאת כל מי שלא עובד בשביל רגב. והשאלה הבוערת ביותר שנתקלתי בה השבוע, מהמספרה ועד הורי הכיתה שמתכוננים למסיבת סיום, היא: האם מדובר במקרה נקודתי, או שמא דברים דומים ותרבות דומה היו מתגלים בכל משרד ממשלתי שהיינו מכוונים אליו זרקור. 
**
אין ספק. דווקא בשנה הקשה ביותר בתולדותיה של ישראל, הרווחנו את הממשלה האחראית והמרשימה ביותר שאפשר לדמיין. בכל יום ויום נתקלים נציגי הקואליציה באפשרות להתעלות או להתבזות, להפגין מנהיגות או עליבות, ובכל פעם מחדש הם בוחרים באפשרות השנייה. בכל יום ויום עומדים חבר או חברת קואליציה כלשהם מול הזדמנות פז לשתוק, ופעם אחר פעם הם מפספסים את ההזדמנות, ומנפקים, אבוי, את המילים האומללות ביותר שאפשר היה לנפק במקום ובזמן ההם. 
קצב האספקה של ה"פנינים" הללו, הוא לא פחות מעוצר נשימה. היו ימים שפליטת פה של פוליטיקאי גס רוח היתה יכולה להעסיק את המדינה במשך חודשים. סאטיריקנים בחשו בה, וכותבים מושחזים היו שוזרים לה פרפרזות; היא הוכיחה חיי מדף מרשימים, והתגלגלה לתוך הסלנג הישראלי, שם עשתה את המסלול מפרפר ועד גולם, וסיימה כקלישאה לגיטימית שרק מעטים עוד זוכרים את מקורה. אבל היום? מי יכול לעמוד בקצב? מטחים יומיומיים משוגרים אלינו בלי התראה או הגנה אבירית, ואם לא גוטליב, אז קרעי, ואם לא דודי אז אלמוג. 
כך ישב חבר הכנסת אלמוג כהן באולפן, וניצל את ההזדמנות למסור למנחה, חיים לוינסון, כתב תביעה על לשון הרע. באולפן נכח גם אלי אלבג, אביה של לירי, תצפיתנית שחטופה בעזה שקרע בזעף את המעטפה, אבל גם בלעדיו, כולנו היינו אמורים לשאול – ולשאוג :"במה לעזאזל מתעסקים נבחרי הציבור במדינה הזאת?" 
האירוע המפואר הזה עלה בשיחת חברים שניהלנו השבוע סביב השאלה: איך הגענו לשכבת הנהגה ירודה ובלתי כשירה כל כך. ואז מישהו הציע שנחשוב ביחד על הכיתות שלמדנו בהן בבית הספר- ביסודי וגם בתיכון- ונשאל את עצמנו ביושר: מי מבין החבר'ה נכנס לעשייה הפוליטית. בשלב הראשון חשבנו על אלה שהצטיינו בלימודים. הגאונים האלה שגרפו עשיריות, התכוננו ברצינות למבחנים. הביאו נחת להורים. ביקשו ליום ההולדת מתנות כמו מיקרוסקופ ו"עיר הנמלים" ונרשמו לנוער שוחר מדע.
מה איתם באמת? עד כמה שידוע לי אף אחד מהחבר'ה הממושקפים לא הלך לפוליטיקה.  גם החברים שלי הסכימו בנקודה הזאת.
רגע, מה עם אלה שהיו חזקים בפעילות חברתית? החברה'מנים שארגנו טיולים, נכנסו חזק לתנועות הנוער והצטיינו בהדרכה. נכון, הם שילמו על כך מחיר מסוים בציונים, אבל ללא ספק אהבו את מה שעשו ועשו את מה שאהבו? מה איתם? האם הם עדיין נועלים פלאדיום? האם מי מחברי הכנסת האלה מזכיר לנו אותם?
לא. מה?...
ואולי אלה שידענו שהם לא מגיעים לטיול כי הם צריכים לעזור להוריהם קשי היום? נו, הנערות והנערים הטובים האלה שתמיד נראו קצת יותר מבוגרים מכולנו, ושהיו נרדמים לפעמים גם כשהשיעור לא היה משעמם.... לא. איש מהם לא הלך לפוליטיקה. אז אולי החברים שהתמסרו לכישרון מגיל צעיר וניגנו כינור, או הרכיבו מטוסים, בלעו ספריות שלמות או עשו חגורה שחורה? אבל גם כאן נאלצנו להודות שלא כל כך. הם עצמם לא הלכו לפוליטיקה, והפוליטיקאים של היום לא מזכירים לנו איש מהם.
ואז, ברגע נמוך מאין כמותו אך צלול ומזוכך, שלף אלמוג כהן את מעטפת התביעה קבל עם ומצלמות, ומול פניו הנדהמות של אלי אלבג, ולפתע כולנו נזכרנו. ברור. הרי לכל ילד בכיתה היה כישרון מיוחד לו שהוא טיפח בשקידה, ולכל אחד מאיתנו היה בכיתה אחד שכל מה שהוא ידע, זה להשמיע קולות של נפיחה מבית השחי. זה היה הקטע שלו. הוא עשה את זה בהפסקה ועשה את זה בשיעור. הוא עשה את זה בקבלת שבת, ולפעמים אפילו בטקסים החגיגיים. גם אז, עם החולצה הלבנה, הוא מצא לנכון להכניס כף יד אל בית השחי, לסגור עליה בתנועה מדויקת ולזרוח מאושר ברגע שבקע משם הצליל שאין לטעות בו. וכן, זה הבחור מהכיתה שהחליט ללכת לבית המחוקקים שלנו. 
**
זה סיפור די אישי, אבל גם מאוד ירושלמי. הוא נפתח בפני לפני כחודש, ואני נרגש למסור אותו כאן לכבוד יום ירושלים.
הבחור שישב מול ההגה היה גבוה וספורטיבי. ללא ספק חדר כושר. לא פחות משלוש פעמים בשבוע. זרועות שריריות מכוסות קעקועים עדינים. קרחת מעוצבת. הוא קרא בשמי כאילו אנחנו מכירים. כבר שנים אני מחפש אותך. 
הנה מצאת, חייכתי. [והרהרתי לי: מה עכשיו, ואיך לא בא לי ויכוח פוליטי]
כבר שנים אני מחכה שתיכנס למונית הזאת. רציתי לבקש ממך סליחה. אתה מנחש?
לא היה לי שום מושג מה הוא רוצה מחיי. כבר סלחתי. מה הסיפור? 
הוא לקח את כיסא הנהג קצת אחורה. נשם עמוק. היית עושה סיורים בנחלאות, נכון? היית מספר להם סיפורים, והיה קטע שהיית מכניס את הקבוצה לבית הכנסת "אהליאב" ברח' באר שבע. זוכר אהליאב? והיית מספר להם שם סיפור על בית הכנסת.
-איזה בית כנסת מתוק. געגועים ...
כן. ואתה זוכר שהגיעו אליך פתאום חבורה מבית הכנסת, קיצוניים. לבושים כמו חרדים ככה, וצעקו עליך. וקראו לך בשמות. ואיומים. ודרשו שתפסיק להכניס קבוצות לבית הכנסת, וצעקו: פריצות...
-איזה פריצות, אחי... עבור חלק מהמבקרים זאת היתה הפעם הראשונה בחיים בבית כנסת, והם התרגשו מאוד, וניגשו להגיד שהם פתאום חושבים מחדש על הבר מצווה של הילד. תקשיב, זה פרק בחיים שלי שקצת השארתי מאחורי. לא רציתי מלחמות והבנתי שהם מפעילים לחץ על הגבאי המתוק של בית הכנסת שמאוד אהב את מה שעשיתי. אז פשוט החזרתי לו את המפתחות, ובניתי את הסיור מחדש. בלי בית כנסת. 
- אני הייתי אחד מהקיצוניים האלה. 
-מה?
הבטתי בו שוב. הקעקועים. הגופייה. הקרחת המאובזרת
-	אני הייתי אחד מהם. רק רציתי להסתכל לך בעיניים ולבקש סליחה. תבין, עד היום אני לא עובד בשבת. והולך לשעורי תורה. אבל קיצוניות זה לא הדרך
והוא אמר עוד דברים, בנסיעה הזאת, אבל הדמעות כבר הרטיבו לי את כל ההאזנה ואני לא זוכר כלום. שאלו שלום ירושלים

קולות מבית השחי

| 31.05.24 | כ"ג באייר תשפ"ד
ההתנהלות של השרה מירי רגב בתחקיר, ורגעי הביזאר של ח"כ אלמוג כהן מול אב שכול בשידור חי, הפילו לי
אסימון בשאלה מי באמת הולך לפוליטיקה רמז: לא התלמידים הגאונים שהביאו ציונים טובים ונחת להורים
בדבר אחד אין ויכוח. בדבר אחד אין ספק. העולם הוא מקום קצת יותר טוב מאז אותה תאונת מסוק באיראן. באופן אישי לא הבנתי את הדיווח "נחיתה קשה". אצלנו לא היה קשה בכלל, והבשורה מאיראן נחתה פה ברכות מלטפת של מלחמת כריות. קשה לזכור מתי הודעה על תאונה שימחה כל כך, ואני מתנצל מראש אם בין נוסעי המסוק היו, במקרה, גם חפים מפשע. ובכל זאת רבים מאיתנו חשו אי נעימות עם הנעימות שהם חשו. נזכרתי בבוקר ההוא, לפני שנים, כשהגעתי בתלבושת האחידה וילקוט לבית הספר, אחרי בשורת מותו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים ושונא ישראל. בחצר בית הספר תחכמוני בבת ים, רקדו כולם במעגלים. רקדו ושרו. "נאצר מת, אשתו חולה" ו"עם ישראל חי". באמונה שהם בעצם אותו שיר עצמו. לא היה שם גרגר של רוע בריקודים האלה, וגם לא תאוות נקמה. רק הכרה ילדותית ובריאה בכך, שיש בעולם אנשים אשר ירידתם מהבמה, היא אירוע משמח. שיש טוב ויש רע, והעולם הוא מקום אנושי יותר וטוב יותר, ללא נוכחותם המאיימת והרצחנית של אנשים כמו ראיסי. כרגע, משום מה, איראנים גולים חשים נוח יותר להביע שמחה פומבית מאשר שכניהם בלונדון או בבוסטון. אין להם בעיה לרקוד ולחלק ממתקים ולהעיף כדורי גונדי באוויר. הם עדיין לא נעשו מערביים מספיק, כדי לאבד את החוש הבריא לטוב ולרע, לשמחה ולעצב. 
האם ראיתם את הדיפלומטים הצבועים שקמו על רגליהם, באיחוד האירופי או משהו כזה, לדקה דומיה? האם למישהו מביננו עדיין לא ברור שמחוות האבל העקומות והחלולות הללו, בוקעות בדיוק מאותו מקום שממנו יצא השבוע התובע של בית הדין הבינ"ל בהאג והושיב את ישראל ואת חמאס על אותו ספסל נאשמים? תרבות ריקה מחוללת גינונים ריקים, וכך קרה שהשבוע עמדו לא מעט דיפלומטים מערביים גנריים, חנוטים במיטב הטקסטיל הגנרי, ומתוך תפיסת עולמם ההומניסטית גנרית, הביעו צער חלול על התפגרותו של מי שזכה לכינוי "התליין מטהרן". ולא בגלל שהוא עוזר בבית עם הכביסה.
הרודן שדאג לכך שנשות ארצו שהשתתפו במחאה, ייאנסו עם כניסתן למעצר, ואף טרח לנכוח במעמד באופן אישי. רב מרצחים שתחת שרביטו המזוויע, עמודי התליה ברפובליקה האסלאמית כמעט וקרסו מעומס. בעיקר מתנגדי משטר נתלו שם למוות, אבל גם  נערים צעירים שנתפסו, אבוי, כשהם מתחבקים באופן שנראה למישהו, כאילו גבל בהומוארוטיקה. על תליין ההמונים, שונא זולת שאין דומה לו, הפטרון של חלאות חמאס - קמה והיתה דקה דומיה. דומיה שיכולה לשרור רק בתוך ריקנות מוחלטת. 
**
פרשנים ניסו להעריך איך ישפיע מותו של ראיסי על המצב. רובם קובעים בעצב, ששום דבר לא ישתנה. מחליף יימצא עד מהרה. אותו מחליף, תנוח דעתכם, לא יהיה טוב מקודמו ולא צדיק ממנו. הם עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי האמירה ש"כולנו עוד נתגעגע לראיסי", אבל כמעט ודגדג להם לומר זאת. למה? כי כך נהוג לומר אצלנו כבר שנים.
אינני מומחה לפוליטיקה האיראנית, ולמרות שתמיד היו לנו שכנים פרסים, וחברים פרסים, גם השליטה שלי בשפה העתיקה והיפה הזאת, מכסה בקושי כמה מאכלים נהדרים ואיזה שתי קללות די עסיסיות. ובכל זאת אעז לומר שחייבים להתייחס לנקודה אחת: המזרח התיכון מאוכלס בעיקר באנשים מאמינים. תמונת העולם שמזיזה את גלגלי המחשבה במרחבים הללו, כוללת בתוכה סמלים דתיים, רעיונות דתיים, ולפעמים גם יומרה לזהות במציאות את סימניה של אצבע האלוהים בכבודו ובעצמו. הוא ולא שרף. הוא ולא מלאך. 
לא פעם, למשל, נשמעים הוגים מוסלמים שטוענים בלהט שהעובדה שחלק גדול כל כך מאוצרות האנרגיה העולמית שוכן דווקא במעמקי האדמה והים של ארצות האסלאם, לא יכולה להיות מקרית. העולם המתועש, חילוני מערבי וליברלי ככל שיהיה, תלוי במשאבי הנפט והגז. אלו רובצים, מה לעשות, לא מתחת לכרמי היין של פרובאנס, ולא למרגלות הביג בן. כדי להפעיל את תעשיית המתכת בגרמניה, או את מפעלי הרכב בצ'כיה, צריך להישען על האוצר שנמצא, איפה? בטריטוריות מוסלמיות. מקומות בהם לא התרחשו המהפכות המודרניות – לא המהפיכה התעשייתית ולא הטכנולוגית, לא הפמיניזם ולא הרוקנ'רול. אבל נפט. המון נפט. וכדרכם של דרשנים, הם ממשיכים ותוהים, רטורית כמובן, למה הוא שם, הנפט? למה דווקא שם?
והתשובה - האם צריך לומר זאת בקול? – היא שהנפט שם, כי כך רצה ריבון העולמים. או ליתר דיוק: ראב אל עלמין.  לא בהצבעה דמוקרטית מוקם הנפט במקומו, לא מתוך חלוקה סוציאליסטית צודקת בין העמים, ובטח שלא מתוך התאמה להתפתחות הטכנולוגית שמתרחשת מעל פני האדמה. הנפט שם, כי כך עלה רצון מלפניו, אל-חמדוליללה. 
אם תרצו, ההכרה האמונית הזאת היא אחד המנועים הפנימיים שחוללו ודחפו את ההקצנה של רעיונות כמו הג'יהאד העולמי. כי אם באמת, אצבע אלוהים בכבודה ובעצמה, הביאה לכך שכל ההתפתחות המודרנית [החילונית, הפרוצה והשנואה] תהיה תלויה בפוליטיקה המוסלמית, ותמלא את קופותיה בעושר דמיוני, איך אפשר שלא לראות בזה רמז וקריאה לפעולה.
נכון, ברוב המקרים ישראל והיהודים סובלים מהאנרגיה הדתית שמתחוללת במזרח התיכון. הרעיונות הדתיים שמסביבנו, מרעיפים לעברנו בדרך כלל רגשות עזים שיש בהם, סליחה על האנדרסטייטמנט, מעט מאוד חיבה. או סובלנות. או הכרה בכך שגם היהודים הם בני אדם שנבראו בצלם. אבל אי אפשר לבטל את האפשרות שבסיטואציות מסוימות, אותה גישה דתית ששוררת ברחבי השכונה, ובאיראן בפרט, תשחק דווקא לטובתנו. 
איך בדיוק? ובכן, תוך כדי מלחמה היסטורית שאיראן הכריזה על ישראל; חודש אחרי שהוציאה מתקפה אווירית ענקית [ועקרה] נגדה, בימים שבהם נציגיה של איראן מתחרים נגד עצמם מי ישחרר התבטאות קיצונית יותר ורצחנית יותר נגד היישות הציונית... ובכן כשבאותם ימים עצמם קורה מה שקורה, ודווקא המסוק המסוים שבו יושב הנשיא ראיסי מתרסק כפי שהוא מתרסק, האם זה מופרך כל כך להניח שיהיו מי שגם הפעם יחשבו שמדובר באצבע אלוהים? אצבע ברורה וחדה אל תוך העין, בלי עין הרע? האם זה מופרך כל כך להניח שמי שרואה את אצבע אלוהים בכל התפתחות עולמית גדולה וקטנה, יראה אותה גם הפעם, וטיפ טיפה יירד לו החשק לרתום את כל משאביה של איראן למלחמה שאין אבודה ממנה?
**
אם מדברים על הרוח הדתית שמנשבת בחיינו, חייבים לומר מילה על הראשון לציון הרב יוסף, והדברים שאמר לאחר ליל המתקפה האיראנית. בסוף השבוע האחרון הקדיש העיתון "מקור ראשון" כמה וכמה עמודים לתגובות מלומדות וחריפות על קביעתו שלא צה"ל, לא הרמטכ"ל, ולא ההגנה האווירית, אלא רק תלמידי הישיבות שומרים על ישראל. בקצרה, ובלי לרדת לדקדוקי הטיעונים, גם עיתון דתי ושמרני כמו מקור ראשון, התקשה למצוא מילה אחת טובה על דברי הרב הראשי. דבריו בעיתיים לא רק מבחינה ציבורית, גם מבחינה הלכתית ותורנית אי אפשר להגן עליהם. כל תלמיד חכם בינוני, לא ראשון ולא ראשי, יכול להפריך אותם בקלות ובלי חמדה. כי באמת כבר לא נעים. מה שמעלה את השאלה: ומתי לאחרונה זכינו לדרשה יפה מכבוד הרב וחתן פרס ישראל? מתי לאחרונה זיכה את הציבור בדברי תורה תמימה, משיבת נפש ומחכימת פתי?  משהו שאפשר להגיב עליו ב"אשריכם ישראל". "חזק וברוך". ולא רק בזעזוע. 
הימים המתוחים הללו יכולים היו להיות שעתה הגדולה של היהדות הספרדית. מספיק להציץ במעיינות המים החיים של רבותינו מהדורות הקודמים – הרב עוזיאל, הרב כלפון הכהן, חכם בן ציון אבא שאול, או הרב עובדיה יוסף זצ"ל – כדי להבין כמה הפסידה ישראל מהפוליטיקה הקטנה סביב בחירת הרב הראשי.

