שום דבר בעולם כבר לא בקונצנזוס, ובכל זאת, נראה לי שאפשר לקבוע בוודאות שבקשת סליחה יצאה לגמרי מהאופנה. אכן, התנצלות היא אקט קלאסי. כמעט נצחי. אנשים שנפגעו מצפים להתייחסות. התרבות האנושית תמיד ידעה להוקיר את המחווה האצילית שבמסגרתה אדם מודה שהוא לא מושלם. הוא מועד לטעות. פה ושם אנחנו דורכים למישהו על הרגל. מדברים בלי לחשוב. המחווה כרוכה בהודאה שאני לא לבד בעולם. הזולת הוא עובדה קיימת שיש להתחשב בה. לפגוע במישהו ולסרב להכיר בכך, זה בדיוק מה שמכונה "גזלייטינג", ומה שנחשב לאחת ההתנהגויות הבלתי נסלחות בעולם.
ובכל זאת היא יצאה מהאופנה. הוחלט שלהודות בטעות זאת חולשה. בקשת מחילה היא התנהלות לוזרית. רק ילדים קטנים מבקשים סליחה, וגם זה רק אחרי שהגננת דורשת מהם ואפילו נוזפת "ככה לא מבקשים סליחה" או "לא שמעתי כלום. את שמעת סליחה? תמר, כי אני לא שמעתי". כמו שאמרה לי לפני המון המון שנים הגננת רוחמה, אחרי שלקחתי לעצמי כיסא, וגרמתי לילדה הנחמדה שהזדקפה כדי לקחת צבעים, ליפול אחורה מכל הלב, ועל כל הטוסיק, מה שגרר צחוק גדול ועלבון ועובדה שאני זוכר עד היום.
אף אחד כבר לא מרכין ראש ואומר סליחה.
במקום זה נולד הנוסח הבא: "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון".
אפשר לומר כמה דברים על הבחירה בנוסח המטומטם הזה. הראשון שבהם הוא שהתנצלות זה לא. מדובר בהכחשה. ניסיון להיתמם ולגלגל אחריות לעברו של הנפגע. "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון" אומר בפשטות שאני הייתי בסדר גמור. מן הסתם משום שאני תמיד בסדר גמור. דבריי – שכמו תמיד היו מלאי חכמה וחן, וכמו שאומר הרמב"ם "תפוחי זהב במשכיות של כסף" – פשוט הובנו לא נכון, וזה מכיוון שאתם – סתומים שכמותכם – מצליחים איכשהו לא להבין שום דבר.
ובכן כשאמרתי שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב, לא התכוונתי באמת למדינה, ובטח שלא התכוונתי לתחביב. זה אתם שאיכשהו סילפתם. וכשאמרתי שיהיו לנו בשורות לספר למשפחות החטופים בעוד יום יומיים, לא התכוונתי לבשורות, לא התכוונתי באמת ליום או יומיים, ובטח שלא היתה לי שום כוונה בנוגע למשפחות החטופים. איך לעזאזל הגעתם למסקנה הזאת?.. אבל תראו מה זה, למרות שאני כל כך בסדר ופי לא מפיק שום דבר שהוא פחות ממרגלית 24 קראט, אני בכל זאת מוכן להתנצל בפניכם – אפסים - ולומר שאני מצר על כך שאתם כל כך קשי תפיסה. ולמה באמת אני טורח ומתנצל? בעיקר מכיוון שאני כזה מעולה, מנהיג טבעי, וגדול מהחיים.
**
בכלל, יש כמה אישים בציבוריות הישראלית שעומדים פעם אחר פעם בפני הזדמנות מצוינת לשתוק, ומחמיצים אותה שוב ושוב. לפעמים זאת בסך הכל מילה אחת מיותרת. מילה שאפשר היה להסתדר יופי בלעדיה. המסר היה עובר לא פחות חזק. אז למה בכל זאת יאיר גולן היה חייב להוסיף את "כתחביב"? מדוע נתניהו הקפיד לתאר את מרצחי הנוח'בה כחבורת בטלנים עם כפכפים? אני לא טוען ששתי ההתבטאויות או שני האנשים שאמרו אותן, דומים זה לזה. טענתי היא שלציבור הישראלי מגיע הרבה יותר מהזלזול העמוק שמשתקף משתיהן. ומגיעה לו גם התנצלות. ולא מסוג "דברי לא הובנו" .
