top of page

תרדו מהגדר

3.03.31 | ט' בניסן תשפ"ג
מגזימים סיפור אהבה.jpg

פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט פשוט הפילו מהגדר. גם אותי. אבל רבים אחרים, ביניהם יושבי גדרות מדופלמים, עפו מהגדר באותו ערב. באופן הכי אישי זה תפס אותי כשסיימנו הופעה בראש העין, והיינו במצב הרוח הלילי הטיפוסי אחרי הופעה. כלומר מוצפים באהבה. לעברית. לעם הזה. לאולם שלם ששר רק לפני רגע גם את קרליבך, גם נסים סרוסי, וגם גזוז. ואז סיימנו לקוד קידה וניגשנו לסמארטפונים, וזהו. נפלנו מהגדר. עוד נצטרך לשבת ולחשוב ביחד, בצורה מסודרת ובראש שקט מה היה שם באותו ערב ובאותם פיטורים, שהפכו דווקא את הטריגר הזה לקש האחרון. זה שאחריו או שהגמל קורס ארצה, או שהוא דווקא קם ומודיע שכך לא עוד. לא עוד כך. חלאס עם הגדר.
מהלך הפיטורים שידר קבלת החלטות שירדה מהפסים. בטיימינג שמילים כמו "בעייתי" או "אומלל" לא מתחילות לגרד את שוליו. הוא נפל כמו משקולת בלי כל צורך בתיווך מגמתי או פרשנות עוינת. מי שהרים מעט את הראש ושאל לא רק "מי צודק" אלא גם מה קורה סביבנו, נתקף כאב ראש איום, ומין משקולת ירדה על הלב. אלו היו פיטורים שערורייתיים לא בגלל שאסור לראש ממשלה לפטר שר. אלא מכיוון שבמקרה הזה שר הביטחון פוטר כתוצאה מכך שהוא מילא את תפקידו. אי אפשר היה לברוח עוד מהשאלה הנוקבת מה זה אומר לשרי הביטחון הבאים של מדינת ישראל? האם מכאן ואילך שר ביטחון שמגיע למסקנה, אחרי שיחות עם מפקדי כל הזרועות, שישראל ניצבת במצב חירום, אמור לשמור את זה בבטן כל עוד אין אישור לכך ממרכז המפלגה, עו"ד ויסולי או שמעון ריקלין?
וחמור לא פחות. רבים חשו שהמהלך הזה הוכיח את מה שמטריד אותם מזה זמן. החשש שנתניהו איבד את מגע הקסם שלו. שהוא נחלש. שנעלמה היכולת, שגם גדולי מתנגדיו הודו בה בכאב, להתעלות ברגע האמת ולברור את המהלך המבריק, החצוף אך האחראי, שבסופו של יום, כולם יודו שהוא הטוב ביותר לישראל. ואכן הפעם, בסוף היום, או היומיים, היה זה נתניהו עצמו שחזר, במילים מעט שונות, על תובנותיו של השר המפוטר גלנט.
כמו בסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא, אף אחד בבית דין של מעלה או של מטה, לא ישאל את נתניהו מדוע לא היית בן גוריון, אשכול או בגין. אבל ישאלו, אוהו כמה ישאלו, מדוע, ומה זה קרה, שהפסקת להיות ביבי?
**
מי שירד מהגדר, או עף מעליה, לא הפך את עורו. אני עדיין חושב שנחוצה רפורמה עמוקה במערכת המשפט. את המהלכים חסרי התקדים שקבע אהרון ברק חייבים לתקן. אבל כדי ליטול על עצמה משימה כל כך כבדה ונרחבת, ממשלה צריכה להצטייד במידה של מנהיגות, תבונה וכשירות שמהן לא ראינו אפילו שמץ בשלושת החודשים האחרונים. האמת היא שהממשלה, מראשה ועד אחרון השרים לענייני עניינים, לא צפתה את עומק התגובה ואת עוצמת המחאה. וכמו שלא היה לה מושג מאיפה זה צנח עליה, כך לא היה לה מושג איך מרגיעים את הרחוב ואת העם, ואיך יוצאים מזה. במקום מנהיגות, קיבלנו תגובות על הסקאלה הלא תיאמן שבין "יהיה בסדר", "הכל קשקוש" וכמובן "שיילכו לעזאזל". עם כל הכבוד, כך לא נראית אפילו מנהיגות שמנסה לשמור בשלווה על הקיים והשגרתי, בטח ובטח שלא כך אמורה להיראות מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים ובתקופה קריטית. ואכן מרגע שהתברר, שהממשלה מתקשה לנהל את האירוע, כל מה שהיה בו צורך הוא מבוגר אחראי שמבין שממשלות בישראל נבחרות לארבע שנים; שבהפגנות לא צועד אויב; שסבלנות היא לא תכונה פסולה; שהידברות איננה בגידה, ופשרה איננה כניעה. ואכן קמו כמה מבוגרים כסופי שיער כאלה, ולמען האמת הם גם אמרו, או נכון יותר לחשו, את הדברים שעל לבם. אך לחישתם היתה כל כך חרישית, ודבריהם היו כל כך בעילום שם ושלא לציטוט, שאי אפשר היה לברוח מהדאגה המעיקה שמשהו גרוע מאוד השתלט על רוח ההנהגה שלנו. משהו ממין הסולידריות המפוחדת והמשותקת שלא מתאימה לממשלה במדינה דמוקרטית. זאת שמנערת עיקר וטפל, ומשבשת את תפיסת המציאות. זאת שבמוצאי מלחמת יום הכיפורים, מדינה מדממת נשבעה שלא נניח לה להשתלט שוב לעולם על שולחנות הדיונים ומוקדי קבלת ההחלטות. אני יודע שהזיכרון הציבורי קצרצר. ובכל זאת, כבר היו לנו פה אנשים עם קונספציה. היה זה ארי שביט, בתחילת המשבר, ששרטט השוואה מדאיגה ומרתקת בין דמותו האלוף זעירא לבין חה"כ שמחה רוטמן. זעירא לא היה טיפש ולא רשע. גם לא רוטמן. נהפוך הוא. אבל יש בעיה עם אנשים שחוויית היסוד שלהם היא "אני הכי חכם בחדר". את המשגים האסוניים של אוקטובר 73 הובילו החבר'ה הכי חכמים בחדר. וגם הם גילו בקיאות אדירה בנושא, אבל אחרי שהם כמעט החריבו את מדינת ישראל לפני כמעט 50 שנה, התפתחה כאן תרבות מרתקת ונבונה. בכל גוף אחראי, היו אלה דווקא הקודקודים שתבעו מכולם לחלוק על דעתם. הקימו צוותי "איפכא מסתברא" שתפקידם לשבור את הנחות היסוד ולנער את המובן מאליו. מה קרה שכל זה הלך לאיבוד? מי אשם בכך ששכבה שלמה של מנהיגים ממהרים להתייחס לכל הבעת דעה שונה כאל בגידה ועריקה. לאן בדיוק הם חושבים לקחת אותנו? ולמה הם מופתעים כל כך לגלות שרבים רבים לא רוצים ללכת לשם.
**
מילה על סרבנות. יום אחד קמים טייסי קרב ולוחמים ומודיעים שדווקא המחאה שלהם, דווקא הסרבנות, היא זאת שתציל ותגן על מדינת ישראל. וזה טיעון שמוציא מהדעת. נכון? נכון.
אז זהו, שכך בדיוק נשמע הטיעון החרדי באוזני רבים רבים. מוציא מן הדעת.
**
לא הייתי היחיד שתבע ממנצחי הבחירות האחרונות לגלות נדיבות. לצערי זה לא כל כך עבד. גם הפעם לא אהיה היחיד שידרוש ממובילי המחאה לגלות נדיבות אחרי הצלחת מאבקם. בעיקר כלפי הזעקה המוצדקת של אלו שמרגישים שהפתק שהטילו לקלפי לא שווה דבר. שהם אזרחים דרג ב'. יש לי חברים טובים ויקרים שמרגישים מובסים ומושפלים. כמו שכתב אדם חכם "אני גדליה רבע קול". לאיש אין את הפריבילגיה להתעלם מכך. אל תגידו קשקוש. רק אתמול אמרו זאת עליכם. כבדו את הכאב. העם הזה אולי שוכח מה קרה אתמול, ואיפה הוא השאיר את המפתחות, אבל עלבונות וכאב, ואת מי שמתעלם משני אלה, זוכרים אצלנו לשנים ארוכות. עובדה, מי שתמך בקואליציה הקודמת לא סולח בקלות על הרדיפה והאיומים שהובילו לפירוקה.
התקופה הסוערת הזאת הרימה לנו את מכסה המנוע, והתגלו שם תקלות ותופעות שהשם ישמור. בכל יום נשלחו אלי "משלוחי מנות" של טקסטים וסרטונים גדושים שנאה כיעור ואלימות. בתור אדם שסובל מאופטימיות חסרת תקנה, אני מוצא את עצמי מתפלל שהלוואי, אמן, ויהי רצון שיהא כל אחד מאיתנו מתמקד בסרטונים שבהם דווקא המחנה שלו יוצא רע, אלים ומכוער. שיניח לרגע, לסרטונים שאחריהם אפשר להריע "אמרתי לכם, איזה זבל האנשים האלה", ויציץ באלה שיגרמו לו לאי נוחות. אני מספיק ריאלי להבין עד כמה זה מופרך, ובכל זאת מייחל שחבריי שוחרי הטוב התומכים בקואליציה יגזרו על עצמם מרתון של סרטונים שרצים בקבוצות של מפגיני המחאה. שחבריי שוחרי הטוב מהשמאל יושיבו את עצמם לבינג' של מה שרץ בקבוצות הימין. נעים זה לא יהיה. אבל יתן לכולנו אי אלו משימות לחופשת הפסח.

טורים נוספים

פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט פשוט הפילו מהגדר. גם אותי. אבל רבים אחרים, ביניהם יושבי גדרות מדופלמים, עפו מהגדר באותו ערב. באופן הכי אישי זה תפס אותי כשסיימנו הופעה בראש העין, והיינו במצב הרוח הלילי הטיפוסי אחרי הופעה. כלומר מוצפים באהבה. לעברית. לעם הזה. לאולם שלם ששר רק לפני רגע גם את קרליבך, גם נסים סרוסי, וגם גזוז. ואז סיימנו לקוד קידה וניגשנו לסמארטפונים, וזהו. נפלנו מהגדר. עוד נצטרך לשבת ולחשוב ביחד, בצורה מסודרת ובראש שקט מה היה שם באותו ערב ובאותם פיטורים, שהפכו דווקא את הטריגר הזה לקש האחרון. זה שאחריו או שהגמל קורס ארצה, או שהוא דווקא קם ומודיע שכך לא עוד. לא עוד כך. חלאס עם הגדר.
מהלך הפיטורים שידר קבלת החלטות שירדה מהפסים. בטיימינג שמילים כמו "בעייתי" או "אומלל" לא מתחילות לגרד את שוליו. הוא נפל כמו משקולת בלי כל צורך בתיווך מגמתי או פרשנות עוינת. מי שהרים מעט את הראש ושאל לא רק "מי צודק" אלא גם מה קורה סביבנו, נתקף כאב ראש איום, ומין משקולת ירדה על הלב. אלו היו פיטורים שערורייתיים לא בגלל שאסור לראש ממשלה לפטר שר. אלא מכיוון שבמקרה הזה שר הביטחון פוטר כתוצאה מכך שהוא מילא את תפקידו. אי אפשר היה לברוח עוד מהשאלה הנוקבת מה זה אומר לשרי הביטחון הבאים של מדינת ישראל? האם מכאן ואילך שר ביטחון שמגיע למסקנה, אחרי שיחות עם מפקדי כל הזרועות, שישראל ניצבת במצב חירום, אמור לשמור את זה בבטן כל עוד אין אישור לכך ממרכז המפלגה, עו"ד ויסולי או שמעון ריקלין? 
וחמור לא פחות. רבים חשו שהמהלך הזה הוכיח את מה שמטריד אותם מזה זמן. החשש שנתניהו איבד את מגע הקסם שלו. שהוא נחלש. שנעלמה היכולת, שגם גדולי מתנגדיו הודו בה בכאב, להתעלות ברגע האמת ולברור את המהלך המבריק, החצוף אך האחראי, שבסופו של יום, כולם יודו שהוא הטוב ביותר לישראל. ואכן  הפעם, בסוף היום, או היומיים, היה זה נתניהו עצמו שחזר, במילים מעט שונות, על תובנותיו של השר המפוטר גלנט. 
כמו בסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא, אף אחד בבית דין של מעלה או של מטה, לא ישאל את נתניהו מדוע לא היית בן גוריון, אשכול או בגין. אבל ישאלו, אוהו כמה ישאלו, מדוע, ומה זה קרה, שהפסקת להיות ביבי? 
**
מי שירד מהגדר, או עף מעליה, לא הפך את עורו. אני עדיין חושב שנחוצה רפורמה עמוקה במערכת המשפט. את המהלכים חסרי התקדים שקבע אהרון ברק חייבים לתקן. אבל כדי ליטול על עצמה משימה כל כך כבדה ונרחבת, ממשלה צריכה להצטייד במידה של מנהיגות, תבונה וכשירות שמהן לא ראינו אפילו שמץ בשלושת החודשים האחרונים. האמת היא שהממשלה, מראשה ועד אחרון השרים לענייני עניינים, לא צפתה את עומק התגובה ואת עוצמת המחאה. וכמו שלא היה לה מושג מאיפה זה צנח עליה, כך לא היה לה מושג איך מרגיעים את הרחוב ואת העם, ואיך יוצאים מזה. במקום מנהיגות, קיבלנו תגובות על הסקאלה הלא תיאמן שבין "יהיה בסדר", "הכל קשקוש" וכמובן "שיילכו לעזאזל". עם כל הכבוד, כך לא נראית אפילו מנהיגות שמנסה לשמור בשלווה על הקיים והשגרתי, בטח ובטח שלא כך אמורה להיראות מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים ובתקופה קריטית. ואכן מרגע שהתברר, שהממשלה מתקשה לנהל את האירוע, כל מה שהיה בו צורך הוא מבוגר אחראי שמבין שממשלות בישראל נבחרות לארבע שנים; שבהפגנות לא צועד אויב; שסבלנות היא לא תכונה פסולה; שהידברות איננה בגידה, ופשרה איננה כניעה. ואכן קמו כמה מבוגרים כסופי שיער כאלה, ולמען האמת הם גם אמרו, או נכון יותר לחשו, את הדברים שעל לבם. אך לחישתם היתה כל כך חרישית, ודבריהם היו כל כך בעילום שם ושלא לציטוט, שאי אפשר היה לברוח מהדאגה המעיקה שמשהו גרוע מאוד השתלט על רוח ההנהגה שלנו. משהו ממין הסולידריות המפוחדת והמשותקת שלא מתאימה לממשלה במדינה דמוקרטית. זאת שמנערת עיקר וטפל, ומשבשת את תפיסת המציאות. זאת שבמוצאי מלחמת יום הכיפורים, מדינה מדממת נשבעה שלא נניח לה להשתלט שוב לעולם על שולחנות הדיונים ומוקדי קבלת ההחלטות. אני יודע שהזיכרון הציבורי קצרצר. ובכל זאת, כבר היו לנו פה אנשים עם קונספציה. היה זה ארי שביט, בתחילת המשבר, ששרטט השוואה מדאיגה ומרתקת בין דמותו האלוף זעירא לבין חה"כ שמחה רוטמן. זעירא לא היה טיפש ולא רשע. גם לא רוטמן. נהפוך הוא. אבל יש בעיה עם אנשים שחוויית היסוד שלהם היא "אני הכי חכם בחדר". את המשגים האסוניים של אוקטובר 73 הובילו  החבר'ה הכי חכמים בחדר. וגם הם גילו בקיאות אדירה בנושא, אבל אחרי שהם כמעט החריבו את מדינת ישראל לפני כמעט 50 שנה, התפתחה כאן תרבות מרתקת ונבונה. בכל גוף אחראי, היו אלה דווקא הקודקודים שתבעו מכולם לחלוק על דעתם. הקימו צוותי "איפכא מסתברא" שתפקידם לשבור את הנחות היסוד ולנער את המובן מאליו. מה קרה שכל זה הלך לאיבוד? מי אשם בכך ששכבה שלמה של מנהיגים ממהרים להתייחס לכל הבעת דעה שונה כאל בגידה ועריקה. לאן בדיוק הם חושבים לקחת אותנו? ולמה הם מופתעים כל כך לגלות שרבים רבים לא רוצים ללכת לשם. 
**
מילה על סרבנות. יום אחד קמים טייסי קרב ולוחמים ומודיעים שדווקא המחאה שלהם, דווקא הסרבנות, היא זאת שתציל ותגן על מדינת ישראל. וזה טיעון שמוציא מהדעת. נכון? נכון.
אז זהו, שכך בדיוק נשמע הטיעון החרדי באוזני רבים רבים. מוציא מן הדעת. 
**
לא הייתי היחיד שתבע ממנצחי הבחירות האחרונות לגלות נדיבות. לצערי זה לא כל כך עבד. גם הפעם לא אהיה היחיד שידרוש ממובילי המחאה לגלות נדיבות אחרי הצלחת מאבקם. בעיקר כלפי הזעקה המוצדקת של אלו שמרגישים שהפתק שהטילו לקלפי לא שווה דבר. שהם אזרחים דרג ב'. יש לי חברים טובים ויקרים שמרגישים מובסים ומושפלים. כמו שכתב אדם חכם "אני גדליה רבע קול". לאיש אין את הפריבילגיה להתעלם מכך. אל תגידו קשקוש. רק אתמול אמרו זאת עליכם. כבדו את הכאב. העם הזה אולי שוכח מה קרה אתמול, ואיפה הוא השאיר את המפתחות, אבל עלבונות וכאב, ואת מי שמתעלם משני אלה, זוכרים אצלנו לשנים ארוכות. עובדה, מי שתמך בקואליציה הקודמת לא סולח בקלות על הרדיפה והאיומים שהובילו לפירוקה. 
התקופה הסוערת הזאת הרימה לנו את מכסה המנוע, והתגלו שם תקלות ותופעות שהשם ישמור. בכל יום נשלחו אלי "משלוחי מנות" של טקסטים וסרטונים גדושים שנאה כיעור ואלימות. בתור אדם שסובל מאופטימיות חסרת תקנה, אני מוצא את עצמי מתפלל שהלוואי, אמן, ויהי רצון שיהא כל אחד מאיתנו מתמקד בסרטונים שבהם דווקא המחנה שלו יוצא רע, אלים ומכוער. שיניח לרגע, לסרטונים שאחריהם אפשר להריע "אמרתי לכם, איזה זבל האנשים האלה", ויציץ באלה שיגרמו לו לאי נוחות. אני מספיק ריאלי להבין עד כמה זה מופרך, ובכל זאת מייחל שחבריי שוחרי הטוב התומכים בקואליציה יגזרו על עצמם מרתון של סרטונים שרצים בקבוצות של מפגיני המחאה.  שחבריי שוחרי הטוב מהשמאל יושיבו את עצמם לבינג' של מה שרץ בקבוצות הימין. נעים זה לא יהיה. אבל יתן לכולנו אי אלו משימות לחופשת הפסח.

