top of page

רשות ההגבלים

02.06.23 | י"ג בסיוון תשפג
מגזימים סיפור אהבה.jpg

הרעיון להקים רשות לאומית לזהות יהודית עורר בי הרהורים והרהורים שכנגד. אפשר להניח שלרוב האזרחים היהודים בישראל יש יחס חיובי וחם כלפי זהותם היהודית. רובנו אומרים "שבת שלום", מדליקים נרות חנוכה ולא מפספסים את ליל הסדר. השמות הפופולריים ביותר של ילדי ישראל, ממשיכים לשאת ניחוח תנ"כי כמו יהונתן ונועה, אביגיל ואיתי. אנחנו עונים בשאלה כמו יהודים טובים, מאתרים בשמחה שמות משפחה מוכרים ברשימות הקרדיטים של סרטי קולנוע וחתני פרס נובל. והכי חשוב, מרתק לראות עד כמה העלבון הישן ההוא של רוה"מ נתניהו "הם שכחו מה זה להיות יהודים" הצליח לצרוב ולהיצרב בלב כל מי שחש שהמשפט הזה כוון אליו. ככה לא מגיבים אנשים שלא אכפת להם. ככה לא מגיבים אנשים שזקוקים לרשות לאומית שתעודד, תשדרג או תתגבר את זהותם.
באופן אישי, היה לי אפילו רגע שבו השתעשעתי במחשבה לשלוח רשימת הצעות לבבית לרשות ההולכת ונבנית. גופים חדשים, בשלב הגישושים, תמיד זקוקים למעט עזרה ודווקא היו לי כמה רעיונות. הנה, אני יודע בדיוק מתי הזהות היהודית שלי מהבהבת כמו שלט ניאון. זה קורה כשאני תופס את עצמי על חם מזדהה עם האנדרדוג. זה יכול לקרות כשאני צופה באיזה מקצה של תחרות אתלטיקה אולימפית. השדרנים עוברים על שלוש הפייבוריטיות עטורות התארים, ומציעים גם לנו להמר על אחת מהן. אבל אני ננעל דווקא על איזו אלמונית, שאיש לא מבין איך הגיעה למעמד הזה. היא בכלל מרפאה בעיסוק, מנכ"לית או חובצת חמאה בעיירת מגוריה שכוחת האל. נחמד שהיא טרחה להתייצב בזמן לזינוק. השדרן אומר משהו כמו "זה מה שיפה בספורט", והנה אני כבר לטובתה. אין לי מושג מי היא, ומה, למשל, עמדתה כלפי עמי ומדינתי. אבל בזמן שאני מאחל לה את הניצחון, ואפילו ממלמל פסוקי תהילים, אני מבין שיצא לי היהודי. כן כן. יש משהו יהודי עמוק בכך, שמבין חברי ה"ביטלס" אתה תעדיף דווקא את ג'ורג' האריסון. יש בנו חיבה עמוקה לדוד מול גוליית; גדלנו על ההכרזה הגאה שגם ירושלים וגם הר סיני הם לא ההרים הכי גבוהים, לא בעולם ואפילו לא בסביבה; וכשכל העולם שרו "WE ARE THE CHAMPIONS" אנחנו שרנו כאן את "דינאמו מסחה" [ותודה לידידי יאיר ניצני והחבר'ה].
הנה פרק בזהות היהודית שכדאי לקדם! כך אמרתי לעצמי. אחרי הכל, בואו נאמר את האמת, בשנים האחרונות חל פיחות חמור בערך העדפת האנדרדוג. צעירים דוברי עברית מבטאים את המילה "לוזר" כאילו מדובר בעבירה שיש עמה קלון, ואת "אימפריה" כאילו היא משאת נפש. אוי לה לאותה בושה, ישראלים חובבי כדורגל מסוגלים לצאת את ביתם שבין גדרה לחדרה ולנדוד עד ספרד רק כדי להביע את אהבתם לקבוצות כמו ברצלונה וריאל מדריד. הרי ברור לגמרי שהשחקנים, הצוות ובעיקר מחלקת הנהלת החשבונות, מתרגשים מכך עד דמעות: "באמת לירון? וגם אתה, יוגב? שמתם לב דווקא אלי? לבארסה הקטנה מהשכונה? אתם בטח אומרים את זה לכולם..." אבל צחוק צחוק, מה זה אומר עליהם, ומה זה אומר עלינו? האם התבוללנו והיינו ככל העמים?!
כאן למשל הייתי רוצה לראות את הרשות הלאומית לזהות יהודית נכנסת בכל הכוח. מכניסה את מי שצריך לסמינרים וימי עיון, מנערת ומסדרת את הראש, ואם מישהו יקרא לזה "חינוך מחדש" אז שיקפוץ לנו. לא חיכינו אלפיים שנה כדי לגדל כאן אנשים שהלב שלהם נוטה לאהוד את המובן מאליו, את גוליית ואת עוג, את הקיסר ואת הפריץ. מי יחזיר לחיים את האהבה הישנה ואת הלוזרים המפוארים שלנו?
הבעיה היא, ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני, שצדדים כאלה של הזהות היהודית הם פחות או יותר הדבר האחרון שמעניין את הוגיה של רשות הזהות החדשה. לא חיבת האנדרדוג, לצערי, ולא האיפכא מסתברא. תשכחו מה"דווקא" המפולפל, ומאבן מאסו הבונים. לא הרשל'ה, לא ג'וחא ולא סילביה באמפר. ולמה אני חושב כך? למה לא לפרגן? ובכן, בגלל הדבר הקטן הזה שנקרא מוניטין.
**
היה זה כמדומני פרופ' ליבוביץ', לפני עשרות שנים, שאמר ביושר שגם מאיר כהנא וגם הוא עצמו מבססים את דעותיהם על ציטוטים לגיטימיים מספר הספרים. נדמה לי שליבוביץ לא התייחס רק לקלות האינסופית של מציאת הפסוק המתאים לכל מטרה. הוא התכוון גם להצביע, בכאב וביושר, על הקושי האינסופי לקבוע מה באמת אומרת "היהדות".
בתי כנסת למשל, הם ללא ספק מקום שבו מתרחשת יהדות חיה. עם או בלי קשר למה שכתוב בספרים. בבית כנסת מסוים, כמו שהתפרסם לאחרונה, הרב המקומי מסוגל לגרש ילד אוטיסט ואת משפחתו. שיילכו הביתה או לכל הרוחות, רק שלא יסתובבו לו פה מול העיניים. הילד הזה מפריע, כך אומר הרב. הוא משמיע קולות מוזרים, וזה לא לעניין. אני מניח שכאשר אותו רב אומר את הדברים [המחרידים] האלה, הוא לא משמיע את דעתו הפרטית. זה לא עניין של טעם וריח. מבחינתו, אפשר לשער, הוא משמיע עמדה שהיא נכונה לדידו מבחינה "יהודית". אחרי הכל מדובר בבית כנסת, בתפילה וברב שמאמין שילד כזה הוא בעיה, ובעיות כאלה צריך להרחיק. אני מניח שאם נלחץ, יהיו לו פסוקים רלוונטיים לצטט ואפילו מראי מקום מן הראשונים והאחרונים.
האם זאת יהדות? אני באמת לא יודע. אני יודע רק שזאת לא היהדות שלי. את הילדים שלי אני אשתדל להרחיק ממקומות שבהם אנשים כאלה נחשבים לרבנים.
לשמחתי אני מכיר בתי כנסת אחרים. ורבנים אחרים. בבית הכנסת שלי, כשמגיע המתפלל הצעיר ההוא עם סידור התפילה הענק שכתוב בכתב ברייל, החברים שלי כמעט רבים ביניהם מי יקדים ויביא קערת מים לכלב הנחייה שלו. שרובץ כמובן לצד כסאו בבית הכנסת, והפך להיות חלק מהקהילה. ברוב בתי הכנסת שזכיתי לבקר בהם, נערות ונערים בעלי צרכים מיוחדים זוכים למידה של פתיחות שהם יתקשו למצוא במקומות ציבוריים אחרים. ואני מכיר אנשים כמו פרופ' ראובן פויירשטין זצ"ל שדווקא מתוך תפיסתו היהודית פיתח שיטות פורצות דרך שמלמדות את כל העולם להאמין ביכולות האינסופיות של ילדים אוטיסטים או בעלי תסמונת דאון. וכבר די הרבה זמן שאני חושב שפשוט לא נכון לשאול "מי היהודי הנכון" ו"מה היהדות הנכונה"- אחרי הכל לכולם יש יופי של ציטוטים רלוונטיים. אולי עדיף להסתפק ב"איזו יהדות אנחנו רוצים", וכך לבחון את המיליונים שהוזרמו לרשות הלאומית החדשה. והשאלה הפשוטה היא איזו מין זהות יהודית מבשלים לנו פה. האם, חבר הכנסת מעוז, הרשות שלך עומדת לקדם יהדות שמאירה פנים לחלש, ולמתמודד, או יהדות שמעדיפה להשאיר אותם בחוץ? שואל בשביל חבר, והרי כל ישראל חברים.

טורים נוספים

הרעיון להקים רשות לאומית לזהות יהודית עורר בי הרהורים והרהורים שכנגד. אפשר להניח שלרוב האזרחים היהודים בישראל יש יחס חיובי וחם כלפי זהותם היהודית. רובנו אומרים "שבת שלום", מדליקים נרות חנוכה ולא מפספסים את ליל הסדר. השמות הפופולריים ביותר של ילדי ישראל, ממשיכים לשאת ניחוח תנ"כי כמו יהונתן ונועה, אביגיל ואיתי. אנחנו עונים בשאלה כמו יהודים טובים, מאתרים בשמחה שמות משפחה מוכרים ברשימות הקרדיטים של סרטי קולנוע וחתני פרס נובל. והכי חשוב, מרתק לראות עד כמה העלבון הישן ההוא של רוה"מ נתניהו "הם שכחו מה זה להיות יהודים" הצליח לצרוב ולהיצרב בלב כל מי שחש שהמשפט הזה כוון אליו. ככה לא מגיבים אנשים שלא אכפת להם. ככה לא מגיבים אנשים שזקוקים לרשות לאומית שתעודד, תשדרג או תתגבר את זהותם.
באופן אישי, היה לי אפילו רגע שבו השתעשעתי במחשבה לשלוח רשימת הצעות לבבית לרשות ההולכת ונבנית. גופים חדשים, בשלב הגישושים, תמיד זקוקים למעט עזרה ודווקא היו לי כמה רעיונות. הנה, אני יודע בדיוק מתי הזהות היהודית שלי מהבהבת כמו שלט ניאון. זה קורה כשאני תופס את עצמי על חם מזדהה עם האנדרדוג. זה יכול לקרות כשאני צופה באיזה מקצה של תחרות אתלטיקה אולימפית. השדרנים עוברים על שלוש הפייבוריטיות עטורות התארים, ומציעים גם לנו להמר על אחת מהן. אבל אני ננעל דווקא על איזו אלמונית, שאיש לא מבין איך הגיעה למעמד הזה. היא בכלל מרפאה בעיסוק, מנכ"לית או חובצת חמאה בעיירת מגוריה שכוחת האל. נחמד שהיא טרחה להתייצב בזמן לזינוק. השדרן אומר משהו כמו "זה מה שיפה בספורט", והנה אני כבר לטובתה. אין לי מושג מי היא, ומה, למשל, עמדתה כלפי עמי ומדינתי. אבל בזמן שאני מאחל לה את הניצחון, ואפילו ממלמל פסוקי תהילים, אני מבין שיצא לי היהודי. כן כן. יש משהו יהודי עמוק בכך, שמבין חברי ה"ביטלס" אתה תעדיף דווקא את ג'ורג' האריסון. יש בנו חיבה עמוקה לדוד מול גוליית; גדלנו על ההכרזה הגאה שגם ירושלים וגם הר סיני הם לא ההרים הכי גבוהים, לא בעולם ואפילו לא בסביבה; וכשכל העולם שרו "WE ARE THE CHAMPIONS" אנחנו שרנו כאן את "דינאמו מסחה" [ותודה לידידי יאיר ניצני והחבר'ה].
הנה פרק בזהות היהודית שכדאי לקדם! כך אמרתי לעצמי. אחרי הכל, בואו נאמר את האמת, בשנים האחרונות חל פיחות חמור בערך העדפת האנדרדוג. צעירים דוברי עברית מבטאים את המילה "לוזר" כאילו מדובר בעבירה שיש עמה קלון, ואת "אימפריה" כאילו היא משאת נפש. אוי לה לאותה בושה, ישראלים חובבי כדורגל מסוגלים לצאת את ביתם שבין גדרה לחדרה ולנדוד עד ספרד רק כדי להביע את אהבתם לקבוצות כמו ברצלונה וריאל מדריד. הרי ברור לגמרי שהשחקנים, הצוות ובעיקר מחלקת הנהלת החשבונות, מתרגשים מכך עד דמעות: "באמת לירון? וגם אתה, יוגב? שמתם לב דווקא אלי? לבארסה הקטנה מהשכונה? אתם בטח אומרים את זה לכולם..."  אבל צחוק צחוק, מה זה אומר עליהם, ומה זה אומר עלינו? האם התבוללנו והיינו ככל העמים?!
כאן למשל הייתי רוצה לראות את הרשות הלאומית לזהות יהודית נכנסת בכל הכוח. מכניסה את מי שצריך לסמינרים וימי עיון, מנערת ומסדרת את הראש, ואם מישהו יקרא לזה "חינוך מחדש" אז שיקפוץ לנו. לא חיכינו אלפיים שנה כדי לגדל כאן אנשים שהלב שלהם נוטה לאהוד את המובן מאליו, את גוליית ואת עוג, את הקיסר ואת הפריץ. מי יחזיר לחיים את האהבה הישנה ואת הלוזרים המפוארים שלנו?
הבעיה היא, ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני, שצדדים כאלה של הזהות היהודית הם פחות או יותר הדבר האחרון שמעניין את הוגיה של רשות הזהות החדשה. לא חיבת האנדרדוג, לצערי, ולא האיפכא מסתברא. תשכחו מה"דווקא" המפולפל, ומאבן מאסו הבונים. לא הרשל'ה, לא ג'וחא ולא סילביה באמפר. ולמה אני חושב כך? למה לא לפרגן? ובכן, בגלל הדבר הקטן הזה שנקרא מוניטין. 
**
היה זה כמדומני פרופ' ליבוביץ', לפני עשרות שנים, שאמר ביושר שגם מאיר כהנא וגם הוא עצמו מבססים את דעותיהם על ציטוטים לגיטימיים מספר הספרים. נדמה לי שליבוביץ לא התייחס רק לקלות האינסופית של מציאת הפסוק המתאים לכל מטרה. הוא התכוון גם להצביע, בכאב וביושר, על הקושי האינסופי לקבוע מה באמת אומרת "היהדות". 
בתי כנסת למשל, הם ללא ספק מקום שבו מתרחשת יהדות חיה. עם או בלי קשר למה שכתוב בספרים. בבית כנסת מסוים, כמו שהתפרסם לאחרונה, הרב המקומי מסוגל לגרש ילד אוטיסט ואת משפחתו. שיילכו הביתה או לכל הרוחות, רק שלא יסתובבו לו פה מול העיניים. הילד הזה מפריע, כך אומר הרב. הוא משמיע קולות מוזרים, וזה לא לעניין. אני מניח שכאשר אותו רב אומר את הדברים [המחרידים] האלה, הוא לא משמיע את דעתו הפרטית. זה לא עניין של טעם וריח. מבחינתו, אפשר לשער, הוא משמיע עמדה שהיא נכונה לדידו מבחינה "יהודית". אחרי הכל מדובר בבית כנסת, בתפילה וברב שמאמין שילד כזה הוא בעיה, ובעיות כאלה צריך להרחיק. אני מניח שאם נלחץ, יהיו לו פסוקים רלוונטיים לצטט ואפילו מראי מקום מן הראשונים והאחרונים.
האם זאת יהדות? אני באמת לא יודע. אני יודע רק שזאת לא היהדות שלי. את הילדים שלי אני אשתדל להרחיק ממקומות שבהם אנשים כאלה נחשבים לרבנים. 
לשמחתי אני מכיר בתי כנסת אחרים. ורבנים אחרים. בבית הכנסת שלי, כשמגיע המתפלל הצעיר ההוא עם סידור התפילה הענק שכתוב בכתב ברייל, החברים שלי כמעט רבים ביניהם מי יקדים ויביא קערת מים לכלב הנחייה שלו. שרובץ כמובן לצד כסאו בבית הכנסת, והפך להיות חלק מהקהילה. ברוב בתי הכנסת שזכיתי לבקר בהם, נערות ונערים בעלי צרכים מיוחדים זוכים למידה של פתיחות שהם יתקשו למצוא במקומות ציבוריים אחרים. ואני מכיר אנשים כמו פרופ' ראובן פויירשטין זצ"ל שדווקא מתוך תפיסתו היהודית פיתח שיטות פורצות דרך שמלמדות את כל העולם להאמין ביכולות האינסופיות של ילדים אוטיסטים או בעלי תסמונת דאון. וכבר די הרבה זמן שאני חושב שפשוט לא נכון לשאול "מי היהודי הנכון" ו"מה היהדות הנכונה"- אחרי הכל לכולם יש יופי של ציטוטים רלוונטיים. אולי עדיף להסתפק ב"איזו יהדות אנחנו רוצים", וכך לבחון את המיליונים שהוזרמו לרשות הלאומית החדשה. והשאלה הפשוטה היא איזו מין זהות יהודית מבשלים לנו פה. האם, חבר הכנסת מעוז, הרשות שלך עומדת לקדם יהדות שמאירה פנים לחלש, ולמתמודד, או יהדות שמעדיפה להשאיר אותם בחוץ? שואל בשביל חבר, והרי כל ישראל חברים.