אצבע אלוהים בהליקופטר

| 24.05.24 | ט"ז באייר תשפ"ד
מותו של נשיא איראן בהתרסקות, ואחריו תגובות ה"אבל" המבישות מכיוון המערב, יכולים לשחק דווקא לטובתנו
כי במרחב שבו רבים מאמינים ממילא ש"הכל מן אללה", טוב שהשמיים נתנו הפעם סימן ברור וחד לטובת אל־יאהוד
זה לא היה, משום בחינה, עוד יום עצמאות רגיל. בערב יום העצמאות האחרון, נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס "כיבוי משואות והדלקת תקווה". הטקס המרגש, שלעתים היה גם עוצר נשימה, התקיים מול קהל שגדש עד אפס מקום את אמפי שוני. באותה שעה שידרו רוב הערוצים טקס משואות מוקלט וללא קהל. הטקס ב"שוני", למותר לציין, מומן כולו מכספי תרומות, אגורה לא נמשכה מכספי ציבור, והאמנים והאישים שהופיעו בו, כולל המנחים – חברתי לוסי אהריש ואנוכי, עשינו זאת בהתנדבות מלאה. על שני האירועים אפשר כמובן להתווכח. 
על פי רוב אינני נוהג לעבור בטור הזה על התפקידים שאני ממלא על במות באותו שבוע. זה לא טור יח"ץ, למען השם. ואם אני מספר משהו, זה רק אם התרחש שם סיפור ששווה לספר אותו. וזהו, שהשבוע התרחש סיפור שכזה שבפירוש שווה לספר. ומכיוון שהוא עורר כלפי שאלות, ואפילו התפרצויות זעם, ומשום שהעניין רלוונטי בעיני מאין כמותו גם לציבור הרחב, אנצל את ההזדמנות ואגיב על כמה שאלות נפוצות. כאלה שהופנו אלינו מצד הבן התם, וגם כמה שבאו מכיוונו של הרשע.
* למה בכלל לעשות טקס אחר?  – בניגוד לכמה התבטאויות, האירוע לא הגדיר את עצמו כאירוע "אלטרנטיבי" על כל מה שכרוך במונח הזה. זאת לא היתה פרודיה, למרות שכיבוי היא ההפך מהדלקה. מעמד כיבוי המשואות, היה ניסיון לתת מענה לישראלים טובים וכואבים, אוהבי עמם וארצם עד כלות, שפשוט לא יכלו למצוא את עצמם מול מה שהוצע להם בטקס הממלכתי. לא היה להם עניין בפירוטכניקה, ואין להם כוח כרגע להדר המצעדים. המילה תפארת זורה מלח על פצעיהם, וכל המילים השמחות נושרות עליהם ממרום דוכני הנואמים כשלכת קלישאות ריקות מתוכן ומעליבות ממש.
מצד שני, היה להם צורך במפגש. בביחד. בטקס שעוסק פחות בלהרשים ויותר בלהקשיב. חלק גדול ממה שהכאב הישראלי תשפ"ד זקוק לו נואשות זה שמישהו יראה אותו, יניח יד רכה על כתפו, יקשיב וידבר אליו ולא מעל ראשו. הם היה זקוקים למבט עיניים, ולא היה להם מה לעשות עם אירוע מוקלט. בטח שלא אירוע שעצם הקלטתו מרוחה לעייפה בצידוקים שקריים ושקופים שכל תינוק יזהה. בוודאי ובוודאי שלא אירוע שמה שקדם לו הוא מאבק שליטה, סכסוך אישי ילדותי, ואיזה עניין לא מעניין בנוגע לאגו של השרה מירי רגב או יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה. לא. בזה למשל לאיש לא היה צורך. לא השנה בכל אופן. אם תשאלו אותי, באמת שלא ברור באיזו שנה זה כן אמור להיות נחוץ, אבל בואו נעבור את השנה הזאת בשלום ואחר כך נראה. 
האירוע שהוכן בחופזה, כעשרה ימים בסך הכל, והתרחש להפליא בערב יום העצמאות בשוני, היה ניסיון לתת מענה לכל אלה. אנשים טובים. ישראלים נפלאים. אלו שבתפילות הימים הנוראים אנו קוראים להם בארמית "תבירי לבא". שבורי לב. רחמנא דעני לתבירי לב, ענינן. האל האהוב המקשיב ועונה לשבורי לב, ענה לנו. עננו. אירוע כיבוי המשואות שזכיתי ליטול בו חלק, היה אירוע "עננו". וזאת השורה שדפקה לי בראש לאורך הערב כולו. עננו.
כולי תפילה שהרוח שליוותה את האירוע הזה, הנכונות להקשיב באהבה גם לכאב, גם למילים מכאיבות ופוצעות שבוקעות מלב כואב,  גם למילים שקשה להסכים איתן, תלווה את המדינה שלנו בדרך להחלמה.
**
למה לכבות משואות? איזה מין רעיון מוזר ומרגיז זה?
אוה, זאת דווקא שאלה טובה, ואני אשמח לענות עליה בציטוט מתוך דברים שכתבתי להנחיה: "אש היא סמל עתיק, עמוס משמעות וגם סתירות פנימיות.
אש יכולה לחמם ולהאיר, לבשל ולקרב. והיא יכולה לשרוף ולכלות, ולהחריב הכל.
לפידים ומשואות יכולים להראות את הדרך. והם יכולים גם לסמל את כל מה שאפל ומסוכן בהמון אדם. 
כולנו גדלנו על שורות כמו "אנו נושאים לפידים". בידינו אור ואש.  
כולנו גדלנו על שורות כמו "שריפה, אחים, שריפה"
הערב הזה, כשאנו מציינים בגאווה ובדאגה 76 שנים למדינת ישראל, 
עם תום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובתוך שנה של קריסת מערכות ישראל. 
התכנסנו כאן כדי לכבות את מה שיש לכבות, ולהדליק את מה שנחוץ להדליק. 
לכבות את האש הזרה, את משואות הרוע והחידלון, כדי לפנות מקום לניצוץ של תקווה ודרך."
גורמים מסוימים, ולא מעטים, ניסו להשמיץ את האירוע ואת כל מי שנטל בו חלק. באופן לא מפתיע איש מהם לא באמת התעניין מה יהיה תוכן הערב, מה הכוונה שמאחורי הדימוי של כיבוי משואות. כדי להטיל דופי, כמיטב מסורת מכונת הרעל, הם קבעו בביטחון שמשפחות החטופים מבקשות לכבות את אותן משואות עצמן שישראל מבקשת להדליק בכל שנה ושנה. הם באמת ניסו לטעון שאנחנו הולכים לבוז לערכים כמו גבורה והצלה, התיישבות והתנדבות, ולכבות את המשואות שיודלקו בהר הרצל. לבזות את  מדליקיהן ואת מה שהם מייצגים. אנחנו מצדנו, באירוע עצמו על הבמה, ובראיונות רבים שקדמו לו חזרנו והדגשנו את אהבתנו והערכתנו לכל מי שנבחר השנה להשיא משואה, ולמה שהוא מייצג. גם לוסי אהריש, וגם אנוכי, זכינו להדליק משואות בעברנו. באופן אישי גם הנחיתי טקס משואות אחד. עבור שנינו אלו הם אירוע יקרים, ובלתי נשכחים בקורות חיינו, ואנחנו גאים בהם מאוד. אז למה להטיל דופי? ובכן, זה בערך כמו לשאול למה בכלל לצאת בקמפיין נגד משפחות החטופים.  
לשאלתכם, באירוע עצמו כיבתה גלית דן את משואת הפקרת הביטחון. גלית היא אימה של נויה ובתה של כרמלה, ה' יקום דמן, בנות משפחתנו, שנרצחו באכזריות בניר עוז. אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני הי"ד, כיבה את להבת היוהרה שפשתה במערכת. מרב סבירסקי שאיבדה אם, אב, ואח שנרצח בשבי חמאס, כיבתה את משואת הפקרת החטופים, לצד חברתה כרמית פלטי קציר. את כל אחת מלהבות האש הרעה הזאת, הלהבות הארורות הללו, אני מאמין שכל אזרח ישראלי סביר היה רוצה לכבות. 
במלים פשוטות, האנשים שעשו את אירוע כיבוי המשואות, מאמינים בכל לבם שיש כמה סיבות למה שקרה פה ב 7.10. מאחורי השיתוק והחידלון יש אש רעה, שאפשר וצריך לכבות. ה 7.10 לא פשוט "קרה". הוא לא גזירת גורל. אין דרך לנרמל אותו וגם לא להתנער מאחריות לו.
לשאלתכם, היה זה ערב עצוב ושובר לב, אבל מלא אמונה ועוצמה, ואהבת ישראל. זה לא היה ערב זיכרון כמו שניסו לטפול עליו, ובאופן מוזר כולנו יצאנו משם זקופי קומה וקצת יותר אופטימיים. שלא לדבר על כך שמזמן לא שמעתי שירה מתוקה כל כך של התקווה.
*
ועוד מילה אחת חמצמצה. מאז השבעה באוקטובר מכירות משפחות החטופים שני סוגים של ישראלים. יש את אלו שמציעים עזרה. חלקם יוצרים קשר ושואלים אם צריך משהו ואם אפשר לסייע. חלקם פשוט מגיעים ומציפים אותך בפינוקים ובאוכל לשבת. כמו הקהילה הנהדרת שיש לנו בירושלים. חלקם שואלים אם יש צורך בייעוץ משפטי, ביטוחי או כלכלי. לשמור על הילדים לכמה שעות? או אולי סתם לקחת את הרכב לטסט. הם יודעים שהחיים נטרפו. שהזמן נראה אחרת. הם מרגישים משפחה. כלומר ערבות. והם מציעים עזרה. אין אנשים כאלה בעולם. כמה טוב שהם בסביבה.
ויש את אלו שמותחים ביקורת. מהיום הראשון היו כאלה שביקרו את האופן שבו התבטא הכאב. לא. הם לא אוהבים את פעילות משפחות החטופים. לא לטעמם. הם מסתייגים באנינות מהסיסמא ההיא, ומהנציג ההוא. יש להם שאלות, אוהו: למה אתם מפגינים מול ראש הממשלה ולא מול סינוואר?. [-גאוני. איפה הייתם בשואה?] הם כותבים לנו "אני באמת מתפלא עליך", אחרי שבמשך 7 חודשים לא שמענו מהם...
מה היינו עושים בלעדיכם, אנשים יקרים? ועד כמה קשה לכם להבין, בנסיבות הקיימות, למה, בשעת מבחן, אנחנו מעדיפים לסמוך על החבר'ה מהסוג הראשון?