תרדו מהגדר

3.03.31 | ט' בניסן תשפ"ג
אירועי השבוע הוכיחו שמשהו בתבונת השלטון, ובייחוד מגע הקסם של ראש הממשלה, הלך לאיבוד כך לא
נראית מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים וגם: הטיעון המפתיע שמשותף לחרדים ולטייסים "הסרבנים"
כל מי שמצא את עצמו אי פעם בבית משפט, יודע שפסקי דין יכולים להוציא מהדעת. אנשים תמימים מגיעים לשם עמוסים בציפיות שדינן להתרסק. מכל מיני סיבות, בעיקר ספרים וסרטים שנכנסו לנו לראש, ללב ולחלומות, אנחנו נוטים לפנטז על צדק מהדהד וחד משמעי. בדמיוננו אנחנו רואים נאום סיכום גדוש בהשראה [- ועד הבית מעל בשליחותו והמיט חרפה קולוסאלית על תרבות הדיור לדורותיה!!] ושופטים שלא מהססים להרעיף עליך נחשולים של אמפתיה [הרשה לי לומר בנימה אישית, ידידי, שמעטות הפעמים בחייו של שופט, בהן נקרית בפניו הזכות לדון בעניינו של אזרח למופת, צדיק גמור, ואחלה גבר כמוך!!]. גם אנשים מתונים יותר, מדמיינים מפגן של עוצמה וצדק שאחריו אפילו הנתבע המתועב שקיבל באבי אביו ירכין ראש וימחא כפיים. האם אני צריך לציין במפורש שזה אף פעם לא קורה?! ברוב הפעמים יוצאים האנשים מן האולם, כשהם חיוורים אילמים ומתוסכלים, וכל מה שהם צריכים עכשיו זה קפה חזק, ומשהו זמין שאפשר לשבור לרסיסים. 
זאת בדיוק הסיבה שכמעט קפצתי משמחה כאשר נודע לי על החלטת בית המשפט בעניין מחדל העוברים באסותא. בית המשפט לא הלך סחור סחור וקבע שיש להפסיק את החקירה והחיפוש אחרי מוצאו הגנטי של העובר, ובעיקר לחדול מהחיטוט הנוראי ברחם של אישה שאנחנו לא מכירים, ובטח לא היינו רוצים להתחלף איתה. אני מקווה שהבנתי נכון:  בין השורות, קבע בית המשפט שמגיע לאישה הזאת לשמוח, ושמוטב נעשה כולנו אם נניח לה לשמוח.
הסיפור מורכב. הקידמה המדעית המבורכת מאפשרת דברים שאי אפשר היה לדמיין בעבר. עקרות היא אחד המוטיבים הכי עצובים בסיפורים העתיקים ביותר שלנו, ולכן קשה שלא להתרגש מהמהלכים שמאפשרים פרי בטן במקומות שבעבר חיכה רק הייאוש. מצד שני, הקידמה המדעית המבורכת מאפשרת גם את אותם חקירות נודניקיות וחיטוטים אינסופיים בעקבות המוצא הביולוגי גנטי של מי שאמנם לא נולד עדיין, אבל כבר יש לו אימא שעוטפת אותו בגופה, מזינה אותו ומתמלאת בו ובאהבתו. ונניח שהם היו נמצאים, ההורים הביולוגיים, מה אז? מישהו באמת העלה על דעתו לקחת את התינוק מאמו היולדת? באיזה עולם אפשר לדמיין סיטואציה של "פונדקאית בעל כורחה"? מצד שני, אין ספק שהיה מחדל איום. וכשהכלים הטכנולוגיים מאפשרים חקירה, אז למה לא בעצם? במצב שנוצר היה צורך במבוגרת אחראית עם פטיש ביד, שתדפוק על השולחן, ותגיד "חלאס!!" וזה חשוב, ומשמח, ולרגע לא מובן מאליו, שבית המשפט לקח על עצמו את התפקיד הזה.
שאלתי את עצמי מה באמת שימח אותי כל כך בהחלטה הזאת. בין יתר התשובות שעצמי ניסה לתת היתה, שלאישה ההרה הזאת ולבן זוגה, קרה הדבר הזה, שפעם קראו לו נס. לכל אדם מגיע איזה נס מפעם לפעם. גם לרציונליסט ספקן שלא מאמין בכלום ושום דבר, מגיע שיקרה לו נס. אם לא פעם בשבוע, אז לפחות פעם אחת בחיים. והנס, בניגוד למה שלימדו אותנו בגן, לא צריך להיות בניגוד לחוקי הטבע. מה פתאום? להאמין בדברים שמנוגדים לחוקי הטבע, זה לגמרי לא רציונאלי, ולא להאמין בנסים, זה לא רציונלי בערך באותה מידה. אבל על נס אומרים תודה, מברכים ופותחים בקבוק. להכניס את הנס למעבדת זיהוי פלילי, לעלות על עקבותיו, ולנטר אותו, זה לא רק מעשה מטופש. זאת כבר רשעות לשמה.
הסיפור אם כן מורכב. השאלה היא רק, עד כמה אנחנו ישראלים מודל 23- מסוגלים לחיות עם מורכבויות. אני מדבר על האפשרות לומר בנשימה אחת. באסותא התרחש מחדל איום, ובאסותא התרחש גם נס.
**
בזמן האחרון, שמעתי לא מעט אנשים חכמים שמתגעגעים לרב פרומן זצ"ל. אחד הדברים שייחדו את החכם האדיר והחד פעמי הזה היה האומנות לחיות בתוך הסתירה. יש אנשים שלא מסוגלים להיתקל בפרדוקס בלי לנסות לפתור אותו, לגהץ אותו או למשוך לו באחת הצמות. יש אנשים, והם נדירים ומזהירים, שזה פחות דחוף להם. ברוב המקרים פרדוקסים גורמים להם לפרוץ בצחוק גדול, והרב פרומן צחק בלי סוף. אני אומר את הדברים ואני נזכר גם במורי האהוב פרופ' שלום רוזנברג שנפטר ממש לאחרונה, ושהחיוך כמעט ולא ירד מפניו. וגם אצלו, לי לפחות נדמה, החיוך היה קשור תמיד לנקודות הסתירה הללו, שחלק מהאנשים רואים בהם איום, ואחרים מזהים שהם החיים עצמם. 
אחת המחלות שישראל סובלת מהן כרגע היא הזלזול האוטומטי באנשי חיבור כאלה. אנשים שבטבע הנפשי שלהם לא נבהלים מהאפשרות לחיות בתוך הסתירה הסוערת, שהרי אם אני צודק, אז איך יכול להיות שגם אתה? ואם האמת אצלי, אז למה שאקשיב לשקרים שלך? תמיד שררה כאן נטייה לגחך מעט על אנשי אמצע ופיוס. דתיים קיצוניים תמיד נטו לבוז למסורתי המזרחי, ופוליטיקאים קיצוניים לא סובלים פשרות. אבל בשנים האחרונות משהו החריף. בעקבות ממשלת בנט לפיד, ובעקבות מערכת ההכפשה האימתנית שהופעלה לא רק כדי להפיל אותה אלא כדי להדביק אות קין במצחו של כל מי שאפילו איחל לה הצלחה, הגענו למצב שבו כל מי שיש לו שמץ של כשרון לתווך, נטייה להקשיב, או לגשר, מסומן כחשוד, ונפסל מיידית. אגב, לא בציבור. רק בשדה הפוליטי והתקשורתי. העם עדיין יודע להעריך מתינות, ורוב הציבור לא השתכנע שהיכולת להקשיב או לחיות בסתירה הוא מחלת נפש. אבל בזירה הפוליטית גולם ההכפשה קם על יוצרו, ודווקא עכשיו, בשעה שהכישרון לחבר הוא הצורך הלאומי הדחוף ביותר, סירת ההצלה והדפיברילטור, דווקא עכשיו אין עם מי לדבר. כל החבר'ה עם הפוטנציאל הטבעי מסומנים מראש ומורחקים אל מחוץ למחנה. כולם פסולים, מוקעים ומוקצים, והבמה כולה עומדת לרשותם הבלעדית של אנשים שיכולים להצהיר עד מחר על רצון להגיע להסכמות –זה לא יקרה, כי אין להם את זה. וזה לא רק עניין של כישרון, אלא גם תרגול. הם לא תרגלו הקשבה, והם לא תרגלו מורכבות, וזה לא יצוץ להם פתאום. או כמו שאומרת אשתי: יודע מה? גם אתה יכול להביע נכונות לבצע שפגאט.
זאת קריאה כמעט אחרונה: מסע ההכפשה, החשד וההסתה כלפי כל מי שמאמין בחיבורים ובשביל הזהב, או סתם נחשד במתינות, חייב להסתיים בדחיפות. ומי שאמור לסיים אותו הוא לא אחר מאשר זה שבחר לפצוח בו.
**
לתומי חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי כל מה שאפשר לראות ולשמוע בבתי כנסת. אחרי הכל, כבר שנים שבתי כנסת הם התחביב והשריטה ומקור הסיפורים העיקרי שמלווה אותי. ובכל זאת, בשבת האחרונה, בסוף הקריאה בתורה, ניגש נער צעיר לגלול את הספר כדי להחזיר אותו למקום, והנה, ברגע שהוא חגר את הספר, החגורה פשוט נפלה. ניסו שוב להדק, אבל שום דבר לא עזר. החגורה נשארה כמו שהיכרנו אותה, אבל הספר צנום מדי כך פתאום. מישהו שאל האם ספר התורה שלנו הוריד במשקל לאחרונה. ליצני השורה האחורית אמרו משהו על תזונת פליאו, ועל המרתון. אבל באוויר עמדה תחושה שלמטאפורה הזאת מגיע טיפה יותר.