רשות ההגבלים

02.06.23 | י"ג בסיוון תשפג
כמי שמאמין בכל ליבו שיהדות אמיתית היא גם דאגה לאנדרוג, תרשו לי לשאול את ח"כ מעוז: הרשות הלאומית
לזהות יהודית, שהקמת, תקדם יהדות שמאירה פנים למתמודד ולחלש - או יהדות שמעדיפה להותיר אותם בחוץ?
יום ירושלים תמיד גורם לי להניח בצד את ענייני האקטואליה למיניהם, ולעסוק בעיר הקשה והרכה, הבזה לכל טרנד ואופנה, שנכנסה לי ללב, ושינתה את חיי, ואולי להפך, החזירה אותם למקומם. 
בתחילת שנות ה30 לחיי, לפתע פתאום ובלי כל התרעה מוקדמת, הפכתי להיות מספר סיפורים ירושלמי. זה קרה כמו שדברים קורים. ביקוש והיצע. שאלו אם אני מוכן ללוות כמה קבוצות של מטיילים בסמטאות, ולספר להם בדרך על כמה דמויות וברנשים של פעם, על העברית הירושלמית, על בורות המים, משחקי הילדים והתנור השכונתי ו...עוד דברים שכולם חלפו מן העולם הרבה לפני שבכלל נולדתי. אמרתי להם שאני לא מורה דרך. והם אמרו שהם יודעים. הם לא רוצים טיול מודרך. הם רוצים סיפורים. אמרתי שאני לגמרי לא ירושלמי. הרי אני בכלל מבת-ים, רמת יוסף. וכשעברנו דירה, עברנו לקריית-אונו, שזה הכי לא ירושלים שאפשר לדמיין. מה אתם רוצים ממני?
סיפורים אנחנו רוצים, יא ג'אחש. הם אמרו לי. מה פה לא ברור?! ואני מודה שיש בה, במילה "ג'אחש" אלמנט שמצליח לשכנע אותי באחוזים גבוהים של הצלחה. משהו שם משך אותי, והיה גם שכר דירה לשלם. הייתי זקוק לעבודה הזאת.
היו לי ימים ספורים לאסוף סיפורים, להכין אותם ולבנות לעצמי דמות משכנעת. הפחד להתבזות מול קהל הוא, כידוע, וואחד מחולל עוצמתי, ואכן אימת הפאדיחה דחפה אותי להספקים מרשימים. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי מודעת אבל שנגעה לליבי. האישה נפטרה בשיבה טובה, והיה לה שם שהביא אתו זמנים ומקומות רחוקים. נכנסתי לבית האבלים  וכעבור שלוש שעות יצאתי משם עם ערימת סיפורים, ומאותו רגע הבנתי ש"שבעה" היא לא רק מנהג אבל יהודי. היא גם ובעיקר מעבדה לאיסוף סיפורים וזכרונות. התמכרתי. בכל יום הייתי מחפש ומוצא שתיים שלוש "שבעות". ישבתי והקשבתי ונאלצתי לאכול ביצים קשות קצת מעבר למה שמומלץ בעלוני קופות החולים. בתוך ימים מעטים למדתי על ירושלים, על ירושלמים, על השפה שלהם ועל דרכם המופלאה לספר סיפור, יותר ממה שהייתי מצליח ללמוד בכל קורס או סמינר בעולם. אבל הדבר המופלא הוא שפתאום הבנתי את המשפחה שלי, את אבא והדודים שעזבו את ירושלים בצעירותם, ותמיד חשבתי שיש משהו מוזר בניגון הדיבור שלהם. לא הבנתי את הנטייה להכפיל מילים- "חדש חדש!" או "התגרשו התגרשו!!". מוזרה היתה בעיני גם חיבתם לקללה "לאלף עזאזל", וממש הצחיקו אותי צירופי ההגזמה המקוריים בנוסח "חיני-חינם" [אתה רואה את המכנסיים? חיני חינם, אני אומר לך, חיני חינם.] או "גהיני גיהנום" [נכון המסעדה החדשה ליד התחנת דלק? היינו השבוע. גהיני גיהנום. והמחיר שביקשו? שיהיה להם לתרופות, ושילכו לאלף עזאזל]. זאת קלישאת כל הקלישאות, אבל לפעמים צריך לצאת למסע ממושך רק כדי להבין את הבית המובן מאליו שבו גדלת.  
חשבתי לי שתרבות של מספרי סיפורים חייבת לפתח לעצמה שפת סתרים עשירה וחידתית. לא נותר לי עוד הרבה זמן עד לסיור הראשון, אבל התחלתי כבר להתמכר למלאכת האיסוף. מפגשים עם זקנות וזקנים חכמים ומצחיקים בטירוף, שמעולם לא החזיקו מעצמם גיבורי תרבות או יוצרים, אבל זה בדיוק מה שהם היו בעיני. הסיפורים הצטברו ושבו את לבי, אבל משהו עדיין היה חסר.
גדלתי כילד של ים. בית הספר היסודי, היה במרחק של כמה דקות מחוף הים של בת ים, וסבא וסבתא, שאצלם ביליתי ימים רבים, התגוררו בצריף, ממש על חופו של "סידנא עלי" בהרצליה. הסכנה היתה ברורה. כששפת הגוף שלך מסגירה את העובדה שגדלת על החולות, קשה, קשה מאוד, לספר בגוף ראשון על ילדותך הירושלמית. אוי לה לאותה בושה. מי יאמין לך שלקחת את סיר החמין אל התנור של "אוהל משה", זללת "חאמלה מלאנה" על הגגות, או שיחקת סטנגה עם צ'רנוחה. יאללה יאללה. הרי לא ראית שלג בעיניים שלך, עד ששירתת במוצב בחרמון! 
ובדיוק כשלא ידעתי מה לעשות, עלה לי רעיון פשוט. לחבוש את הכובע השחור ההוא. יכולתי לחרטט שבדיוק באותו רגע עברתי במקרה מול חלון הראווה של חנות הכובעים "פרסטר" ומבטי נח לרגע על בארט נאה מסוג "באסקו". אבל זה לא באמת קרה כך, וחבל סתם לשקר. לכל הדודים הירושלמים שלי היו תמונות ישנות ובהן הראש שלהם מכוסה ב"בארט" שחור, עשוי בד או לבד, עם צ'ופצ'יק קטן למעלה. הכובע ההוא שכשהוא נח לך על הראש אתה לא נראה חכם במיוחד, אופנתי במיוחד, או צעיר במיוחד, אבל איכשהו הוא מצליח לעורר אמון. מה אני מדבר? עם הכובע הזה על הראש, אתה  יכול לספר על עצמך מה שאתה רוצה ואיכשהו איש לא יפקפק. ואכן מרגע שהישגתי לעצמי בארט כזה, איש לא חשד בי שאני בת ימי. גרוע מכך, עמדתי מול קבוצות המטיילים וסיפרתי בלי בושה על נעורי בתקופה העותומנית. אני פגשתי באופן אישי את מונטיפיורי. השתתפתי בחציבת בורות המים וקיבלתי את פני העולים הראשונים מתימן. וכולם הנהנו באמון, ושאלו שאלות סקרניות בגוף שני [איך באמת הסתדרתם?]. כולל הקבוצה ההיא של צוות המורים מבית הספר "תחכמוני" בת-ים שבו למדתי. 
אבל הכובע הזה עשה עוד משהו. אנשים פשוט התרגשו לראות אותו. הוא הזכיר להם הורים ודודים, אבל בעיקר הזכיר להם יהדות שהם לא ידעו להגדיר אותה בדיוק, אך ידעו בוודאות שאליה הם מתגעגעים ואת חסרונה את כואבים. הכובע הזה, שבקולנוע הישראלי הוא משמש לא פעם כאביזר שמסמן "מתחתי עומד אידיוט", גרם לאנשים לגשת אלי, ולומר לי דברים שבגללם המשכתי ללכת עם הכובע הזה גם אחרי שהסתיים הסיור וכולם התפזרו לבתיהם. באופן אישי, הבארט הבאסקי השחור הזה, הוא הסמל הירושלמי המועדף עלי.
**
מתי שהוא בשנות ה-70 פרצה הטלוויזיה לביתנו. די מהר היא זכתה למקום אסטרטגי במרכז הסלון, וטקסים קטנים התפתחו סביבה. אף פעם לא ישבנו לבד לצפות בה. זה תמיד היה במעגל משפחתי קהילתי ואקטיבי, עם כיבוד על השולחן, והמון הערות וצחוקים.
היה לי דוד אחד שהשאלה מה חיים יבין לובש שם מתחת לשולחן העסיקה אותו עמוקות. ברגע שפניו החד משמעיות של מר טלוויזיה צצו על המסך, הדוד היה ממהר לקבוע שמתחת לז'קט ולעניבה, יושב מר יבין בתחתוניו, מאוורר להנאתו את מה שיש לאוורר, ומקריא חדשות. דודים אחרים טענו בתוקף שלרוג'ר מור [שהיה ג'ימס בונד, וגם סיימון טמפלר] יש שיער ארוך עד למותניים, ורק לצורך הדמות הוא עוטה פאה מסופרת. 
את סבתא אסתר זצ"ל הטרידה עד כאב העובדה ששחקני מכבי תל אביב רצים ורצים עם הכדור, ובסוף כשהם כבר מצליחים להכניס, אז מתברר שהרשת קרועה והכדור שוב נופל. "תתנו לי אני אתפור להם, כמו חדש" היא קרעה אותנו מצחוק הסבתא המתוקה הזאת. 
מאז חלפו שנים, והעולם הפך את פניו כמה וכמה פעמים, אבל יפה לראות שבכל שנה, באירוויזיון, אנחנו חוזרים למקורות. נוברים כמו טרמיטים בגופייה של האיטלקי, וברצועות התפילין על זרועותיה של הספרדייה. למה זאת לבשה את הסמרטוטים האלה, ולמה ההיא אפילו את זה לא לבשה. יפה לגלות שיש איזו מסורת שאנחנו בכל זאת שומרים עליה.