למה הנחיתי את הטקס ההוא

17.05.24 | ט' באייר תשפ"ד
טקס כיבוי המשואות, במקביל לטקס בהר הרצל, היה אירוע "עננו" לשבורי לב כולי תפילה שהרוח שליוותה אותו,
הנכונות להקשיב באהבה גם לכאב ולמילים שקשה להסכים איתן, תלווה את המדינה שלנו בדרך להחלמה
התגלגלו הדברים כך שלאחרונה אני נוסע לא מעט במוניות. זה נחמד, ופחות מעייף וכמעט תמיד יש סיפור. והנה, באיזה יום שישי בצהריים, הגיע נהג וותיק. הוא והמדינה מאותו מחזור. יש לי אח תאום, הוא אומר לי, ושנינו קיבלנו שמות של עולי הגרדום. כן כן. אחי מרדכי, על שם אלקחי. ואני דוב. 
דוב גרונר, אמרתי לו. טוב, אז אתה יודע משהו. הוא אמר. "אתה מבין באיזה סוג של בית גדלתי" מפה לשם, הגענו לצומת פת, וחבורת נערים עטו על חלון המונית בניסיון למכור לנו דגלים. אני אוהב את זה שבירושלים ילדים חרדים עם פיאות מוכרים דגלי ישראל. התמונה הזאת זורקת אותי מייד למחוזות ה"זה כמו...". אבל אז אני מוותר. זה באמת לא כמו שום דבר אחר שאני מכיר. ככה זה בירושלים, וכך אני אוהב את העיר המשוגעת הזאת.
אבל דוב על שם דוב גרונר התחיל לצעוק. לא בגלל שהם חרדים. בכלל לא עליהם. מה דגלים. מה יש לחגוג מה? הוא גער. ספק בילדים, ספק בי. אולי בעצמו. את כל המאה ועשרים הייתי שולח הביתה. עכשיו. והכל מחדש. נקי. 
תירגע דוב אמרתי לו, בסוף עוד נעשה תאונה. אבל גם אני, כששואלים אותי איך הייתי רוצה לראות השנה את יום העצמאות, אני לא כל כך מצליח להתייחס לפרטי הפרטים של אירוע המשואות, הזיקוקין או חידון התנ"ך. דבר אחד בלבד אני יודע בוודאות, ביום העצמאות השנה, הייתי רוצה שישראל תכריז על עצמאותה, ושמייד לאחר מכן נתחיל להקים אותה מחדש. אתחול מערכת. ריסטארט. אם יש דבר שלמדנו על עצמנו בשנה היוקדת הזאת, הרי שדי ברור לנו שצמחה כאן ישראליות נפלאה. יש כאן את האוכל הכי טעים בעולם, מוסיקה, והומור ומשפחתיות וחברים. ויש חומר אנושי משובח, תוצרת הארץ, שמגיעה לו מדינה ושאפילו מתחשק להקים איתו מדינה. ויש כאן תרבות פוליטית איומה ונוראה. מחורבנת ממש. לא למדנו לגדל מנהיגים, ואפילו לבחור נכון אנחנו מתקשים. רבים מדי מצביעים נגד ולא בעד. מתייחסים למפלגה כמו למועדון כדורגל.  רבבות מצביעים, אנשים טובים ויקרים, לא מביאים בחשבון שיקולים של כשירות ויכולת ביצוע. מבחינתם תפקידו של הנבחר, הוא להגיד את המשהו הזה שיגרום להם למצמץ בהנאה "וויי ווי איך הוא הכניס להם".  וה"להם" הזה, איכשהו, הם תמיד ישראלים.
להכריז עצמאות. ולהקים את המדינה מחדש. לחדש נדרים כמו זוג שחוזר ומתחתן אחרי עשרות שנות נישואין. מתוך מבט מפוכח וניסיון שהצטבר. מתוך אהבה בוגרת. עצמאות עכשיו.
**
"ברל" הוא שמם של שני כרכים שכתבה אניטה שפירא על ברל כצנלסון. מזמן לא שמעתי מישהו מצטט את ברל, אבל אפשר לומר  שאלמלא נפטר בטרם עת, סביר שהוא היה עומד לצדו של בן גוריון במעמד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אולי אפילו מתכבד באיזו שורה חגיגית, וגונב את ההצגה. הספר נפל לידי, פשוטו כמשמעו, לפני מספר חודשים. היה זה בימים לא חשבתי שאצליח עוד לקרוא, אבל מישהו בשכונה הוציא אותם מביתו והניח על הספסל ההוא ליד הפח שעליו משאירים דברים. כמה ימים לפני כן שוחחנו על כך שקיבוץ בארי נקרא על שמו של ברל, ומה הוא היה אומר על מה שקרה, וזהו. העוכרת עברה שם, ואי אפשר היה להשאיר את הספרים בחוץ. היא תמיד מתלוצצת שגם אותי היא אספה מצידי הדרך. נו טוב. הצצתי ונשאבתי פנימה.
המעקב אחרי דמותו של ברל – איש חזון אמיתי, אב רוחני, וכנראה המנהיג הראשון של המרכז הפוליטי בישראל – מאפשר הצצה לרגעים היסטוריים, מנקודת המבט של האנשים שעשו אותם. רבים מהם, כמו ברל, היו ענקים נמוכי קומה. הספר לימד אותי למשל, שמאורעות הדמים ששטפו את ארץ ישראל בשנות ה-20, הביאו את יהדות ארה"ב לראשונה אי פעם, להשמיע קול, ולהפגין ערבות יהודית. זה קרה לפני מאה שנה פחות או יותר. רוצחים ערבים שטופי שנאה, יצאו לטבוח ביהודים יחפים וחסרי הגנה. הם עשו זאת מן הסתם מתוך התנגדות לקולוניאליזם האירופי, אמרתי לעצמי בסרקאזם מר. שליחים מארץ ישראל, גם כאלה שבאופן עקרוני סירבו לדבר יידיש, מיהרו ליצור קשר עם יהדות העולם. חלק מן האנשים שפגשו בניו יורק הם הכירו עוד מהעיירה.  
וכן, כמה סימלי, היתה זאת הפעם הראשונה שבה יהדות ארה"ב, הרימה את עיניה מהדאגות הפנימיות, ובעיקר מן התשוקה לשבור את השיא העולמי בהגשמת החלום האמריקאי, ולא הסתפקה הפעם בכמה דולרים לקופת הקרן הקיימת, אלא נקטה עמדה והזיזה הרים. בין אותם מנהיגי קהילות היו מן הסתם גם כמה מאבות אבותיהם של אלו, שבימים אלו נאבקים למען עזה של סינוואר ואיראן.  
ככל שהספר התקדם לימי השואה, הקריאה שלי נעשתה דרוכה וחוששת. לא היה לי מושג  על מה שהתרחש בישראל באותם ימים.  במערכת החינוך ספגנו כותרות חגיגיות כמו "משואה לתקומה", "גטו  וילנא", או "וועדת ואנזה" אבל לא היה לנו מושג כמה זמן לקח למידע לעבור ולחשוף את הזוועות. על מה התווכחו ברחוב, ומה כתבו העיתונים. ורק כשקראתי בביוגרפיה על ברל, שהיא גם סיפור הארץ הזאת בטרם מדינה, למדתי שדבר אחד לא השתנה. קללת הפוליטיקה הקטנה. בזמן שבאירופה התחוללה שואה וקהילות שלמות נכחדו והיו לאפר, בזמן שכוחות הנאצים עשו את דרכם לכאן, אצלנו בישראל התקוטטו עסקנים על דקדוקי עניות פורמליים. ברל היה מהיחידים שהבינו כמה זה מגוחך לנופף בהבלים עקרוניים ולהתפצל כאילו אין מחר. לקרוא את הפרק הזה היה פגישה מוזרה עם קללה עתיקה ומסתורית.
**
יום השואה השבוע לווה כולו בשאלה האם אפשר להשוות. האם זה לגיטימי, והאם בכלל סביר? גם ראש הממשלה נתניהו, בחר לציין בנאומו המרכזי, שאסון השואה היה כמו אלפי שבעה באוקטובר. ההבדלים ברורים, אבל גם מקווי הדמיון אין טעם להתעלם. במבט היסטורי, אם רוצים להצביע על מספרים גדולים וצירי זמן, מובן ששני המקרים שונים לגמרי ואין מה להשוות. מצד שני, כששוחחתי עם מטפלים שעבדו מול ניצולים מיישובי העוטף, הם אמרו שפגשו שם בקליניקה, מצבים שקודם לכן היכרנו אך ורק מניצולי שואה. 
באחת השבתות הגיעו לבית הכנסת שלנו זוג צעיר עם תינוקת בעגלה וביקשו לברך את ברכת הגומל. זה היה יותר מחודש אחרי האסון, והם עדיין התקשו לאסוף את עצמם ולומר את מילות הברכה. התלוויתי אליהם בסיום התפילה, והם סיפרו לי שהם גרים בירושלים, אבל בשמחת תורה הם היו אצל ההורים שלה באחד מיישובי העוטף. "12 שעות" – היא אומרת "12 שעות החזקתי יד אחת חזקה על ידית הממ"ד, עד זוב דם. וביד שנייה ניסיתי להשתיק את התינוקת". אני מקווה מאוד שבחודשים שחלפו מאז הם כבר פחות רועדים, אבל התיאור הזה שהם נתנו, שתים עשרה השעות האיומות הללו, לא נותן לי מנוח. אז אולי בפרספקטיבה של ההיסטוריון אין מה להשוות, אבל מאחורי דלתות ממ"ד עם מגנטים ותצלומים עליזים, ועל מדשאות בין הבתים, התרחשו חוויות אישיות שאין לנו בעברית כל דרך אחרת לתאר אותן. אין לנו גם דרך לברוח מההכרה בכך שמדינת ישראל בשנתה ה 76 הפרה את שבועת "לא עוד". שבועה שישראל החדשה, זאת שאו טו טו תקום, תשמור עליה מכל משמר.