איחוד- הצלה

23.03.24 | ב' בניסן תשפ"ג
בניגוד לפוליטיקאים, הציבור רוחש עדיין כבוד לאנשי המתינות והפיוס אבל דווקא עכשיו, כשהכישרון לחבר
הפך לצורך הלאומי הדחוף ביותר - אין עם מי לדבר וגם: החלטת בית המשפט שגרמה לי לקפוץ מרוב שמחה
אם נתבקש לסכם בשתי מילים עבריות, מדויקות ופשוטות, את הימים הנפלאים שאנחנו שרויים בהם, אין ספק שצמד המילים יהיה "אצבע בעין". רוב החברים שתחקרתי הודו בשלב כזה או אחר, שהרכב הוועדה למינוי שופטים מעולם לא עניין אותם, או את הסבתא שלהם, כהוא זה. הם תומכים ברפורמה של לוין ורוטמן, לא כי הם קראו אותה בעיון, אלא בעיקר כי השופט ברק ובית המשפט העליון [וחיות, והאליטות, והדיפ סטייט ומי לא?] תקעו להם אצבע בעין. והם תומכים במחאה נגד ההפיכה המשטרית, כי רוטמן ולוין [ובן גביר, וגוטליב, וקרעי ואלמוג כהן ומי לא] תוקעים להם אצבע בעין. מסקנת הביניים שלי היא שאין ישראלי שלא קיבל בעין. אמנם כולם אוהבים לדבר בשם רוב הציבור, בשם הדמוקרטיה, ובשם הערכים, אבל יחד עם זה הכל נורא אישי. בטח כשמדובר בבבת עינינו. כמעט כל מי ששוחחתי איתו, אנשי הבעד ואנשי הבנגד, חזרו ואמרו לי שזה פחות ה"מה" ויותר ה"איך", וברגע שתהיתי מה הבעיה שלהם עם ה"איך" ומה מפריע כל כך, ידעתי, אוהו כמה ידעתי, שהמילים "אצבע בעין" יוזכרו בעוד 5...4...3....
כשאנשים אומרים "אצבע בעין" הם מתייחסים לא פעם לביטוי גס ומכוער הרבה יותר שהציף את העברית השכונתית שלנו לפני כמה עשרות שנים. משהו מזה נכנס אפילו ל"שיר השכונה" המיתולוגי של התרנגולים ["תגיד עין..."], מה שמזכיר שארץ ישראל הישנה לא תמיד היתה יפה כל כך. הביטוי "אצבע בעין" מבטא עלבון אישי מהול בתדהמה מסוימת לנוכח התחושה שאין עוד חוקים, כללים או גבולות. החודשים האחרונים הם אכן חגיגה של "דווקא" ו"להכעיס". כאילו משהו אצלנו התפקע. שברו את הכלים. חלק מאיתנו מתנהגים כאילו מערכת הבחירות האחרונה היתה מערכת הבחירות האחרונה בהחלט. חדי עין, וארוכי אצבע, יבחינו בוודאי שחלק מהאצבעות משוגרות אלי עין מתוך נקמנות ו"אתם התחלתם", וחלק אחר הן עניין של שכרון רוח ו"סתם כי אני יכול".
למשל, הצעת החוק שקראה להטיל עונש מאסר של חצי שנה, על מי שיגיע לרחבת הכותל בלבוש בלתי צנוע [-או ינגן בכלי נגינה, או אישה בטלית, או סתם מישהו שיבוא לא טוב בעין של כבודו] לא היתה שום דבר חוץ מאצבע בעין. ההצעה של השר מלכיאלי וח"כ בוסו נדחתה על הסף מתוך הקואליציה, ואפשר להניח שחברי הכנסת שהציעו אותה ידעו שהיא תידחה. ועם זאת היה חשוב להם להניח אותה על השולחן. לתת לה לרחוש ולבעבע קצת. ככה בשביל הכיף. אני מרשה לעצמי להניח שמישהו שאב הנאה מהתגובות. הנאה שאת טיבה כדאי להשאיר לאנשי מקצוע מוסמכים, אבל הצחקוקים הציניים שליוו את היוזמה הזאת [ושל חוקי דרעי והחמץ ועוד דברים שלא באמת קשורים לרפורמה] צובעים הכל בצבעים מדאיגים, ולפעמים מבהילים.
על השאלה "למה סתם לתקוע אצבע בעין?" אפשר לאחרונה לקבל רק תשובה אחת והיא: "הא, צבוע!! ואיפה היית כשתקעו לי אצבע בעין".
מרתק לשמוע על גישת "אצבע בעין תחת אצבע בעין", דווקא מצידם של מחוקקים דתיים שטוענים שהם בעד הופעה צנועה. אין שום דבר צנוע בנקמה. "לא תיקום ולא תיטור", הן ההקדמה למילים "ואהבת  לרעך כמוך" שהן הכלל הגדול בתורה. במגילת אסתר, שקראנו לא מזמן, מופיע קטע מפורסם שמספר איך מרדכי קורע את בגדיו "ויצעק צעקה גדולה ומרה", וכל ילד שלמד מעט תורה יודע שאין פרשן שפספס את הדמיון לפסוק אחר, מספר אחר בתנ"ך, שבו מישהו אחר- עשיו בן יצחק- צועק "צעקה גדולה ומרה" אחרי שגילה שיעקב התחזה לו וגנב את ברכתו. אין קשר הכרחי בין שני הסיפורים, וחז"ל לא טוענים שהם מאמינים בקארמה, אבל אותנו לימדו שזעקת הפגוע לא נעלמת בחלל. היא תמיד תחזור ותתבע את עלבונה, ותחדש מעגלים נוספים של כאב ונקמה, וחוזר חלילה. לכן, נקמה היא מעשה שהוא לא רק מכוער ופסול, הוא גם אידיוטי לחלוטין. נקמה לעולם לא מביאה נחמה ורק מניעה מעגל נקמנות אינסופי. טיבו של הגלגל שהוא מתהפך, וכשראיתי כמה דחוף היה למגישי ההצעה לפתוח בה את חגיגות האצבע בעין של מושב הכנסת הנוכחית, שאלתי את עצמי, איך יגיבו מלכיאלי וחבריו, אם יום אחד ימצאו את עצמם באופוזיציה מול ח"כ נגדי, שירגיש שעכשיו תורו, ויציע לגזור  חצי שנת מאסר על מי שיהלך ברשות הרבים בלבוש גלותי, ש"לא מכבד את אופיה הציוני של המדינה". לא כדי שהחוק הזה יעבור. מה פתאום? סתם בשביל האצבע והעין. 
**
כדורגל הוא ספורט עממי וחסר יומרות. מי שמשחק את המשחק הזה הם לא צדיקים נסתרים ולא אבירים מפוארים. ובכל זאת, אני תמיד אוהב לראות את הרגע שבו שחקן כדורגל מבקיע שער נגד קבוצתו לשעבר, וחוגג את זה באיפוק. לא משתולל. לא שואג. לא מניף ידיים ולא מקניט את אוהדיו לשעבר. מין מנהג כזה, שלא נמצא בספר החוקים אך מקובל בכל מקום שבו  משחקים את המשחק הזה. ואו כמה הייתי רוצה שמשהו מזה ידבק בתרבות הפוליטית שלנו. 
**
מושגים שמצליחים ללכוד את רוחה של תקופה, ולחדד את התמונה הם כאלה שיש להם שורשים ענפים ועמוקים בנפש ובשפה, במרומי המשאלות הכי אוטופיות ובמצולות הטראומות הכי מצולקות. ואכן "אצבע בעין" הוא וואחד כזה מין. קודם כל כי מאז ומתמיד אהבנו צמדי מילים שמתארים תקופה, או משבר פוליטי. עסק הביש, והתרגיל המסריח. הפגישה הלילית והאי היווני. משהו במצלול תמיד משך את ליבנו. אבל הרבה מעבר לכך, יש כאן עניין עם שפתנו העתיקה, והמקום המיוחד שיש בה לעיניים וגם לאצבעות.
בלי עין הרע, יש לנו קטע עם אצבעות. נכון, פעם שמענו יותר על "אצבע על הדופק", מאשר בעין, והאמנו שכל הניסים והנפלאות הם "אצבע אלוהים". בילדותנו שרנו "עשר אצבעות לי יש", ושיחקנו "אצבע שחורה". והיו לנו כמובן האצבע של "פסוקו" שפעם סיימה כל לוח שידורים בטלביזיה, ו"תן לאצבעות ללכת במקומך" של דפי זהב. הקטע עם האצבעות השפיע גם על הגיאוגרפיה הישראלית. הרי בינינו, לאיזור קרית שמונה ומטולה היה אפשר בקלות לקרוא "קרן הגליל" או "שפיץ הגליל". מאיפה שלא מסתכלים על זה, שום דבר שם לא נראה כמו אצבע. אז למה באמת הלכנו על "אצבע הגליל"? מה הטעם בביטוי המוזר הזה? האם יתכן שרק בגלל שבקצה הצפוני של המפה זורם נחל עיון, אז מישהו חשב שבמקום שיש עין חייבת להיתקע גם אצבע? או שזה דווקא הר החרמון שמתנשא לא רחוק משם, וזכה לשם "העיניים של המדינה"?

אצבע תחת עין

3.03.17 | כ"ד באדר תשפ"ג
הנטייה לעשות מעשי "דווקא" ו"להכעיס" לצד היריב הפכה בחודשים האחרונים לאופנה הבעיה היא שכל
"אצבע בעין" תתבע את עלבונה, ותחדש מעגלים נוספים של כאב ונקמה אולי נלמד כבוד מהכדורגל?
אומרים על היהודים כל מיני דברים. ברוב המקרים מדובר בהכללות גסות, חלקן מרושעות. אחד הדברים שאנחנו דווקא די אוהבים לשמוע, נוגע להומור היהודי. אומרים שלעם היהודי יש הומור ייחודי משלו, והוא דווקא משובח. אומרים שלא מעט יהודים יודעים לצחוק וגם להצחיק, ושבכלל יש לעם הזה יחס מיוחד כלפי הצחוק. כלומר בניגוד לכמה אחרים, יהודים לא חושבים שצחוק הוא בהכרח סימן לזילות, טיפשות, אינפנטיליות או חוסר רצינות. ההפך. יהודים מסויימים יגידו לכם אפילו שהומור הוא עניין מאוד מאוד רציני. אני האחרון שאחלוק עליהם.
נכון, לא תמיד דעת הקהל העולמית חיברה בין יהודים לבין הומור. רומאים עתיקים שכתבו עלינו, לא זרקו אפילו מילה בכיוון. גם הנצרות הקדומה, שתיעבה כל סוג של הומור, לא קלטה את הפאנץ'. ואפילו שייקספיר לא ניסה לטעון שהיהודי שלו, שיילוק, גרר בין יתר הסטריאוטיפים היהודים שלו, גם נטייה לבדיחות על חותנת, גוי, ורופא שיניים. ה"אינקויזיציה הקדושה" תיעבה כידוע את התלמוד, אבל אני לא מכיר חוקר שטוען שמה שהחשמנים הדומיניקנים תיעבו במיוחד בין דפי המסכתות, הוא חוש ההומור המיוחד של חז"ל. הנוצרים של אותה תקופה האמינו בכלל שהצחוק הוא אחד מתכונותיו של השטן, ומומרים יהודים חנפנים אהבו לנופף באותן שורות בתלמוד שטענו שאלוהי העברים, בכבודו ובעצמו, צוחק מפעם לפעם [ באחד המקומות מצויין במפורש שהוא צוחק רבע מהזמן!!] ציטוט שבעזרתו ניסו להוכיח את המובן מאליו - שהיהודים בעצם מאמינים בשטן, ולשלוח כמה מאחיהם אל המוקד.
כל העניין התחיל בתקופה המודרנית. בערך בסוף המאה ה-19, מתחילים להישמע לחשושים על איזשהו קשר בין יהודים להומור. היהודים הראשונים שהיגרו מאירופה האנטישמית לאמריקה המוזהבת, היו בעיקר חייטים. אבל בבתיהם הדלים גדלו החבר'ה שיכתבו קומדיות, ילחינו מיוזיקל'ס, וישחקו את הקטעים המצחיקים ביותר בברודוויי ועל מסך הקולנוע. רבי שמשון רפאל הירש, מגדולי פרשני המקרא, לקח פסוק מפורסם שבני ישראל מטיחים במשה, ברגע המדכדך שבו הצבא המצרי מאגף אותם על שפת ים סוף – "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" ומסביר שזאת ככל הנראה הראייה המוקדמת שיש לנו אודות חוש ההומור של העם הזה. יציאה מפתיעה ומאוד לא אופיינית לפרשן מקרא, או ל-יקה. יקה נוסף, אחד בשם זיגמונד פרויד, מדבר על ההומור היהודי, לא בתור משהו שצריך להוכיח שהוא קיים, אלא בתור משהו שצריך להסביר. אולי אפילו לתרץ. אחרת לא כל כך ברור למה דחוף לו להגיד שיהודים פיתחו הומור כתוצאה מהצרות? למה לא לומר שההומור שתמיד היה להם, עזר להתמודד עם הצרות? הרי לילד העברי הראשון קראו יצחק, והסיפור הזה, עד כמה שאני מבין, קדם בהרבה לא רק לאחים מארקס, אלא גם לפוגרום הראשון.
לזמן מה, התחילו היהודים להתגאות בהומור שלהם. מישהו קלט לפתע, שמה שעובד לא רע בפארודיות על "מגילת אסתר" יכול לעבוד על כל סיפור, ושבאופן עקרוני, מי היה מאמין, אפשר לתרגם לאנגלית בדיחות מיידיש ומכל שפה יהודית אחרת. במקרים מסוימים זה יצחיק. או לפחות יכניס פרנסה. לא כולם, אבל חלק מבני עמנו, אהבו לנופף בכך שיש לנו לא רק רופאים, מדענים, עורכי דין ובנקאים, אלא גם את האנשים המיוחדים האלה שלימדו את תרבות המערב שאם מנציחים אותך בציור או בצילום, זה רעיון לא רע לחייך. [זה היה מהפכני. שימו לב שעד שהיהודים יצאו מהגומחות שלהם והתחילו להשפיע על תרבות המערב, אנשים נהגו לתקוע מבט חמור, נוקשה, ואף חשוד מבחינה פרוקטולוגית, ברגע שעמד לקבוע את מראה דמותם לדורות]. קולנוענים כמו מל ברוקס, וודי אלן כבר התייחסו לעניין כמובן מאליו, וסיינפלד כבר התחיל ממש לצחוק על זה.
באותם ימים יהודי חסר הומור, נחשב לתופעה חריגה. לפגוש יהודי שלא מבין בדיחה, ובעיקר מסרב בתוקף להתייחס לדברים בחיוך, היה כמו לראות אדם שחור שאין לו חוש קצב, ברזילאית חסרת שמחת חיים, או שוויצרי שהוא מאחר כרוני ואפילו לא חושב להתנצל על כך. תמיד חשבתי שזה די נפלא, כי הרי הדבר שהכי מצחיק את ההומור היהודי, הוא חוסר הומור. כן, בניגוד לאנשים מסכנים שלא יכולים לצחוק כי הם עצובים, כואבים או מרוסקים, ועליהם אסור לצחוק בשום פנים ואופן, חוסר הומור – כגישה וכבעיית אופי – הוא באמת תופעה קורעת שאי אפשר לנשום מרוב צחוק. אבל משהו קרה לאחרונה, התפתח בינינו סוג של חוסר הומור שהוא לגמרי לגמרי לא מצחיק. כי הוא לא תמים. כי יש בו משהו זומבי. כי הוא מריח משטיפת מוח.
השאלה שעוד נצטרך לשאול היא מתי איבדנו את זה. לא רק את ההומור עצמו או האירוניה העצמית. מתי איבדנו אפילו את הצורך להתנצל כשאתה נתפס בלעדיהם. כלומר כשאתה חוטא בלי בושה בחשיבות עצמית. מתי זה קרה? האם זה בר טיפול? האם באביב הם ישובו חזרה?
אהיה מאוד אישי כרגע. הצחקה היא אחד הדברים שאני עושה לפרנסתי. כמו כל הקולגות שלי, מספרי סיפורים וסטנדאפיסטים, אני רואה מהבמה דברים שאף אחד אחר לא רואה. הדבר שבעיני הוא הכי רומנטי בעולם. יפה עד דמעות. הוא זוגות שיושבים בקהל, ובכל פעם שנשמע משהו מצחיק הם מייד פונים זה לזה, חולקים ביניהם את הבדיחה כמו פת לחם, וצוחקים ביחד. אני רואה את זה שוב ושוב משפת הבמה, ולבי יוצא אל הזוגות האלה. אני די עסוק באותם רגעים אבל מתחשק לי לרוץ אליהם ולחבק אותם, ובעיקר לומר להם שזוגות כאלה צריך לשבט. הומור הוא דבק בין אישי. עובדה היא שקהל  צוחק הרבה יותר, וחזק יותר, כאשר הוא מלא וצפוף. קשה לצחוק בתוך קהל דליל, בין כסאות ריקים. הכי קשה לצחוק כשהקהל מסוכסך. 
**
הפורים הזה הוא אחד הפחות מצחיקים שהיו לנו אי פעם. לא בגלל הויכוח. ויכוחים תמיד היו ותמיד הפרזנו בחשיבותם. הפורים הזה היה קפוץ, כי בוויכוח הנוכחי התגלה משהו שרוחש מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. הסתה מכוונת, שיטתית ועקבית, יעילה כמו שרק מעשה שטן יכול להיות יעיל, שהצליחה לגרום לרבים מאיתנו לשנוא את כל מי שחושב אחרת, ולא פחות מחצי עם ישראל. לשנוא מכל הלב. בגאווה ובזרוע נטויה. לאהוב את השנאה. להציב מעליה כותרות כמו "תתעוררו!". אני באופן אישי מקבל בשבועות האחרונים – ומשני המחנות- תגובות שאפשר לתמצת אותן למילים "אל תפריע לנו לשנוא!". מין גרסה היסטרית ל " "DON'T STOP ME NOW של קווין. דובריה המובהקים של השנאה קלים מאוד לזיהוי. הם אלה שקוראים להחרים. לסמן. לנקום. להדוף כל פשרה וכל דיבור. אני מביט בהם ויודע דבר אחד. הם מעולם לא היו בפלוגה. השד יודע איזו משפחה יש להם. הם מעולם לא חוו רגע של אחווה עם ישראלים שונים מהם. ואם חוו, שכחו. הם באמת מוגבלים. הם איבדו הומור, איבדו אירוניה, ויחד איתם גם את השריר ההוא שמאפשר לראות מבעד לעיניים אחרות. ממתי הם רבים כל כך? 
מיותר לציין שבסוף הם ייכשלו. מיותר לציין שההיסטוריה תבוא חשבון עם כל מי שרקח בסבלנות ובזדון את התבשיל המצחין הזה. כבר היו כאן אירועים שאחריהם ישראל נשבעה "לא עוד" ועשתה הכל כדי שלא יקרו יותר. עם או בלי וועדת חקירה, בסיבוב הבא נצטרך לאתר מהלכים כאלה כשהם עוד קטנים.