כובע טוב ירושלים

19.05.23 | כ"ח באייר תשפ"ג
בארט שחור אחד מבד, עם צ'ופצ'יק קטן למעלה, הפך אותי מבת ימי נח־נח לירושלמי עסלי שופע סיפורים, כזה
שיכול לחרטט הכל - ויאמינו לו ושמתם לב איך האירוויזיון החזיר לסלון הישראלי מסורת עתיקה ודי נשכחת?
שום דבר בחיים לא הכין אותך לזה. למען האמת ברשימת ה"דברים ששום דבר לא מכין אותך אליהם", זה תופס את אחד המקומות הגבוהים. וכשאני אומר "זה" אני מתכוון ליום שבו הילדים עוברים אותך. עוברים אותך ב...מה? -תשאלו בצדק. ואני אפרוש ידיים לצדדים בתנוחת "מה אני יודע" ואעדיף ללכת ישר על הסיפור הקטן. הרגע ההוא שתפס אותי לא מוכן והוריד את האסימון בצלצול רועם. 
הדבר התרחש במטבח. עמדתי מול הדבר הזה שקוראים לו "שיש", למרות שהוא לא באמת עשוי משיש. העברית יכולה להיות די מוזרה לפעמים, ומכיוון שאף אחד לא יתחיל להגיד "השארתי את המפתחות על משטח העבודה במטבח" אנחנו אומרים "על השיש". ובכן שם עמדתי, וניהלתי את המאבק הקטן הזה עם מכסה של צנצנת. הוא לא רצה כל כך להיפתח, המלעון. גילה התנגדות. זה הלך ונעשה אישי. העוכרת היא אשת לפידות עוצמתית ורבת מעללים. אבל צנצנות, עם כל הכבוד לפרוגרס ולרעיון השוויון, הן ללא ספק העסק שלי בבית הזה. בשבתי כגבר, אבי המשפחה, וג'מוס- אלפא בלעדי וחסר מתחרים במרחב שבין מפתן הבית לבין המרפסת, אתגר הצנצנת הוא נחלתי. אבל משהו מוזר קרה שם מאחורי הכתף שלי. היה מי שהתבונן ועקב. לאירוע הזה היה קהל. ונכון, אנחנו הגברים ניגשים לאתגרים טריוויאליים מהסוג הזה, מתוך הנחת עבודה שיש קהל. או מצלמה. לא משנה אם זו צנצנת או בחירת אבטיח, תיקון פנצ'ר או ביצוע פנדל, במרפסת, מול ילדה בת 5... ההנחה היא שמצלמים. יש עיניים צופיות ועל כל דבר נקבל ציון. צל"ש או טר"ש. תמיד ובלי יוצא מן הקלאץ'. העולם כולו במה והעיקר לא לפחד כלל. 
אבל העיניים הללו, מאחורי הכתף שלי היו של הילד. ולא הבכור. לא לא. להתמודדות עם הגדול כבר נערכתי, אבל זה הקטן. ההוא שכולם מסביב האמינו איכשהו שתמיד ישאר הילדון של הבית. שכולם ממש מופתעים לגלות שגם הוא, כמו כולם, צומח, ומגדל זיפים וכתפיים. הוא עמד שם והתבונן בעניין. משהו כבר החל לרבוץ. האם הוא מזהה חולשה? האם הוא מצפה לה? קיבלתי החלטה אבהית מושכלת - להתעלם. הזכרתי לעצמי שאתגר הצנצנת הוא הרבה מעבר למשימה הבסיסית של פתיחת מכסה והנגשת מלפפון חמוץ. ביצוע מוצלח חייב לכלול בתוכו מבט של הערכה. לא אמרתי תשואות. שום פתיחה מעולה לא תרים באוויר טריבונה של אוהדים. אבל איזה סחתיין, איזה טו-או-ב!, שמץ של ש'כוייח – אלו דברים שבפירוש אפשר לצפות להם. לא לאבד את הקלאס, אמרתי לעצמי בבואי לבצע את כל הרפרטואר. חבטה מדודה על המכסה. ואחת מלמטה. אין לי מושג מה זה מפעיל שם, אבל כך נהגו אבותינו. מגבת מטבח – כלומר, זה בכלל לא קשור לכוח!. עוד ניסיון. תחשוב שאתה ג'בקה. אולי ננסה ביד השנייה. ואז שמעתי את זה בא.
-	אפשר?
שום דבר לא הכין אותי. אני מניח שכך מרגישים אריות שנראים צעירים לגילם, ברגע שבו איזה כפיר מחוצ'קן מגחך כשהם מוזגים לעצמם סודה.  זה מה שעובר על זכרי יעלים, שקמים בוקר אחד, מסתכלים על הילד, ושואלים מי לעזאזל הדביק לו את הקרניים האלה. נזכרתי בחז"ל שקובעים, כאילו עובדתית, שאדם לעולם לא מקנא בבנו או בתלמידו. מה פתאום מקנא, אמרתי לעצמי, רק טיפ טיפה נלחץ!!
**
דבר מתחבר לדבר. זהו בוקר של שבת אביבית. השעות האהובות עלי מכל הזמנים. אצלנו בבית מתרחש שם שילוב מעניין של טקסטים. מצד אחד מקפידים על חלק גדול מפסוקי "שבת בבוקר יום יפה" של תרצה אתר – כולל העיתון והקפה, [השורה "ולי יקנו המון בלון" תמיד נראתה לי כמו מישהו שנדחף לתצלום משפחתי לא לו, ומנופף מאחור]  ומצד שני, ישר מארון הספרים היהודי, יש כמובן גם חולצת שבת ושמלת שבת ותפילת שבת. ושם, בבית הכנסת, יש רגע יקר מאוד ללבי. ברכת כהנים. הם חולצים נעליים ועומדים, אלה ששם המשפחה שלהם הוא "כהן", או "הכהן" וכל אינספור הגלגולים – כץ וקגן וכהן-זאדה- שהשם הזה עבר לאורך ההיסטוריה המשוגעת, ומהדהדים את הברכה העתיקה "יברכך ה' וישמרך" וכל הילדים עוזבים את המשחקים ורצים לאבא שלהם, לחיבוק המשפחתי מתחת לאוהל הטלית. אהבתי את זה כילד, בפעמים הבודדות בשנה בהן הלכנו לבית כנסת ספרדי, ואבא הרשה לעצמו לחזור למנהג הישן. ואני אוהב אותו לא פחות כאבא. אבל אני חייב להודות שעוד לא החלטתי מה אני מרגיש עם העובדה שהילדים כבר צריכים להתכופף קצת, כדי שאוכל לפרוש מעליהם את ידי. אני הרי זוכר כמו היום את התחושה כאשר הרדמתי אותם על זרועי, בתנוחת "נמר על ענף", ולזה, באמת, שום דבר לא הכין אותנו. 
לא. זה לא עניין של קנאה, ובכך אני מסכים עם חז"ל. זה תחושה מוזרה הרבה יותר. לזכותם של הילדים, כפרה עליהם, ייאמר שהם עוברים בהדרגה. צעד צעד וטיפין טיפין. אחרת העולם היה קורס אל תוך התדהמה. עוברים אותנו, אבל בכל פעם הם עושים זאת מבחינה אחרת ובתחום קצת אחר. שנתרגל בקצב שלנו לעובדה שתכף נהיה מיותרים. בדור שלנו זה מתחיל כמובן מהטכנולוגיה. רגע אחרי שצומחת להם שן החלב השנייה, הם אומרים "תביא. תביא את המכשיר". חוץ מגישה טבעית לחלוטין לכל מכשיר עם כפתורי מגע, הם נולדו גם עם ההבנה העמוקה שההורים שלהם הם מקרים אבודים. "תביא, אני אסדר לך את זה" הוא משפט שאני לא זכיתי לומר לאבא שלי, ואוי לי אילו הייתי אומר. אבל המצב הכי פתטי מתרחש דווקא כשאני מצליח. זה קורה נניח, עם הטענה של כרטיס הרב-קו באמצעות המכשיר. מדובר בהליך פשוט, ובכל זאת אני לא יכול להסתיר את הגאווה בכל פעם שזה מצליח לי בניסיון ראשון. הביטו הביטו, אני גם האבא המממן וגם מפליא לעשות פעולות מגניבות כמו "סריקה" ו"תיקוף". לוקח לילד חצי שנייה לקלוט מה עשתה לך הצלחת הפעולה הטריוויאלית. אביגדור קהלני לא הרגיש גאה יותר. התלבשה לך על הפרצוף הבעה של גיבור שמנופף למעריציו מגג פתוח. למותר לציין שבמקום תודה, הילד ממלמל משהו כמו "אין לתאר" ומסתלק. וזהו. אחרי העליונות הסלולרית, זה ממשיך להגיע במסרים קצרים ועקביים. העובדה שילדים נועלים היום לבר מצווה, את מספר הנעליים שאבא שלהם נעל בשירותו הסדיר, היא משהו שמדענים צריכים לבדוק בהקדם. אבל העניין עם פתיחת הצנצנות הוא באמת צעד אחד יותר מדי. 
**
הערה וחצי על ל"ג בעומר:
-	מה הם החיים, אם לא המרחק בין הצליל שהיה למושג "לג בעומר" בילדותך, לבין מה שהוא מעורר בך היום?
-	אחד הדברים שאני אוהב ומעריך אצל אחינו החרדים, הוא היכולת להתאחד סביב מאבק אזרחי. להוריד מוצר מהמדפים ולהבהיר שאי אפשר לשטות בציבור. אני רק חושב שאילו היו החרדים לוקחים רבע מהאנרגיה שהם מוציאים על המאבק המיותר במאפיית אנג'ל, ומכוונים אותה לעבר האחראיים לאסון מירון, ולטשטוש לקחיו, העולם היה מקום הרבה יותר בטוח.

דור התקומה

8.4.2023 ז' בניסן תשפ"ב
מאבק מפדח שניהלתי מול צנצנת חמוצים עימת אותי עם השלב המפחיד שכל הורה יודע שיגיע: הרגע שבו
הצאצא שלך עובר אותך מילא, אבל למה הוא צריך לקנח ב"אין לתאר!" מתנשא ולהוסיף גם נשיפת בוז?
לכל אחד מאיתנו, כך לפחות נדמה לי, יש בראש איזשהו תסריט בלהות. השתלשלות מקרים פסימית, שגם אם איננה מבשרת על סוף העולם, היא בכל זאת מבטאת שבר יסודי. וגם אם היא לא כל כך מתקבלת על הדעת, היא בכל זאת אפשרות סבירה. רבים מאיתנו, צאצאים וצאצאיות לעם פוסט טראומטי ועתיר טריגרים, מגלגלים בינם לבין עצמם את התרחישים ההיפותטיים האלה. תרחישי הבלהה אכן הורסים לנו את מצב הרוח, ולכן אנחנו מעדיפים להשתיק אותם, או לכל היותר ללחוש, בתוספת התבלינים המסורתיים מסוג "חס וחלילה", "אללה יסטור" ו"שלא נדע". מצד אחד נהנים לגרד את האיום כמו פצע, ומצד שני מקווים בכל לב שלעולם לא נגיע לשם. במה עוסקים תרחישי הבלהה האלה? -במה לא?! אמור לי מה תרחישיך, ואומר לך מי אתה. 
הנה, היה לי פעם חבר, שפחד עד מוות מהיום שבו יפסיקו החתולים לפחד מאיתנו, בני האדם. לא תמיד היה ברור אם הוא סתם משתעשע בסיפור הזה, או ממש נחרד. אבל לא פעם, כשהיינו עוברים ליד פח אשפה, למשל, הוא היה נסחף לתיאור מפורט, ודי דוחה, של "מה היה קורה אילו". כבר עשרות שנים לא נפגשנו וכולי תפילה שהוא לא עוסק בקולנוע, חס ושלום. ראיתי המון סרטים שחיטטו בתרחישי הבלהה של יוצריהם, מ"ציפורים" של היצ'קוק ועד סרטי מגפה כמו "12 קופים" או "התפשטות", ואת הסרט "חתולי האשפות" אני לא רוצה לראות. תודה. תמיד העדפתי סרטים שבהם הפופקורן מצליח לרדת לי בגרון. הנה אמרתי את זה. 
**
ומה הבלהה שלי? ובכן, אני די אדיש לקשקושי זומבים או מתקפות של חוצנים. אני חושש מהאפשרות שבני האדם שמסביבי יאבדו את ההומור. וכשאני מדבר על הומור, אינני מתכוון ליכולת לספר בדיחה או לקרוע מישהו מצחוק. הומור מבחינתי, הוא היכולת להתבונן על עצמך באירוניה. לצחוק על עצם המחשבה הילדותית כאילו אתה מרכז העולם, וכאילו מה שמעסיק אותך כרגע, אמור להסעיר באותה מידה גם את השמים והארץ וכל צבאם. בתקופות חסרות הומור בהיסטוריה, אנשים הרבו להזמין זה את זה לדו-קרב. המשפט החגיגי "העולם הזה קטן מדי עבור שנינו" הוא הביטוי המושלם של חוסר ההומור, והוא תרם רבות לתעשיית הנשק, המלודרמה והקברנות. מיתר הבחינות זה היה די מצער, וגם, בואו, נוטה לחזור על עצמו, להישחק, ולשעמם. תמיד חששתי שביום שבו תאבד האנושות את ההומור, כל אי הסכמה תצלצל כמו הזמנה לדו קרב, וכל מחלוקת תהפוך למלחמה. לכן, בעיני, אחת השורות החזקות ביותר של מאיר אריאל מתארת לילה מתוח במוצב מילואימניקים על הגבול והיא אומרת "מי שרוצה לתקוע בדיחה לוקח סיכון". לא צחוק.
**
סיפור קטן שהתפרסם השבוע, ושאינני יודע כמה הוא אמיתי או מדויק, משרטט קווים כלליים למה שמהלך עלי זוועות. בית קפה בעיר גדולה. קבוצת נשים נכנסת ותופסת שולחן. הבעלים מזהה מישהי מתוך החבורה. היא מפורסמת. "אושיה" כמו שאומרים. היא השתתפה במחאה. או במחאה נגד המחאה. הבעלים, בכל אופן, מחליט בו במקום שלאחת הזאת הוא לא רוצה למכור קפה. ולא ולא. לא קפה, וגם לא את מאפה הבית, שיכול להיות מבחינתי הכלאה פנומנאלית בין בריוש, קובאנה, ופבלובה. היא לא באה לו טוב ואותה הוא יעיף החוצה. זה העסק שלו, אחרי הכל. וגם אם סצינת הגירוש תעכיר את האווירה, וזה לא טוב לעסקים, וגם לא בדיוק חוקי, זה לא מעניין לו את הבריוש. אחרי הכל היא אמרה ככה. והיא תמכה באלה. ואותה, כלומר אנשים מהסוג הזה, הוא לא רוצה אצלו.
כמו שאמרתי, אין לי מושג אם כך אכן התרחשו הדברים. אבל אפילו אם זה היה קרוב לתיאור הזה, תרחישים שכאלה הם התגלמות הבלהה. ולכאורה זה מוזר, כי הרי אין לי מושג קלוש מי זאת נטלי דדון [שזה פחות או יותר גם מה שבעל בית הקפה  טוען להגנתו]. ואני אמנם מחבב בתי קפה, אבל לא הייתי יוצא למלחמה כדי לתפוס שולחן במקום טרנדי. וחוץ מזה, אין לי כל דרך להכריע בקרב הגרסאות. האם היא גורשה משם בשל דעותיה ותמיכתה בממשלת נתניהו [כפי שטוענת דדון], או בגלל שהיא התנהגה שם באופן בלתי נסבל [כמו שטוען בעל הקפה]. אבל העובדה שאיכשהו, התסריט הזה כבר לא נראה לנו דמיוני או מופרך, מעבירה בי חלחלה. כי היא סימן למשהו חולה ורקוב מאוד, שנראה כאילו "מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי" כמו ששרה פעם תמוז. 
בחודש האחרון גורש בצעקות חבר הכנסת בועז ביסמוט מטקס זיכרון בבית כנסת. ולא. איש אפילו לא ניסה לטעון שזה היה בגלל התנהגותו במהלך הטקס. עוד לפני כן, בימי הממשלה הקודמת, קרא ח"כ סמוטריץ', שלא להכניס לבתי הכנסת את נפתלי בנט. כך שכולם יכולים לטעון שלא הם התחילו. שמענו לאחרונה על הצעות חוק שיכשירו אי מתן שירות למי שלא בא לי טוב בעיניים. ועל האירועים המכוערים שחיללו את זכר הנופלים, כבר נכתב רבות ומיותר להוסיף. ובקיצור, כבר מזמן לא מדובר בתסריטים דמיוניים. בתי קפה, עלמין או כנסת. הבלהה כבר כאן. וכל הכבוד לנו שהצלחנו במו ידינו, לעשות את זה. במאמץ מתמשך, בשקדנות ובמסירות אין קץ הצלחנו לשתק, כמעט עד היסוד, שתי תכונות-על של העם היהודי. שתי תכונות שהיו אמורות לככב ברשימת ההון האנושי שאנחנו כל כך מתפארים בו: 
א- ההומור היהודי. ב- אמנות המחלוקת. היכולת לא להסכים עם אף מילה שאתה אומר, ועדיין לסרב בתוקף לוותר עליך. כל מי שלמד מעט יהדות מכיר את ההכרזה הנרגשת על כך שגם בשיא חילוקי הדעות בין בית שמאי לבית הלל, הם לא נמנעו מלהתחתן אלה באלה. הם סירבו לתת למחלוקת להפוך לאיבה אישית. זה דרש המון מאמץ ורצון טוב, ואין ספק שבית הלל התאמצו ורצו קצת יותר. או הרבה יותר. ולכן הם אלו שנבחרו להוביל. 
שתי אלה, אמנויות ההומור והמחלוקת, קשורות ותלויות זו בזו, ושתיהן כרגע בשפל היסטורי. אבל אין שום חברת דירוג בינלאומית שתאותת לנו על כך. זה לגמרי שלנו
**
ימים שמחים ומרגשים היו לי השבוע. ביום א התבשרתי שנבחרתי לחתן פרס התרבות היהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל. אורבך עצמו היה ללא ספק גיבור-על של תרבות ההומור והמחלוקת. מאז, ועד לרגע שבו אני כותב את השורות האלה, לא עשיתי כמעט שום דבר מלבד להגיב לברכות ואיחולים, להצטער שהורי היקרים כבר לא בסביבה, ולא לדעת את נפשי. לאורך השנים פגשתי המון אנשים מבוגרים שהגיעו רחוק בחיים, אך לעולם לא ישכחו את הטיפש- דוד, שכן או מורה- שלפני אלף שנה אמר להם "ממך כבר לא ייצא שום דבר". יש כאלה שזה תקע אותם, את האחרים זה הניע ודרבן. אני דווקא רוצה להודות לכל מי שאי פעם עודד אותי לספר את הסיפור שלי ושלנו. מי שהאמין ואמר מילה טובה. לכל מי שאי פעם הצחיק אותי או סיפרה לי סיפור שגרם לי לעבור על "לא תחמוד". ובעיקר לאלה שניגשים בסוף ההופעה, אומרים "את הסיפור הזה אתה לא מכיר" ומספרים לך סיפור שכבר שמעת אלף פעם, אבל הם בכל זאת צודקים, כי מעולם לא שמעת אותו בדיוק כך.