אנו מאתחלים בזאת: להקים מחדש - ועכשיו

16.5.2024 ח' באייר תשפ"ד
מתוך מבט מפוכח וניסיון שהצטבר, ובהובלת ישראלים משובחים, צריך להכריז עצמאות ולהקים את המדינה מחדש - ועכשיו • רק בגרסת 2.0 ניפטר אולי, סוף־סוף, מקללת הפוליטיקה הקטנה והאיומה שרודפת אותנו מטרום היותנו
לא תמיד אנחנו מבינים את העולם החרדי. הקודים הפנימיים זרים לרובנו. יידיש איננו דוברים. ובכל זאת, אפשר לומר במידה רבה של וודאות שדבר אחד הצלחנו בסופו של דבר להבין, והוא: הם לא רוצים להתגייס. לא מתוך תהליכים פנימיים ולא מכוח החוק. לא בטוב ולא ברע. לא בשגרה, ואפילו לא כשנלחמים על עצם הקיום. בימים האחרונים נאמרו דברים מספיק ברורים, כך שגם אנחנו, יהודים פשוטים ונבערים, נוכל להבין. הבנו שבעוד רבני הציונות הדתית עצמם מתגייסים ונלחמים, ולמדנים גדולים נופלים חלל בשדה הקרב ומותירים חלל לא רק בלב אלא גם בבית המדרש, הרי שבכל הנוגע לציבור החרדי, שם שורר חוק אחר ותורה אחרת. אפילו בטלן גמור, אם הוא בן למגזר הנכון, חובה קדושה על כולנו, לדאוג לכך שהוא יישאר בבית, או ברחוב, וששמץ משגרת חייו לא יופרע. עוד דבר שהובהר, הוא שלא רק מול הגדלת מכסת המילואים הנוכחית דבר לא עומד להשתנות, אלא גם אם כל מילואימניק בישראל יידרש לשרת 365 ימים בשנה, עדיין אין לנו זכות לדרוש מבן גילו החרדי להצטרף, או אפילו להחליף אותו לכמה ימים. ומעל לכל נאמר לנו, בעברית פשוטה ובלי פלפולים, שכל ישראלי שמבקש מאחיו החרדי להטות שכם וליטול חלק במלחמת המצווה, הוא פשוט פושע שנאה. שונא חרדים, ושונא את התורה.
אחד הסרטונים שהופצו השבוע, הראה מפגין מתנועת "אחים לנשק" שהגיע לשכונת מאה שערים, וכנראה פגש את האנשים הלא נכונים. יש לשער שגם הוא עצמו לא שה תמים. הוא בא לחולל מהומות, ומהומות אכן התחוללו. בסרטון, שרבים מצאו אותו משעשע ואף קורע, נראה המפגין נמלט על נפשו באימה, כשקבוצת צעירים חרדים רודפים אחריו. ואכן, מה יותר נורמלי, טבעי ואף מוסרי לקום על מי שפולש לביתך, ולהעיף אותו לכל הרוחות. 
אבל רגע, האם זה לא מה שביקשנו מאחינו החרדים לעזור לנו לעשות מול האויב? ישראל מותקפת מכיוון עזה, לבנון, תימן, וכעת גם מעירק? ודווקא כשאיזה ליצן עם מקל מטאטא מגיע אליכם לשכונה, אתם סוגרים את הספר ויוצאים לעשות מה שצריך?
אי אפשר לומר שהציבור החרדי לא מבין מושגים כמו "התגייסות", "מלחמה" או "חירוף נפש". הוא מבין. עובדה, בימים האחרונים המילים הללו הופיעו שוב ושוב בדבריהם של מנהיגי הציבור. כולם חזרו ואמרו שהימים הם ימי מלחמה, וזה המקום להתגייסות מלאה וחירוף נפש. ואז הבן אדם הפשוט, שהוא הדיוט לא קטן, אומר לעצמו "אה, הם בטח מתכוונים שצריך לשבת וללמוד תורה פי שתיים. הרי התורה מגינה יותר מכל אגרוף, תותח או F-35 , אז אם העולם החרדי במלחמה, זה בטח מה שזה אומר. לימוד תורה." ואתה יודע שזה כמובן בלוף. רק מול המדינה הם דורשים לסמוך על הנס. ואילו בתוך המגזר כשאומרים "גיוס" הכוונה היא דווקא לעזוב את בית המדרש ולצאת לרחובות. וכשאומרים "חירוף נפש" מתכוונים להפעלת כוח, פיזי. וזה קצת מבלבל, אני מודה. אבל בעיקר מביש. מביש לגלות עד כמה מנהיגי הציבור החרדי עדיין סבורים שכולנו, כל הבלתי-חרדים, קצת איך לומר, לא מפותחים בשכל. מביש לראות כמה לא אכפת להם להיחשף במלוא חוסר היושר ואפס תום הלב. מביש איך הם לא מבינים מה כל מעולל, לא רק לכוח האדם בצה"ל, אלא לכבודה של התורה, ולמקומה בחברה הישראלית. החברה שתוך כדי שהיא נלחמת על חייה, וקוברת את מיטב בניה, שומעת את התירוצים והבלופים ולא יכולה שלא לתהות איזו מין תורה לומדים שם.
**
יום אחד נצטרך לשבת ולארגן בצורה מסודרת את כל הטענות המטומטמות שמוטחות במשפחות החטופים. אולי, אם ירשה הזמן, אפילו נדרג אותן בשיטת "מצעד הפזמונים", כי לפחות חלק מהן דורשות הלחנה. אשמח לערוך את טבלת המצעד, קצת אחרי שכולם ישובו לביתם. בריאים ושלמים אני מקווה. הם יצחקו מן הסתם כשנעבור על רשימת הלהיטים של 23-24 . 
אך עד שנתפנה לערוך את הטבלה המסקרנת הזאת, אין ברירה אלא להתעכב על כמה פזמונים שנשחקו לגמרי ולמרות זאת אנשים טובים עדיין מוצאים לנכון לנופף בהם כאילו מדובר באיזה טיעון גאוני שצץ במוחם ברגע של השראה ארכימדית. 
קחו את "כל מה שהם רוצים זה להפיל את הממשלה". זהו משפט שנהוג לאומרו ברגש. השר אליהו אמר אותו השבוע בזעזוע נפעם. ואכן מדובר בהשקפה מעניינת. אין ספק, כשיש לך קרובת משפחה, בן זוג או אחות חטופים בציפורני חמאס, והם עוברים מעשי אונס והתעללות יום יומית, כל מה שאתה רוצה זה להפיל ממשלה. ברור שאם לפתע ישובו החטופים כרעם ביום בהיר, נתאכזב מרה. מה באתם עכשיו, ומי בכלל צריך אתכם? נגער בהם. בגללכם לא הספקנו להפיל ממשלה. מובן שנדרוש מהם לשבת בצד, לסתום ולא להפריע למה שבאמת חשוב... מה נגיד על הוגי הטיעון הזה, ועל נפשם הבריאה? אשרינו שזכינו. חכמינו לימדו ש"הפוסל במומו פוסל" ו"הכל עובר עליך" והאמת היא ש"כל מה שהם רוצים זה להישאר בממשלה" מה שגורם להם לחוש משטמה עזה כלפי כל מי שלא מתלהב. אז מה דעתכם, חברים, לכחכח ולתקן: "כל מה שהם רוצים זה שהחטופים ישובו. שהמשפחה תנשום. שהקהילה תשתקם. ולצורך זה הם מוכנים אפילו להפיל את הממשלה" מוכנים לנסות?
-טיעון אחר, שמופיע בעיקר במבואות האפלים של שיח הרשתות, מנסה לרמוז שחלק מפעילי המאבק אינם קרובי משפחה מהמעגל הראשון. הקביעה הזאת מוטחת בחגיגיות כאילו לפנינו פיצוח בלשי גאוני. היא בסך הכל בת-דודה!! והכוונה ברורה. אבל היא לא רק דוחה ומכוערת, היא גם מסגירה פרט לא נעים בצדו של הטוען. הוא אומר בעצם שאצלו במשפחה אף אחד לא עושה עניין אם אסון נופל על ראשה של איזו דודה. איש לא מתגייס לעזור אם חלילה נטבחת משפחת הגיס, או נחטפת אחיינית. אחלה משפחה יש לכם חברים. אבל מאחר וחשפתם את בעיית האמפתיה שאתם סובלים ממנה, ובגללה כל מה שאנושי זר לכם, למה אתם חושבים שמישהו יפקיד בידכם אי-פעם אחריות לגורלם של בני אדם?
-להיט נוסף מככב לאחרונה. נכון, כבר התייחסתי אליו בעבר, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שהפזמון מעאפן, והביצוע טראנטה, הוא ממשיך להתנגן, גם אחרי יותר משלושה חודשים בצמרת המצעד. מדובר בטענה "אתם משמחים את חמאס", כולל וואריאציות בנוסח "משמחים את סינוואר" ו"תארו לכם איך הם מרגישים שם בעזה כשהם שומעים אתכם". ובכן, למרבה הצער, אין ברשותנו יותר מדי מקורות מידע שיכולים לשפוך אור על התגובות הרגשיות בצמרת חמאס. עד כמה שזה מצער, אין לנו מושג איך הגיב סינוואר להפגנות, לפרישה של גדעון סער, לקלטת של אפי נווה או לתבוסה של נבחרת ישראל מול איסלנד. הפעם היחידה שבה אנחנו יודעים על תגובה שמחה מצד האויב בעקבות משהו שנאמר כאן, זה היה חסן נסראללה. מה שהרווה אותו נחת היו דברים שאמר הרב הראשי לישראל. נסראללה ציטט מהם בהרחבה, וחגג את האיום לעבור לחו"ל. על תגובות אחרות אינני יודע. גם אתם לא. לכן אני ממליץ שכל מי שלא ידע לחזות את מהלכיו של סינוואר לפני ה 7.10 , ולא הבין את פשר התמרונים והפרובוקציות, שיעשה טובה ולא יציג את עצמו כעת כמומחה לעולמו הפנימי של רב המרצחים. מי שיודע מה משמח את סינוואר, מה מבאס ומה עושה לו נעים בגב, מתבקש להציע את שירותיו למודיעין הישראלי ולחסוך אותם מאיתנו. תודה

שטריימל במקום קסדה

| 05.04.24 | כ"ו באדר ב' תשפ"ד
אם החרדים היו מתגייסים לצבא באותו הלהט שבו הם נלחמים בכל מי שמותח על הפטור שלהם ביקורת, היינו
מנצחים את חמאס מזמן וקבלו מצעד לשיפוטכם: טבלת טיעוני האיוולת הגדולים שמוטחים במשפחות החטופים
היו לנו כבר חגי פורים צולעים. כולנו זוכרים שנים בהן החג האהוב הזה הגיע בימים שאתגרו את היכולת להתבדח, להתחפש או סתם לשמוח. היה לנו פורים של מלחמת המפרץ – המלחמה שהולידה את הממ"ד- והוא הזמין משחקי מילים מתישים על מסיכות אב"כ. ואז בתקופת הקורונה שוב הופיעו מסיכות, ועוד בדיחות צפויות, ושוב היתה בעיה לחגוג במרחבים פתוחים, או ביחד. והיה ברוך גולדשטיין, והיו הפיגועים בבתי הקפה. ובכל זאת, פורים עגום כמו זה שהיה לנו השנה עדיין לא היה פה. כשהתלבטנו כמה נחגוג השנה, ואם בכלל, נזכרנו שבעצם הסיפור המקורי של פורים, סיפור המגילה, הוא אירוע קשה של שנאה ורדיפות, ממלכה מושחתת ומנהיגות קפריזית, וזה לגמרי לא מובן מאליו שהעם היהודי החליט לחגוג אותו עם צחוקים ויין, מסיכות רעשנים שירים וריקודים. באותה מידה זה היה יכול להסתכם בעצרת, יזכור ודקה דומיה. 
כשמביטים לאחור נדמה שכמעט בכל שנה היה קל למצוא לפחות המן אחד אקטואלי. אבל מרדכי ואסתר עכשוויים – קצת פחות פשוט למצוא. ראש הממשלה אמר השבוע ללוחמים שכמו שחיסלנו את המן, כך נחסל את סינוואר. משפט שמצד אחד מתכתב עם "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" של מאיר אריאל, ומצד שני נוגע בקונצנזוס. שהרי אין ישראלי שיזיל דמעה ברגע שסינוואר ישיב את נשמתו לשטן. אבל למען האמת, ומתוך כבוד למסורת, יש להעיר שלא אנחנו חיסלנו את המן. ה"קטע" עם פורים הוא שלא אסתר ולא מרדכי היו צריכים בכלל לגעת באיש המתועב עם האוזניים. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, וגדולתם של השניים היתה שהם ידעו לנהל את הדברים כך, שאחשוורוש עצמו, שחתם בטבעת המלך על מיזם הג'נוסייד של המן, הוא זה שיעשה את העבודה המלוכלכת ויסיים את הסיפור. איך? תלוי.
קודם כל דיפלומטיה. מרדכי דאג להיזכר לטובה בספרי הזכרונות של המלך אחשוורוש, וידע להיות שם ברגעים הנכונים. והיו שם גם תחכום ותזמון גאוני. כך אסתר השכילה ליזום פגישה גורלית מול מלך קפריזי, שנודע בתגובותיו הקטלניות לשינויי לו"ז של הרגע האחרון. והיתה יכולת להבדיל בין עיקר לטפל. איש מהם לא מבזבז אנרגיה מיותרת על געגועי סרק לכורש או בלשאצר. הם עובדים עם מי שעומד בראש האימפריה, ולא אומרים לו בפרסית "מיינד יור אוון ביזנס". גם אם מדובר במגלומן שיכור, רודף תענוגות ודי מבחיל. והכי חשוב, בשיחות בין אסתר ומרדכי, שניהם מדייקים זה את זה, ודוחפים זה את זה לשים את האגו בצד, ולפעול למען טובתו של עם ישראל. לשניהם היו שאיפות אישיות, ושניהם הכירו היטב את המשחק הפוליטי, אבל ברגע האמת שניהם התגייסו. ברגע האמת הם שמו בצד את כל שיקולי הקרדיט וההישרדות – הפוליטית וגם והקיומית- והקדישו את כשרונם, שכלם- ותכל'ס גם את נפשם- כדי לסובב את הגלגלים כך שבסופו של דבר הממלכה עצמה תשלוף את המן מהמנהרה. מה לעשות והשורה החביבה "כל אחד מאיתנו הוא מלכת אסתר" הוא שקר גס ובדיחה עצובה. אפשר כמובן לנסות להיות אסתר. או מרדכי. או לפחות חרבונה. אבל בשביל זה, אדוני ראש הממשלה, יש צורך ברוח אחרת, דרך אחרת ומנהיגות אחרת. וכדאי להתחיל מכך שנדייק בפרטי הסיפור. ולא. לא אנחנו חיסלנו את המן.
**
יש לא מעט אנשים רציניים בינינו שפעם אחת בשבוע חוזרים להיות ילדים קטנים. לפני עשרות שנים, היה להם כנראה רגע מכונן של ילדות. אבא שלהם, אם אני מנחש נכון, לקח אותם למשחק כדורגל או כדורסל. איש מהם לא יכול היה לנחש שהמשחק הזה ישנה את חייו של הצוציק. בדרך הלוך לימד האבא את ילדו לשיר את שיר האוהדים, וקנה לו שקית גרעינים, בייגל'ה, ארטיק לימון, ואולי גם צעיף של המועדון, ובין אם הקבוצה שלהם ניצחה או הפסידה באותו משחק, ניצוץ מכושף נזרק אז לתוך נשמתו של הילד וגם היום, כשהילד הזה הוא רופא בכיר, מנהל חברה או בית ספר, איש קבע או עובד עירייה, משהו מהקסם של אותו משחק נשכח עדיין מלווה אותו. הוא התגרש פעמיים, שינה הרגלי תזונה ומקומות עבודה. החליף בנק, מפלגה וספק כבלים ורק לקבוצה ההיא הוא נאמן כמו קנאי דתי חסר פשרות, כי "קבוצה לא מחליפים" או משהו כזה. פעם בשבוע, פחות או יותר, הוא עולה לרגל. ושם באיצטדיון, בהיכל ובטריבונה, עם הצעיף ושקית גרעינים, הוא מרגיש שייך ו"הוא עצמו" יותר מבכל מקום אחר בעולם כמעט, אם אני מנחש נכון.
ואני, שאבא שלי מעולם לא לקח אותי למשחק כדורגל או כדורסל, חש אמפתיה עמוקה לכל העניין הזה של אהדה ונאמנות ספורטיבית. אם כי באופן אישי, מעולם לא היתה לי בעיה להתנתק רגשית ממועדון שפעם שמחתי בשמחתו, אך איני יכול עוד להזדהות איתו. אני מניח שזה בדיוק בגלל שלא עברתי את תהליך החניכה המסודר הזה בילדותי. ומצד שני, יש משהו בלתי נסבל בעיני בחוליגניות שמאפיינת אוהדים שרופים, ומזכירה – מה לעשות- את האלימות הדתית למיניה. השבוע, כשישראל במלחמה, ורבים מאיתנו מתעלים ותורמים ופותחים את הלב, החליטו כמה אוהדי הפועל תל אביב לבצע לינץ' באוהדי הקבוצה החיפאית. הם לא יכלו לשאת את ההפסד הספורטיבי להפועל חיפה, והתמונות איומות ונוראות. כמה נוראות?  כשאנשים אומרים ש"הפעם זה כמעט נגמר באסון" הם לא מגזימים. 
התגובה הראשונית של מועדון הפועל תל אביב היתה יפה ומנהיגותית. הם לא ניסו לזרוק אחריות ולא התחמקו. התפעלתי. אבל אחרי שמפקד מחוז מרכז של המשטרה החליט לסגור להם את המגרש, הם עשו את מה שעושים בזמן האחרון בישראל. הם ניסו לטעון שזה פוליטי. שהאיש הוא מינוי של בן גביר, ולכן כל מהלך שיבוצע כלפי מועדון בשם "הפועל" חייב להיות מסומן. חשוד מראש. פסול.
כשרצו למוטט את מאבק משפחות החטופים אמרו "רונן צור". כשרצו לנפנף את דוח וועדת החקירה לאסון מירון, אמרו "שלמה ינאי". עכשיו, כשהפועל תל אביב מנסה להדוף מעליה את האחריות לגידולי הפרא שצומחים בחצר הקדמית שלה, הם אומרים "בן גביר" ומוכיחים שמכונת הרעל, כפרקטיקה וכתרבות מקולקלת, עובדת בימין כמו בשמאל, במרכז כמו בפריפריה, ומזהמת, וגם מסכנת את חיי כולנו 
**
עוד מילה אישית על פורים. אותי כאמור לא לקחו לשום טריבונה ולא קנו לי צעיף של מועדון. לי היה פורים. בכיתה י"ב הייתי חלק מהוועדה שהיתה אמורה לתכנן בין היתר את התפילה המשוגעת של השבת הסמוכה לפורים – "שבת זכור". הרעיון היה למצוא מנגינות "חילוניות", משעשעות ובלתי צפויות ולהדביק אותן לקטעי התפילה. כך היה בישיבה וכך עד היום, כשפורים מתקרב, הראש שלי מתחיל להתמלא באפשרויות למנגינות מטומטמות ומצחיקות שיכולות להתאים לקטעי התפילה בשבת. זה חזק ממני, גדול עלי ואני לא יכול להאבק נגד זה. גם השנה, עם הפורים העגמומי הזה, לא היתה ברירה, וארגנו בבית הכנסת שלי את אמירת הקדיש במנגינה של
 "IN  THE JUNGLE  " [זה עובד. תנסו]      כשכל החברה עומדים מסביב במקהלה ומשמיעים את כל הקולות, היללות ה"אאווי מאווי " והצרצורים המתבקשים בשיר הזה. ביציאה אמרנו זה לזה שעשינו את זה בעיקר בשביל הילדים. וכך צריך. אבל גם בשביל הילדים שאנחנו.