ליצן עצוב

3.03.10 | י"ז באדר תשפ"ג
פורים שחלף היה אחד העצובים שהיו לנו מי שקוראים להחרים, לסמן, לנקום ולהדוף כל פשרה איבדו הומור
ואירוניה - ויחד איתם גם את השריר שמאפשר לראות מבעד לעיניים אחרות ממתי הם הפכו לרבים כל כך?
לא מזמן השתתפתי באירוע שהתקיים ב"בור ירמיהו" בירושלים. זה היה אחרי אחד הגשמים הבודדים שירדו בחורף העצוב הזה, ובפינות הבור נצצו כמה שלוליות שצוות האחזקה עדיין לא פינה. ובכל זאת  אין הרבה מקומות עם אווירה ועבר, שלא לדבר על אקוסטיקה, כמו הבור הגדול שאליו נזרק ירמיהו הנביא לפני אי אלו שנים. אפילו בירושלים אין הרבה כאלה. אנשי המקום התגאו בכך שאפשר לקיים בבור הופעות מוסיקליות ולא צריך מערכת הגברה בכלל. אבל גם הם הסכימו אתי, שהנביא ירמיהו עצמו ככל הנראה נהנה קצת פחות מאיכות הצליל.
ברגע שהקהל התיישב, עמדה מולם מדריכה ואמרה מספר מילים שנשארו אתי. שימו לב, היא אמרה להם. אל הבור הזה נזרק אדם כי הוא אמר דברים שלא מצאו חן בעיני השכבה השלטת. והנה עברו כמה שנים מאז, ואני יכולה לשאול אתכם מי היו המפורסמים של אותה תקופה. מי למשל, עמד בראש האימפריות החזקות ביותר בעולם בימי ירמיהו. אתם לא תדעו את השמות. זה גם לא כ"כ יעניין אתכם. ומי שלט כאן בירושלים? מי עמד בראש הוועדות החשובות, ומי חלש על הברז התקציבי? כל זה נשכח ונעלם מלב, והנה אנחנו עומדים פה היום, והשם היחידי שאומר לנו משהו, הוא שמו של הנביא שנזרק לבור. האיש שדבק באמת שלו, וספג בעקבותיה ייסורים וגידופים, הוא היחיד שהעולם באמת זוכר מכל הסיפור המקומי ההוא שהתקיים, ממש כאן, אי אז לקראת סוף ימיו של הבית הראשון. דווקא הוא, שרבים כל כך הטיחו בו בבוז "למה מי אתה בכלל?!".
וחשבתי לעצמי, שלא הרבה השתנה מאז. למעשה הגיע הזמן שהמילים "למה מי אתה בכלל" יזכו סוף כל סוף למעמד המגיע להן. "למה מי אתה בכלל" הוא מחמאה אדירה. אות הצטיינות ועיטור מוזהב. הניסיון המצטבר מלמד מי הם אלו שחוזרים ועושים שימוש יתר בקריאה הזאת. מה חשיבותם של אותם אנשים שמנסים לכפות על המראה לשקף את השקר שמתאים להם באותו רגע. סותמי הפיות והדוחפים לבורות. אני מניח שכאשר טרמיטים מכרסמים ציור של ואן גוך, הם ממלמלים "ואן גוך?! למה מי זה ואן גוך". המסקנה הפשוטה היא שאם שבים ואומרים לך "מי אתה בכלל", ובעיקר אם צועקים את זה בקול ניחר, כנראה שאתה באמת משהו. ההבנה הזאת ליוותה אותי השבוע סביב הפרשיה, שאני לא יכול להימנע מלחייך כשאני קורא לה בשמה- "פרשיית חנן יובל".
** 
מכיוון שהשאלה "מי הוא בכלל חנן יובל" נשאלה השבוע לא מעט. אז חייבים לומר שאין זו בושה לא לדעת ושתמיד יפה ששואלים. אז ככה. חנן הוא אמן נפלא. זמר ומוסיקאי שחתום על נכסי צאן ברזל ישראליים, ולא פעם גם הרחיב את ההגדרה של צאן הברזל הישראלי. והמילים "פרשיית חנן יובל" מצחיקות אותי, כי הוא ממש לא בן אדם של דרמות ופרשיות. עבורי באופן הכי אישי, חנן הוא חבר ושותף לדרך. כבר שנים רבות שאנחנו מופיעים ביחד מעת לעת. ובכל פעם שהוא מתחיל לנגן קלאסיקה כמו "אתם זוכרים את השירים" והקהל מגיב מייד באיזו המיית זיהוי והכרה עמוקה, אני חוזר ומבין מה המשמעות של תרבות כאבן בניין, ועד כמה אנחנו עצמנו עשויים מהיצירות שבנו את נפשנו. חנן הוא אחד האמנים הצנועים ביותר שדרך על במה בישראל. מעולם לא תבע לעצמו כבוד, לא נדחף ולא רדף פרסים וגם לא הלך על זמר השנה. הוא הלחין לחווה אלברשטין את "הלילה הוא שירים" ליוסי בנאי את "אני וסימון ומואיז הקטן" ולירדנה ארזי את "שהשמש תעבור עלי" ובכל פעם שהוא שר אחד מהם בעצמו, תמיד ימלמל חלק מהקהל "מה? גם את זה?" והוא מחייך במבוכה. אילו שלום חנוך לא היה מתעקש שחנן ישיר את הסולו ב"שתי עלמות" יתכן שעד היום חנן לא היה יודע שהוא זמר, והיה ממשיך לראות את עצמו כגיטריסט וקול שני בכל מיני הרכבים. 
אבל הדבר החשוב לעניינינו הוא שחנן תמיד מאמין בחיבורים. כך הוא הגיע לעשות את "פסולייה" את "ים תיכוני" ואת "הקוסקוס והסראפן" וזה גם מה שדחף אותו לביצוע המונומנטלי של "שיר המעלות בשוב ה'" עם גרי אקשטיין ז"ל בתפקיד ג'ימי הנדריקס. ובדיוק מה שמשך אותו לשיתופי פעולה יצירתיים עם אמנים כמו ניסים גראמה, דודו אלהרר, וגם עם כותב שורות אלה. אם אכתוב כאן כמה חנן עושה בהתנדבות הוא יכעס עלי ממש, ולכן לא אזכיר זאת במילה, וגם לא את התמיכה הכספית שלו באמנים מבוגרים שזקוקים לכך. 
וכן, כשבית המחוקקים שלנו מזמין אמן לאחד האירועים שלו, הוא לא רק מכבד אותו, אלא גם מתכבד בנוכחותו. אבל הכנסת הזאת כבר מזמן איננה מכבדת את עצמה ולא תמיד ראויה לכבוד. בית המחוקקים שלנו הפך לזירה של ניבולי פה, צפצופים ונביחות, קפיצות על השולחן, ותחרות מי ישלוף מהר את הכינויים מתחתית שק הדימויים הנאצי. זכותו של אמן, ויתכן שגם חובתו, להביע סלידה ושאט נפש מההתרחשות הזאת שכבר מפעפעת החוצה ומרעילה את היכולת של ישראלים רבים לנהל שיחה או ויכוח. 
אני לא יודע מי אני בכלל, אבל אני מרשה לעצמי לקבוע בכל זאת שהגיע הזמן שהנבחרים שלנו יפסיקו להעניק לכל מחאה וביקורת, את התגובה הפבלובית "מי הוא בכלל". בעיקר כשמדובר בדמויות שכבר מזמן לא צריכות להוכיח מי הן. די עם העולב הזה, ומאחר שכבר סיכמנו ש"מי אתה בכלל" הוא מחמאה וצלש בדרגה הגבוהה ביותר, אז בואו נעשה את זה מסודר, עם הזמנה חגיגית ושולחן כבוד.
בשולי האירוע, דרש הח"כ אמסלם, להזמין את הזמר קובי פרץ כדי שישיר בכנסת את "אנחנו מאמינים בני מאמינים, אין לנו על מי להישען". וזה היה יפה גם כי קובי  פרץ הוא אחלה זמר, וגם כי כולנו כבר הבנו בצער עמוק שאכן אין לנו על מי להישען. 
**
רוב הציבור מעוניין ברפורמה במערכת המשפט. אבל רבים, אולי רובם, חושבים שהרפורמה צריכה לעבור רפורמה. בעיקר מפני שהם לא קונים את התיאורים הלוחמניים, ולא חושבים שבצד השני רובץ אויב שיש למגר. אחד הדברים המצערים והמכאיבים שמפעפעים פה לאחרונה היא טיפוח של שנאה קיצונית כלפי כל מה שמזוהה כ"ישראל הראשונה". הרוח המשתוללת שקוראת לגדף ולבטל כל סופר או משורר, איש ביטחון, אמן או איש רוח, שלא מתיישרים עם הקו, היא רוח רעה. הקריאה לסגור מוסדות ולבוז לכל קלאסיקה, נשמעת מוזרה כשהיא באה מצד שמגדיר את עצמו שמרני. וכן, היא מזכירה יותר מדי את ההפגנות ההן בארה"ב שבהן ניפצו המפגינים – אולטרא שמאלניים אגב- את האנדרטאות שהנציחו את אבות האומה האמריקניים. 
לפני כחודש הלך לעולמו הד"ר צבי צמרת, שהיה איש חזון וחינוך בעוצמות שמזכירות את אגדות דור הנפילים. קשה בכלל לדבר על ענקים בני ימינו אבל כזה היה צבי צמרת. צמרת היה לכאורה בן דמותה של "ישראל הראשונה". אבל רק לכאורה, כי מי שמקדיש את כל חייו לחיבורים, ורואה בהם את נשמת הרעיון הציוני, מוחק את קו השבר ומפריך את תזת הייאוש. כמוהו קיימים עוד רבים ורבות, צריך רק לחדול מהחגיגה השבועית בנוסח "וההתבטאות השמאלנית הכי אומללה של השבוע היא..." [ותודה, באמת תודה לאריה עמית] ואז קל מאוד לראות אותם. למען האמת, שנאת ישראל הראשונה, היא בסך הכל סתם שנאת ישראל.

לא חנניה, חנן

23.03.03 | י' באדר תשפ"ג
חנן יובל הוא מוזיקאי נפלא, אדם צנוע ואמן של חיבורים בין קצוות, לכן עצוב שדווקא הוא הושלך ללהבות של
"למה מי הוא בכלל" שנאת "ישראל הראשונה" חייבת להיפסק, וכך גם העולב שמעיב על הפרלמנט שלנו
לא מזמן היתה כאן מגיפה, ואיננה עוד. הקורונה הפכה לעוד מחלה ככל המחלות. האמת העצובה היא שכולנו האמנו שיהיה הרבה יותר שמח אחרי שהיא תלך. איך נחגוג. נתחבק ברחוב כמו ניצולים. נפתח בקבוק ואת הלב, ונאמר איש לרעהו כמה היה קשה בבידודים בגלים ובסגרים, וכמה התגעגענו לחברת אנשים בני מיננו. אבל איפה אנחנו ואיפה חגיגות... די מביש לגלות כמה לא התגעגענו. והנה, מתוך האכזבה והתסכול, התחלנו לחשוב שאולי מה שקורה כרגע- המתח והאיבה וחוסר היכולת להקשיב- הם כולם חלק מתופעות הלוואי המאוחרות של המגיפה ההיא. נזקים משניים שההיקפים שלהם מתגלים הרבה אחרי שהמחלה עצמה נבלמת. הרי בנוגע לתלמידי התיכון, למשל, כולנו יודעים לפרוש הסברים מלומדים אודות הנזקים החברתיים והנפשיים שהצטברו בזמן שהעגלים החמודים האלה הסתגרו בבתים והפכו להיות בלתי נסבלים עוד יותר ממה שאפשר לצפות בגילם!! אבל מה איתנו? כמה אנחנו מודעים לנזק המשני שאנחנו גוררים? 
על נזק אחד כזה, אצלי במשפחה, ודווקא בנושא שלא זכה לתשומת לב נאותה, אני רוצה לספר לכם כאן ועכשיו.
**
הכל התחיל בתקופה הקלאוסטרופובית של הקורונה, כשכולם נשארו בבית והתחילו להכין לחמי מחמצת, לדקלם בעל פה את "מלך האריות" ולטפס אחד על השני. גם אנחנו עסקנו בחיפוש תכנים להעסיק בהם את קטני המשפחה בטרם נתחרפן כולנו אקספוננציאלית. להזכירכם, בגלים הראשונים לא הלכנו גם לגני משחקים. תשדירים מפחידים בטלוויזיה הראו איך הנגיף צובע באדום  ידיות ודלתות, והפחד שהילד יחליק על מגלצ'ה נגועה, ויחזור הביתה עם ישבן שהוא מוקד הדבקה, נעל אותנו בבית. 
באותם ימים התחלתי לאסוף חומרים להופעה חדשה על שנות ה-70. כולם התגייסו לעזור. צלילים של להקות עתיקות שלא שמענו מאז התיכון, ניסרו בחלל הבית ודווקא מצאו חן בעיני רוב המשפחה. סרטונים וקטעי תוכניות בשחור לבן שכיכבו על מסך המחשב, עוררו לעג בהתחלה [איזה אנימציה מעאפנה!! לעגו כולם. מרקו? אין לו תווי פנים!] אבל גם הם הפכו בהדרגה להיות מין קאלט. כך בלי שנרגיש, אחד הילדים, כיתה א' בסך הכל, הפך אט אט לילד טיפוסי משנות ה 80-70. יתכן שזה נשמע לכם חמוד, אבל לא פעם זה עורר דאגה. 
עם תום הסגר, הילד שמח להתארח אצל חברים. אבל כשבאנו לאסוף, ההורים המארחים לחשו בחשש ש: ההתנהגות שלו...אהמ מוזרה. 
-מה מוזרה? תהינו. ילד נהדר!! 
-נהדר נהדר- הם לא התווכחו- אבל, בואו, הוא אומר מילים כמו "חנווני", ו"לכתחילה". הנה, בנסיעה מבית הספר, שאלנו איזה מוסיקה לשים ברכב, והילד שלכם- אתם לא נעלבים, כן?- ביקש שירים כמו "פה קבור הכלב". ואפילו "אוי זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט". הייתם צריכים לראות את הפרצוף של הילד שלנו.. .
הדיווח הזה לא הדאיג אותנו. דווקא די הצחיק. לא חשבנו לרגע לקחת אותו לבדיקה. עד לבוקר ההוא שבו הילד תלה בי את עיניו ואמר: אתה יודע אבא, מה הייתי רוצה? שאחד הילדים בכיתה יחזור מסופר קצוץ ואני אעשה לו ספיחס.
-	ספיחס? אתה אמרת ספיחס? הכל בסדר, בן? אמא יודעת על זה?
בשלב הזה כבר התחלנו לחשוד שמדובר בתופעות לוואי חמורות של הקורונה. רגרסיה בהשפעת אתרי תוכן. מאניה יוטיוביאנה. מה השלב הבא? שאלנו את עצמנו. האם הוא עומד לתלות בחדר פוסטרים מ"להיטון". להסתפר "אלי אוחנה"? לשלוח מכתבים ל"מעריב לנוער"? לבקש נעלי פלאדיום?  
בקיצור, השבוע, עם פרוץ ראש חודש אדר, הילד תקע בי מבט, ואמר "אני יודע למה אני רוצה להתחפש בפורים..."
-	לא. אתה לא אומר לי את זה. התחננתי. בבקשה תגיד "סטטיק". "פוקימון". "אמסלם דוד". משהו עכשווי. תגיד שאתה מתחפש לדמות של איזה גיימר, או סתם פליט ריאליטי שהוריך לא שמעו את שמו. אנא, בשם כל הקדושים...
אבל הוא רק חייך ואמר- "שריף". 
שריף? יש אפליקציה כזאת?
שריף. כבר יש לי כוכב וכובע. אז צריך אקדח...
טוב, את זה מחלקים עכשיו במשרד לביטחון פנים.
יופי, אז רק לאורך המכנסיים להוסיף כאלה.
פראנז'ים? אתה רוצה פראנז'ים? יופי, פשוט תגיד שאתה רוצה את הילדות של אבא שלך.
**
בשבוע שעבר ציינו שמונה שנים לפטירתו של אורי אורבך ז"ל איש שהיה מבוע של יצירה והשראה, ונשא כריזמה מיוחדת, עדינה וקשה לפיענוח. זאת רק אחת האיכויות הנדירות שלו, שגורמות לצמד המילים השחוק "בטרם עת" להכאיב כל כך. והיום במיוחד. יראת הכבוד כלפיו לא כללה שום מרכיב של פחד. למה לפחד? ובכל זאת, כל מי שהיה סביבו רצה שהוא יתפעל ממשהו מקורי שכתב. יצחק מהשנינות. חששנו שהוא יגיד: נו, באמת. לא לעניין. ולא בגלל שהוא חרץ גורלות. אלא פשוט כי המילה שלו היתה אמת. 
קברו של אורבך עומד בבית העלמין במודיעין, סמוך לקבר שלושת הנערים. מיקום מחייב. חברים וותיקים עמדו שם, ניסו להיזכר בבדיחות שאורי אהב, ותהו האם גם היום, כשנפרצו לגמרי כל כללי השיח, אנשים היו מסוגלים להרכין מבט מול החיוך הנוקב של אורי. אני אישית לא בטוח. יש בסביבה כמה אנשים שהיו מסוגלים להטיח "יאללה יאללה", "מי אתה בכלל" ואפילו "יא בוגד!" גם ביאנוש קורצ'אק, הרמב"ם ומשה רבנו, אילו רק התברר שהם חלוקים פוליטית. 
ביציאה נשאלתי אם יש לי סיפור על אורי. נזכרתי שפעם באחד הטורים הפוליטיים אורי נזקק לדימוי קצת קיצוני. כמו כולנו גם הוא מאוד אהב להיזכר בשנותיו בישיבה התיכונית, ובטיפוסים הצבעוניים שאפשר להכיר בתנאי הפנימיה. היה שם אחד שאורי קרא לו "מלקק השניצלים". כינוי די מגעיל ודי הולם. בחדר האוכל של ישיבת נחלים, כמו בכל חדר אוכל, הגישו שניצלים פעם בשבוע. בשניצלים כמו בשניצלים, המגש שהגיע לשולחן הכיל ממצאים בגדלים שונים. היו כאלה רחבים כמפרש, ודשנים כפרות הבשן, ואחרים שהיו זעומים וקמוצים. מכיוון שההוראות היו לשבת לשולחן ולא לאכול עד שלא ניתן אישור, נהג אותו בחור חינני, ליירט את השניצל הגדול שחשקה נפשו, לסמן אותו בליקוק, ולהחזיר אותו למגש. עכשיו נראה מי יקח לו את השניצל הנבחר... אורבך עט על הדימוי העסיסי של מלקק השניצלים מנעוריו. אני כבר לא זוכר על איזו דמות פוליטית הוא הטיל את המשל, ואיזו תופעה הוא הגחיך בעזרתו, אבל את הסיפור עצמו היה קשה לשכוח. 
והנה יום אחד הוזמנתי להופיע בכנס מקצועי כלשהו. הם היו עורכי דין, או רואי חשבון, עובדים סוציאליים או קלינאי תקשורת. לא זוכר. פתאום הגיע בחור גבוה וחובש כיפה. הוא הניח כף יד על כתפי, ובחיוך קטן אמר "אתה היית חבר של אורי אורבך, נכון. נו, ומי אתה חושב שאני? מנחש?... אני הוא מלקק השניצלים. בכבודי ובעצמי".
וחשבתי לעצמי שצריך כישרון מיוחד, חד פעמי, כדי שאדם שכתבת עליו דברים כאלה, יתגאה להיות הדמות, הדימוי ובעל הלק. 
**
הבעיה עם דוד אמסלם אינה מה שהוא חושב על "אשכנזים" או "פריבילגים". הבעיה עם אמסלם הוא מה שהוא חושב על "מרוקאים". הוא יודע להתנסח אחרת. הוא יודע להיות ענייני. הנחת העבודה שלו שדיבור מסוג מסוים, נמוך ומיואש, יפרוט על לבבות החבר'ה "דיאלנא", נשענת על תפיסת עולם, שאילו היתה באה מצדו של מישהו ממוצא אחר היינו קובעים, ובצדק, שהאיש שקוע בגזענות קשה.