מפרי צחוק

3.05.05 | י"ד באייר תשפג
זה קורה במריבות בבתי הקפה, בקריאות בבתי העלמין ובחרמות בבתי הכנסת: תסריט הבלהות שממנו חששתי
תמיד - היום שבו בני האדם יאבדו את ההומור - הולך ומתגשם לעינינו וגם: הפרס המרגש שנפל עליי פתאום
יש ליצירות ספרותיות את הדרך שלהן לתאר מי באמת ראוי לאהבה, ומי לא. באגדות העם זה נגמר בדרך כלל עם נסיך כלשהוא. או אביר, שזה פחות או יותר אותו דבר. הוא יפה, נו טוב. אבל חשוב מכך – הוא מגיע בדיוק בזמן. הוא ניגש לבחורה תחת כישוף או תרדמת, ומדביק לה נשיקה. והיא, במקום להגיש תלונה, או להעיף לו שתי סטירות, ממהרת לרוץ איתו אל החופה, ואל החיים באושר ובעושר עד העצם. בספרים מורכבים ובוגרים יותר אפשר למצוא, כמובן, תיאורים קצת יותר מפותחים, אבל בסופו של דבר, ככל שהכתיבה היא יותר אישית, כך מתגלה שסופרים הם בני אדם, ולא מאוד מפתיע לגלות שדמות האהוב דומה, במידה די חשודה, לסופר עצמו. את מי אי אפשר שלא לאהוב? את בן דמותו של הסופר. 
כשאני חושב על מאיר שלו ויהונתן גפן ז"ל, ובימים האחרונים זה מה שעשינו חלק ניכר מהזמן, נדמה לי שהשניים עיצבו עבור רבים מהישראלים את ההוא שכדאי לכולנו להיות. ההוא שאין ברירה אלא ליפול בקסמיו. אצל יהונתן גפן זה היה הנער החולמני הנצחי. ילד רגיש ופצוע, שבשם הכאב, הוענק לו פטור מלהתבגר. חלק גדול מההברקות של גפן, הן מסוג ה"חוכמות" ממיסות הלב שילדים קטנים אומרים. ההורים מתמוגגים. "מאיפה הוא מביא את המילים האלה" ומטר של נשיקות ומחמאות מורעף על ראש הילד. אני חושב ש"אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו. ואת האביב, ואת מה שעכשיו" הוא בדיוק יציאה כזאת, גורפת נשיקות. ויש כמותה עוד המון. לא. אף אחד לא רצה באמת להיות יהונתן גפן. זה היה חייב להיות מכאיב מדי. אבל רבים מאיתנו רצו משהו מהקסם המילולי שלו.
אצל מאיר שלו זה תמיד גבר לא גבוה ולא משתדל להקסים. איש אדמה ובדרך כלל ממושקף. אבל מה שיש בו ושאי אפשר בשום פנים לעמוד בפני קסמו הוא היכולת להתענג על הדברים הפשוטים. על סלט של צנוניות. עלים שנקטפו זה עתה. לחם ביתי וזיתים מופלאים מן העץ שבחצר, שנמסקו ביד, נדפקו על הקרש במטבח הבלתי מעוצב, ונכבשו בצנצנת משומשת. עליהם הוא מתענג ובהם הוא מענג את אהוביו. הגבר הראוי לאהבה של מאיר שלו, חייב לדעת להתקין מקלחת בחצר, לשתול עץ, ולתקן ספסל. ולא, הוא לא מישהו שיקסים את כולן. אבל זאת שכן, תלך אחריו עד סוף העולם, ותחכה לו כחכות רחל, ועוד קצת. 
שניהם, שני הנהללים האלה, היו יוצרים פוריים ומקוריים. וגם אם אני מסתייג מהסופרלטיב, באמת גדולים. תמונות ומילים של שניהם ליוו אותנו לאורך שנים רבות. בנעוריי בישיבה, הייתי חלק מחבורה קטנה שדקלמה בעל פה טקסטים לא-רבניים. פשוט ישבנו בערב על גג בניין הפנימיה, או בחדר מול הרדיו-טייפ, ואחרי שעות של תלמוד ולימודי קודש שיננו בדבקות כל מיני קטעים אסורים, וביניהם כמובן "שיחות סלון" שהיו עבורנו מעין אנטי-תפילה מחתרתית. זאת היתה הדרך שלנו לזכור שאנחנו טינאייג'רים ושנשמתנו חופשית. זה, למשל דבר שתמיד אזכור לגפן. אבל באופן אישי, וככל שהשנים חולפות, העולם שכתב מאיר שלו, הדמויות האהבות והמילים, קרובים ללבי הרבה יותר.
**
אני חב תודה אישית למאיר שלו. בשנות ה-90 חיפש רם לנדס כותבים צעירים למוסף שערך ב"ידיעות", והיה זה מאיר שלו שהמליץ לו לברר מי הבחור הירושלמי שכותב ביקורות על בתי כנסת. כשניגשתי לומר תודה, הוא אמר לי שהוא לא חושב להיכנס לבתי הכנסת האלה, אבל די נהנה ממה שכתבתי. עניתי לו, שאני לא חושב להכניס לפה את המטעמים הכפריים [והבלתי כשרים] שהוא תיאר בספריו, אבל גם אני די נהנה לקרוא. החמיא לי מאוד ששלו האמין בכתיבה שלי, אבל הערכתי עוד יותר את העובדה שלמרות שעזר לי לעבור מהתקשורת המקומית לארצית, מעולם לא התנשא ולא נהג בי פטרונות. ואהבתי גם את הפוסטר שהדביק על דלת חדר העבודה שלו ועליו תמונות כל מיני הבקר וזניהם, שור קונהו ועד פרות הבשן, שעל כולם הפליא לספר ולתאר את קורותיהם מן האחו ועד לשולחן. 
כמעט בכל טקסט שכתב, ובוודאי בכל ראיון, טרח שלו להזכיר את סלידתו מכתיבה דידקטית ומחנכת. הוא סלד פעמיים. כקורא, הוא לא אהב שמטיפים לו מוסר, או מנסים לחנך אותו, וגם כסופר הוא הסתייג מאלו ששואלים "טוב, אז מה המסר?" והאמין שסיפורים צריך פשוט לספר. לזכותו יש להודות שהוא גם נאה קיים. תכונה נדירה במחוזותינו. אני לא מכיר פיסקה באחד מספריו שבהם הוא נפל למקומות הדידקטיים, ואני מודה שלפעמים ממש ניסיתי לתפוס אותו "על חם". סתם בשביל הספורט. מצד שני, למרות שהוא לא ניסה לחנך, אי אפשר לומר שהרומנים של מאיר שלו, וגם ספרי הילדים, לא השפיעו על הקוראים. באופן אישי אני נאלץ להודות שהם עשו את שלהם. עיצבו הליכות, חידדו טעמים, ובעיקר הגדירו עבור ישראלים רבים את דמותו של הישראלי הלא כל כך גבוה, שיודע להחזיק ג'בקה, ולחתוך סלט. ההוא שיודע שאין כמו שום טרי ואביבי, ושמי שטוען "מסריח!", פשוט לא מבין כלום מהחיים שלו, והוא זה שלא ראוי לחיבוק. 
קצת מביך להודות, אבל מי שלקח ללב את הספרים של שלו, שינה אט אט את השקפתו בשאלות יסוד כמו: איך מכינים סנדוויץ'? והאם לסגור דלת ארון מטבח בעזרת מסמר עקום, זה חרפה אסתטית או דווקא הדבר הקטן והמופלא שהופך את המקום לבית.
נכון. שלו לא ניסה לחנך או להטיף, אבל הוא טיפל בשאלות נצחיות כמו: מה המידה המדויקת? מהי אותנטיות שורשית? מה באמת גורם לך להתאהב? מהן גבולותיה של הפלצנות, ואיך ראוי לנהוג בה? וכמובן- איך באמת מכינים את הזיתים הדפוקים המושלמים? כל מי שכתב עליו הזכיר את המעבר והמאבק בין ירושלים לנהלל, שתוארו לרוב כשני הפכים. אבל אני מוצא משהו מאוד מאוד ירושלמי בנטייה הנהללית לבוז לטרנדים חולפים. לחמוציות בסלט ירקות. לעיצובי בית מפונפנים. לאנשים ששותלים בגינתם דברים מזוייפים כמו פטוניות. לשימוש הנלוז בביטויים אמריקאיים סתמיים, כאילו "סורי" זה יותר מדויק מסתם "סליחה". ואני מודה שכמעט בכל פעם שאני עובר במשתלה, ניגש להכין משהו במטבח, או פותח את ארגז הכלים שלי, עשויה לחלוף במוחי דמות של גבר מקריח ולא גבוה, בסנדלים ומכנסיים קצרים, ורגע לפני שאתפתה להתפלצן חלילה, ולעשות משהו טרנדי אך מביש, הוא יצלוף לעברי מבט ממושקף, ויעשה ממני צחוק.

זהו מאיר וזה יהונתן

28.04.23 | ז' באייר תשפג
האחד כתב על גבריות נמוכת קומה ומבושמת בשום טרי, האחר כתב כמו ילד חולמני רגיש ופצוע - וביחד שניהם
הגדירו את השורשיות הישראלית פרידה אישית מצמד אשפי המילים, מאיר שלו ויהונתן גפן ז"ל
זה היה אחד מאותם רגעים שיביסו גם את אחרון הציניקנים. חג שני של פסח, בית מלון יפה לחוף הים השחור. לכבוד החג מטבח המלון הוכשר למהדרין, כנהוג בכל רחבי תבל, ולמשך שמונה ימים, הלובי כולו מלא בפטפוטי עברית, באנשי צוות בולגרים בהלם תרבות טוטאלי, ובריח ההוא, שאין לטעות בו, הכולל מרכיבים כמו קמח מצה, חזרת, ביצים קשות, ונגיעות אקונומיקה. פסח.
אבל אני לא רוצה להתעכב כרגע על תופעת "פסח כשר בחו'ל" אלא לספר לכם על בוקר החג השני. באמצע התפילה, עמד מנהל האירוע, אשר ק, והציג בפני הקהל "אצבע" מוכספת וגדולה של קריאת התורה. תשמעו סיפור, הוא אמר. לפני יומיים יצא מהמלון טיול מאורגן לאיזה כפר דייגים בולגרי. החבר'ה שוטטו ברחובות התיירותיים, ואחד מהם, אספן בנשמה, הכניס את האף לחנות ענתיקות. הסוחר ניסה לעניין אותו בכל מיני, אבל החנות היתה מלאה במזכרות, לא עליכם, נאציות. הסמלים המתועבים התנוססו על כל גביע, כובע או מדליה שהיתה שם. הבחור כמעט הסתלק אבל אז הוא ראה אותה שם, מונחת בתוך ערימה של חרבות, דוקרנים ופגיונות של היימח-שמם. אצבע כסף של קורא בתורה. שריד אילם ל...לכו תדעו איזה סיפור מתחבא שם, ואיך התגלגלה לחנות הזאת. די קל לנחש כמה זמן היא לא עברה על פני אותיותיו של ספר תורה. את התאריכים אנחנו מכירים.
"היום, לבקשת חברינו" אמר אשר את המובן מאליו"נקרא בתורה, בעזרת האצבע הזאת"... הרגע הזה נתן אור ירוק לפאתוס בכל עוצמה שרק תרצו, ואיש לא צייץ כשהוא השתמש במילים כמו "גאולה" 
לאורך שעות דיברו כמעט כולם רק על האצבע ההיא. אפשר לומר שברגע אחד ציבור נופשי המלון הפכו לקהילה. רצו למשש את האצבע ואת הסיפור, שנגע ככל הנראה במשהו גדול מאיתנו. 
גם אני לא נשארתי אדיש. אין לי מושג למי היתה שייכת האצבע ומי קרא בה. האם הוא היה ימני או שמאלני? ציוני או אנטי? לא פחות חשוב, האם הוא היה ביביסט או רל"ב, תומך רפורמה או מוחה? מדי פעם חייבים תזכורת שהסיפור שלנו באמת הרבה יותר גדול מזה, להפוך מלקוחות לקהילה, וכמה סמלי שהתזכורת צצה דווקא בחנות מזכרות של הימח שמם. 
**
דבר אחד, ואולי אחרון על הסרטון המטופש ההוא של בנות האולפנא ועל עצמי. לא. לא הגבתי מיד ברשתות. מאסתי בתרבות התגובה המיידית. לא. לא הופתעתי. מי שגדל בחינוך הדתי לאומי לא אמור להיות מופתע. ולא, אין לי שום ביקורת על הנערות עצמן שבוודאי לא מבינות מאיפה זה נחת עליהן. יש בי צער. בעיקר על כך שנערות צעירות ואיכותיות, בישראל דהיום, חושבות מה יכול להעיף להן את הראש לקראת פורים, מה באמת יבטא את הרעיון הפסיכי של "ונהפוך הוא", ומה שיוצא להן בסוף זה "אולפנא מזרחית". כמה עלוב שזהו ההיפוך הקומי, והנגטיב, והאנטיתיזה, שגרם להן לדפוק על השולחן, ולהגיד, ואו, איך מגניב? בואו נעשה סרטון. אז צער מסוים. אבל שום כעס. באמת ובתמים. לא עליהן.
אז על מי נכעס? [בכל זאת מזרחיים אנחנו, וחוץ מדמיון מזרחי, ותנועות מזרחיות, יש לנו, וזה מדעי, גם פתיל קצר]
על חגיגת הצביעות המטורפת. על הדוברים החרדים שהעזו פנים  להעביר ביקורת. באמת? אתם?!  ועל הדוברים הליברליים שהזדעזעו ולא אמרו מילה על כך שפרק ממוצע של "ארץ נהדרת" מכיל פחות או יותר אותם חומרים. על מי שמיהר להאשים ש"הגזענות מחלחלת מלמעלה" והתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל מתומכיו מזהמים את הרשת בגזענות מכוערת וחסרת בושה. מעניין מניין זאת חלחלה. 
ומילה גם למחנכים והמחנכות שחטפו בצדק על הראש. בואו, אתם לא באמת מאמינים באומנות חסרת גבולות או בחופש הסאטירה. אילו התלמידות האלה היו מכניסות לסרטון פירור של ביקורת על האורתודוכסיה הדתית, הסרטון לא היה בא לעולם. אילו היו מגחיכות רבנים, או מרשות לעצמם שמץ של חוסר צניעות, כל נוריות החירום היו מהבהבות. איש מכם לא היה מרשה לעצמו לומר שזה בסך הכל נעשה בהומור.  שום סלחנות פורימית. האירוע היה מטופל בחומרה כתקלת משמעת, והבנות היו נחשדות כבעלות ערכים מקולקלים, ויראת שמיים פגומה. אבל "בלאק-פייס"? צמצום היהדות המזרחית לשתי תנועות ריקוד ויאללה יאללה?! זה משום מה לא ניער איש משלוותו. פורים! תזרמו.
כמו כל ה"מזרחיים" [לא אוהב את המילה הזאת, אבל מילא] שגדלו בעולמה של תנועת בני עקיבא, גם אני לא הופתעתי. למה? כי אם יש אירועים קטנטנים שאתה זוכר בבירור, למרות שחלפו עשרות שנים, אז כדאי לברר מה יש בהם. באותם זכרונות. למשל, שני אלו.
הראשון: הרב בישיבה שמגיב בלעג לבקשתו של ש', להשתחרר לכבוד טקס החינה של אחותו. הרב לועג למילה "חינה". חורז אותה גמלונית עם "טחינה". מנסה לאלתר מופע סטנדאפ קטן. מעליב נורא. ו...תראו תראו, עושה תנועות מוזרות עם הידיים. תנועות שנזכרתי בהן כשצפיתי בסרטון.
והשני: פעולה בבני עקיבא. ערב שורשים. כולנו יושבים במעגל על הארץ. כל אחד אמור להביא סיפור או חפץ ישן, שמספר משהו על שורשיו המשפחתיים. התור מגיע לר', בחורה חמודה, שמצאה חן בעיני, או כמו שאמרו באותם ימים, לא הייתי מתנגד להקים איתה התנחלות. ר' מחייכת במבוכה, ואומרת משהו כמו: כל הסיפור הזה עם שורשים לא כל כך מעניין אותי. מה כבר אפשר להגיד? אני אשכנזייה כמו כולם". בום! אבל בום. 
אני מאמין באמונה שלמה, שחוסר המודעות היא מתנה גדולה שהעניק הקב"ה לברואיו. 
**
ההיתממות הלא מודעת שקדמה להפקת הסרטון אכן היתה רשלנית, ועל רשלנות משלמים. אבל תצוגת ההיתממות שבאה אחרי שהכול נעשה ויראלי, היא כבר משהו שבאמת אפשר לארגן סביבו סמינר שלם. מישהו שם ב"חורב" מצא לו שני טיעונים לנופף בהם. שניהם גאוניים. לא פחות: 
האחד הוא "אנחנו בכלל לא מתעסקים בכל העניין העדתי הזה". ובכן ברור. קשה לנסח טוב יותר את הטיעון שאומר "אנחנו אשכנזים כמו כולם", או "כולכם, ללא הבדל במוצא או בצבע, מוזמנים להיות אשכנזים איתנו". תחת הטיעון הזה, אפשר להמשיך וללמד רק את ההגות של יהדות אשכנז. ולהציג את התפילה החסידית כהתגלמות ההתעלות הרוחנית, ואילו את הפיוט הספרדי כפולקלור זול ויאללה חאפלה. 
השני בעייתי הרבה יותר: "בנות האולפנא בחרו לתפקיד רבנית פורים, בתלמידה תימניה!!" כן כן, שמעתם טוב. אהווה ואהווה. הבנות המצויינות שלנו, ניגשו למנות את הליצנית הראשית של אירועי פורים, וללא היסוס בחרו בחברתן התימונית. חידלי לך מאפיית הסאלוף!! אמרו לה. הניחי לג'חנון, והוציאי מראשך המקורזל את הקצפת החילבה. פורים בפתח. עלי לך על החמור הקטן בלעם, ובואי נקרע מצחוק, בח'ית ובעין, את כל האולפנא יחרים אבוה... 
רק על המענה העלוב הזה. רק עליו לבדו. צריכים להתכנס שם לחשבון נפש. ואולי גם קצת, טיפונת, ללמידת ההיסטוריה של הגזענות. שלכל אורכה, הממושך להכעיס, תמיד נטו המיתממים, להכניס מדי פעם למועדון את הצוענייה היפה, ואת הרקדן השחור. את נגן המפוחית או הכינור, אבל בעיקר בעיקר את הליצן. שהיה כמעט תמיד "אחר". נוכרי. לא פעם סתם יהודי. אבל לפעמים אפילו תימני. מכיוון שהדברים נכתבים בערב יום השואה, מוטב שאעצור כאן.
וכיוון שאצלנו ערב יום קודר, הוא תמיד גם תחילתה של זריחה, אני חייב להוסיף שהסרטון הזה, בעיקר שימח אותי, כי עכשיו לפחות במוסד אחד לא תהיה עוד ברירה, ויצטרכו ללמוד. ולהזמין מרצים אורחים, ולהיחשף לסיליבוס אחר. ומי יודע, יתכן שעד סוף השנה הזאת כמה בנות בירושלים, והוריהן המבוהלים, ידעו שברדוגו הוא לא רק שמו של עיתונאי מפורסם, משאש לא היה רק שחקן הגנה עתיר כרטיסים צהובים, ושההגות הדתית ציונית של אחד בשם כלפון, [שום קשר למערכון הקלאסי של הגשש] הביאה לכאן לא פחות עולים נלהבים, מאשר אחרים ששמותיהם הנכבדים מתנוססים על רחובות דו סטריים בכל רחבי הארץ היפה הזאת.
יהיה לנו טוב. טוב מטוב. טוב מאוד. חג עצמאות שמח.