?באמת אנחנו חיסלנו את המן

29.03.24 | י"ט באדר ב' תשפ"ד
ראש הממשלה רצה לדרבן לוחמים, אבל לא דייק בפרטי הסיפור כי במגילה, אסתר ומרדכי ידעו לנווט בתחכום
אנשים אחרים שיעשו את העבודה ואיך זה קשור לזיגזג המנהיגותי של הפועל תל אביב מול אוהדיה המתפרעים?
פעם היו לי טקסים לפני העלייה לבמה. תרגילי נשימה וקול. אני זוכר ממי למדתי כל תרגיל ותרגיל- מורים, וחברים שהם מורים- וגם ההיזכרות היא חלק מהטקס. חשוב להתבודד לפני ההופעה לזמן מה ולברר מה שלום הגוף, הנפש והריכוז. מאז אוקטובר בכל אופן, גם הטקסים הללו נפרמו. הנה השבוע, רגע לפני שעלינו על הבמה, הגיע זוג שרצה לומר שתי מילים. אתה זוכר את האחים הגדולים שלי, היא אמרה. מבת ים. מבית הכנסת. ההורים שלנו היו חברים. זוכר, הנהנתי בחיוך, האבות שלנו היו הקוראים בתורה היותר טובים. אבל אותי אתה לא תזכור, היא המשיכה. אני הייתי ממש פיצפונת. רצינו לומר לך, שהבן שלנו נפל בעזה לפני שלושה חודשים. [ הו האימה. הלב צונח. נשימה] אז אנחנו לא נישאר להופעה, [איזו הופעה?] אבל חשוב לנו לומר לך שבשיחות שהיו לנו, וגם במכתב שהוא השאיר, הוא הדגיש כמה הוא והחברים שלו עושים הכל כדי לנסות ולשחרר את החטופים. זה היה לו ממש חשוב לומר את זה. וחשוב לנו לומר לך שתעביר לכל המשפחות. ואני חושב שאמרתי כמה יקרות לי המילים האלה, ובאמת חשוב שהן נאמרו. כך נשארנו שלושתנו לשתוק קצת, ולחלוק כמה רגעים. כמה יקרים הרגעים האלה לצד ישראלים טובים שנתנו באמת הכל, ורק רוצים לוודא שאתה יודע שהם נתנו זאת בלב שלם. עבורך. 
באותו סוף שבוע כל המדינה דיברה על הדברים שאמר תת אלוף גולדפוס, וגם אני מסכים שמדובר בתקלת המשמעת הכי נחוצה והכי מדוייקת שנעשתה כאן בשנים האחרונות. עבירה שהנסיבות והתזמון-החד פעמי והחד כתער- הם ההצדקה הטובה ביותר שלה. הצבא היה חייב לנזוף בגולדפוס. כל השאר חייבים להקשיב. אני יודע שלחלק מהפוליטיקאים כבר נמאס מהפיזמון הזה. אבל זאת האמת. אנשים מופלאים חיים כאן. זאת זכות לחיות במחיצתם. זכות גדולה לשרת אותם. ודווקא אלו שלא חושבים שזאת זכות כל כך גדולה, דווקא הם נבחרים שוב ושוב לנהל ולהנהיג את העם הזה.
למה? בעיקר כי כבר יותר מדי שנים אנחנו מצביעים נגד ולא בעד. 
כך עמדנו והרהרנו. ותכף יקראו לנו לעלות לבמה. אז הודיתי לזוג היפה והעצוב על פיסת הלב הזו שהם חלקו אתי. כי לפעמים כל מה שצריך זה לגשת ולומר. בלי הבטחות מפוצצות. לומר שאנחנו שותפים. בכאב. בדאגה ובתקווה. לרגע אחד לא הייתי בטוח, שאצליח למצוא כוחות ולעלות למקום שלי על הבמה. מאיפה עכשיו אני מגרד את האנרגיה לספר. שלא לדבר על להצחיק. באמת שלא הייתי בטוח. בסופו של דבר דווקא המפגש הקצר הזה מילא ודייק אותי יותר מכל התרגילים שבעולם. 
**
מאז ומתמיד מלחמות טלטלו והפכו סדרי עולם. מלחמות מסיימות תקופות ופותחות תקופות חדשות, והן הופכות על פניהן הנחות יסוד בכל תחום, מכלכלה ופוליטיקה ועד אמנות ואמונה דתית. בכל הנוגע למלחמה הקיומית שנפתחה עלינו בשמיני עצרת, אין לי ספק שהיהדות שלנו עוברת טלטלה עזה. אירועי הימים הראשונים החזירו אותנו לזכרונות יהודיים שרובנו לא חשבנו שעוד ישובו. הניצולים שהתחבאו בארון. האנשים שנאבקו בדלת הממ"ד. אלו שהשתיקו תינוקות כדי שלא ירעישו. האכזריות הצוהלת שאין לה גבול. אפילו המילה "יהודים" שחזרה ונשמעה מצד המרצחים, והבהירה, לכל מי שתהה, מה מהות הסכסוך. מה הפלא שישראלים רבים מדווחים שהם מרגישים יהודים יותר. עם או בלי קשר, רבים מאיתנו מודים שגילויי העוינות כלפי ישראל – הם שום דבר מלבד אנטישמיות קלאסית. 
אבל בימים הקשים האלה, היהדות מאותגרת גם מבפנים. כל אלו שמרגישים יהודים יותר, יצטרכו מתישהו לגבש לעצמם תשובה לשאלה מהי היהדות שלהם, ומהם פניה. שנים רבות ריחפה כאן השאלה "מיהו יהודי", ויתכן שהגיע הזמן לטפל בשאלה "מהי יהדות". מעבר לפולקלור של "יידישקייט" וחפצי יודאיקה, מהי היהדות שלנו: ישראלים ריבוניים, עצמאיים ומודאגים. מהי יהדותנו - כתורת חיים, או כמרכיב בזהות הישראלית. כמעט בכל שבוע אנחנו זוכים לקבל דוגמאות למה כן, ולמה לא. למשל דבריו של הרב הספרדי הראשי לישראל הרב יוסף, שאמר שעדיף לנסוע לחו"ל וללמוד תורה מאשר לצאת ולהילחם על קיומו של עם ישראל. משפט אחד שדי בו כדי לעורר שאלות קשות על כל אחד ואחד ממרכיבי התואר: רב ספרדי. ראשי. לישראל. על התורה נאמר שהיא תמימה, משיבת נפש ומחכימת פתי. דבר מכל אלו לא היה שם.
הדברים שאמר הראשון לציון [לציון, כן?!]  היו מסוג הדברים שאחריהם גם שתקנים מופלגים מבינים שמחובתם לשבור שתיקה. ברגעים מקוממים ומביכים מהסוג הזה, לא נותרת ברירה אלא לבחור: האם המשמעות של זהותי היהודית היא שעלי לכבד את התואר הרם, את הייחוס, גלימות השרד הרקומות והמצנפת, ולומר "אמן" לדברים שאין כל דרך להשלים איתם. או שדווקא מתוך מחוייבות לזהותי היהודית, עלי להניח בצד את זהותו של הדובר, את רבניותו וייחוסו ובגדי הקודש אשר עליו, ולהגיב בתקיפות. במילים אחרות, מי שלא יצא לו עדיין לצפות בתגובתו המצולמת של הרב תמיר גרנות, ראש ישיבה ואב שכול, מוזמן להקדיש כמה דקות לצפייה במסמך החשוב הזה. ולהחליט איזה דגם של יהדות הוא מבקש לאמץ לעצמו. לילדיו. וחשוב עוד יותר: איזו יהדות אנו מבקשים עבור העם הזה והמדינה הזאת. את היהדות כפי שהרב יוסף לומד ומלמד אותה, או כפי שהרב גרנות לומד ומלמד. הרב גרנות מופיע בסרטון כשהוא לבוש בסגנון פשוט שיכול להתאים לישראלים רבים בגילו. אבל כל ישראלי ישר-לב שיציב אלו מול אלו את דבריהם של שני הרבנים, יודע ומבין מי מביניהם מייצג את היהדות הצלולה שעליה חונכנו וחינכנו, מוסר אביך ותורת אימך. שלא לדבר על רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים שבכל הזמנים, שאומר במסכת אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" 
**
בנעוריי שלחו אותי ההורים ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הם לא אהבו את הרעיון שאלך לפנימייה, אבל היו מוכנים לקבל את החיסרון הזה כדי שאלמד תורה. על חלק מהדברים שאיתם חזרתי הביתה, אבא ואימא שמחו מאוד. חלק אחר שסיפרתי, גרם להם להזדעזע. כך למדתי לפתח סקפטיות מסויימת. לא פעם אבא תפס את הראש ולא הבין למה מחנכים מסלפים דברי תורה פשוטים, וכבר כתבתי כמה הייתי גאה בו כאשר התווכח עם המחנך שלי והכריח אותו להתנצל. ביום שסיימתי את לימודיי בישיבה, ניגשתי לאחד הרבנים ואמרתי לו "על אפך ועל חמתך אני אשאר דתי". הוא נעשה ירוק. אבל אני המשכתי. "עשית הכל כדי שאני אזרוק את הכיפה. שאתנצר. אבל לא בזכותך אני יהודי ולא בגללך אפסיק. על אפך ועל חמתך. אני לא אוריד את הכיפה". בשנים לאחר מכן, ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם הזיכרון הזה. היו רגעים שחשבתי שקצת הגזמתי. שלא הייתי אמור לדבר כך. דבריו של הרב יוסף הזכירו לי את המצב שבו מתבקשת תגובה חריפה ומתנערת. ודווקא למען כבודה של תורה, ודמותה של היהדות והחברה בישראל.