חג שבועות, שהוא חג מתן תורה, מזמין אותנו לחגוג את היותנו עם הספר. כל מי שלמד תנ"ך ולו יום אחד בחייו, כל מי שזכה במורה אחת טובה לפחות יודע שכל מילה חשובה. כל מילה מכריעה. לא פעם, זאת דווקא המילה הפחות נחוצה, שמצליחה ללכוד את תשומת הלב והדמיון, והיא זאת שמעוררת את הפרשנים לפרש ואת הדרשנים לספר סיפור. למה סיפור הבריאה [שמופיע גם בקידוש של שבת] מסתיים במילים "אשר ברא א-לוהים לעשות" ? למה לא פשוט "אשר ברא א-לוהים"? זה לימוד שיכול להספיק לכל החיים. במגילת רות, יש דמות אחת שנקראת פלוני אלמוני. ממש במקרה, זאת למדתי מאשתי, אותו פלוני אלמוני הוא מישהו שבעיקר חרד לשמו הטוב. לכן הוא מסרב לגאול את נעמי ואת נחלת המשפחה שלה. כי לפי הכללים של אותם ימים, הנחלה לא תיקרא על שמו אלא על שם אבות המשפחה המתים. לא מתאים לו, לפלוני. הוא רוצה לעשות שם לעצמו. באה המגילה ומנציחה אותו תחת השם פלוני אלמוני. ג'ון דוא, כמו שאומרים באנגלית. מישהו, לא משנה... כך למדנו כעם וכיחידים לכבד מילים. לחפש את השתיקות שביניהן. להניח שכל קמט בדף יכול לומר לנו דברי טעם. בדיוק מהסיבה הזאת, תמיד קיים החשש שהמילה ההיא שאפשר היה בלעדיה, היא כל מה שייזכר בסופו של דבר. יתכן שבעוד שנים עדיין נזכור דווקא את ה"כפכפים" מילים מיותרות אבל טעונות חשמל.
**
והנה צמד מילים שאני ממליץ להוציא מהשיח הפוליטי שלנו. "משיחי" ו"קפלניסט". המילים הללו מכילות מעט מאוד תוכן או מידע, והרבה מאוד רגש שלילי. למעשה, שתיהן תוצאות של תעמולת הסתה מתמשכת, ונכון להיום ישראלים רבים בוחרים לשלוף אותן במקום למצוא נימוק. סוגיית ראש השב"כ החדש, היא דוגמא לא רעה. המועמד הקודם לתפקיד – אלי שרביט – נפסל ברגע שמישהו מצא בו שמץ של קפלניזם. ואילו המינוי המדובר כעת -אלוף דוד זיני - מותקף על רקע החשש שמדובר במשיחי. כשמישהו מטיח "קפלניסט!" הוא לא אומר דבר. כשמזדעזעים אוטומטית "הוא משיחי", לא מחדדים שום עמדה. בעולם שבו שתי המלים הללו נשמעות כל כך הרבה, אין באמת מחלוקת. רק טרולים, הטרלות ומטרילים. אגב, בבידוק הבטחוני בנתב"ג התחילו לחלק מדבקות "טרולי מאושר". לא יכולתי שלא לצחוק. המון ישראלים הפכו לטרולים מאושרים.
לגופם של דברים, אני לא מכיר מישהו שמגדיר את עצמו כקפלניסט, ואני לא מכיר ציוני שאין בו גרגר של משיחיות. להאמין ברעיון של משיח, פירושו להאמין שיכול להיות יותר טוב, ושזה תלוי בעיקר בי. לצאת להפגין, בקפלן או בכל מקום אחר, זה פחות או יותר אותו דבר. יכול להיות יותר טוב. ובמאבק לכך אני לא יכול להישאר בבית. כך שכל מפגין הוא קצת משיחי, וכל מי שאומר "אף על פי שיתמהמה בוא יבוא" הוא סוג של פעיל מחאה.
**
שואלים אותי על פריז. אז כן, בהתחלה שקלנו ללכת על האופציה של סרדיניה. אם מישהו ישאל מאיפה אנחנו, ומה זאת השפה עם כל חיכוכי הח'ית והכ'ף, נענה שאנחנו מהמחוז הלא קיים שבו מדברים סרדינית עתיקה. זה אמור לעבוד, לא?
בסופו של דבר אמרנו ישראל. בכיף ובלב שלם. התגובות היו בסדר. חלק חייכו. חלק הנהנו. מישהו אמר "מזל טוב". לא מזמן הוא הוזמן לבר מצווה. דווקא נהנה.