רעש באולפנה

21.04.23 | ל' בניסן תשפג
סרטון ה"בלאק פייס" של נערות חורב לא הפתיע אותי, אבל דווקא תגובות המחנכים לתעלול הגבירו עוד יותר
את הצחנה הגזענית הצד החיובי: עכשיו אולי ישנו שם את מערכי השיעור וגם - הפסח המרגש שלי בחו"ל
מי שמכיר אותי או קצת עוקב, יודע שבדרך כלל אני לא ממליץ להיעזר בעורכי דין. ובכל זאת, בסיפור שתכף אספר, רק עורך דין פתר את הבעיה. כשפונים אלי אנשים, למשל, בהליכי גירושין, [בערך מדי יום. מה נסגר?] אני מפציר בהם ללכת על גישור. וברוח תורתו של ש. תבורי "לגמור את זה יפה". כלומר, להגיע לתהליך הגישור בלב שוחר טוב, וידיים נקיות, וללא ייצוג משפטי. למה באמת? כי לא תמיד כדאי לנצח. אמהר  להבהיר, אין לי שום דבר נגד לימודי משפטים, או נגד משפטנים. אנשים יקרים מאוד ללבי בחרו במקצוע הזה, ואהבתי אותם לא פחות. אבל עורך דין נכנס למערכה כדי לנצח "עבור הלקוח שלו", וכאמור, לא בכל מערכה בחיים כדאי לשאוף לניצחון. המקרה שעליו אספר הוא כנראה מקרה שונה. 
לפני כחודש פרסמתי פוסט נוגה ודי פסימי. פתחתי אותו במילים " נניח שיש לכם ילדה בגן. או ילד. נניח שאתם לא מרוצים מהגננת. מאוד לא מרוצים. ואתם יודעים שזה לא בגלל שאתם טיפוסים נרגנים, מפונקים או רודפי גננות. לא. אתם דווקא מהסוג המכיל והממתין. המתנתם, אוהו המתנתם. ונתתם ימי חסד, והצעתם עזרה. ולבסוף לא היתה ברירה אלא להסכים שזה לא הולך. הרי הגן לא מתפקד. הילדים שצריכים החזקה מתפרקים. הילדים שזקוקים לחיבוק תומך וגם מרסן, משתוללים. נניח שזה המצב. הגן לא מגן ולא מיטיב, ואתם, כמו יתר ההורים, יודעים את זה בוודאות מטלטלת שתופסת אתכם בדיוק במקום שממנו אתם אוהבים ודואגים והורים לילדיכם."
הורים לילדים בגל הרך, הם לא רק המבוגר האחראי בחייהם. אנחנו לא רק הטבחים, המשרתים, הספונסרים ומעצבי התחפושות לפורים של בני אנוש זערוריים וחמודים. כהורים לילדי גן, אנחנו גם ובעיקר הפה שלהם. אנחנו מערכת החיישנים שיודעת לקלוט כאב ומצוקה שהילדים עצמם לא תמיד יודעים לקרוא בשמם. אבל אמא ואבא יודעים. וידענו. ידענו שמה שקורה בגן הוא לא בסדר. חלק מההורים ידעו זאת מוקדם יותר. אחרים הבינו עם הזמן. אבל בסופו של דבר, כולם הבינו שיש בעיה. שאת הגננת הזאת חייבים להחליף. זה נעשה ברור, אחרי ש-5 מילדי הגן אמרו להורים שלהם שהם רוצים למות. זה מה שאמרו ילדים בני 5-6, בשיחה המתוקה באמבטיה או לפני השינה. ואז התברר דבר אחד נוסף, והוא עד כמה תמימים היינו. בתמימותנו האמנו שמערכת החינוך עובדת בשבילנו, או לפחות איתנו. שברגע שרק נסביר מה הבעיה, כולם יתגייסו לפעולה. הגננת תקבל תפקיד אחר במערכת, והכל יבוא על מקומו בשלום. הבעיה עם אנשים תמימים היא העוצמה שבה תדהמת ההתפכחות ניחתת על ראשם. 
שום דבר בעולם לא יכול להכין אתכם לרגע שבו תגלו שיותר מדי גורמים במערכת מתייחסים לאירועים מהסוג הזה כאל הזדמנויות למאבקי כוח ותו לא. בשנים האחרונות ישראל פיתחה סגנון מסוים בכל הנוגע לניהול מאבקי כוח, ולכן לצד מהלכים מוכרים של מריחה, משיכת כתפיים, ודיבורים ריקים [כולל: עובדים על מתווה!!] זכינו גם לגל של השמצות מתוזמרות, שניסו להציג אותנו כחבורה של שקרנים, ציידי מכשפות ורודפי גננות מרושעים. תזכורת, לא מדובר בכנופייה מסוכנת, פעילים בתנועה פוליטית קיצונית, או חבורת פנאטים. כולה אמהות ואבות לילדי גן. אבל הווידויים הכואבים של ההורים נענו  בבוז. בשורה התחתונה, יותר מדי נציגים של משרד החינוך והסתדרות המורים הבהירו לנו שמבחינתם ההורים הם בכלל לא חלק מהמשוואה. עם ההורים אין חוזה ואין הסכם. לא בכתב ולא בעל פה. בקיצור, אתם לא תקבעו.  
והיה שם עוד משהו שגם עליו כתבתי באותו פוסט. אבקש את סליחתכם על כך שאני מצטט את עצמי, אבל קשה לי להאמין שהייתי מצליח לשחזר את ההרגשה שכרסמה בי אז: " על הדרך תלמדו עוד דבר קשה לעיכול ומר כלענה. סיפור כרמל מעודה וה"הגננות המתעללות" גורם במישרין לכך, שאם אין לכם בעיה עם גננת שמתעללת בילדכם פיזית או מינית, אז תגידו תודה ותשתקו. אם היא סתם גננת גרועה, אז מה? אם "בסך הכל" אין לה יכולת לפתח אמפתיה או להחזיק את הגן, אז על מה לעזאזל אתם מתלוננים. אין לה נכונות ללמוד? היא מתפוצצת בצעקות על נשות הצוות? הצחקתם... אנחנו אחרי כרמל מעודה, וכל מה שלא מדגדג את הרף הזוועתי הזה פשוט לא מעניין אף אחד." 
רק אז הכנסנו לתמונה עורך דין. אחרי חודשיים שבהם העדפנו להשאיר את הילדים בבית. חודשיים שבהם בילינו ערב ערב בפגישות הורים אינסופיות בזום, או באחד הבתים. אחרי שקלטנו שאין טעם "לדבר ללב" של המערכת. להגיד "תבינו", ו"אם זה היה הילד שלך" ושאר הבלים ילדותיים, החלטנו לבסוף שאם אכן מדובר במאבק כוח, אז הילדים שלנו ינצחו. זה הזמן שבו הכנסנו לתמונה עורך דין. הוא נזף בנו. הוא ניער אותנו. לפעמים ממש צעק. המכתבים שהוא ניסח לא ניסו לבקש, לא פנו ללב, ולא עוררו אמפתיה. הם הפכו את השולחן. הם טלטלו את שלוות הלשכות של בעלי התפקידים שנהגו בנו גסות רוח. בשבוע שעבר, סוף סוף, ראיתי ילדים שמחים בגן. הורים נרגשים התעכבו ליד השער, חייכו ומחו דמעה. בבוקר ואחר הצהריים, נזכרנו איך אמור להיראות גן, ועצרנו לשוחח כמו ניצולים. צבטנו את עצמנו. סיפרנו מה שלום הילדים, ו"לעזאזל! זה היה עלול עוד להימשך...", ואיזה פינוק נקנה לעורך הדין. 
ואני מספר את כל זה, לא כדי לומר משהו על המצב שקורע את העם. חלילה, דווקא בסיפור הלאומי אני לא חושב שנכון בכלל לדבר על מנצחים ומפסידים. הדיבורים על כניעה או תבוסה סביב המאבק על מערכת המשפט, הם קלקול עמוק. אבל אני כן רוצה לומר שאחת לכמה זמן. במקרים נדירים ובנסיבות מסוימות מאוד שהן לא דוגמא לכלום. אין ברירה אלא לקחת עורך דין שלא רואה בעיניים, ולנצח. 
**
לפני הרבה שנים, באמצע מלחמת יום הכיפורים, נשמעו דפיקות בדלת ביתנו. אבא היה כבר כמה חודשים בתעלת סואץ. אימא התמודדה עם התאומים השובבים ואני הגדול הייתי בן 10.
ניגשתי לפתוח את הדלת ואימא אחרי. בכניסה עמד מילואימניק בן שלושים ומשהו. אני זוכר שרעמת התלתלים שלו הזכירה לי כמה מוסיקאים וכדורגלנים מפורסמים מאותה תקופה. הוא סירב בנימוס להזמנה להיכנס ואמר משהו כמו "אני חבר של שמוליק. קיבלתי חופשה של 24 שעות ורק קפצתי להגיד ששמוליק בסדר. להתראות" 
ואז הוא הסתובב והלך. עמדנו שם, אימא ואני והקטנים, ולא מיהרנו לסגור את הדלת אחריו. חוץ מאותה קבוצת גיל, לא היה שום קו דמיון בינו לבין אבא. לא היתה לו כיפה, למלאך המתולתל ההוא, והוא לא גדל בירושלים, או בבני עקיבא. הקשבנו לצעדיו במורד המדרגות, וכמעט ולא דיברנו, אבל היה ברור מה עובר לנו בראש. אני אישית ידעתי באותו רגע שזה מה שאני רוצה בחיים שלי. אני רוצה שתהיה לי פלוגה. שיהיו לי חברים כאלה שאם יש להם 24 שעות לחזור לסיני, אז הם מפנים שעה, ומטפסים את 4 הקומות בבלוק ברמת יוסף כדי למסור שהכל בסדר עם שמוליק. 
50 שנה חלפו, ואני מביט היום על הצודקים כל כך, הבטוחים והקיצוניים שקורעים אותנו בלי חשבון, ויודע שאילו היתה להם פלוגה בחיים, הם לא היו מרשים לעצמם.