תקלת המשמעת הכי נחוצה

22.03.24 | י"ב באדר ב' תשפד
הצבא היה חייב לנזוף בתא"ל גולדפוס על נאמו המדויק, כל השאר חייבים להקשיב לו גם סערת הרב הראשי יוסף
מוכיחה שכולנו צריך לבחור: איזו יהדות אנחנו והמפגש המטלטל עם זוג הורים שלימד אותי על נתינה בלב שלם
עם מותו של צ'ארלי ביטון, פנתר, גיבור תרבות ואביר מחאה, תם פרק בתולדות החברה הישראלית. זהו פרק שרבים מאיתנו עדיין לא טרחו ללמוד או להבין, וכדאי שימהרו לעשות זאת. אבל מתוך מה שכבר נכתב השבוע אפשר להתעודד, כי יש מי שימשיך ויספר באהבה את סיפורם של פנתרי השכונות, שהוא סיפור חשוב ומכונן, לא רק בהקשר הספציפי של המאבק לשוויון של מי שמכונה "בני עדות המזרח", אלא בנוגע לכל מחאה באשר היא, כולל מנת הכאב, הרפש והבדידות שהיא מנת חלקו של כל מי שנאבק בידיים חשופות מול ממסד, שהוא לא רואה בו אויב, ולא רוצה להכניע אותו, אלא רק לגרום לו לראות את הדברים אחרת. כדאי לזכור שצ'ארלי בניגוד לאי אלו אחרים, לא ביקש להחליף את השחיתות של מפאי בשחיתות מטעם החברים שלו. הוא באמת שאף לתקן.
בשנים האחרונות, בכל פעם שהייתי פוגש את צ'רלי ביטון- לרוב במחנה יהודה- היינו מתחבקים בחום, כמו בני משפחה. והחיבוק הזה היה יקר לי, כבן הדור השלישי לעלייה, יותר משיכולתי לספר לצ'ארלי ואולי גם לי עצמי. אנסה לשתף כאן מעט מהמחשבות שעולות בי מאז התבשרנו על מותו. חאסלו, תשמעו סיפור:
המכונית הראשונה שלי היתה אלפא רומיאו יד שלישית מעבריין. היה בגרוטאה הזאת משהו רומנטי ומשעשע, וכדרכן של בחירות רומנטיות היא עשתה לי רק צרות. באותם ימים עזבתי את הקיבוץ והתחלתי לעבוד כעוזר הוראה באוניברסיטה. עני מרוד הייתי, עוזב קיבוץ וסטודנט נצחי, אך חגגתי את חיי החדשים בעיר. בעיקר נראה לי מגניב לתקוע את מדבקת החניון של "מדעי הרוח" על שמשה של רכב, שהיו בו כל המאפיינים של רכבי העולם התחתון. מאוד בוגר מבחינתי... אבל המגניבות התפוגגה די מהר, והאלפא מוטטה אותי כלכלית, כשגררה את שנינו ליותר מדי ביקורים במוסך ויותר מדי דוחות מהירות. המוסך, אלפא,  בגלל המצב המכאני הרעוע של רכב שידע בחייו יותר מרדפים מנסיעות שלוות. והדו"חות, רומיאו, כי הוא פשוט לא היה מסוגל לנסוע לאט. 
בכל פעם שעמדנו ברמזור, הרכב הארור היה רועד, גועש ומתנשף מתוך חוסר שקט קיצוני. הוא הבהיר בכל דרך שזה לא בטבע שלו לעמוד, ותכף יימאס לו והוא פשוט יזנק על דעת עצמו אל תוך הצומת. משהו במראהו של הרכב – פנסים שנגנבו ממשאית, ספוילרים שהותקנו ברשלנות, ג'אנטים ממגנזיום- משך אליו מבטים של שוטרים ואנשי חוק, ועל שולחני נערמו יותר דוחות משטרה מאשר עבודות סטודנטים לבדיקה. כך הצטברו הנקודות עד שזכיתי להתקבל, בלי ראיון ובלי פסיכומטרי - לקורס לנהיגה מונעת. הקורס נערך בחדר חסר חן ולא נקי, בין מחסנים ומוסכים, ופגשתי בו ירושלמים מכל הצבעים והעדות. מוסלמים ונוצרים מבית חנינא, ליטאים משערי חסד, גננת עם מסטיק ממעלות דפנה, פרופסור מגבעת רם ופרחחים צעירים מגילה. בכיסא לצדי ישב, לא פחות ולא יותר, צ'ארלי ביטון, שבתוך דקות הפך לכוכב הקורס ומרכז העניינים. כך קרה שמכל הקורסים שלמדתי ולימדתי באותה שנה, אני זוכר בעיקר את הקורס הזה. נהיגה מונעת למתקדמים. 
מולנו, לצד לוח תמרורים צבעוני, עמד מורה קשיש וניסה כמיטב יכולתו. בכל פעם שהוא הצביע על קו צהוב ואמר "אלו הם השוליים" צ'ארלי קפץ ואמר "לא אדוני. אנחנו השוליים. אנחנו". בכל פעם שהמורה ניסה לדבר על תמרור עצור, צ'ארלי הזכיר לו את המעצרים שהוא וחבריו בילו שלא בצדק. ואתם יכולים לנחש לבד מה נאמר כשדיברנו על זכות קדימה. הכיתה צחקה בדרך כלל. לפעמים גם צ'ארלי הגניב חיוך. בהפסקה הוא הצית סיגריה והמשיך להרצות בשטף ובעברית פשוטה וגרגרית את השקפתו ומפעל חייו. ישבתי שם, קיבוצניק צעיר חובש כיפה סרוגה, וראיתי בן אדם שלא ציטט את מרקס או הרב קוק, אלא פשוט חי את השוויון ואת תיקון העולם במו לבו ידיו ורגליו. ישבתי שם, סטודנט לתיאטרון עם קוקו ומשקפיים, וראיתי לנגד עיני אמן קיומי, שלא מצטט את ז'אן ז'נה או ברכט, אבל חייו כולם הם מיצג ומופע אישי לוהט. ישבתי שם גם בתור הנכד של סבא וסבתא שעלו ממרוקו בשנת 1921, בימים בהם עדיין קראו להם "מוגרבים", אבל אבא כבר שירת בנח"ל,  דיבר צברית ילידית בלי ח'ית ובלי ע'ין ושר שירים של נעמי שמר. הבטתי בצ'ארלי וחשבתי שכך אולי היינו מדברים, כועסים ולוהטים אילו סבא וסבתא היו דוחים את העלייה ב 35 שנים. לא פעם התביישתי. במבט לאחור, רק בשביל המפגש הזה שווה היה להחזיק את האלפא רומיאו הארורה.
בילדותי הזעיר-בורגנית, רבים התייחסו לצ'ארלי בתערובת חשדנית של שאט נפש וחוסר אמון. רדיפת הצדק הבלתי מתפשרת שלו נתפסה לא פעם באופן דומה לזה שבו התייחסה ישראל לזמרים המזרחיים הראשונים. למה הם לא שמחים? שאלה ישראל. למה הם כל כך לא מרוצים? למה הם לא מתלהבים מהפרחת השממה והנצחונות ההירואיים. ובכן, גולדה לא היתה היחידה שחשבה שהם לא נחמדים. למען האמת, אנשים שיוצאים נגד הסדר הקיים תמיד ייחשבו ללא נחמדים. לעתים יאשימו אותם בשיקולים זרים עד כדי בגידה. זו דרכו של שלטון לטעון בעלות נצחית על זכות השליטה. ואולי הם באמת לא היו נחמדים. הם היו הרבה מעבר לכך. ממפגש למפגש, הבנתי שהשד, כמו שאומרים, לא נורא כל כך. פה ושם צ'ארלי קילל את הממסד. לרגעים הוא נשמע כאילו כבר השלים מתוך דכדוך עם הקלקולים המובנים שאין מה לעשות לגביהם. בקלות אפשר היה לטעות בו. אבל מי שקצת התקרב לצ'ארלי כמו גם לחבריו סעדיה מרציאנו ז"ל וראובן אברג'ל יבדל"א פגש אנשים מתוקים ואמיצים, שמבעד לכאב נושן, שכנה בהם אהבה ואכפתיות שכמותן יש רק לאנשים שמאמינים שיכול להיות  טוב יותר. עצוב לחשוב כמה זמן לוקח לנו, כאנשים וכחברה, להבין שהיתה לנו הזכות להכיר מקרוב גיבור תרבות אמיתי. בשר ודם. צ'ארלי ביטון. האיש שכל תמרור בקורס "נהיגה מונעת" הזכיר לו מה מקולקל, וכל קלקול הזכיר לו שבידינו ההגה, ובידינו גם לתקן. 
**
אני זוכר את ישיבת הכנסת שבה חבר הכנסת ביטון, נאם מעל הדוכן. אין ספק שהוא לא היה גדול האוראטורים שצמחו כאן. כשנחה הרוח על מנחם בגין, הוא נהג לכנות אותו "צ'ארלס ביטון" – מחווה שהצליחה לערבב יפה קורטוב של חיבה עם קורטוב של התנשאות. באותם ימים נהוג היה לחשוב שזה לגמרי סביר שיהודי שגדל בפולין יקרא לעצמו מקס, אבל מרוקאי? פחח... ולגמרי סביר שיהודי מאודסה יקשקש שתי מילים בצרפתית, אבל יהודי ממראקש? ובכן ביטון עמד שם על הדוכן ודיבר בכאב על יוקר המחיה. הוא סיפר שלמרות שכבר עבר את גיל חמישים, עדיין אין לו דירה בבעלותו, וגם הרכב לא מי ידע מה. סמואל פלאטו שרון, אולי המיליונר הראשון בכנסת, שישב במליאה ונהנה מכל רגע, זרק שם משפט בלתי נשכח. אינני מתיימר לצטט מילה במילה: "שארלי, מון שר, אולי קודם תטפל בבעיות שלך, ורק אחר כך תבוא לפה לטפל במדינה ישראל". זה היה מעליב. אגרוף לפנים. לרגע נראה צ'ארלי פגיע. חסר היה לי שם מישהו, אולי יושב ראש רחום, שיניח יד על כתפו ויגיד משהו כמו "צ'ארלי, הבעיות שלך, הן הבעיות של עם ישראל. ואין כמוך מי שראה זאת"