מגיפה בתוכנו

3.02.24 | ג' באדר תשפ"ג
יש מצב שכל מה שקורה לנו כרגע - המתח והאיבה וחוסר היכולת להקשיב - הם עוד תופעות לוואי מאוחרות
של פוסט הקורונה? וגם: משל השניצלים לזכרו של אורי אורבך ז"ל, והגזענות הסמויה של דוד אמסלם
יכול להיות שאין עוד מילה שטרם נשחקה. לגמרי יתכן שאין כלל מה לחדש. שכל מילה נוספת היא בזבוז של זמן ואנרגיה. שהכל כבר נאמר, כלומר: נצעק. נצרח. הרי לדבר כבר מזמן הפסקנו פה. אנחנו מתחילים מלצעוק הכי חזק, לקרוע בזעף את מיתרי הקול, ואז מגבירים. עם חכם ומבריק שכמונו. ובכל זאת, אם אפשר לסכם את הימים האחרונים, ימים שבהם עדיף היה לכולנו להקשיב יותר, ולדבר פחות. לקרוא יותר, ולכתוב פחות, אז זאת השורה הלא כל כך מקורית שחשוב לי לומר: חברים וחברות, מי שלא מסוגל למצוא צד של אמת במחנה הנגדי – מוטב שישתוק. מי שחש רק משטמה ובוז כלפי הטיעונים והטענות, וגם הכאב והבהלה של אותם אזרחים ישראלים שהצביעו אחרת ממנו – תגובתו כרגע פחות נחוצה. תודה. זאת כמובן זכותכם המלאה לחשוב ולחוש כך, להאמין שאין לכם מה לתקן, ואין חטא להכות עליו; אין ספק שאתם הכי צודקים גם כשכל מה שאתם מדברים עליו הוא נקמה. אבל, ברגע שבחרתם לממש עד תום את זכותכם להיות צודקים הרמטית, ויתרתם על היומרה להנהיג. מי שאמור להוביל את העם הזה ולשרטט לו כיוון וגם עתיד, חייב להיות מסוגל לאותו מבט שקול, שאין לכם. בפשטות, איך תשרטטו עתיד אם אתם מתקשים להבין שעתיד הוא בהכרח עתיד משותף.  
ראיתי השבוע יותר מדי אנשים בטוחים בצדקתם. זה לא מראה מלבב או נוסך ביטחון. ראיתי אותם בשני הצדדים. ראיתי גם שבקצה שני הצדדים מקפידים להיעלב בכל פעם שנערכת השוואה בין הצדדים. וגם זה לא מלבב, אם כי קצת מצחיק. באיזו חוצפה הוא מצייר את הסימטריה השקרית הזאת. הם אמרו על נשיא המדינה, שדברים לא הצילו דבר, חוץ מאשר משהו מכבודנו.  אנשים טובים מכל בחינה אחרת- מה טובים? נהדרים– הגיבו השבוע למילים כמו הידברות או הסכמה רחבה, כאילו מדובר בסוג של מגיפה. כן. ואני לא חושב לרגע שהם אזרחים סוג ב'. אני רק חושב שהם אזרחים סוג בייס. סליחה ומחילה על משחק המילים הגלותי והנלוז למדי. אבל כן, עם כל הכבוד ל"בייס", הגיע הזמן שנבחרי הציבור, וגם סתם מנהיגים, יתחילו להביא בחשבון לא רק אותם, אלא גם את שאר האזרחים. למען ה', עם ישראל כולו עדיין לא הפך למהדורה נרחבת של בן כספית וינון מגל, קטטה גנרית בע"מ. רבים מאיתנו עדיין מסוגלים לשוחח עם העולם ועם עצמנו בלי לפתוח כל משפט במילים "אתה לא שווה תגובה". ישראלים רבים עדיין מאמינים שקללות וגידופים הם דרך מוזרה מאוד לנהל חיים ציבוריים, ושכל צד במחלוקת שקורעת אותנו שווה תגובה. וואחד תגובה היא שווה. מעמיקה ושקולה וקמוטת מצח. הישראלים הרבים האלה הם לא אזרחים סוג א', אבל הם בטח לא אזרחים סוג בייס. 
**
מי שחושב שמערכת המשפט שלנו חסרת כל דופי הוא אדם מנותק מהמציאות. מי שההומוגניות של שופטי העליון נראית סבירה בעיניו, לא יכול להתפלא שאנשים מאבדים עניין ביכולתו לחוות דעת. מי שחושב שאירועי ההתנתקות, כולל מעצר המפגינים, היו דמוקרטיים להפליא, שיהיה בריא. לשבוע הסוער הזה קדמה סדרת ראיונות בתקשורת. רובם היו מדכדכים עד מייאשים, באשר שוב התגלה שגם אנשים כמו פרופ' אסא כשר או השופטת פרוקצ'יה, לא מסוגלים לספוג כל ביקורת. כל ראיון עם איש רוח, הוא הבטחה למפגש מרחיב אופקים עם מגדלור. כשמתברר שזה בסך הכל מגדל שן, האכזבה היא מרה. 
מצד שני, המהירות שבה עברנו מקריאה לביקורת ותיקון, להכרזה שמערכת המשפט היא דיקטטורה, והשופטים הם אויב, היא לא בדיוק סימן לשיקול דעת. עדיין לא נולד אמן החושים שיצליח לברוא את הלהטוט שיכשיר את אריה דרעי כחבר ממשלה. אבל כל עוד מחנה המחאה מתעלם באלגנטיות מכמות ההתבטאויות הגזעניות שמטנפות את הביקורת המוצדקת שלו, אף אחד בקואליציה לא אמור להתרגש יותר מדי. 
מהבחינה הזאת, דבריו של הנשיא השבוע הזכירו למי שמתעניין שיש צד נוסף בויכוח הישראלי. צד שלישי שיותר מכך שהוא מסוגל לראות את מה שישר ומה שעקום בשני הצדדים, הוא פשוט לא מסוגל שלא לראות אותם. ברמה הפוליטית המיידית, זהו המחנה החבול, הנלעג והמדמם ביותר בישראל. במבט היותר רחב, זוהי העתודה היחידה שכדאי וחובה להשקיע בה. 
**
מפעם לפעם אני מושך ספר מהמדף כדי לקרוא ממנו לילדים לפני השינה. לפעמים אני בוחר ספר שקראתי בעבר ורק חיכיתי להזדמנות לשתף בו את הקטנים. בפעמים אחרות אנחנו נשמעים להמלצות מחברים ומהרשת. אבל יש גם פעמים שבהן, כמו שכתבתי, אני פשוט מושך ספר אקראי מהמדף, וקורא ממנו לילדים בלי לדעת למה נכנסתי.
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר "גבעת האיריסים השחורים" של יצחק נוי. הספר יצא בשנות ה-80 בתקופה שהייתי חייל משוחרר ולא גיליתי עניין בסיפורי ילדים ונוער. בילדותי האזנתי כמעט מדי יום לקולו של יצחק נוי ב"חתול בשק" והתוכניות "לאם ולילד", אבל שום דבר לא הכין אותי ל"גבעת האיריסים השחורים", ולשאלה, איך לא נתקלתי בספר המטלטל הזה עד עכשיו.
כך אני מוצא את עצמי קורא לילדי על ילדים מושבניקים בשנותיה הראשונות של המדינה. חייהם משתנים, כאשר על גבעת החול הסמוכה למושב- הגבעה "שלהם"- שבה נהנו מפריחת איריסים וזללו תאנים, ובה שיחקו ובילו את שעות הפנאי שלהם, הוקמה מעברה לעולים חדשים יוצאי מרוקו. המעברה מטלטלת את חייהם ואת חיי המושב. יצחק נוי [נוישטט] מספר על ילד בשם יפתח נוילנד, שמתאהב בילדה סוזי אזולאי, ומוצא את עצמו מול כל חברי ילדותו שמתייחסים לעולי מרוקו במילים שהיום אף אחד לא היה מעז לכתוב בספר לילדים.
אני קורא לילדי את העברית הישנה והעשירה של יצחק נוי, ומדי פעם עוצר לקחת נשימה, להסביר ביטוי נשכח או לבלוע גוש שנתקע בגרון. מדי פעם מרים את הראש ומזכיר להם שהסבא והסבתא שלי, שהם לא זכו להכיר, חיו גם הם במעברה על גבעות הכורכר הסמוכות לחוף הים. והיו שם ימים שמחים ומרגשים, ומפגשים עם אנשים אציליים ונפלאים, אבל היו גם ימים לא פשוטים, ודיבורים שקשה להאמין שמישהו יכול להוציא מהפה שלו. וכן, תמיד יהיו אנשים שיחשבו שהגבעה שייכת להם. האופק שלהם גם הוא, וכך גם האויר, הים והעתיד. 
אבל תמיד תמיד, היו גם יצחק נוי'ים כאלה. או יפתח נוילדים. שיושר לבם ומבטם הצלול הביא אותם לספר. לומר את האמת. להודות בכך שעם כל הכבוד לאנשי העלייה השנייה שהקימו את המושב, אין הצדקה לדעות הקדומות ולגזענות, ואין טעם להסתיר את העובדה שמיום שהגיעו העולים, הפכו החלוצים לבעלי בתים שעוברים בפרדס ומפקחים, וגם מתנשאים, על העובדים המרוקאים. וכל זה, שנים ספורות אחרי שהם עצמם התקוממו נגד הפרדסנים העשירים של המושבות. אני עדיין לא מעז לומר לילדי, שעד עצם היום הזה, הרבה אחרי המעברה על הגבעה, כמעט בכל ויכוח פוליטי ברשת, יקפוץ אדם לא חכם ויטרטר חגיגית ש"את המדינה הקימו אשכנזים חילונים" כאילו לא למדנו כלום.