גן הנצחון

4.4.23
איך מאבק של הורים להחלפת גננת המחיש לי שלפעמים הדרך הכי טובה להתקדם עוברת אצל עורך דין קשוח • וגם כיצד ביקור בילדותי, במלחמת יום כיפור, יכול להיות משל למצב החברה הישראלית היום
פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט פשוט הפילו מהגדר. גם אותי. אבל רבים אחרים, ביניהם יושבי גדרות מדופלמים, עפו מהגדר באותו ערב. באופן הכי אישי זה תפס אותי כשסיימנו הופעה בראש העין, והיינו במצב הרוח הלילי הטיפוסי אחרי הופעה. כלומר מוצפים באהבה. לעברית. לעם הזה. לאולם שלם ששר רק לפני רגע גם את קרליבך, גם נסים סרוסי, וגם גזוז. ואז סיימנו לקוד קידה וניגשנו לסמארטפונים, וזהו. נפלנו מהגדר. עוד נצטרך לשבת ולחשוב ביחד, בצורה מסודרת ובראש שקט מה היה שם באותו ערב ובאותם פיטורים, שהפכו דווקא את הטריגר הזה לקש האחרון. זה שאחריו או שהגמל קורס ארצה, או שהוא דווקא קם ומודיע שכך לא עוד. לא עוד כך. חלאס עם הגדר.
מהלך הפיטורים שידר קבלת החלטות שירדה מהפסים. בטיימינג שמילים כמו "בעייתי" או "אומלל" לא מתחילות לגרד את שוליו. הוא נפל כמו משקולת בלי כל צורך בתיווך מגמתי או פרשנות עוינת. מי שהרים מעט את הראש ושאל לא רק "מי צודק" אלא גם מה קורה סביבנו, נתקף כאב ראש איום, ומין משקולת ירדה על הלב. אלו היו פיטורים שערורייתיים לא בגלל שאסור לראש ממשלה לפטר שר. אלא מכיוון שבמקרה הזה שר הביטחון פוטר כתוצאה מכך שהוא מילא את תפקידו. אי אפשר היה לברוח עוד מהשאלה הנוקבת מה זה אומר לשרי הביטחון הבאים של מדינת ישראל? האם מכאן ואילך שר ביטחון שמגיע למסקנה, אחרי שיחות עם מפקדי כל הזרועות, שישראל ניצבת במצב חירום, אמור לשמור את זה בבטן כל עוד אין אישור לכך ממרכז המפלגה, עו"ד ויסולי או שמעון ריקלין? 
וחמור לא פחות. רבים חשו שהמהלך הזה הוכיח את מה שמטריד אותם מזה זמן. החשש שנתניהו איבד את מגע הקסם שלו. שהוא נחלש. שנעלמה היכולת, שגם גדולי מתנגדיו הודו בה בכאב, להתעלות ברגע האמת ולברור את המהלך המבריק, החצוף אך האחראי, שבסופו של יום, כולם יודו שהוא הטוב ביותר לישראל. ואכן  הפעם, בסוף היום, או היומיים, היה זה נתניהו עצמו שחזר, במילים מעט שונות, על תובנותיו של השר המפוטר גלנט. 
כמו בסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא, אף אחד בבית דין של מעלה או של מטה, לא ישאל את נתניהו מדוע לא היית בן גוריון, אשכול או בגין. אבל ישאלו, אוהו כמה ישאלו, מדוע, ומה זה קרה, שהפסקת להיות ביבי? 
**
מי שירד מהגדר, או עף מעליה, לא הפך את עורו. אני עדיין חושב שנחוצה רפורמה עמוקה במערכת המשפט. את המהלכים חסרי התקדים שקבע אהרון ברק חייבים לתקן. אבל כדי ליטול על עצמה משימה כל כך כבדה ונרחבת, ממשלה צריכה להצטייד במידה של מנהיגות, תבונה וכשירות שמהן לא ראינו אפילו שמץ בשלושת החודשים האחרונים. האמת היא שהממשלה, מראשה ועד אחרון השרים לענייני עניינים, לא צפתה את עומק התגובה ואת עוצמת המחאה. וכמו שלא היה לה מושג מאיפה זה צנח עליה, כך לא היה לה מושג איך מרגיעים את הרחוב ואת העם, ואיך יוצאים מזה. במקום מנהיגות, קיבלנו תגובות על הסקאלה הלא תיאמן שבין "יהיה בסדר", "הכל קשקוש" וכמובן "שיילכו לעזאזל". עם כל הכבוד, כך לא נראית אפילו מנהיגות שמנסה לשמור בשלווה על הקיים והשגרתי, בטח ובטח שלא כך אמורה להיראות מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים ובתקופה קריטית. ואכן מרגע שהתברר, שהממשלה מתקשה לנהל את האירוע, כל מה שהיה בו צורך הוא מבוגר אחראי שמבין שממשלות בישראל נבחרות לארבע שנים; שבהפגנות לא צועד אויב; שסבלנות היא לא תכונה פסולה; שהידברות איננה בגידה, ופשרה איננה כניעה. ואכן קמו כמה מבוגרים כסופי שיער כאלה, ולמען האמת הם גם אמרו, או נכון יותר לחשו, את הדברים שעל לבם. אך לחישתם היתה כל כך חרישית, ודבריהם היו כל כך בעילום שם ושלא לציטוט, שאי אפשר היה לברוח מהדאגה המעיקה שמשהו גרוע מאוד השתלט על רוח ההנהגה שלנו. משהו ממין הסולידריות המפוחדת והמשותקת שלא מתאימה לממשלה במדינה דמוקרטית. זאת שמנערת עיקר וטפל, ומשבשת את תפיסת המציאות. זאת שבמוצאי מלחמת יום הכיפורים, מדינה מדממת נשבעה שלא נניח לה להשתלט שוב לעולם על שולחנות הדיונים ומוקדי קבלת ההחלטות. אני יודע שהזיכרון הציבורי קצרצר. ובכל זאת, כבר היו לנו פה אנשים עם קונספציה. היה זה ארי שביט, בתחילת המשבר, ששרטט השוואה מדאיגה ומרתקת בין דמותו האלוף זעירא לבין חה"כ שמחה רוטמן. זעירא לא היה טיפש ולא רשע. גם לא רוטמן. נהפוך הוא. אבל יש בעיה עם אנשים שחוויית היסוד שלהם היא "אני הכי חכם בחדר". את המשגים האסוניים של אוקטובר 73 הובילו  החבר'ה הכי חכמים בחדר. וגם הם גילו בקיאות אדירה בנושא, אבל אחרי שהם כמעט החריבו את מדינת ישראל לפני כמעט 50 שנה, התפתחה כאן תרבות מרתקת ונבונה. בכל גוף אחראי, היו אלה דווקא הקודקודים שתבעו מכולם לחלוק על דעתם. הקימו צוותי "איפכא מסתברא" שתפקידם לשבור את הנחות היסוד ולנער את המובן מאליו. מה קרה שכל זה הלך לאיבוד? מי אשם בכך ששכבה שלמה של מנהיגים ממהרים להתייחס לכל הבעת דעה שונה כאל בגידה ועריקה. לאן בדיוק הם חושבים לקחת אותנו? ולמה הם מופתעים כל כך לגלות שרבים רבים לא רוצים ללכת לשם. 
**
מילה על סרבנות. יום אחד קמים טייסי קרב ולוחמים ומודיעים שדווקא המחאה שלהם, דווקא הסרבנות, היא זאת שתציל ותגן על מדינת ישראל. וזה טיעון שמוציא מהדעת. נכון? נכון.
אז זהו, שכך בדיוק נשמע הטיעון החרדי באוזני רבים רבים. מוציא מן הדעת. 
**
לא הייתי היחיד שתבע ממנצחי הבחירות האחרונות לגלות נדיבות. לצערי זה לא כל כך עבד. גם הפעם לא אהיה היחיד שידרוש ממובילי המחאה לגלות נדיבות אחרי הצלחת מאבקם. בעיקר כלפי הזעקה המוצדקת של אלו שמרגישים שהפתק שהטילו לקלפי לא שווה דבר. שהם אזרחים דרג ב'. יש לי חברים טובים ויקרים שמרגישים מובסים ומושפלים. כמו שכתב אדם חכם "אני גדליה רבע קול". לאיש אין את הפריבילגיה להתעלם מכך. אל תגידו קשקוש. רק אתמול אמרו זאת עליכם. כבדו את הכאב. העם הזה אולי שוכח מה קרה אתמול, ואיפה הוא השאיר את המפתחות, אבל עלבונות וכאב, ואת מי שמתעלם משני אלה, זוכרים אצלנו לשנים ארוכות. עובדה, מי שתמך בקואליציה הקודמת לא סולח בקלות על הרדיפה והאיומים שהובילו לפירוקה. 
התקופה הסוערת הזאת הרימה לנו את מכסה המנוע, והתגלו שם תקלות ותופעות שהשם ישמור. בכל יום נשלחו אלי "משלוחי מנות" של טקסטים וסרטונים גדושים שנאה כיעור ואלימות. בתור אדם שסובל מאופטימיות חסרת תקנה, אני מוצא את עצמי מתפלל שהלוואי, אמן, ויהי רצון שיהא כל אחד מאיתנו מתמקד בסרטונים שבהם דווקא המחנה שלו יוצא רע, אלים ומכוער. שיניח לרגע, לסרטונים שאחריהם אפשר להריע "אמרתי לכם, איזה זבל האנשים האלה", ויציץ באלה שיגרמו לו לאי נוחות. אני מספיק ריאלי להבין עד כמה זה מופרך, ובכל זאת מייחל שחבריי שוחרי הטוב התומכים בקואליציה יגזרו על עצמם מרתון של סרטונים שרצים בקבוצות של מפגיני המחאה.  שחבריי שוחרי הטוב מהשמאל יושיבו את עצמם לבינג' של מה שרץ בקבוצות הימין. נעים זה לא יהיה. אבל יתן לכולנו אי אלו משימות לחופשת הפסח.

תרדו מהגדר

3.03.31 | ט' בניסן תשפ"ג
אירועי השבוע הוכיחו שמשהו בתבונת השלטון, ובייחוד מגע הקסם של ראש הממשלה, הלך לאיבוד כך לא
נראית מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים וגם: הטיעון המפתיע שמשותף לחרדים ולטייסים "הסרבנים"
כל מי שמצא את עצמו אי פעם בבית משפט, יודע שפסקי דין יכולים להוציא מהדעת. אנשים תמימים מגיעים לשם עמוסים בציפיות שדינן להתרסק. מכל מיני סיבות, בעיקר ספרים וסרטים שנכנסו לנו לראש, ללב ולחלומות, אנחנו נוטים לפנטז על צדק מהדהד וחד משמעי. בדמיוננו אנחנו רואים נאום סיכום גדוש בהשראה [- ועד הבית מעל בשליחותו והמיט חרפה קולוסאלית על תרבות הדיור לדורותיה!!] ושופטים שלא מהססים להרעיף עליך נחשולים של אמפתיה [הרשה לי לומר בנימה אישית, ידידי, שמעטות הפעמים בחייו של שופט, בהן נקרית בפניו הזכות לדון בעניינו של אזרח למופת, צדיק גמור, ואחלה גבר כמוך!!]. גם אנשים מתונים יותר, מדמיינים מפגן של עוצמה וצדק שאחריו אפילו הנתבע המתועב שקיבל באבי אביו ירכין ראש וימחא כפיים. האם אני צריך לציין במפורש שזה אף פעם לא קורה?! ברוב הפעמים יוצאים האנשים מן האולם, כשהם חיוורים אילמים ומתוסכלים, וכל מה שהם צריכים עכשיו זה קפה חזק, ומשהו זמין שאפשר לשבור לרסיסים. 
זאת בדיוק הסיבה שכמעט קפצתי משמחה כאשר נודע לי על החלטת בית המשפט בעניין מחדל העוברים באסותא. בית המשפט לא הלך סחור סחור וקבע שיש להפסיק את החקירה והחיפוש אחרי מוצאו הגנטי של העובר, ובעיקר לחדול מהחיטוט הנוראי ברחם של אישה שאנחנו לא מכירים, ובטח לא היינו רוצים להתחלף איתה. אני מקווה שהבנתי נכון:  בין השורות, קבע בית המשפט שמגיע לאישה הזאת לשמוח, ושמוטב נעשה כולנו אם נניח לה לשמוח.
הסיפור מורכב. הקידמה המדעית המבורכת מאפשרת דברים שאי אפשר היה לדמיין בעבר. עקרות היא אחד המוטיבים הכי עצובים בסיפורים העתיקים ביותר שלנו, ולכן קשה שלא להתרגש מהמהלכים שמאפשרים פרי בטן במקומות שבעבר חיכה רק הייאוש. מצד שני, הקידמה המדעית המבורכת מאפשרת גם את אותם חקירות נודניקיות וחיטוטים אינסופיים בעקבות המוצא הביולוגי גנטי של מי שאמנם לא נולד עדיין, אבל כבר יש לו אימא שעוטפת אותו בגופה, מזינה אותו ומתמלאת בו ובאהבתו. ונניח שהם היו נמצאים, ההורים הביולוגיים, מה אז? מישהו באמת העלה על דעתו לקחת את התינוק מאמו היולדת? באיזה עולם אפשר לדמיין סיטואציה של "פונדקאית בעל כורחה"? מצד שני, אין ספק שהיה מחדל איום. וכשהכלים הטכנולוגיים מאפשרים חקירה, אז למה לא בעצם? במצב שנוצר היה צורך במבוגרת אחראית עם פטיש ביד, שתדפוק על השולחן, ותגיד "חלאס!!" וזה חשוב, ומשמח, ולרגע לא מובן מאליו, שבית המשפט לקח על עצמו את התפקיד הזה.
שאלתי את עצמי מה באמת שימח אותי כל כך בהחלטה הזאת. בין יתר התשובות שעצמי ניסה לתת היתה, שלאישה ההרה הזאת ולבן זוגה, קרה הדבר הזה, שפעם קראו לו נס. לכל אדם מגיע איזה נס מפעם לפעם. גם לרציונליסט ספקן שלא מאמין בכלום ושום דבר, מגיע שיקרה לו נס. אם לא פעם בשבוע, אז לפחות פעם אחת בחיים. והנס, בניגוד למה שלימדו אותנו בגן, לא צריך להיות בניגוד לחוקי הטבע. מה פתאום? להאמין בדברים שמנוגדים לחוקי הטבע, זה לגמרי לא רציונאלי, ולא להאמין בנסים, זה לא רציונלי בערך באותה מידה. אבל על נס אומרים תודה, מברכים ופותחים בקבוק. להכניס את הנס למעבדת זיהוי פלילי, לעלות על עקבותיו, ולנטר אותו, זה לא רק מעשה מטופש. זאת כבר רשעות לשמה.
הסיפור אם כן מורכב. השאלה היא רק, עד כמה אנחנו ישראלים מודל 23- מסוגלים לחיות עם מורכבויות. אני מדבר על האפשרות לומר בנשימה אחת. באסותא התרחש מחדל איום, ובאסותא התרחש גם נס.
**
בזמן האחרון, שמעתי לא מעט אנשים חכמים שמתגעגעים לרב פרומן זצ"ל. אחד הדברים שייחדו את החכם האדיר והחד פעמי הזה היה האומנות לחיות בתוך הסתירה. יש אנשים שלא מסוגלים להיתקל בפרדוקס בלי לנסות לפתור אותו, לגהץ אותו או למשוך לו באחת הצמות. יש אנשים, והם נדירים ומזהירים, שזה פחות דחוף להם. ברוב המקרים פרדוקסים גורמים להם לפרוץ בצחוק גדול, והרב פרומן צחק בלי סוף. אני אומר את הדברים ואני נזכר גם במורי האהוב פרופ' שלום רוזנברג שנפטר ממש לאחרונה, ושהחיוך כמעט ולא ירד מפניו. וגם אצלו, לי לפחות נדמה, החיוך היה קשור תמיד לנקודות הסתירה הללו, שחלק מהאנשים רואים בהם איום, ואחרים מזהים שהם החיים עצמם. 
אחת המחלות שישראל סובלת מהן כרגע היא הזלזול האוטומטי באנשי חיבור כאלה. אנשים שבטבע הנפשי שלהם לא נבהלים מהאפשרות לחיות בתוך הסתירה הסוערת, שהרי אם אני צודק, אז איך יכול להיות שגם אתה? ואם האמת אצלי, אז למה שאקשיב לשקרים שלך? תמיד שררה כאן נטייה לגחך מעט על אנשי אמצע ופיוס. דתיים קיצוניים תמיד נטו לבוז למסורתי המזרחי, ופוליטיקאים קיצוניים לא סובלים פשרות. אבל בשנים האחרונות משהו החריף. בעקבות ממשלת בנט לפיד, ובעקבות מערכת ההכפשה האימתנית שהופעלה לא רק כדי להפיל אותה אלא כדי להדביק אות קין במצחו של כל מי שאפילו איחל לה הצלחה, הגענו למצב שבו כל מי שיש לו שמץ של כשרון לתווך, נטייה להקשיב, או לגשר, מסומן כחשוד, ונפסל מיידית. אגב, לא בציבור. רק בשדה הפוליטי והתקשורתי. העם עדיין יודע להעריך מתינות, ורוב הציבור לא השתכנע שהיכולת להקשיב או לחיות בסתירה הוא מחלת נפש. אבל בזירה הפוליטית גולם ההכפשה קם על יוצרו, ודווקא עכשיו, בשעה שהכישרון לחבר הוא הצורך הלאומי הדחוף ביותר, סירת ההצלה והדפיברילטור, דווקא עכשיו אין עם מי לדבר. כל החבר'ה עם הפוטנציאל הטבעי מסומנים מראש ומורחקים אל מחוץ למחנה. כולם פסולים, מוקעים ומוקצים, והבמה כולה עומדת לרשותם הבלעדית של אנשים שיכולים להצהיר עד מחר על רצון להגיע להסכמות –זה לא יקרה, כי אין להם את זה. וזה לא רק עניין של כישרון, אלא גם תרגול. הם לא תרגלו הקשבה, והם לא תרגלו מורכבות, וזה לא יצוץ להם פתאום. או כמו שאומרת אשתי: יודע מה? גם אתה יכול להביע נכונות לבצע שפגאט.
זאת קריאה כמעט אחרונה: מסע ההכפשה, החשד וההסתה כלפי כל מי שמאמין בחיבורים ובשביל הזהב, או סתם נחשד במתינות, חייב להסתיים בדחיפות. ומי שאמור לסיים אותו הוא לא אחר מאשר זה שבחר לפצוח בו.
**
לתומי חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי כל מה שאפשר לראות ולשמוע בבתי כנסת. אחרי הכל, כבר שנים שבתי כנסת הם התחביב והשריטה ומקור הסיפורים העיקרי שמלווה אותי. ובכל זאת, בשבת האחרונה, בסוף הקריאה בתורה, ניגש נער צעיר לגלול את הספר כדי להחזיר אותו למקום, והנה, ברגע שהוא חגר את הספר, החגורה פשוט נפלה. ניסו שוב להדק, אבל שום דבר לא עזר. החגורה נשארה כמו שהיכרנו אותה, אבל הספר צנום מדי כך פתאום. מישהו שאל האם ספר התורה שלנו הוריד במשקל לאחרונה. ליצני השורה האחורית אמרו משהו על תזונת פליאו, ועל המרתון. אבל באוויר עמדה תחושה שלמטאפורה הזאת מגיע טיפה יותר.