בא לתקן עולם

01.03.24 | כ"א באדר א' תשפד
מותו של פנתר השכונות צ'רלי ביטון חותם פרק חשוב בתולדות החברה הישראלית הוא היה גיבור תרבות בשר ודם,
שחי את השוויון במו ליבו יחסרו לי החיבוקים שלנו בשוק מחנה יהודה ולא תאמינו איך נפגשנו שמעו סיפור
בת-ים של היום היא עיר פורחת ואטרקטיבית, אבל בת ים שאני זוכר מילדותי היתה עיר קטנה וצנועה שנסמכה על הערים השכנות. עד כמה שאני זוכר לא היה בית חולים בבת ים, ולא היתה בריכת שחייה. ולכן כל הבת-ימים שהיכרתי נולדו ביפו, ולמדו שחיה בחולון. בת-ימים נהגו להיוולד בבית החולים דג'אני, וללמוד שחיה, כמה שנים לאחר מכן, בבריכת הניצחון ליד גן הגיבורים. גם אני כמו כולם, עליתי בקיץ על האוטובוס לחולון, בידי תיק תפוח מרוב מצופי קלקר וסנדוויצ'ים, ועל צווארי התכשיט הראשון בחיי – שרוך נעליים שבקצהו משתלשלים מפתח וכיס ניילון. בתוכו נשמרו שתי כרטיסיות יקרות – אחת של "אגד" ואחת של בריכת הניצחון – שאבוי לי אם יאבדו. הילדים שהיינו העריצו את נהגי "אגד" את הגיבורים ואת הניצחון. היה משהו חגיגי ומפעים בנסיעה באוטובוס, לעבר גן הגיבורים ובריכת הניצחון. אבל החוויה בבריכה היתה סיוט.
לקח לי זמן לספר להורים על היחס המחורבן שקיבלנו מאחד המצילים. האיש המקולקל הזה, נהג מפעם לפעם להטיל את אחד הילדים למים העמוקים, להתעלל ולהטביע אותו קצת. זה קרה גם לי. ולמרות שחלפו יותר מחמשים שנה, אני זוכר היטב כמה פחדתי מהבריון הנפוח ההוא שאף אחד לא העז להתעסק אתו, ושעם השנים גיליתי שלא רק אני, אלא ילדים רבים אחרים, בת ימים וחולונים, נפגעו ממנו. אני מניח שכולנו פיתחנו מאז מידה של ספקנות כלפי מילים כמו "ניצחון". יתכן שזאת הסיבה שדווקא עכשיו נזכרתי פתאום בבריכה ההיא.
**
המילה "ניצחון", היא ללא ספק פצצת כריזמה. זה חשוב לנצח, וזה גם כיף גדול, ועצם הדיבורים על ניצחון, מרגישים כמו משהו "מרים". [ מי, לעזאזל, המציא את הביטוי הזה?] במלחמה, בכדורגל, בטאקי וב"כן לא שחור לבן", כולנו חייבים לנצח ואוהבים לנצח, מה יש פה לדבר? הביטו בערים הגדולות בעולם! הן מלאות בשערי ניצחון, כיכרות ניצחון, ואובליסקים זקורי ניצחון וכמעט כל התיירים יעדיפו להצטלם לידם מאשר מול "שער התבוסה" או "כיכר התיקו". שלא לדבר על "אנדרטת ההתאוששות".
אבל אני רוצה לומר פה גם מילה לא כל כך פופולרית ובטח שלא מרימה. אני מבקש לומר שהמילה "ניצחון" כשהיא מנותקת מכל הקשר, לא רק שהיא לא מעודדת, היא גם לעג לרש. כמו בריכה שקוראים לה ניצחון, אבל המציל שלה מתנכל לילדים. כשמצמידים עוד ועוד סופרלטיבים- "ניצחון מוחלט", או מהדהד, או מונומנטלי או תנ"כי- היא עלולה גם לעורר חשד בדבר ניסיון להסחת דעת. מה שקרה בשמחת תורה היה אסון. אפשר למצוא כל מיני מילים כדי להגדיר את האסון. כך או כך, מה שקרה שם לא היה דבר שמנצחים אותו. באופן כללי, אסון אינו דבר שמנצחים. עבור קהילות רבות, והמוני משפחות וישראלים, המילים הדחופות באמת נשמעות כמו: תיקון. התאוששות. מזור. התגברות. החלמה. ואני מודה. מעט מאוד כריזמה יש כאן. מעט מאוד חומר לכיכרות ומצעדים, לא תופים ולא מצלתיים. אבל מה לעשות והן בדיוק מה שנחוץ כאן ובדחיפות.
אמרתי "הסחת דעת" ועלי להסביר. נראה כאילו יש מי שמאמין שניצחון גדול, מוחלט ומפואר, עשוי איכשהו למחוק את אסון ה-7 באוקטובר. וזאת טעות מרה. את חמאס ננצח, עם או בלי סיסמאות. אבל שום ניצחון לא יכול למחוק או להשכיח את החרפה, את הכישלון והחידלון. את מה שלא עבד נצטרך לתקן. לא לנצח. מרגע שנפנים את העובדה הפשוטה הזאת, אפשר שגם הוויכוח יירגע מעט.
**
כל אדם שדיבר אתי על ניצחון בזמן האחרון, [חלקם ניסו אפילו לרמוז שאולי אני לא כל כך מעוניין בניצחון] שמע ממני שאמן והלוואי. אבל אחרי כמה רגעים שאלתי אותו או אותה איך הם רואים את הניצחון הזה. האם אפשר להסכים שתמונת הניצחון המהותית היא חזרתם של התושבים לכפר עזה, ניר עוז ובארי? פתיחת בתי הספר בשדרות כמו גם בקרית שמונה ובשלומי? האם נסכים בינינו שמראה של פעוטון יוצא לטיול שליו בשבילי המשק, מטפלות וגננות, ועוללים צוהלים על העגלות המצחיקות האלה שיוצרו בידיהם המוכשרות של המסגר והנגר המקומי, היא תמונת ניצחון יותר מכל פטריית עשן שתתרומם מהריסותיו של כל מבנה סמלי של האויב? כי אם כן, ואם ברור לנו ההבדל בין ניצחון לבין נקמה, כי אז רובנו מסכימים על הרוב.
ואם כן, אז אולי כדאי לשאול קודם כל את תושבי המקומות הללו, אלו שאמורים להצטלם לתמונת הניצחון, מה חשוב להם יותר כדי שיוכלו לשוב הביתה: הנקמה המוחלטת באחרון מנהיגי חמאס, או שיבתם של החטופים? גופתו המרוטשת של איזה מנוול מספר 1 או 2, או החלטה לאומית אמיצה שכולנו אחים שנלחמים על הבית, וכולנו, מכאן ולתמיד, מפסיקים להכיל, או להקל ראש, לומר שזה טפטוף וזה זולג, ומסכימים שאין שום דבר לגיטימי בהתנגדות לעצם קיומנו? האם אנחנו יכולים להסכים שרוב מה שחשוב נמצא כאן, אצלנו ובינינו? 
כי אם כן, למה אנחנו שולחים את עיקר מבטנו אל האויב – מה משמח אותו, מה מקשיח את עמדותיו, ומה מעלה את המחירים – וכמעט שלא מביטים הביתה, ועוסקים בשאלה מה יחזק אותנו כחברה. מה ישקם את האמון שהתרסק בינינו. מה יזקוף את קומתן של קהילות נפלאות שנחבלו כל כך קשה, וייתן להן אויר לנשימה. היום שאחרי בישראל חשוב עשרות מונים משאלת "היום שאחרי" בעזה. ולעזאזל מה משמח ומה מצער את סינוואר. 
**
את הדברים הבאים, קשה לי, באופן אישי, לומר. השקפת העולם שלי די ליברלית ודי פלורליסטית, והרב תרבותיות שגדלתי עליה מושפעת בעיקר מרגעים מרגשים של מזרח-מערב שבהם שני הצדדים רק הרוויחו. הרגע שבו ג'ורג' האריסון חזר מהודו עם סיטאר והביטלס החלו להישמע אחרת. שחורים ולבנים רוקדים ביחד ב"שיער", או הזיכרון של להקת כוורת מנגנת עם התזמורת של זוזו מוסא את "התמנון האיטר" של סנדרסון. אלו הם חלקים מהדנ"א התרבותי שלי ושל בני דורי. אבל במקום שבו צד אחד שואף למחוק את שכנו, אין מקום לרב תרבותיות. ואני מאמין שעזה איבדה את זכותה לנהל מערכת חינוך עצמאית. כדי שהדור הבא שם לא יגדל גם הוא על התשוקה להרוג יהודים, החינוך שם חייב להימסר לידיים אחרות. כדי שבעזה יפסיקו לחנך על ברכי השיטה המפלצתית לפיה היהודי והיהודייה אינם בני אנוש, ולכן הם, גופם ורכושם אינם ראויים לכבוד, ישראל תצטרך לפקח ולעקוב אחרי תכני הלימוד כפי שהיא תעקוב אחרי כריית מנהרות וייצור אמל"ח. 
אולי בעוד 20-30 שנה, נוכל לפתוח זאת לדיון מחודש. עם תום מלחמת העולם ה-2 עברה גרמניה תהליך של "דה נאציפיקציה" שמי שחולל אותו היו בנות הברית. זה לא היה נחמד. תפיסות פוליטיות וספרי לימוד הוצאו מחוץ לחוק. היום, גרמניה היא ידידתה הטובה והנאמנה של ישראל. לכו תדעו.

להצטלם מול צער הניצחון

15.03.24 | ה' באדר ב' תשפד
הדיבור על "ניצחון מוחלט ומונומנטלי" צריך להתחלף במילים דחופות יותר, גם אם הן נשמעות פחות כריזמטיות:
תיקון, התאוששות, מזור, התגברות, החלמה ואיך כל זה קשור למציל "מקולקל" מילדותי בבריכה בבת ים?
לקח לזה שלוש שנים. אבל את תמצית המסקנות של וועדת החקירה שדנה באסון מירון, אפשר היה לנחש מראש. כל מי שחי במדינה הזאת ומתבונן מעט ימינה ושמאלה יכול היה לשער במידה רבה של וודאות ש: 
-סיכום הדוח יהיה חמור. הוא חייב להיות חמור. למה? כי ככה זה כשכל כך הרבה אנשים משלמים בחייהם על תקלה שאפשר היה למנוע.
-למרות חומרת הדוח, אף אחד מהדרג הפוליטי לא יתפטר מיוזמתו. גם אם נוריות מהבהבות בשלל צבעים יקיפו כל אזכור של שמו. למען האמת הדבר היחיד שעשוי להפתיע, הוא התפטרות של נבחר ציבור. למה? כי ככה זה. השתרשה לה מסורת, ואצלנו לא מתפטרים. התרבות הפוליטית בישראל תקועה עמוק בתוך סטנדרט מקולקל שאומר לאזרחים: תנו לנו להנהיג. תנו לנו את האחריות. ואם חלילה משהו ישתבש, אנחנו מבטיחים לקחת אחריות ולהאשים את קודמינו בתפקיד, את הדרג הצבאי, הזולת המשטרתי והאיך קוראים לו ההנדסי. לא נהסס להאשים גם את ועדת החקירה עצמה ואת התקשורת. אבל אנחנו?! איך זה קשור אלינו?
-לא מעט אנשים ימהרו לקבוע, שאם כך קורה עם אסון מירון, אין כל טעם להקים וועדת חקירה לאסון ה 7 באוקטובר. למה? כי אם שם לקח לוועדה שלוש שנים להגיש את המלצותיה, לכו תדעו כמה דורות יחלפו עד שיפורסמו מסקנות וועדת עזה. ואם לגבי האסון האזרחי הגדול בתולדותינו אפשר היה למשוך בכתפיים ולטעון לא ידעתי, ולא הובא לידיעתי, ואחריות אין פירושה שום דבר באמת, אז מה לנו כי נלין לשמע טיעונים דומים גם לגבי הטבח הטרוריסטי הגדול בתולדותינו?
**
בהקשר הזה אני חייב להודות שעקבתי בשלווה ונחת אחרי הבחירות המוניציפליות בעיר שלי. במשך חודשים אפשר היה לדבר על המצב בעיר בלי לגלוש לקללות ועלבונות ובלי לגלוש לטונים העצבניים של הפאלצט החנוק. משהו ענייני שרר בוויכוח המוניציפלי של ירושלים. הכל סבב סביב התפקוד בפועל. ניקיון הרחובות. הגנים והשדירות. האם אפשר למצוא בית ספר מתאים במרחק סביר. כמה זמן לקוח לטפל במפגע, ומה האיזון בין הבנייה העירונית לבין שמירה על נכסי טבע. שום דבר לא הפך להיות זהותי מדי. שום "לנו או לצרינו". יכולתי להגיד, למשל, שאני חושב שמשה ליאון עושה דווקא אחלה עבודה, והעיר מעולם לא היתה כה נקייה ואף אחד לא קרא לי "ליאוניסט". ויכולתי להעיר שנמאס לי מהשחתת תמונות של נשים במרחב הציבורי ואיש לא האשים אותי באנטי-ליאון. לא כולם הסכימו, אבל אף אחד לא אמר שאני חייב להיות נורא נורא אמיץ כדי לומר את דעתי בקול. 
אני יודע שיש רשויות מקומיות שבהן זה לא עבד כך. יש מקומות שבהם הבחירות היו טבולות במתח ואיבה, בדיוק כמו השיח הפוליטי הלאומי. שם היו גם תקריות מכוערות של אלימות וזיוף והשחתת פתקים. מה מיוחד באותם מקומות? ובכן, שם המחלוקת היא שבטית. אנשים מזהים את עצמם עד תום עם המועמד ועם הדילים שמסביבו. הם לא יכולים להתפשר סביב זה. הם לא מסוגלים לדיון ענייני. הם לא סובלים את המחשבה שמישהו אחר ינצח. כשזורקים מבט אובייקטיבי מבחוץ על ישוב כזה, ועל כל הדפקטים שמלווים סוג כזה של פוליטיקה, אפשר בקלות להבין מה מקולקל אצלנו בפוליטיקה הלאומית. 
איך בדיוק מתקנים את זה? זאת כבר שאלה טובה. כלומר וואחד כאב ראש. לשמחתי קמו בינינו אנשים רציניים, ביניהם לוחמים שחזרו ממילואים, שהקימו גופים וקבוצות במטרה לעסוק בדיוק במשימה הזאת. בעיניהם זה סוג של צו 8. הגנה על המולדת. ואני מסכים איתם. 
**
הערה נוספת על ירושלים: כל מי שמכיר את העיר הזאת אפילו קצת, יודע שיש בה רחובות שלא תוכננו למעבר כלי רכב. יש בה גם רחובות שלא תוכננו בכלל. הם פשוט קרו. משעולים הפכו לשבילים שהפכו לרחובות ששורטטו והתפתלו לאורך הדורות תחת פרסותיהם של גמלים וחמורים, ותחת סוליותיהם, מגפיהם וכפכפיהם של בני אדם. תתפלאו או שלא, אבל חלק מהרחובות האלה הם היום רחובות דו סטריים. טורים ארוכים של כלי רכב חונים משני צידיהם, ובין לבין אמורים איכשהו להידחק מכוניות ואוטובוסים זה מול זה. אם ניקח מטר ונמדוד, נגיע די מהר למסקנה שאין מצב בעולם. שני כלי רכב לא יוכלו לעבור שם זה מול זה. מתמטיקה פשוטה והיגיון בסיסי. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה מדי יום ברחובות הירושלמיים האלה. כלי רכב עוברים זה מול זה. חלק מחייכים באדיבות. חלק צופרים כמו משוגעים. חלק לא מאמינים שיצליחו. לאחרים זה לגמרי ברור שעוברים. או ממתינים לרגע. כלי הרכב עשויים ממתכת נוקשה, אבל בפנים יושבים בני אדם. וכך ירושלים מתנהלת כבר נצח נצחים בניגוד למתמטיקה או להגיון. אמונה, הומור ועצבים מרוטים הם כלי המשחק בעיר הנצח שאני אוהב כל כך. וכל מה שאני יכול לאחל לה, זה שנמשיך לעבור זה מול זה, ורק שיהיו קצת יותר חיוכים מאשר זעף, וקצת יותר כבוד הדדי מאשר קנאות שוצפת. 
**
לא מזמן כתבתי כאן על מפגש עם לוחם מילואים שחזר מחאן יונס, וטרח לפתוח את חלון הרכב ולבקש ממני שנפסיק להתייחס לשירות הצבאי כאל נטל. זאת זכות, הוא אמר, ולמרות שאני לא לגמרי מסכים, דבריו שבו את לבי, ושמחתי לפרסם אותם. בהמשך לדברים הגיעו אלי כמה תגובות מעניינות. הן ביקשו מצד אחד לתקן את דבריי, ומצד שני להוסיף על הסיפור, צירוף ישראלי קלאסי.
ראשון היה אבא שלו. שהעיר בעדינות על כך שקראתי לבנו "אלידע" בעוד ששמו יהוידע. אכן יצאתי טמבל. בהמשך סיפר לי האבא שיהוידע, "או אלידע, כמו שאתה קורא לו"" מצא בתוך דירה בחאן יונס, פמוטים שללא ספק נגנבו ממשפחה יהודית. אחרי שהוא העלה תמונה ברשת, זוהתה האבידה והתברר שהם היו חלק מאוסף של חפצי יהדות משפחתיים שנבזזו מבית בקיבוץ ניר-עוז. ביום חמישי האחרון כל הצדדים לסיפור נפגשו והתרגשו, והפמוטים חזרו הביתה. עדיין לא לניר עוז עצמה. אבל הביתה.
שני היה בחור נחמד וחובב עברית שלא אהב את העובדה שהשתמשתי בתואר "מילואימניק". הוא חושב שהסיומת "ניק" מקטינה ולא מכבדת, וביקש ממני לתקן ל"לוחם מילואים". כך עניתי לו: 
"תודה על פנייתך. אני מבין שכל כוונותיך לטובה ואתה כותב באמונה שלימה ומתוך רצון לדייק בבחירת המילים ואולי גם להיטיב ולשפר את תדמית אנשי הצבא היקרים שלנו. עם זאת אני מרשה לעצמי לחלוק עליך. אני עצמי הייתי מילואימניק שנים רבות. חוץ מזה הייתי קיבוצניק. וכשהייתי קיבוצניק, הייתי הנוי'ניק של הקיבוץ. אהבתי את שני התארים הללו והם יקרים עד היום ללבי. מעולם לא ביקשתי שיתקנו ל"חבר קיבוץ", או ל"רכז הגינון". למרות מילים כמו "כלבויניק" ואף "נקניק", אינני רואה שמץ של זלזול בסיומת "ניק" והיא חביבה עלי מאוד. מקווה שתוכל לסלוח לי על כך.
בכבוד רב, שותפך לאהבת העברית..."
ואני מספר לכם על זה בעיקר מכיוון שגם הוא ענה לי בנועם ובחיוך. אף אחד לא קרא לשני סוס טרויאני, גייס חמישי, מתייפייף או מתלפלף. וחשבתי שמזמן, אבל מזמן, לא מצאתי את עצמי פשוט נהנה ממחלוקת עקרונית, נעימה ומכבדת.