אזרחים סוג בייס

23.02.17 | כ"ו בשבט תשפג
מי שבחרו לממש עד תום את זכותם להיות "צודקים הרמטית" בכל ויכוח - ויתרו על היומרה להנהיג
לשמחתנו, עם ישראל כולו לא הפך עדיין למהדורה הנרחבת של בן כספית וינון מגל, קטטה גנרית בע"מ
ככלל, אנחנו לא משפחה של אטרקציות. לקראת כל חופשה, חג או נסיעה קרובה, מתקבל הרושם שמישהו זדוני התאמץ לנטר את התוכניות שלנו. הוא כבר יודע מתי ולאן, אינעל-גוריתם, והוא אוסף מידע רק כדי להרעיף עלינו אינספור הצעות אטרקטיביות. אנחנו מצידנו מגיבים בחשדנות. איכשהו יוצא שהמכנה המשותף בין שלל הפעילויות האלה שמצטלמות כל כך יפה – משפחות צוהלות על טרקטורון, ילד בקסדה וציוד סנפלינג, נר דולק מתנצנץ על כלי קרמיקה- הוא ההנחה שאין דבר קשה ובלתי נסבל כמו החיים עצמם. בטח אם יש ילדים. כל הצעה לחוויית ספורט אתגרי, סדנת בישול במערת נטיפים, או נגרות תת-ימית, היא למעשה יד מושטת וגלגל הצלה. אתם ואנחנו יודעים מצוין – קורצים לנו ספסרי האטרקציות- שאתם לא תשרדו בלעדינו. יד על הלב, אתם לא מסוגלים פשוט לשהות ביחד. בחדר, בשמש, או בחיקו המיוזע של הטבע. נכון, סוף סוף פיניתם כמה ימים כדי להיות במחיצת האנשים האהובים והקרובים ביותר בעולם. אבל מה זה "להיות"? בואו, עלינו אתם לא יכולים לעבוד. הרי אנחנו יודעים שאתם יודעים, שבלי שנדגדג לכם את בלוטות האדרנלין מסביב לשעון, נעסיק לכם את הילדים, ונעשה מדי יום משהו מטורף, ואז אקסטרימי, ואז משהו... אתם פשוט תרדו מהפסים. תבקשו את נפשכם למות. תטפסו על הקירות. היי, אם אנחנו כבר מדברים, האם כבר סיפרנו לכם על קיר הטיפוס המגניב שנפתח ממש לאחרונה בצוקי צלמוות? 
אז אנחנו לא כאלה. כלומר, אנחנו משתדלים. זאת אומרת, בכל פעם שאנחנו בכל זאת רוכשים אטרקציה לכל המשפחה עולה בנו צורך די דחוף להתנצל. להצטדק. בעיקר בפני עצמנו. אבל לא רק. אחרי הכל אטרקציה היא ריגוש זול. חוויה חסרת משמעות שנשכחת עם רדת המסך. אבל גם התנשאות, תכל'ס, היא חוויה שמאבדת את הטעם כמו מסטיק. ובקיצור, כשנסענו לצפון תאילנד, לא יכולנו שלא ללכת, כמו כולם, על חוויית הביקור בעולמם של הפילים. וכיוון שחלפו שבועיים והחוויה עדיין חיה בנו ורלוונטית חשבתי לספר עליה.
**
למרות שהוא לא קטן ולא פרווני, ואף על פי[ל!] שאין לו אף כפתורי וחמוד, הפיל הוא ללא ספק חיה אהובה מאוד על ילדים ומבוגרים. לפילים יש מעמד מיוחד בכל מקום שבו הם חיים, ובתאילנד הם נחשבים לידידו הטוב והוותיק של האדם. כמו שמאחורי כל פסוק שני בתנ"ך שלנו מסתתר חמור, כך אפשר לזהות חדק, אוזני מניפה, ורגלי עמודים, מאחורי כל סיפור בארצות דרום מזרח אסיה. הפיל הוא אכן בעל חיים חכם, ידידותי וכובש לב. ואני גם לא חולק על אלו שמוכנים להישבע שהוא החיה היחידה שיש לה חוש הומור ומין חיוך של זקנים. באופן אישי, בכל פעם שאני רואה מישהו רוכב על סוס, אני שואל את עצמי מי היה המטורף הראשון בהיסטוריה שהחליט לקפוץ על גבה של חית בר ולנסות לתפוס עליה טרמפ. בוודאי תסכימו שלגבי פילים, השאלה הזאת מקבלת, איך לומר, חתיכת נפח.
אי אפשר באמת לבקר בצ'יאנג מאי, בלי להיתקל בהצעה לבקר באחת מחוות הפילים הסמוכות. מאחורי כל שולחן קבלה של מלון, בדוכני מידע ועל לוחות מודעות, מציצים פילונים חמודים שמתרפקים על ילד אירופאי שלא יודע את נפשו מרוב אושר. ליד התמונה, מתנוססת כותרת שמכריזה "ללא רכיבה!!". כשביקרתי שם בשנות ה-80, חוויית הפילים כללה שני שלאגרים: טיול בג'ונגל על גבי פיל, ומופע מרשים של פילים מאולפים. שניהם מוגדרים היום כהתנהלות פוגענית ופשע נגד בעלי חיים. במאה הקודמת בכל אופן הם היו לגיטימיים וכשרים למהדרין. טיול בטבע על גבו של פיל, הוא לא תענוג גדול, אבל חוויה מרתקת בעיקר מכיוון ששאר בעלי החיים לא בורחים ממך. כשהאדם יושב על פיל ונכנס לג'ונגל, שאר שוכני המקום לא רואים מולם אדם. הם רואים פיל, שכן מוכר, עם משהו מוזר על הגב. המופע שראינו אז הסביר מדוע בכלל נזקקו התאילנדים הקדומים לשירותיו של הפיל. צמדי פילים הרימו מהקרקע עצים גדולים שנפלו. הם עבדו בתיאום, חדק מימין וחדק משמאל, הוציאו את בולי העץ מסבך היער והניחו אותם בערימה יפה ומוכנה למשלוח. מחאנו כפיים, אני מודה. אבל באותם ימים, עדיין יכולתם לראות אריות וכלבי ים במופעי קרקס. בספרד עדיין התקיימו מלחמות שוורים. היום כל ילד יודע מה כרוך באילוף של בעלי חיים גדולים, וכמה כאב מסתתר מאחורי התיאבון התיירותי לחוויות.
בכל מקום ששאלנו, הבטיחו לנו חווה כשרה. לא רכיבה ולא מופעים!! החבילה המוסרית כוללת הרצאה יפה על בעל החיים הענק, ועל מגדלי הפילים, ברנשים יוצאי דופן שנקראים "מאהוט" [-מבטאים את זה כמו "מהות"] שגדלו בין פילים והם דוברים את שפתם. לאחר מכן לומדים לטפל בפילים, מאכילים ורוחצים אותם ומשתעשעים איתם במים.
כבר ברגע שהמכונית התקרבה לאזור החווה, הילדים התחילו לצווח. למען האמת זאת היתה אימם שדחקה בהם להפגין התרגשות. פילים!! המוני פילים רעו בשלווה משני צידי הדרך. וקבוצות של מטיילים קרצפו פילים במורד הנחל. חבורת מאהוט קיבלה את פנינו בברכות מסורתיות בעברית [אבא קמצן, בולבול קטן. ממש כך] והוכיחה לנו שהם לא שולטים רק בשפת הפילים. הם לימדו אותנו להאכיל את הפילים הקטנים. קילפנו בננות, והחמודים הושיטו חדק ואספו אותם מידינו. חתכנו עבורם גם קני סוכר וגבעולי תירס, והילדה שלאחרונה פיתחה חשש מבעלי חיים, כולל הפומרניאן המגוחך של השכנים, השתחררה לגמרי במחיצת הפילים. היה מרגש לראות מצד אחד איך הילדים שלך חווים רגעי אושר שהם לא ישכחו לעולם, ומצד שני איך החוואים המקומיים מגחכים על התיירים המטומטמים שמוכנים לשלם אלפי באהט רק כדי לעשות עבורם את העבודה.
בשלב הזה, נאמר לנו שהגיע הזמן להתרחץ. כבר חשנו קירבה לחבורה של פילים ופילות, ידענו איך קוראים לכל אחת ואחד, והיה כמעט טבעי עבורנו להודיע להם שיורדים לנחל. גם עבורם. רגע!- אמרה העוכרת. סליחה שאני עוכרת, אבל יכול להיות שהקבוצה שהיתה לפנינו רחצה אותם בדיוק לפני חצי שעה? רציתי לנזוף בה על הציניות, אבל נאלצתי להודות שאכן הפילים נקיים ומבריקים במידה חשודה. אולי אפילו סובלים מרחצת יתר. 
כל מי שניסה בעבר, יודע שעדיף להימנע מהצצה אל מאחורי הקלעים של מסעדה או בית מלון. ואכן, לקראת סוף החוויה הנהדרת, ראינו שלצד החווה הכשרה שביקרנו בה, יש מכלאות נוספות. הסקרנות משכה אותנו אל הצד האחורי, שם עמדו פילים רתומים לארגזי רכיבה גדולים. בדיוק כאלה שחשבנו שכבר נפסלו ועברו מן העולם. כששאלנו, ענו לנו בפשטות שלא כל התיירים מגיעים מאירופה. ולא כולם צרכנים של הנרטיב המוסרי. יש גם תיירים מקוריאה, מסין ומארצות ערב, והם לא צרכנים של האנינות החדשה והמתייפייפת. הם לא רוצים לקרצף פילים, ולא לכתוש עבורם תרופות הרגעה. גם הרצאות הם לא רוצים. הם רוצים רכיבה על פילים. ואכן, הם רוכבים ומשלמים לרגלי ההרים. ופתאום בן רגע, מה שאמור היה לתפקד כאטרקציה לא מזיקה להנאת הילדים, צמח והפך לחוויה משמעותית שתישאר איתנו לאורך ימים.

הפיל שבעדר

3.02.10 | י"ט בשבט תשפ"ג
ביקור בחוות פילים בתאילנד החל כחוויה תמימה לחדוות הילדים אבל הצצה לחצר האחורית של המתחם
גילתה אמת מטרידה על פערים תרבותיים בין קבוצות של תיירים מארצות שונות
בספרו של אמיר גוטפרוינד "העולם, קצת אחר כך" משתרבב לו קטע קצר ומבריק על אחד בשם "אברהם איחוד, אברהם מאוחד". הימים ימי הפיצול המר בתנועה הקיבוצית. תחילת שנות ה-50. במרכז הויכוח עומדת דמותו של סטאלין, וחדרי האוכל מתפקעים מצעקות ומשטמה. אלו מתעקשים שסטאלין הוא שמש העמים ותקוותה של האנושות. וחבריהם זועקים: נפלתם על הראש? סטאלין רוצח המונים  והשטן בהתגלמותו. המחלוקת ריסקה קהילות, חתכה קיבוצים, ופירקה משפחות. גדרות נמתחו בין המחנות, ורק האברהם ההוא לא הצליח לבחור צד. משני עברי הגדר התלהמו אנשים שהיו קרובים ויקרים ללבו, ובשניהם נאמרו דברים שהתיישבו על לבו. בלית ברירה, אברהם עצמו התפצל ל"אברהם איחוד ואברהם מאוחד", ולא ברור אם קו החיתוך עבר אופקית לרוחב מותניו, או חתך אנכית ממרכז המצח ומטה. ואני מזכיר את ההברקה הספרותית של גוטפרוינד ז"ל, כי בסערת האבק שמסביב, אני מזדהה עמוקות עם אברהם. אין לי פוזיציה, או כרטיס חבר. עתידה של ישראל מדאיג אותי הרבה יותר מאשר עתיד הקואליציה או האופוזיציה. אין לי שום עניין בימין כשלעצמו או בשמאל כשלעצמו. החיים המשותפים כאן מעניינים ומדאיגים אותי מאוד. מדאיגה למשל, התחושה שמוטב לשתוק. כבר שנים שאני כותב ומדבר ללא הרף, גם כי זה תפקידי וכי ככה אני, לא סותם את הפה. אבל לאחרונה השתנו הדברים, ולא פעם מרחפת מין תחושה שכדאי לשתוק.  
**
האם אתה שמאל או ימין? שואלים לא פעם. וזאת שאלה מהותית וכבדת משקל. שהרי אם אתה "ימין" אתה אמור להתעלם מההרשעות של דרעי, ואילו אם אתה "שמאל", אתה אמור להתעלם מפרשיית אבי חימי. [באמת, איזו מין תגובה זאת "לא ירפו את ידי"? מי מייעץ לך, עו"ד חימי, בכל הנוגע לבחירת מילים?!]
ומכיוון שאין לי עניין מיוחד להתעלם, או להחזיק השקפת עולם סלקטיבית ועלובה כל כך, ויתרתי כבר מזמן על ההשתייכות המחנאית. ולא. אני לא לבד בבחירה הזאת. ושלא תטעינה אתכם השתיקות. איש מאנשי החיבור, המרכז וההידברות לא נעלם ולא עזב לשומקום. בטח שאיש מאיתנו לא הוקסם פתאום מאחד המחנות, והצטרף. איזורי המרכז אכן שקטים לאחרונה. אבל מחנה השותקים הוא גדול וחזק, והחלטתו לשתוק, היא בחירה הגיונית ולא רעה,  לנוכח אי הייתכנות המוחלטת של הקשבה כלשהי. 
השבת שעברה היתה אכן שבת שחורה. ירושלמים וותיקים מכירים היטב את המחזוריות הזוועתית. מקווים ומתפללים שהחיים עצמם ינצחו את מעגלי השנאה והדם, ונחרדים עד עומק הנשמה מכל התפרצות מחודשת של הטרור. אי אפשר להתרגל למעגליות הזאת, אבל מה לעשות, והחיים הירושלמיים מתנהלים לצדה ובה. מבחינה רגשית, אין דרך לעכל את ההכרה בכך שחיי אדם יהודי לא שווים מאומה. שוב. ולכן שוב אותה המתנה עקרה להבעת זעזוע. לסלידה נכלמת של איזו נציגות ערבית, למישהו שיגיד שמבחינה מוסלמית זה חילול אללה. אך לשווא. עובדתית, האנשים האלה שמהללים רוצחים ופושעי שנאה, ומקבלים בצהלות שמחה וסוכריות את מותו של נער מתוק כמו אשר נתן מורלי בן ה 14.5, הם שכניי. בני עירי. אין מה לעשות לגבי העובדה הזאת שיכולה להוציא מן הדעת. הנוהל מוכר. מגבירים זהירות לזמן מה. שוב נימנע מלעבור בבית חנינא או בג'בל מוכאבר. נוותר על סיבוב בשוק העיר העתיקה. שוב נביט לצדדים בחשש. עד הרגיעה הבאה וחוזר חלילה.
ככל שהקיטוב הפוליטי מתעצם, גם חוויית הפיגוע נמדדת לפי ימין ושמאל.  איש שמאל גנרי אמור להגיד משהו כמו :מצער מאוד. אבל מתי תבינו שעד שלא תהיה להם מדינה, מעגל הדמים יימשך? איש ימין יאמר: מדינה? הנה תזכורת פעוטה למה שיקרה כאן אם תהיה להם מדינה. באופן אישי, תגובתי לפיגועים היא תגובה של איש ימין. אין לי מילה אחת של הצדקה או הבנה. הטענה שמדינה פלשתינית היא הפיתרון, מגוחכת בעיני. מול טרור אני רוצה הכרעה צבאית חזקה מהסוג שמוציא את החשק לזמן רב.
אבל אז חבורת יהודים תוקפת את צוותי החדשות שהגיעו לנווה יעקב. ואני לגמרי לא איתם. לאתר הפיגוע מגיעים במוצ"ש שני חברי כנסת, ומתקבלים באלימות מילולית איומה. בני גנץ וחילי טרופר אינם אויבי האומה. כל אחד מעלובי הנפש שתקף אותם היה שמח אילו גנץ היה עומד לצדו בשעת קרב, ואילו ילדיו היו זוכים להתחנך אצל טרופר. אבל את הדברים ההגיוניים האלה אי אפשר להפנות לשטופי מוח. ברגעים האלה אני מגיב כמו איש שמאל. אני לא כועס על המקללים והתוקפים. אני זועם על אלו שהסיתו אותם. ששטפו את מוחם באינספור עותקים של השקר "תומכי טרור", שהצליח להרעיל נשמות של המון ישראלים טובים. ולמעשה, את הנשמה הישראלית עצמה.
אני חושב שיש משהו לא הוגן בהפגנות נגד הרפורמה במערכת המשפט. זה לא רק הכותרות המוגזמות, אלא גם בגלל שלא מדובר מחטף. הסוגייה המשפטית עומדת כבר שנים במרכז השיח של המפלגות שזכו בבחירות האחרונות. זה מה שהבטיחה מפלגת הליכוד למצביעיה, ואם היא לא תפעל בעניין היא מועלת באמון שקיבלה. זה דבר שכל דמוקרט אמור להבין ולכבד. מצד שני אני מסכים עם מי שאומר ששינויים מופלגים במערכת כזאת צריכים להיעשות בדחילו ורחימו. ויש משהו מבהיל בהתנהלות הממשלה שאין בה שמץ של דחילו, ועל רחימו אני בכלל לא רוצה לדבר. 
**
בשולי הויכוח הקולני, משתרבב לאחרונה מוטיב אחד נוסף, שאם לא היה עצוב, בטח היינו נקרעים מצחוק. דוברים קיצוניים משני המחנות, מנסים לטעון שהם לא רק צודקים, אוחזים באמת ורואים נכוחה. הם גם- שימו לב- טובים יותר.  מכאן שגם יפים יותר. זה ה"הם" שלא בוחלים; שמנבלים את הפה; שמחריבים את הבית ולא משאירים סיכוי לעתיד משותף. אבל "אנחנו", הו אנחנו, שוחרי טוב, נקיי דעת, צופי פני עתיד, ובעלי תרבות דיון ויקטוריאנית עד כמה שאפשר. כלומר, עד הרגע שכבר אי אפשר יותר מול האספסוף. 
מי שלא משתתף בקרבות הבוץ האלה, ומביט על הכל מהצד, אבל מקו האמצע, לא יכול שלא לפלוט צחוק עגום. לשני המחנות אין במה להתגאות. הם לא יפים, לא שוחרי טוב, לא כל כך צודקים. הם סובלים מאותן מכות עצמן, ובעיקר מהבעיה האופטית ההיא שמונעת מגמלים לראות את דבשתם. בשניהם מלקטים בשקידה את ההתבטאויות האיומות של היריב, למרות שבאמת אין צורך להתאמץ כדי למצוא כאלה, וטורחים כל כך להזדעזע מהן, עד שבאמת לא נשאר להם כוח להביט במראה. 
אכן, עלה בגורלי להיות סוג של "אברהם איחוד אברהם מאוחד". אבל זה לא מכיוון שהתמונה לא ברורה. היא צלולה וברורה עד כאב. ברור לי למשל שאילו באמת יפרוץ כאן מאבק אלים, חלילה, אני לא אשתתף. לא בעסק. "אם ישאלו, אני אינני". והריני מצהיר בזאת שמלחמת אחים, [או אזרחים, למי שחוגג] תהיה המלחמה היחידה שאשתמט ממנה. בניגוד לכמה אחרים, שאפשר להתרשם שמלחמת אחים היא המלחמה הראשונה והיחידה, שתגרום להם להתייצב בחזית, בלי סרבנות ובלי השתמטות. ואני ממליץ, גם למי שלא נוהג להתפלל, לומר מפעם לפעם "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכשם שמילים יכולות להחריב, מלים מסוגלות לברוא.