איחוד- הצלה

23.03.24 | ב' בניסן תשפ"ג
בניגוד לפוליטיקאים, הציבור רוחש עדיין כבוד לאנשי המתינות והפיוס אבל דווקא עכשיו, כשהכישרון לחבר
הפך לצורך הלאומי הדחוף ביותר - אין עם מי לדבר וגם: החלטת בית המשפט שגרמה לי לקפוץ מרוב שמחה
אם נתבקש לסכם בשתי מילים עבריות, מדויקות ופשוטות, את הימים הנפלאים שאנחנו שרויים בהם, אין ספק שצמד המילים יהיה "אצבע בעין". רוב החברים שתחקרתי הודו בשלב כזה או אחר, שהרכב הוועדה למינוי שופטים מעולם לא עניין אותם, או את הסבתא שלהם, כהוא זה. הם תומכים ברפורמה של לוין ורוטמן, לא כי הם קראו אותה בעיון, אלא בעיקר כי השופט ברק ובית המשפט העליון [וחיות, והאליטות, והדיפ סטייט ומי לא?] תקעו להם אצבע בעין. והם תומכים במחאה נגד ההפיכה המשטרית, כי רוטמן ולוין [ובן גביר, וגוטליב, וקרעי ואלמוג כהן ומי לא] תוקעים להם אצבע בעין. מסקנת הביניים שלי היא שאין ישראלי שלא קיבל בעין. אמנם כולם אוהבים לדבר בשם רוב הציבור, בשם הדמוקרטיה, ובשם הערכים, אבל יחד עם זה הכל נורא אישי. בטח כשמדובר בבבת עינינו. כמעט כל מי ששוחחתי איתו, אנשי הבעד ואנשי הבנגד, חזרו ואמרו לי שזה פחות ה"מה" ויותר ה"איך", וברגע שתהיתי מה הבעיה שלהם עם ה"איך" ומה מפריע כל כך, ידעתי, אוהו כמה ידעתי, שהמילים "אצבע בעין" יוזכרו בעוד 5...4...3....
כשאנשים אומרים "אצבע בעין" הם מתייחסים לא פעם לביטוי גס ומכוער הרבה יותר שהציף את העברית השכונתית שלנו לפני כמה עשרות שנים. משהו מזה נכנס אפילו ל"שיר השכונה" המיתולוגי של התרנגולים ["תגיד עין..."], מה שמזכיר שארץ ישראל הישנה לא תמיד היתה יפה כל כך. הביטוי "אצבע בעין" מבטא עלבון אישי מהול בתדהמה מסוימת לנוכח התחושה שאין עוד חוקים, כללים או גבולות. החודשים האחרונים הם אכן חגיגה של "דווקא" ו"להכעיס". כאילו משהו אצלנו התפקע. שברו את הכלים. חלק מאיתנו מתנהגים כאילו מערכת הבחירות האחרונה היתה מערכת הבחירות האחרונה בהחלט. חדי עין, וארוכי אצבע, יבחינו בוודאי שחלק מהאצבעות משוגרות אלי עין מתוך נקמנות ו"אתם התחלתם", וחלק אחר הן עניין של שכרון רוח ו"סתם כי אני יכול".
למשל, הצעת החוק שקראה להטיל עונש מאסר של חצי שנה, על מי שיגיע לרחבת הכותל בלבוש בלתי צנוע [-או ינגן בכלי נגינה, או אישה בטלית, או סתם מישהו שיבוא לא טוב בעין של כבודו] לא היתה שום דבר חוץ מאצבע בעין. ההצעה של השר מלכיאלי וח"כ בוסו נדחתה על הסף מתוך הקואליציה, ואפשר להניח שחברי הכנסת שהציעו אותה ידעו שהיא תידחה. ועם זאת היה חשוב להם להניח אותה על השולחן. לתת לה לרחוש ולבעבע קצת. ככה בשביל הכיף. אני מרשה לעצמי להניח שמישהו שאב הנאה מהתגובות. הנאה שאת טיבה כדאי להשאיר לאנשי מקצוע מוסמכים, אבל הצחקוקים הציניים שליוו את היוזמה הזאת [ושל חוקי דרעי והחמץ ועוד דברים שלא באמת קשורים לרפורמה] צובעים הכל בצבעים מדאיגים, ולפעמים מבהילים.
על השאלה "למה סתם לתקוע אצבע בעין?" אפשר לאחרונה לקבל רק תשובה אחת והיא: "הא, צבוע!! ואיפה היית כשתקעו לי אצבע בעין".
מרתק לשמוע על גישת "אצבע בעין תחת אצבע בעין", דווקא מצידם של מחוקקים דתיים שטוענים שהם בעד הופעה צנועה. אין שום דבר צנוע בנקמה. "לא תיקום ולא תיטור", הן ההקדמה למילים "ואהבת  לרעך כמוך" שהן הכלל הגדול בתורה. במגילת אסתר, שקראנו לא מזמן, מופיע קטע מפורסם שמספר איך מרדכי קורע את בגדיו "ויצעק צעקה גדולה ומרה", וכל ילד שלמד מעט תורה יודע שאין פרשן שפספס את הדמיון לפסוק אחר, מספר אחר בתנ"ך, שבו מישהו אחר- עשיו בן יצחק- צועק "צעקה גדולה ומרה" אחרי שגילה שיעקב התחזה לו וגנב את ברכתו. אין קשר הכרחי בין שני הסיפורים, וחז"ל לא טוענים שהם מאמינים בקארמה, אבל אותנו לימדו שזעקת הפגוע לא נעלמת בחלל. היא תמיד תחזור ותתבע את עלבונה, ותחדש מעגלים נוספים של כאב ונקמה, וחוזר חלילה. לכן, נקמה היא מעשה שהוא לא רק מכוער ופסול, הוא גם אידיוטי לחלוטין. נקמה לעולם לא מביאה נחמה ורק מניעה מעגל נקמנות אינסופי. טיבו של הגלגל שהוא מתהפך, וכשראיתי כמה דחוף היה למגישי ההצעה לפתוח בה את חגיגות האצבע בעין של מושב הכנסת הנוכחית, שאלתי את עצמי, איך יגיבו מלכיאלי וחבריו, אם יום אחד ימצאו את עצמם באופוזיציה מול ח"כ נגדי, שירגיש שעכשיו תורו, ויציע לגזור  חצי שנת מאסר על מי שיהלך ברשות הרבים בלבוש גלותי, ש"לא מכבד את אופיה הציוני של המדינה". לא כדי שהחוק הזה יעבור. מה פתאום? סתם בשביל האצבע והעין. 
**
כדורגל הוא ספורט עממי וחסר יומרות. מי שמשחק את המשחק הזה הם לא צדיקים נסתרים ולא אבירים מפוארים. ובכל זאת, אני תמיד אוהב לראות את הרגע שבו שחקן כדורגל מבקיע שער נגד קבוצתו לשעבר, וחוגג את זה באיפוק. לא משתולל. לא שואג. לא מניף ידיים ולא מקניט את אוהדיו לשעבר. מין מנהג כזה, שלא נמצא בספר החוקים אך מקובל בכל מקום שבו  משחקים את המשחק הזה. ואו כמה הייתי רוצה שמשהו מזה ידבק בתרבות הפוליטית שלנו. 
**
מושגים שמצליחים ללכוד את רוחה של תקופה, ולחדד את התמונה הם כאלה שיש להם שורשים ענפים ועמוקים בנפש ובשפה, במרומי המשאלות הכי אוטופיות ובמצולות הטראומות הכי מצולקות. ואכן "אצבע בעין" הוא וואחד כזה מין. קודם כל כי מאז ומתמיד אהבנו צמדי מילים שמתארים תקופה, או משבר פוליטי. עסק הביש, והתרגיל המסריח. הפגישה הלילית והאי היווני. משהו במצלול תמיד משך את ליבנו. אבל הרבה מעבר לכך, יש כאן עניין עם שפתנו העתיקה, והמקום המיוחד שיש בה לעיניים וגם לאצבעות.
בלי עין הרע, יש לנו קטע עם אצבעות. נכון, פעם שמענו יותר על "אצבע על הדופק", מאשר בעין, והאמנו שכל הניסים והנפלאות הם "אצבע אלוהים". בילדותנו שרנו "עשר אצבעות לי יש", ושיחקנו "אצבע שחורה". והיו לנו כמובן האצבע של "פסוקו" שפעם סיימה כל לוח שידורים בטלביזיה, ו"תן לאצבעות ללכת במקומך" של דפי זהב. הקטע עם האצבעות השפיע גם על הגיאוגרפיה הישראלית. הרי בינינו, לאיזור קרית שמונה ומטולה היה אפשר בקלות לקרוא "קרן הגליל" או "שפיץ הגליל". מאיפה שלא מסתכלים על זה, שום דבר שם לא נראה כמו אצבע. אז למה באמת הלכנו על "אצבע הגליל"? מה הטעם בביטוי המוזר הזה? האם יתכן שרק בגלל שבקצה הצפוני של המפה זורם נחל עיון, אז מישהו חשב שבמקום שיש עין חייבת להיתקע גם אצבע? או שזה דווקא הר החרמון שמתנשא לא רחוק משם, וזכה לשם "העיניים של המדינה"?