תבדקו טוב את עצמכם

08.03.24 | כ"ח באדר א' תשפ"ד
כבר לפני פרסום מסקנות הוועדה לאסון מירון יכולתי לנחש מי )לא( ייקח אחריות מה הלקח שלמדתי מהרחובות
המוזרים של ירושלים? והלוואי שכל הוויכוחים בארץ יתנהלו כמו העימות שניהלתי על הסיומת "ניק" בעברית
תאמינו לי שאין בי כל רצון או חדווה לכתוב את הדברים הבאים. גם כך המעורבות של משפחתי במאבק לשחרור החטופים חושפת אותנו למערבולת סוערת ועכורה של האשמות, קללות ואיומים שאנחנו לא מורגלים בהם. באופן כללי, צריך לומר שמעולם לא התכוונו להיות "משפחות חטופים". בכל יום ויום אני מתפלל שכולם ישובו כבר, מי לבתיהם ומי לקבר ישראל, בין היתר כדי שנפסיק סוף סוף להיות "משפחות החטופים". שנפסיק להרגיז, בעצם קיומנו וכאבנו, כל כך הרבה אנשים. האם אנחנו אמורים להתנצל על עצם החטיפה? אני חוזר הביתה בשעות לילה מאוחרות אחרי עוד הופעה בהתנדבות מול מפוני יישובים או גדוד חיילי מילואים, ומבזבז שעה מחיי על ניקוי המכשיר מתגובות נאצה שמאשימות אותי בפשעי שנאה. כרגע אין לי ברירה, אלא לנסות ולשרטט חלק מהמהלך שהתרחש כאן מאז ה 7 באוקטובר, ואולי גם להסביר למה רבים כל כך חשים שמתנהל כאן קמפיין מכוון נגד המשפחות.
ב -7 באוקטובר נבקעו שערי הרוע הצרוף, ומחבלי הנוחב'ה חוללו כאן דבר שאין דרך לכנות אותו מלבד פוגרום. אסון שכמותו לא האמנו שיתרחש בישראל הריבונית והעוצמתית. למחרת, בבוקר ה-8, רוב הישראלים היו רחוקים מלשער את ממדי האסון, אבל כמה מאות משפחות כבר הבינו שאם ימתינו לשיחת טלפון מנציג רשמי של המדינה, שרמת התפקוד שלה לא היתה ברורה, זה לא יקדם אותן. כך החלו משפחות הנעדרים ליצור קשר אלו עם אלו. אנשים מרוסקים ומבולבלים, ניסו לברר ולאסוף שברי מידע. לצרף נתונים. לרשום את שמות יקיריהן ואת המקום האחרון שבו נראו.. גל עצום של התנדבות התפתח. אדם בשם דודי זלמנוביץ הציע את בניין המשרדים שלו בלב תל אביב כדי שישמש מרכז מידע. הוא הזמין מקרב המתנדבים את אלו שהיו להם כישורי ניהול מוכחים. אחד מהם היה רונן צור. בתמימותנו חשבנו שזה כל כך יפה שתומך ליכוד כמו זלמנוביץ, ואיש שמאל כמו רונן צור משתפים פעולה ברגע האמת. התפטרותו של צור השבוע היא אחת הסיבות שאני כותב את הדברים האלה.
בימים הראשונים התמקדתי בילדים ובבית, כדי לפנות זמן לאשתי שבמשפחתה היו 5 נעדרים. אבל אז התרחשו שני אירועים שגרמו לי להתייצב ולהשמיע קול. על אחד כבר כתבתי. בפגישה הראשונה של ראש הממשלה עם נציגי המשפחות, הופתעו הנציגים לגלות שהגיעו למקום בני משפחות שהם לא הכירו ושמיהרו עם כניסתם המפתיעה לחדר, להאשים אותם בהחלשת המערכה. זאת היתה הפתעה לא נעימה, בעיקר מכיוון שמטה המשפחות הציג שם תביעה "חלבית": ששחרור החטופים יוגדר כאחד מיעדי הפעולה הקרקעית. בערוצי תקשורת מסויימים כבר החלו להישמע טענות כאילו מטה המשפחות עסוק בפוליטיקה. "כל מה שיש להן בראש הוא להפיל את נתניהו" אמרו שם על אנשים שבקושי נשמו. אנשים שמפעם לפעם קרסו ואיבדו הכרה מול פינת הקפה. הדימוי הזה נחרת בנפשי, כי יצא לי לעזור לאחד מהם להתאושש. צביקה מור, שבנו נעדר, טען שהוא לא מצטרף ליתר המשפחות כי הגיע אליו מידע שמדובר בהמשך של "כח קפלן". זה היה מוזר כי הוא לא טרח להיפגש עם איש מהם. תהינו, מי צובע אותנו כך? ולמה מנסים לסכסך בינינו?
האירוע השני היה שיחת טלפון מחברי הטוב, הקולנוען יוסף סידר. הוא יוצא לצלם סדרת סרטונים עם שולי רנד, כך סיפר לי, במטרה להעניק פנים ושמות לחטופים ולבני המשפחה. אתה מבין, הוא אמר, נעשו סקרי דעת קהל, והתברר שיש בעיה של חוסר אמפתיה בציבור וחייבים לעבוד. הייתי מאוד תמים בשלב הזה, וחשבתי שהוא מדבר על הבעיה המספרית. מול כמות כזאת של חטופים באמת קשה לייצר הזדהות אינטימית. בעבר היינו משאירים כסא פנוי ליד השולחן, אבל מי יכול להשאיר מאות כסאות פנויים?! איך לומדים את כל השמות?
או קי. מה הבעיה למצוא מרואיינים? יש מאות!!
זה לא זה, אמר סידר. בעיית החטופים מצטיירת כבעיה מגזרית. קיבוצניקים. שמאלנים אשכנזים עם קעקועים וקרחת. אני צריך דמויות שישברו את הדימוי... בנקודה הזאת לבי צנח בקרבי. אמרתי לו שבן הדודה שלנו, דור דן, שאימו כרמלה ואחייניתו נויה נרצחו, הוא חסיד ברסלב, ויש לו פאות ארוכות וכיפה לבנה. הוספתי אפילו שלפני שהמשפחה עברתה את שמה ל"דן" הם היו "ז'אווי". תוניסאים, אתה מבין. זה יכול לעזור? אבל, מה לעזאזל אתה רוצה לומר לי? שאם הם מצטיירים כאנשים שלא תומכים בממשלה הנוכחית, לא נצליח לעורר אמפתיה? 
השבוע כבר סיפרו בני משפחה, שבביקוריהם במשכן הכנסת נאמר להם ישירות, "לא נעזור לכם, עד שלא תחליפו את אנשי המטה". אין תמיכה בממשלה – אין עזרה עם החטופים. מיום ליום השיח הלך ונעשה פחות מרומז ויותר בוטה. לא שחשבנו שיהיה קל לשחרר את חטופינו, אבל ציפינו שנבחרי הציבור יפנו אלינו בראש מורכן, וישאלו איך אפשר לעזור. למעשה, רק מעטים פנו אלינו כך. רבים העדיפו לומר דברים כמו "המטה חטף את המשפחות" – אמירה שגסות הרוח שבה מצליחה להתחרות רק בשקריות. באחת מהוועדות, אחרי שחברת כנסת התנצלה בפנינו על כך שח"כים אחרים פנו אל המשפחות בתוקפנות, מיהר יו"ר הועדה, צביקה פוגל, לסלק אותה מהאולם. מאוחר יותר התחילו אנשים פרטיים ליצור איתנו קשר רק כדי לאחל לקרובי משפחתנו "שיירקבו בעזה". מילא שהם חושבים כך. למה חשוב להם להטיח את זה בנו? רק לפני כמה שבועות המדינה הזדעזעה מאחד בשם יוהן סרוסי שהניף אצבע משולשת והתריס "ז**ן על בארי" מול פניהם הנדהמות של שרידי הקיבוץ. לאחרונה משתוללים ברשתות המוני יוהן סרוסים חסרי בושה. 
אז למה כל כך הרבה משפחות משוכנעות שמדובר בקמפיין מאורגן? כי המילים דומות להפליא. כי השקרים חוזרים על עצמם. כי השדים יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם. כי הטיעון המרכזי הוא "רונן צור", ושם של בן אדם הוא לא טיעון. כל מי שבאמת ניסה לעבוד עם המטה לא יכול היה שלא להבחין שרונן צור נזהר מכל שמץ או רמז לפוליטיקה. הוא ידע שהשם שלו מושך אש. מצד שני מאז ה 7 באוקטובר נשבענו להניח מאחור את כל הסכסוכים והמחאות. כך בצבא, ובמשטרה ובכיתות הכוננות. בחדרי המיון והצוותים הרפואיים. וכך גם במאבק לשחרור החטופים. לא? מי שרצה להעביר ביקורת כלשהי על התנהלות הממשלה מול משבר החטופים, זכה לכתף מאוד קרה מצדו של רונן צור. אתם לא תהפכו את זה לפוליטי, הוא סגר עניין. נפגשנו פעמיים, וחשבתי שהוא קצת מגזים עם זה. אבל למרות הזהירות, דבר לא עזר. תעמולה עקשנית הפכה את צמד המילים "רונן צור" לטיעון בפני עצמו. לא צריך להוכיח שצור אמר או עשה משהו בעייתי. מספיק היה לנופף בשמו.
אפשר כמובן לבקר את צור. אבל העוינות המתוזמרת כלפי "המטה של רונן צור" לא שונה במאומה מניסיון לעצור תמיכה בבית חולים שמטפל בפצועי צה"ל, רק בגלל שיש שם רופא שמאלני, או אפילו מנכ"ל ערבי. 
גם מי שלא מאמין שיש קמפיין, חייב להיות מוטרד מן העובדות. מאות משפחות שעברו אסון נורא, חששו שבשל הזהות הפוליטית שלהם כקיבוצניקים, הממשלה לא תעשה הכל למענם. הממשלה, היתה אמורה בשלב הזה להניח יד רחומה על כתפם, ולהסיר מלבם כל חשש, אבל היא עשתה בדיוק את ההפך. 
**
רונן צור, כידוע, התפטר השבוע מתפקידו. המשפחות שביקשו ממנו לעשות זאת הבינו ש
א-	המותג שלו גורם נזק להשבת החטופים, בלי שום קשר למה שהוא אומר או פועל.
    ב- הזהירות המופלגת של צור שלא לעורר מדנים פוליטיים, משתקת כל אפשרות לביקורת. והרי לא כולנו מאוד מרוצים מתפקוד הממשלה. 
האם זה עדיין לגיטימי לא להיות מרוצה מתפקוד הממשלה?

כששמו של אדם הופך לתעמולה

23.02.24 | י"ד באדר א' תשפד
למה משפחות חטופים רבות כל כך משוכנעות שהקמפיין נגדן מאורגן? כי השקרים חוזרים באותם נוסחים והשדים
יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם למי התאים שצמד המילים "רונן צור" יהפוך למזוהה עם "התנהלות פוליטית"?
bottom of page