תילחמו בלעדיי

23.02.03 | י"ב בשבט תשפג
לאחרונה מרחפת כאן התחושה שכדאי לכל בר דעת לשתוק, כי כל משפט שייפלט רק יקרע עוד קרע בין
נהג המונית שלקח אותנו לשוק הענק של סוף השבוע, התלהב מהגבות שלי. בקולי קולות הוא התלהב. "קאובוי!!" הוא הריע!! "צ'או בונסו!!" כלומר צ'ארלס ברונסון. לא פחות. קמה מסיבה במונית. העוכרת נחנקה מצחוק, רמזה לי שעוד נמצא זמן לדסקס את סוגיית צ'ארלס ברונסון, פחחח. מקסימום בועז שרעבי. היא הסבירה לילדים מאחור, שבתרבות המקומית יש המון כבוד לאנשים עם שערות על הפנים. גבות כמו של אבא. או פיאות לחיים. זה מוציא מהם רגשות עמוקים וזכרונות מימי המערבון. נזכרתי שגם בטיול הקודם לתאילנד, לא יכולתי להתעלם מהנטייה המקומית העליזה להביט בפניו של הזר, ולנסות להיזכר מי המפורסם שהוא מזכיר לך. השנה היתה 86, מייד אחרי מונדיאל, הייתי רזה והחזקתי זקן ורעמת שיער, וכל מי שראה אותי החליט שאני בטח שחקן נבחרת ברזיל. במשך חודשיים התהלכתי כמו סלב. הצטלמתי עם כל מי שביקש וחתמתי [-בשמי האמיתי!!] על לא מעט כדורים. מה אני עושה עכשיו עם ברונסון??
בלילות האחרונים לפני הנסיעה לתאילנד היה קשה להירדם. אני מודה שהתרגשתי ונסערתי כמו אי-אז לפני הטיולים השנתיים בבית הספר. נכון, כל המשפחה התרגשה וספרה את הימים לאחור, אבל גם הילדים ידעו שאבא חוזר לבקר במקומות שאהב לפני 36 שנים, בטיול אחרי הצבא.
כמה זה היה שונה אז? ובכן כשארזנו תרמיל גדול ויצאנו, שלושה חברים, למזרח הרחוק, לא הכרנו אף אחד שעשה את זה לפנינו. המשפחות הגיבו כאילו החלטנו לצאת אל החלל החיצון. נפלתם על הראש! כמו רוב הישראלים שסללו באותם ימים את שבילי החומוס בדרום אמריקה ובנפאל, שאת כולם פגשנו שם, גם לנו לא היה עם מי להתייעץ לקראת הנסיעה. בימים שלפני חוכמת הסלולרי, היה מקור מידע אחד לתרמילאים: חנות "למטייל" בתל אביב. שם ישבנו שעות, היבטנו בפתקים על לוח המודעות, וגירדנו מידע בסיסי על ויזות  ואישורים וכל מיני חיסונים אקזוטיים שחייבים לעשות. חוץ מזה, לא היה לנו מושג לאן אנחנו יוצאים ומה נעשה שם. בטח שלא ידענו מה הטיול הזה יחולל בנו. ידענו רק שאנחנו חייבים לנסוע. רחוק והרבה. אחרי שירות צבאי, לימודים בפנימייה ובית ההורים, חיפשנו מקום שבו איש לא יגיד לנו מה לעשות, שם אולי נבין מי אנחנו. היו אלו השנים שבהן בוגרי מלחמת לבנון הראשונה, מבולבלים ונבוכים, התחילו לבשל שני טרנדים שעשו משהו בישראליות. האחד היה נסיעות התרמילאים האלו [למה לא ל-וינה? שאלו ההורים], והשני היו להקות הרוק של שנות ה-90. הסצינה המוסיקלית הראשונה בתולדות המדינה שלא נשלטה על ידי יוצאי הלהקות הצבאיות או הממסד התרבותי. בשניהם לא היה מקום להורים. האם אני צריך לציין במפורש שבטיול 86 לא פגשנו משפחה אחת ישראלית? 
בחלוף השנים, תאילנד הפכה ליעד מבוקש לנופש משפחתי. שזה לא רע, כי אנחנו עצמנו הפכנו למשפחות. בעידן שבו אנחנו חיים המון דברים משתנים ב 36 שנים. ידעתי שאתקשה לזהות לא מעט דברים. תהיתי מה בכל זאת יתפוס אותי ויכריז "הנה!! ככה בדיוק היה". אם יש דברים שאני זוכר היטב מהטיול ההוא שטלטל והפך אותי פנים וחוץ, אלו הם מפגשים אנושיים קטנים, ששום דבר לא הכין אותנו אליהם. כמו הבוקר ההוא שבו התעוררנו בכפר קטן והררי בצפון תאילנד. לא היו שם בתי הארחה, שלא לדבר על צימרים מפנקים. הוזמנו ללון אצל אחת המשפחות המקומיות. בקתת במבוק זעירה על כלונסאות, שביניהן- תחת ראשינו - מתרוצצות חיות המשק. תרנגולים וחזרזירים. בבוקר, כשקמנו להניח תפילין, גילינו עשרות מבני הכפר שעמדו מולנו, והמתינו בסבלנות שנכרוך את הרצועות גם על זרועותיהם. קצת גיחכנו לעצמנו. תהינו למה בכלל הם רוצים בזה? אין להם מספיק דת משלהם? והאם זה בכלל מותר מבחינתם... כלומר: מה, אין אצלכם עניין של עבודה זרה? תורידו את הכיפה!
אני מודה שהיתה שם בעיה בסיסית של תקשורת. או אם נאמר בבירור, גם האנגלית שלנו לא היתה משהו. אבל בסוף הם הצליחו להסביר איכשהו שמבחינתם אם אני מכבד אדם, מצופה ממני ליטול חלק בעולמו, ובמה שקדוש לו. זמן רב נוסף חלף, עד שהבנתי שכאשר עומדת מולך אישה תאית ומרכינה ראש וקדה קידה, היא לא מתרפסת, אלא גאה מאוד. נו, דברים כאלה, שבחינוך זקוף הקומה שקיבלנו לא זכו לייצוג כלשהו. 
והיה הבחור שגעה בבכי וביקש מאיתנו הלוואה. ונתנו לו. והוא החזיר. בטח שהחזיר. כמה התאמצנו לשכנע אותו שלא נוכל לקחת הביתה את התוכי הענק שהוא העניק לנו כמתנת הוקרה. והחבר'ה ששידלנו ללמד אותנו כמה מילים בתאית בכל בוקר. והמשפחה שביקשה ללמוד משהו גם מאיתנו, ועד היום היא היחידה בצ'יאנג מאי שיודעת להכין שקשוקה כמו שצריך. והשורה של מאיר אריאל "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים", שליוותה אותנו כששוחחנו בסוף כל יום על העדינות האינסופית שטבועה בעם הזה ושספק אם אלף טיולים כאלה יצליחו ללמד אותנו. 
ככל שהתיירות הופכת לתעשייה, כך מפגשים כאלה הולכים ונעשים נדירים. כמעט בלתי אפשריים. המבקר נדחק למסלולים שבהם אפשר לפגוש רק נותני שירות מקצועיים. מקסימום אטרקציות, ירחם ה', ועד כמה שאפשר, רק אינטראקציות מניבות. הצטערתי לגלות שכל מה שנשאר מחלק מהכפרים ההרריים הללו הוא שוק מזכרות תפל. ידעתי שאפגוש תאילנד אחרת. שמחתי כל כך לגלות שהעם שחי בה, בעיקר מחוץ לערים הגדולות, הוא עדיין אותו עם אצילי, חייכן ושובה לב
**
את צ'יאנג מאי אכן התקשיתי לזהות. בנגקוק הפכה לג'ונגל מגדלים שלא ברור מתי הספיק להיבנות. הפעם כבר לא ראיתי משפחות של 6 נפשות נוסעות כולן על אותו טוסטוס. בשוק יום א' של בנגקוק, שב- 86 ראיתי שם בין דוכני החרקים המקורמלים מישהו עומד ומנסה למכור אריה, מוכרים היום בעיקר חיקויי מותגים. האנגלית המקומית השתפרה וגם הקפה שבטיול הקודם גרם לנו להתגעגע לחדר האוכל של מחנה 80. אבל עדיין חיים בתאילנד בני העם הנחמד ביותר שפגשתי מימי. ישראלים רבים שפגשנו, מכל הגילאים, חוזרים לתאילנד שוב ושוב. למרות המרחק. כשביקשנו הסבר שמענו מילים של אהבה. בעיקר לעם הזה, שהוא גאה אך לא גאה מדי. מאמין. אך לא דתי מדי. למשל העובדה שבכניסה לשוק עומדים עשרות אופנועים, אם לא מאות. הקסדות מונחות עליהם. שום דבר לא נעול. 
יום אחד נזכרנו בההצגה "מלך סיאם" שאליה לקחנו את הילדים לפני שנים. מהרגע הראשון, לא יכולתי לסבול את מה שהמחזה העקום הזה מנסה לומר. גברת בריטית ענוגה מגיעה לארמון המלך המזרחי כדי ללמד את ילדיו. לכאורה היא אמורה ללמד אותם אנגלית. אבל גם מדעים. ובעצם ללמד אותם להיות בני אדם. היא בריטית ולכן היא עדינה, הגיונית ומנומסת. המלך תאילנדי. כלומר סיאמי ומזרחי. ולכן הוא קולני, רתחן, עילג וקפריזי. בתאילנד מתעבים את המחזה הזה, ובצדק גמור. מעבר לבערות, צריך גם המון חוצפה כדי להתעלם מהעדינות והרוך שפוגשים בארץ סיאם. רוצים דוגמא? במשך שלושה שבועות לא היינו עדים למריבה ולא שמענו מישהו מרים את הקול. עוד אחת? בכל פעם שפנינו למקומי בשאלה ולא כל כך הבנו את התשובה, הוא התקרב אלינו וחזר על דבריו. לא הרים את הקול. לא משך בכתפיים "מה לעשות". התקרב. זאת כל התורה.