אצבע תחת עין

3.03.17 | כ"ד באדר תשפ"ג
הנטייה לעשות מעשי "דווקא" ו"להכעיס" לצד היריב הפכה בחודשים האחרונים לאופנה הבעיה היא שכל
"אצבע בעין" תתבע את עלבונה, ותחדש מעגלים נוספים של כאב ונקמה אולי נלמד כבוד מהכדורגל?
אומרים על היהודים כל מיני דברים. ברוב המקרים מדובר בהכללות גסות, חלקן מרושעות. אחד הדברים שאנחנו דווקא די אוהבים לשמוע, נוגע להומור היהודי. אומרים שלעם היהודי יש הומור ייחודי משלו, והוא דווקא משובח. אומרים שלא מעט יהודים יודעים לצחוק וגם להצחיק, ושבכלל יש לעם הזה יחס מיוחד כלפי הצחוק. כלומר בניגוד לכמה אחרים, יהודים לא חושבים שצחוק הוא בהכרח סימן לזילות, טיפשות, אינפנטיליות או חוסר רצינות. ההפך. יהודים מסויימים יגידו לכם אפילו שהומור הוא עניין מאוד מאוד רציני. אני האחרון שאחלוק עליהם.
נכון, לא תמיד דעת הקהל העולמית חיברה בין יהודים לבין הומור. רומאים עתיקים שכתבו עלינו, לא זרקו אפילו מילה בכיוון. גם הנצרות הקדומה, שתיעבה כל סוג של הומור, לא קלטה את הפאנץ'. ואפילו שייקספיר לא ניסה לטעון שהיהודי שלו, שיילוק, גרר בין יתר הסטריאוטיפים היהודים שלו, גם נטייה לבדיחות על חותנת, גוי, ורופא שיניים. ה"אינקויזיציה הקדושה" תיעבה כידוע את התלמוד, אבל אני לא מכיר חוקר שטוען שמה שהחשמנים הדומיניקנים תיעבו במיוחד בין דפי המסכתות, הוא חוש ההומור המיוחד של חז"ל. הנוצרים של אותה תקופה האמינו בכלל שהצחוק הוא אחד מתכונותיו של השטן, ומומרים יהודים חנפנים אהבו לנופף באותן שורות בתלמוד שטענו שאלוהי העברים, בכבודו ובעצמו, צוחק מפעם לפעם [ באחד המקומות מצויין במפורש שהוא צוחק רבע מהזמן!!] ציטוט שבעזרתו ניסו להוכיח את המובן מאליו - שהיהודים בעצם מאמינים בשטן, ולשלוח כמה מאחיהם אל המוקד.
כל העניין התחיל בתקופה המודרנית. בערך בסוף המאה ה-19, מתחילים להישמע לחשושים על איזשהו קשר בין יהודים להומור. היהודים הראשונים שהיגרו מאירופה האנטישמית לאמריקה המוזהבת, היו בעיקר חייטים. אבל בבתיהם הדלים גדלו החבר'ה שיכתבו קומדיות, ילחינו מיוזיקל'ס, וישחקו את הקטעים המצחיקים ביותר בברודוויי ועל מסך הקולנוע. רבי שמשון רפאל הירש, מגדולי פרשני המקרא, לקח פסוק מפורסם שבני ישראל מטיחים במשה, ברגע המדכדך שבו הצבא המצרי מאגף אותם על שפת ים סוף – "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" ומסביר שזאת ככל הנראה הראייה המוקדמת שיש לנו אודות חוש ההומור של העם הזה. יציאה מפתיעה ומאוד לא אופיינית לפרשן מקרא, או ל-יקה. יקה נוסף, אחד בשם זיגמונד פרויד, מדבר על ההומור היהודי, לא בתור משהו שצריך להוכיח שהוא קיים, אלא בתור משהו שצריך להסביר. אולי אפילו לתרץ. אחרת לא כל כך ברור למה דחוף לו להגיד שיהודים פיתחו הומור כתוצאה מהצרות? למה לא לומר שההומור שתמיד היה להם, עזר להתמודד עם הצרות? הרי לילד העברי הראשון קראו יצחק, והסיפור הזה, עד כמה שאני מבין, קדם בהרבה לא רק לאחים מארקס, אלא גם לפוגרום הראשון.
לזמן מה, התחילו היהודים להתגאות בהומור שלהם. מישהו קלט לפתע, שמה שעובד לא רע בפארודיות על "מגילת אסתר" יכול לעבוד על כל סיפור, ושבאופן עקרוני, מי היה מאמין, אפשר לתרגם לאנגלית בדיחות מיידיש ומכל שפה יהודית אחרת. במקרים מסוימים זה יצחיק. או לפחות יכניס פרנסה. לא כולם, אבל חלק מבני עמנו, אהבו לנופף בכך שיש לנו לא רק רופאים, מדענים, עורכי דין ובנקאים, אלא גם את האנשים המיוחדים האלה שלימדו את תרבות המערב שאם מנציחים אותך בציור או בצילום, זה רעיון לא רע לחייך. [זה היה מהפכני. שימו לב שעד שהיהודים יצאו מהגומחות שלהם והתחילו להשפיע על תרבות המערב, אנשים נהגו לתקוע מבט חמור, נוקשה, ואף חשוד מבחינה פרוקטולוגית, ברגע שעמד לקבוע את מראה דמותם לדורות]. קולנוענים כמו מל ברוקס, וודי אלן כבר התייחסו לעניין כמובן מאליו, וסיינפלד כבר התחיל ממש לצחוק על זה.
באותם ימים יהודי חסר הומור, נחשב לתופעה חריגה. לפגוש יהודי שלא מבין בדיחה, ובעיקר מסרב בתוקף להתייחס לדברים בחיוך, היה כמו לראות אדם שחור שאין לו חוש קצב, ברזילאית חסרת שמחת חיים, או שוויצרי שהוא מאחר כרוני ואפילו לא חושב להתנצל על כך. תמיד חשבתי שזה די נפלא, כי הרי הדבר שהכי מצחיק את ההומור היהודי, הוא חוסר הומור. כן, בניגוד לאנשים מסכנים שלא יכולים לצחוק כי הם עצובים, כואבים או מרוסקים, ועליהם אסור לצחוק בשום פנים ואופן, חוסר הומור – כגישה וכבעיית אופי – הוא באמת תופעה קורעת שאי אפשר לנשום מרוב צחוק. אבל משהו קרה לאחרונה, התפתח בינינו סוג של חוסר הומור שהוא לגמרי לגמרי לא מצחיק. כי הוא לא תמים. כי יש בו משהו זומבי. כי הוא מריח משטיפת מוח.
השאלה שעוד נצטרך לשאול היא מתי איבדנו את זה. לא רק את ההומור עצמו או האירוניה העצמית. מתי איבדנו אפילו את הצורך להתנצל כשאתה נתפס בלעדיהם. כלומר כשאתה חוטא בלי בושה בחשיבות עצמית. מתי זה קרה? האם זה בר טיפול? האם באביב הם ישובו חזרה?
אהיה מאוד אישי כרגע. הצחקה היא אחד הדברים שאני עושה לפרנסתי. כמו כל הקולגות שלי, מספרי סיפורים וסטנדאפיסטים, אני רואה מהבמה דברים שאף אחד אחר לא רואה. הדבר שבעיני הוא הכי רומנטי בעולם. יפה עד דמעות. הוא זוגות שיושבים בקהל, ובכל פעם שנשמע משהו מצחיק הם מייד פונים זה לזה, חולקים ביניהם את הבדיחה כמו פת לחם, וצוחקים ביחד. אני רואה את זה שוב ושוב משפת הבמה, ולבי יוצא אל הזוגות האלה. אני די עסוק באותם רגעים אבל מתחשק לי לרוץ אליהם ולחבק אותם, ובעיקר לומר להם שזוגות כאלה צריך לשבט. הומור הוא דבק בין אישי. עובדה היא שקהל  צוחק הרבה יותר, וחזק יותר, כאשר הוא מלא וצפוף. קשה לצחוק בתוך קהל דליל, בין כסאות ריקים. הכי קשה לצחוק כשהקהל מסוכסך. 
**
הפורים הזה הוא אחד הפחות מצחיקים שהיו לנו אי פעם. לא בגלל הויכוח. ויכוחים תמיד היו ותמיד הפרזנו בחשיבותם. הפורים הזה היה קפוץ, כי בוויכוח הנוכחי התגלה משהו שרוחש מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. הסתה מכוונת, שיטתית ועקבית, יעילה כמו שרק מעשה שטן יכול להיות יעיל, שהצליחה לגרום לרבים מאיתנו לשנוא את כל מי שחושב אחרת, ולא פחות מחצי עם ישראל. לשנוא מכל הלב. בגאווה ובזרוע נטויה. לאהוב את השנאה. להציב מעליה כותרות כמו "תתעוררו!". אני באופן אישי מקבל בשבועות האחרונים – ומשני המחנות- תגובות שאפשר לתמצת אותן למילים "אל תפריע לנו לשנוא!". מין גרסה היסטרית ל " "DON'T STOP ME NOW של קווין. דובריה המובהקים של השנאה קלים מאוד לזיהוי. הם אלה שקוראים להחרים. לסמן. לנקום. להדוף כל פשרה וכל דיבור. אני מביט בהם ויודע דבר אחד. הם מעולם לא היו בפלוגה. השד יודע איזו משפחה יש להם. הם מעולם לא חוו רגע של אחווה עם ישראלים שונים מהם. ואם חוו, שכחו. הם באמת מוגבלים. הם איבדו הומור, איבדו אירוניה, ויחד איתם גם את השריר ההוא שמאפשר לראות מבעד לעיניים אחרות. ממתי הם רבים כל כך? 
מיותר לציין שבסוף הם ייכשלו. מיותר לציין שההיסטוריה תבוא חשבון עם כל מי שרקח בסבלנות ובזדון את התבשיל המצחין הזה. כבר היו כאן אירועים שאחריהם ישראל נשבעה "לא עוד" ועשתה הכל כדי שלא יקרו יותר. עם או בלי וועדת חקירה, בסיבוב הבא נצטרך לאתר מהלכים כאלה כשהם עוד קטנים.

ליצן עצוב

3.03.10 | י"ז באדר תשפ"ג
פורים שחלף היה אחד העצובים שהיו לנו מי שקוראים להחרים, לסמן, לנקום ולהדוף כל פשרה איבדו הומור
ואירוניה - ויחד איתם גם את השריר שמאפשר לראות מבעד לעיניים אחרות ממתי הם הפכו לרבים כל כך?
לא מזמן השתתפתי באירוע שהתקיים ב"בור ירמיהו" בירושלים. זה היה אחרי אחד הגשמים הבודדים שירדו בחורף העצוב הזה, ובפינות הבור נצצו כמה שלוליות שצוות האחזקה עדיין לא פינה. ובכל זאת  אין הרבה מקומות עם אווירה ועבר, שלא לדבר על אקוסטיקה, כמו הבור הגדול שאליו נזרק ירמיהו הנביא לפני אי אלו שנים. אפילו בירושלים אין הרבה כאלה. אנשי המקום התגאו בכך שאפשר לקיים בבור הופעות מוסיקליות ולא צריך מערכת הגברה בכלל. אבל גם הם הסכימו אתי, שהנביא ירמיהו עצמו ככל הנראה נהנה קצת פחות מאיכות הצליל.
ברגע שהקהל התיישב, עמדה מולם מדריכה ואמרה מספר מילים שנשארו אתי. שימו לב, היא אמרה להם. אל הבור הזה נזרק אדם כי הוא אמר דברים שלא מצאו חן בעיני השכבה השלטת. והנה עברו כמה שנים מאז, ואני יכולה לשאול אתכם מי היו המפורסמים של אותה תקופה. מי למשל, עמד בראש האימפריות החזקות ביותר בעולם בימי ירמיהו. אתם לא תדעו את השמות. זה גם לא כ"כ יעניין אתכם. ומי שלט כאן בירושלים? מי עמד בראש הוועדות החשובות, ומי חלש על הברז התקציבי? כל זה נשכח ונעלם מלב, והנה אנחנו עומדים פה היום, והשם היחידי שאומר לנו משהו, הוא שמו של הנביא שנזרק לבור. האיש שדבק באמת שלו, וספג בעקבותיה ייסורים וגידופים, הוא היחיד שהעולם באמת זוכר מכל הסיפור המקומי ההוא שהתקיים, ממש כאן, אי אז לקראת סוף ימיו של הבית הראשון. דווקא הוא, שרבים כל כך הטיחו בו בבוז "למה מי אתה בכלל?!".
וחשבתי לעצמי, שלא הרבה השתנה מאז. למעשה הגיע הזמן שהמילים "למה מי אתה בכלל" יזכו סוף כל סוף למעמד המגיע להן. "למה מי אתה בכלל" הוא מחמאה אדירה. אות הצטיינות ועיטור מוזהב. הניסיון המצטבר מלמד מי הם אלו שחוזרים ועושים שימוש יתר בקריאה הזאת. מה חשיבותם של אותם אנשים שמנסים לכפות על המראה לשקף את השקר שמתאים להם באותו רגע. סותמי הפיות והדוחפים לבורות. אני מניח שכאשר טרמיטים מכרסמים ציור של ואן גוך, הם ממלמלים "ואן גוך?! למה מי זה ואן גוך". המסקנה הפשוטה היא שאם שבים ואומרים לך "מי אתה בכלל", ובעיקר אם צועקים את זה בקול ניחר, כנראה שאתה באמת משהו. ההבנה הזאת ליוותה אותי השבוע סביב הפרשיה, שאני לא יכול להימנע מלחייך כשאני קורא לה בשמה- "פרשיית חנן יובל".
** 
מכיוון שהשאלה "מי הוא בכלל חנן יובל" נשאלה השבוע לא מעט. אז חייבים לומר שאין זו בושה לא לדעת ושתמיד יפה ששואלים. אז ככה. חנן הוא אמן נפלא. זמר ומוסיקאי שחתום על נכסי צאן ברזל ישראליים, ולא פעם גם הרחיב את ההגדרה של צאן הברזל הישראלי. והמילים "פרשיית חנן יובל" מצחיקות אותי, כי הוא ממש לא בן אדם של דרמות ופרשיות. עבורי באופן הכי אישי, חנן הוא חבר ושותף לדרך. כבר שנים רבות שאנחנו מופיעים ביחד מעת לעת. ובכל פעם שהוא מתחיל לנגן קלאסיקה כמו "אתם זוכרים את השירים" והקהל מגיב מייד באיזו המיית זיהוי והכרה עמוקה, אני חוזר ומבין מה המשמעות של תרבות כאבן בניין, ועד כמה אנחנו עצמנו עשויים מהיצירות שבנו את נפשנו. חנן הוא אחד האמנים הצנועים ביותר שדרך על במה בישראל. מעולם לא תבע לעצמו כבוד, לא נדחף ולא רדף פרסים וגם לא הלך על זמר השנה. הוא הלחין לחווה אלברשטין את "הלילה הוא שירים" ליוסי בנאי את "אני וסימון ומואיז הקטן" ולירדנה ארזי את "שהשמש תעבור עלי" ובכל פעם שהוא שר אחד מהם בעצמו, תמיד ימלמל חלק מהקהל "מה? גם את זה?" והוא מחייך במבוכה. אילו שלום חנוך לא היה מתעקש שחנן ישיר את הסולו ב"שתי עלמות" יתכן שעד היום חנן לא היה יודע שהוא זמר, והיה ממשיך לראות את עצמו כגיטריסט וקול שני בכל מיני הרכבים. 
אבל הדבר החשוב לעניינינו הוא שחנן תמיד מאמין בחיבורים. כך הוא הגיע לעשות את "פסולייה" את "ים תיכוני" ואת "הקוסקוס והסראפן" וזה גם מה שדחף אותו לביצוע המונומנטלי של "שיר המעלות בשוב ה'" עם גרי אקשטיין ז"ל בתפקיד ג'ימי הנדריקס. ובדיוק מה שמשך אותו לשיתופי פעולה יצירתיים עם אמנים כמו ניסים גראמה, דודו אלהרר, וגם עם כותב שורות אלה. אם אכתוב כאן כמה חנן עושה בהתנדבות הוא יכעס עלי ממש, ולכן לא אזכיר זאת במילה, וגם לא את התמיכה הכספית שלו באמנים מבוגרים שזקוקים לכך. 
וכן, כשבית המחוקקים שלנו מזמין אמן לאחד האירועים שלו, הוא לא רק מכבד אותו, אלא גם מתכבד בנוכחותו. אבל הכנסת הזאת כבר מזמן איננה מכבדת את עצמה ולא תמיד ראויה לכבוד. בית המחוקקים שלנו הפך לזירה של ניבולי פה, צפצופים ונביחות, קפיצות על השולחן, ותחרות מי ישלוף מהר את הכינויים מתחתית שק הדימויים הנאצי. זכותו של אמן, ויתכן שגם חובתו, להביע סלידה ושאט נפש מההתרחשות הזאת שכבר מפעפעת החוצה ומרעילה את היכולת של ישראלים רבים לנהל שיחה או ויכוח. 
אני לא יודע מי אני בכלל, אבל אני מרשה לעצמי לקבוע בכל זאת שהגיע הזמן שהנבחרים שלנו יפסיקו להעניק לכל מחאה וביקורת, את התגובה הפבלובית "מי הוא בכלל". בעיקר כשמדובר בדמויות שכבר מזמן לא צריכות להוכיח מי הן. די עם העולב הזה, ומאחר שכבר סיכמנו ש"מי אתה בכלל" הוא מחמאה וצלש בדרגה הגבוהה ביותר, אז בואו נעשה את זה מסודר, עם הזמנה חגיגית ושולחן כבוד.
בשולי האירוע, דרש הח"כ אמסלם, להזמין את הזמר קובי פרץ כדי שישיר בכנסת את "אנחנו מאמינים בני מאמינים, אין לנו על מי להישען". וזה היה יפה גם כי קובי  פרץ הוא אחלה זמר, וגם כי כולנו כבר הבנו בצער עמוק שאכן אין לנו על מי להישען. 
**
רוב הציבור מעוניין ברפורמה במערכת המשפט. אבל רבים, אולי רובם, חושבים שהרפורמה צריכה לעבור רפורמה. בעיקר מפני שהם לא קונים את התיאורים הלוחמניים, ולא חושבים שבצד השני רובץ אויב שיש למגר. אחד הדברים המצערים והמכאיבים שמפעפעים פה לאחרונה היא טיפוח של שנאה קיצונית כלפי כל מה שמזוהה כ"ישראל הראשונה". הרוח המשתוללת שקוראת לגדף ולבטל כל סופר או משורר, איש ביטחון, אמן או איש רוח, שלא מתיישרים עם הקו, היא רוח רעה. הקריאה לסגור מוסדות ולבוז לכל קלאסיקה, נשמעת מוזרה כשהיא באה מצד שמגדיר את עצמו שמרני. וכן, היא מזכירה יותר מדי את ההפגנות ההן בארה"ב שבהן ניפצו המפגינים – אולטרא שמאלניים אגב- את האנדרטאות שהנציחו את אבות האומה האמריקניים. 
לפני כחודש הלך לעולמו הד"ר צבי צמרת, שהיה איש חזון וחינוך בעוצמות שמזכירות את אגדות דור הנפילים. קשה בכלל לדבר על ענקים בני ימינו אבל כזה היה צבי צמרת. צמרת היה לכאורה בן דמותה של "ישראל הראשונה". אבל רק לכאורה, כי מי שמקדיש את כל חייו לחיבורים, ורואה בהם את נשמת הרעיון הציוני, מוחק את קו השבר ומפריך את תזת הייאוש. כמוהו קיימים עוד רבים ורבות, צריך רק לחדול מהחגיגה השבועית בנוסח "וההתבטאות השמאלנית הכי אומללה של השבוע היא..." [ותודה, באמת תודה לאריה עמית] ואז קל מאוד לראות אותם. למען האמת, שנאת ישראל הראשונה, היא בסך הכל סתם שנאת ישראל.

לא חנניה, חנן

23.03.03 | י' באדר תשפ"ג
חנן יובל הוא מוזיקאי נפלא, אדם צנוע ואמן של חיבורים בין קצוות, לכן עצוב שדווקא הוא הושלך ללהבות של
"למה מי הוא בכלל" שנאת "ישראל הראשונה" חייבת להיפסק, וכך גם העולב שמעיב על הפרלמנט שלנו
bottom of page