בארץ סיאם

23.01.27 | ה' בשבט תשפג
חזרתי לתאילנד, 37 שנים אחרי שדגמתי אותה כתרמילאי פוחז הפעם, בטיול עם אשתי וילדיי, הסתקרנתי
לגלות מה נשאר שם מהתום הנוסטלגי לא הרבה, אבל כישראלים, כדאי לנו ללמוד משהו מהעם העדין הזה
לא ברור איך זה התחיל. חלק מאיתנו, בכל אופן, מצביעים בידענות על הדלת של הדוקטורית מכניסה ב'. יום אחד היא סירבה להיפתח. ניסו לשמן את הצירים, לבדוק מה נתקע, אבל הדלת של הדוקטורית, דלת נאה שפנתה אל החצר, נאחזה בעקשנות במקומה כאילו הייתה מינימום נערת גבעות. משלא נותרה ברירה אחרת, הוזמן למקום מומחה בעל שם, [-דודי קראו לו] ואחרי סקירה קצרה אך מעמיקה, הוא פסק שתי פסיקות:
א-	זאת דלת שכמוה כבר לא מייצרים היום. וינטאג'. כדאי מאוד לשמור עליה מכל משמר. חבל כל כך שאני צריך לומר לכם את ב'.
ב-	לא תהיה ברירה אלא לנסר את הדלת. כמה סנטימטרים מהצד התחתון. כי, תשמעו, אין דרך אחרת להציג את זה. הבניין שלכם שוקע. 
השמועה על כך שהבניין שלנו שוקע, צמררה את השכונה כולה. קבוצת הווטסאפ שנושאת את שם הרחוב, חדלה ממנהגה לעסוק בעיקר בפרסום תמונות מודאגות של כלי רכב חונים עם אורות דולקים, או תמונות כועסות של אותם כלי רכב חונים באופן בלתי מתחשב. העניין החדש דחק את כל היתר, וכולם עסקו בסוגיית הבית השוקע, והדלת ההיא שהיה צריך לנסר. באוויר חלחלה אט אט ההבנה שמה שנכון לגבי ביתה של הפרופסורית [כתוצאה מהאירוע המדובר היא הועלתה בדרגה] נכון לגבי כולם. השכונה כולה נבנתה באותו זמן ובאותה צורה, בשנות ה-50 של המאה שעברה. ימי העלייה הגדולה שבהם דיברו פחות על סטנדרט בנייה, ויותר על "שיכון". ואם בניין אחד שוקע זאת רק שאלה של זמן עד שגם חבריו לא יעמדו בלחץ החברתי, ויתחילו גם הם במסעם האיטי והנחוש כלפי מטה. לפעמים זה יתבטא בדלת שנצטרך לנסר, בבתים אחרים יתכן שחלונות יתעקמו, אבל בואו, דלתות וחלונות הם לא הבעיה פה. אלא הדבר ההוא שאיש מאיתנו לא העז לבטא בגלוי, וששום טיח לא יוכל להסתיר- מתי שהוא יופיעו סדקים בכותלי הבית ובמציאות עצמה.
יש בשכונה כמובן גם כאלה שחולקים, ואומרים שעם כל הכבוד לדלת המנוסרת, ועם כל ההערכה לדוקטורית [כדי להמעיט בחשיבות העניין הם מקפידים להוריד אותה שוב לדרגתה הקודמת..] מה שבאמת קרה, זה שאט אט כולם התחילו להפנים את העובדה שבתוך שנים מעטות כל השכונה תהפוך לאתר בנייה אחד גדול. העירייה כבר פרסמה שלאורך תוואי הרכבת הקלה, ינתנו אישורי בנייה למגדלי קומות. בלי שום קשר למצב ההנדסי של הרחוב, יזמים וקבלנים כבר עוברים מדלת לדלת, מציגים עתיד נחשק ומציעים הצעות שקשה מאוד לסרב, או להישאר אדישים, אליהן. אז נכון, מותר להיות רומנטיקן חסר תקנה ולהתאהב בבלוק הישן עם חדר המדרגות המרופט והמעקה המחליד; מותר אפילו להיתקע שנים באיכות חיים של רעש מטרטר, חולדות ואבק, וכל מה שכרוך באתרי בנייה, אבל זה אף פעם לא חכם להישאר האחרון בסביבה שמבין לאן הדברים הולכים. 
כך או כך. בין אם זאת הדלת המנוסרת והבניין השוקע ובין אם זה החשש מהעתיד הבלתי נמנע, בחודשים האחרונים צמד המילים הפופולרי ביותר בשכונתנו הוא "פינוי בינוי". עם כל הכבוד לערכים כמו "בחירות", "מונדיאל" "פסקת ההתגברות" או "טלי גוטליב", אצלנו- "פינוי בינוי".
עוד יבואו ימים שבהם אשמח לעדכן בפרטים נוספים. אבל כבר בשלב מוקדם זה אפשר לקבוע שיש משהו מעניין מאוד בתזזית שאוחזת בשכונה ברגע בו מתחילים לדבר על פינוי בינוי. פתאום יותר ויותר אנשים מפנימים את העובדה שאנחנו לא רק גרים בקרבת מקום, אלא במידה מסוימת, גם תלויים זה בזה. המון החלטות משותפות אמורות להתקבל. כולן הרות גורל והגורל הוא גורל משותף. צריך לבחור ייצוג משפטי, לרקום תוכניות ולשרטט לוחות זמנים. פתאום כולם מבינים שלמרות שמדובר בתהליך שלוקח שנים רבות, חלק מההחלטות חייבות להתקבל כבר עכשיו. ויש כמובן שכנים בני תשעים, ולצידם זוגות צעירים, ומילים כמו "תוך עשר שנים" נשמעות לגמרי אחרת באוזניהם של אלה ובאוזני ההם. כך או כך, זה נראה כאילו הקמנו מדינה קטנה אצלנו ברחוב, ואולי עדיין אין פוליטיקה, אבל כבר צצות להן המון מפלגות, כלומר קבוצות ווטסאפ, חדשות. 
אם כבר השוויתי להקמת מדינה, הסוד הכמוס ביותר שאף אחד לא מוכן לשתף, גם לא בקבוצת הווטסאפ הכי מצומצמת, נוגע בשאלת העתיד. איזו שכונה אנחנו מתכננים לילדותינו וילדינו, והאם אנחנו מאחלים להם להישאר בה? זו היא שאלת כל השאלות: האם אנחנו מתכוונים לחזור לשכונה עם תום החלק של הבינוי? האם אנחנו רוקמים ביחד את עתיד המשפחות והקהילה? או שבעצם, ברגע שאמרנו "פינוי בינוי", ניתקנו את חוטי הרגש, ומעכשיו התחיל משחק על טהרת הכלכלה וטבלאות האקסל, שבו יככבו מילים קרות כמו "מיקסום". 
**
יום אחד, כשהייתי חבר בקיבוץ בית רימון, ביקשו אותי להצטרף לצוות קטן שבאחריותו לקבל את פניו של גרעין נח"ל חדש שמגיע אלינו. היינו צריכים להכין פעילויות, לארח ולהסביר פנים, לחבורה תוססת של צעירים חצופים, רובם ירושלמים בוגרי תנועת הצופים הדתיים. מהרגע הראשון היה ברור שאף אחד מהם לא מתכנן להפוך לקיבוצניק ביום מן הימים. הם הרעישו וצחקו ועשו שטויות בדיוק כמו שאפשר לצפות מחבורה של בני 18 שהגיעה למחנה עבודה בגליל. אחד מהם משך את תשומת לבנו. הוא היה רציני וכבד ראש, שאל שאלות עמוקות על עתידו של הקיבוץ דתי בכלל, הגליל התחתון, והקיבוץ שלנו בפרט, ובסך הכל התנהג כאילו הוא המדריך של החבר'ה. אחרי עוד שאלה שתפסה אותנו לא מוכנים, החברים שלו צחקקו כמי שכבר התרגלו לתופעה, ואמרו: אתם רואים את האחד הזה? קוראים לו הרצי ויום אחד הוא יהיה הרמטכ"ל. 
משנה לשנה, אולי מיום ליום, הצטרפו יותר ויותר אנשים להערכה הזאת. אני לא מכיר הרבה אנשים שדווקא מי שגדל איתם עוד מימי הילדות ותנועת הנוער, מעריך אותם ומאמין בהם עד אין קץ. לרוב זה דווקא ההפך. כמי שיצא לו להכיר מעט את הרצי הלוי, אני מאמין שמדינת ישראל התברכה השבוע במינוי משובח ביותר. 
 **
את הדברים הללו אני כותב ממרחקים. יצאנו לחופשה משפחתית של מספר שבועות. בענפים שמעל ראשי משתעשעים קופים, וציפורי ענק, אבל את צווחות האושר משמיעים דווקא הילדים שלי. עוד אכתוב על תאילנד האהובה ועל החוויה העזה לשוב, עם המשפחה, למקום שבו ביליתי את חופשת השחרור שלי, אי אז  בשנת 86 של המאה הקודמת. כמעט הכל השתנה מאז. חוץ מדבר אחד.
גם אז, בטיול ההוא שמענו שמועות מהארץ כאילו יש כאלה שמשתעשעים ברעיון של מלחמת אחים. כמעט משתוקקים אליה. עדיין לא היו אז רשתות חברתיות וכל הלרלרת, אבל גם אז הגיעו שמועות. התחושה היתה שיש בעם הזה, החכם והמוכשר כל כך, אנשים טיפשים עד כדי כך שהמלחמה היחידה שהם ייצאו אליה בשמחה ובקריאות קרב, תהיה המלחמה היחידה שבה ישראל בוודאות תובס שוק על ירך. 
ברגעים האלה אני מתגעגע עמוקות לסבא שלי שהחזיק בגינה שיח של פלפל חריף. כמה חריף? ובכן, כל מה שסבא היה צריך לעשות זה להצביע עליו בכל פעם שמישהו מבני המשפחה אמר משהו שהיה עדיף שלא ייאמר. סבא הצביע על הפלפל וכבר הלשון שרפה. מי ישתול סוף סוף את שיח הפלפל של המדינה הזאת.

חוזה השכונה

| 23.01.20 | כ"ז בטבת תשפג |
אופנת ה"פינוי־בינוי" מזכירה הקמת מדינה קטנה אצלנו ברחוב, עם המון קבוצות ווטסאפ חדשות כמפלגות,
ושאלה אחת משותפת: איזו שכונה נשאיר לעתיד ילדינו וגם: החוויה בקיבוץ שלימדה אותי מי זה הרצי הלוי!
"ספינתו של תזאוס" היא משל פשוט והוא פופולארי בין תלמידי פילוסופיה מתחילים. לטובת אותם מעטים שאינם מכירים, זה הולך פחות או יותר כך: תזאוס, או תסאוס, הוא מלך מיתולוגי. אבל מיתולוגי על-מלא. לא כמו אצלנו שהעיתונים מדווחים בכל יום על "המזכירה המיתולוגית", "נהג המונית המיתולוגי" או "דוכן הסביח המיתולגי". המלך תסאוס, למשל, קטל את המינוטאור המפלצתי, והם לא. ובכן, ספינתו של אותו תסאוס היתה כל כך מיתולוגית עד שהוחלט לשמור אותה למזכרת שנים רבות אחריו. כעבור כמה שנים נרקבו כמה קורות עץ של הספינה והיה צורך להחליף אותן. לאחר תקופת מה הוחלפו המשוטים. גם את החרטום החליפו בשלב מסוים. כל החלקים הישנים שהוחלפו עברו למחסן מיוחד שנבנה לצורך כך, עד אשר נחו שם כל חלקיה המקוריים של ספינתו של תסאוס. יום אחד החליטו עובדי המקום לבנות דגם של ספינה מאותם חלקים ישנים ומקולקלים, ובלי להתכוון לכך יצרו את הפרדוקס המפורסם, ששואל מי היא בעצם ספינתו של תזאוס? זאת שבנמל שכולה חלקים חדשים, או הדגם שבמחסן? למעשה, הסיפורון הזה שואל שאלה על זהות ועל הקשר בין מהותם של דברים לבין המרכיבים שלהם.
בימים שבהם לימדתי פילוסופיה בבית ספר יסודי, הסיפור הזה תמיד הצליח לטלטל משהו אצל הילדים והילדות. בעיקר משום שתמיד היה ילד שהספינה ההיא זרקה אותו לסיפור של המשפחה שלו. אחד ההורים התחתן בשנית, לפעמים שניהם עשו זאת, והילדים שאלו את עצמם אם זאת עדיין אותה משפחה. והיו ילדים של שליחים, שהספיקו כבר לחיות בכמה ארצות. הם הרוויחו שפה שנייה ולפעמים גם שלישית, אבל קצת התקשו לשים את האצבע ולומר איפה הארץ שלהם, ובאיזו שפה הם חולמים. בנוסף להם כמעט תמיד היה שם גם איזה ילד אחד חכם מדי שזרק לחלל הכיתה את הפצצה האמיתית. הוא קרא באיזה ספר שבתוך כמה שנים כל החלקיקים בגוף מתחלפים. מולקולה אחרי מולקולה. מה שהעלה את השאלה מי אנחנו באמת. בנקודה הזאת, היתה יורדת דממה על הכיתה. המחשבה שאנחנו עצמנו מין ספינות תזאוס קטנות עשתה את שלה. היו ילדים שזה שעשע אותם. אחרים נתקפו חרדה אמיתית.
**
נזכרתי בפרדוקס הלא מזיק הזה, כי מחנה גדול בישראל חושש שהממשלה הנוכחית לוקחת אותנו למקום שהוא "לא אותה המדינה". קורה אחר קורה, תורן וחרטום, מוחלפים בחדשים, ובניגוד לסיפור המיתולוגי, לא מדובר בהעתקים. זה דגם אחר בכלל, הם אומרים. דגם, שחלק מאיתנו רואים בו ספינת תענוגות שהם משתוקקים כבר להפליג בה. ואחרים, לא מעטים ולא רעים, רואים בה את הטיטאניק, שעל סיפונה העולץ נטבע כולנו חס וחלילה. 
קל מאוד, קל מדי, להגיב בביטול לקולות הפסימיים שנעים על כל הסקאלה שבין הדאגה להיסטריה. קל מדי להגחיך אותם. הרי מאז 77, ישראל שומעת ומשמיעה קולות געוואלד די דומים. בכל פעם שהימין ניצח בחירות היה מי שהואיל להודיע שזהו זה. הלכה המדינה, וגם הדמוקרטיה ז"ל מתה ולא תשוב עוד. בעלי זיכרון מופלג עשויים גם לזכור את תיאוריית אחרית הימים של חיים רמון. רמון, פוליטיקאי מושחז ושועל אולפנים מיומן, פרש מצגות ואיורים וטען בדבקות, שבתוך 100 ימים מאז נצחונו של אריק שרון, מדינת ישראל תמצא את עצמה מבודדת, מצורעת, ריקה משגרירויות זרות וככל הנראה גם שרויה במלחמה. אריק שרון, אמר רמון, הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. מה שלא הפריע לו, זמן לא רב לאחר מכן, לחבור אליו להקמת מפלגת "קדימה" ולהגדיר אותה כתקווה הגדולה של ישראל.
במבט לאחור מתברר שבישראל "אחרית הימים" זה לא בדיוק אחרית הימים, וגם התקווה הגדולה, היא פלופ לא קטן. כך שבאמת קשה לבוא בטענות למי שמגחך בביטול.
בסדרה שנעשתה לא מזמן על משפחת דיין [-המיתולוגית. כמובן המיתולוגית] עלתה עוד נקודה. יהונתן גפן יושב שם מול המצלמה וקוטל את כל קדמוני המשפחה עד האחרון שבהם. נפילי נהלל מוצגים כקריקטורות מעוותות. הכל רקוב וקטן מאוד, ותמיד היה. גפן לא סובל איש מדור המייסדים. בראש שלי התחילו להתנגן המילים "אבל הכי, הכי הרבה, אני שונא אותי..." אבל אז מגיעה השיחה על עליית הליכוד לשלטון, ופתאום, אל מול תופעת הליכוד, זה אותו גפן עצמו שלא יודע את נפשו מרוב תדהמה. אולי גם געגוע. הרגע שבו גפן תוהה בתמימות באיזו חוצפה העם הזה החליף את דור המייסדים, הוא דיסונאנס טלוויזיוני מרהיב ועם זאת קשה לצפייה.  
ובכל זאת. תמיד כדאי להתאפק עם הגיחוך. נכון, כרגע אין בשני הצדדים אפילו רמז לגדלות נפש, או לנכונות להקשיב, אבל הניסיון מלמד שתמיד מוטב למנצחים להתאזר בנדיבות, ולמודאגים- בסבלנות. אני לא מדבר על "מסרים מרגיעים" בשקל ושבעים, מהסוג שחברי קואליציה ייצוגיים מפריחים מדי פעם בראיונות בתקשורת. אלו שהאזנתי להם עד היום, ניסו למשוך כתף ולטעון ששום דבר באמת לא עומד להשתנות. אומר בקצרה שזה לא היה משכנע, לא מרגיע וגם לא כל כך בוגר. אם השלטון רוצה להוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיגים עליו לגלות יכולת להקשיב. גם לדאגות המאופקות, ואפילו ליללות החרדה האפוקליפטיות. הן לא מופרכות.
**
פסקת ההתגברות למשל. הטיעון הטוב ביותר של חסידי המהלך הוא שעדיף לתת את זכות המילה האחרונה בידיהם של נבחרים ונבחרות, כלומר בידיו של הציבור. על כל שאלה שתוהה [מתוך דאגה כנה, או התפרקות היסטרית-] מי יעצור את הממשלה במקרה שהיא תקבל החלטות דרקוניות, הם עונים, ובצדק: ומי יעצור את בית המשפט במקרה של החלטות דרקוניות מצדו?! ולמה שנחשוב שדווקא נבחרי הציבור מועדים יותר לדרקוניות? למה שלא ניתן להם קצת קרדיט?
זה באמת טיעון חזק. אסור לזלזל בו. אבל זה בדיוק הטיעון שמחזיר את הכדור למגרש של הקואליציה הנבחרת. בואו חברים. שכנעו את המודאגים שהם חרדים לשווא [סליחה על הביטוי]. תנו סימן שאתם באמת לא עומדים לפגוע במרכיב הליברלי, שהוא קודש הקודשים של ציבור גדול במדינה הזאת. נגיד בנוגע לחינוך.
בין בלוני ההרגעה וניסיונות האלחוש שפוזרו בתקופה האחרונה, היה ניסיון עקבי לטעון שסתם עושים עניין מכל הפרשה של פיצול הסמכויות במשרד החינוך. בסך הכל מדובר על אחוז קטן, ממש פצפון, משעות הלימוד של תלמיד ממוצע בישראל,  ומה כבר יכול אבי מעוז להזיק?!
אני לא מכיר את אבי מעוז, אבל אני מגדל חמישה ילדים, לצד בת זוג שהיא אשת חינוך, ועם השנים למדנו כולנו להעריך עמוקות את המפגשים הבודדים האלה שבית הספר מאפשר לתלמידים. אכן מדובר באחוז פצפון מתוך מערכת השעות השנתית, אבל בשעות הבודדות האלה הם פוגשים אנשים אמיתיים עם סיפורי חיים שפותחים בפניהם עולמות ששום מערך שיעור לא יוכל להשיג. בעולם שמכבד ריבוי דעות הם יפגשו מדענית, וחוזר בתשובה. אמא לילד אוטיסט ואלוף פראלימפי. אסיר משוחרר שהפך למטפל, מנהלת מעון לנוער להט"ב, ואיש הייטק שעבר לנגרות. אני יודע שיש בארץ הורים שיעשו הכל כדי שילדיהם לא יפגשו את האנשים האלה. עבורי ועבור הורים רבים, המפגשים הללו, חד פעמיים ככל שיהיו, הם אוצר חינוכי. היום יכול כל בית ספר בישראל לבחור מתוך רשימה של כ2000 מפגשים ופעילויות. המגוון הזה קדוש לליבו של הציבור הליברלי בישראל. האם מישהו יכול להבטיח שהוא ישמר? בואו תרגיעו אותנו!

והספינה שטה

23.01.13 | כ' בטבת תשפג
מאז החלפת הממשלה, ישראל עוברת החלפה פרטנית של ערכים וחלקים, בזה אחר זה, אבל בשונה מהמשל הידוע על ספינתו של המלך תסאוס – עדיין מוקדם להיכנס לבכי ולנהי של "אנחנו כבר לא אותה המדינה
bottom of page