top of page

ואז אבא והחזן השתתקו פתאום

| 22.09.23 | ז' בתשרי תשפ"ד
מגזימים סיפור אהבה.jpg

לפני מספר שנים, אחד הילדים שלי נבחר לעמוד בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו, ולקרוא בקול נרגש כמה מילים על חלל צה"ל – מושיקו דווינו – עלם חמודות מבני השכונה שלנו. אחרי שראיתי כמה הילד משקיע בחזרות, הייתי חייב להגיע לטקס. עמדתי שם מאחור, עם משקפי שמש שניסו להסתיר כל מיני דברים שנכנסו לי לעין. לצדי עמדה המנהלת, וגם לעין שלה הם נכנסו כנראה. בסוף הטקס פניתי אליה, לא יודע למה, ושאלתי אם יש לה מושג כמה מתלמידות ותלמידי בית הספר באים ממשפחות שכולות. והיא ענתה מייד: אף אחד.
אף אחד?! בכל בית הספר?
היא הנהנה.
את קולטת? אמרתי לה. הרי אצלנו בכל כיתה היו משהו כמו שני יתומים. וכך, פתאום, התברר לי מהו הזיכרון האישי, הבלתי נמחה ביותר שיש לי ממלחמת יום הכיפורים. ובכן, מסדרון בית הספר. בכל פעם שהמנהל או הסגן, יצאו מחדר המנהל, והלכו לאורך מסדרון בית הספר, ואני זוכר זאת באופן הכי מוחשי שאפשר לדמיין, כולנו, תלמידות ותלמידים מא' ועד ח', היינו נתקפים בהלה איומה. האם ייתכן שהוא שוב הולך להודיע לאחד הילדים, שהאבא שלו לא ישוב לעולם? ומי יהיה זה הפעם? הרי תמיד זה התחיל ביציאה מהחדר ההוא, והצעידה המדודה, המהורהרת והארורה לאורך המסדרון. המסדרון ההוא שהיה מקושט לכל אורכו בקישוטים חינוכיים, משפטי חכמה לצד תצוגות מעולם הטבע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", דבורים וחמניות, שבאף אחד מהם לא עמד הכוח לנחם ילד קטן שכרגע הודיעו לו.
**

יש אנשים שמלחמת יום הכיפורים שלהם פרצה ברמת הגולן. יש שמבחינתם המלחמה פרצה במוצב החרמון. אחרים יספרו לכם שהמערכה נפתחה בדרום, לאורך קו המעוזים על הגבול המצרי. מבחינתי, מלחמת יום הכיפורים התחילה בבית הכנסת "מרום ישראל" בבת ים. אותו יום כיפור היה הראשון בחיי שבו החלטתי לצום, למרות שעוד היו לי איזה שלוש שנים עד לבר מצווה. כמו הרבה דברים שקרו באותה תקופה גם הצום הזה היה בעיקר משחק קטן של אגו גברי. כלומר, ילדותי. עניין פנימי לחלוטין.
אמא, שלא אהבה את ההחלטה שלי לצום, הכינה לי סנדביץ', שעד היום אינני יודע מה היה בתוכו, ועטפה אותו במה שקראו אז "נייר פרגמנט". לא נעצתי בו את שיני, אבל אם להיות ישר, בין הסנדביץ' לבין מחזור התפילה, אין לי ספק במה המבט שלי היה ממוקד. זה קרה בדיוק כשמשבר רעב תקף אותי. פתאום נכנסו לבית הכנסת שני אנשים בלי טלית. הם ניגשו לחזן והוא השתתק מייד. אני זוכר איך הם עמדו מולנו כאילו תיכף הם מתחילים לתת דרשה על משמעות היום הקדוש. אבל לא. הם פשוט הקריאו צמדי מילים, שמאוחר יותר הבנתי שהם סיסמאות גיוס. בכל פעם שהם חזרו על סיסמה, משהו חרק. ספסל זז מעט. בחורים קמו ודשדשו החוצה, בלי להיפרד לשלום מאיש. היה משהו בתנועה שלהם כאילו הם מרגישים צורך להתנצל שהם עוזבים בשלב הזה. אני זוכר גם צלילים שבקעו מעזרת הנשים, צלילים שהתקשיתי לפענח, ושליוו את הבחורים האלה, שלא ידעתי למה ולאן הם הולכים, החוצה. אל המלחמה.
**
מוזר, אבל אני זוכר את העלבון על פניו של אבא. רשימת הסיסמאות המלאה נקראה ושוב נקראה, ואת אבא לא גייסו. משהו השתבש כאן ללא ספק, וזה היה רשום על פניו בכל שפה שרק תבחרו. איך זה יכול להיות? הצנחן הגאה, שנלחם במיתלה ובמבצעי התגמול; שבשירות הסדיר היה חוזר בחופשות הביתה למאה שערים עם הכומתה והכנפיים ומתקבל בהערצה [כן, היו גם ימים כאלה] על ידי החברים מהישיבה; הלוחם שפירק בקור רוח ותחת אש אלפי מוקשים במלחמת ההתשה, ולחם בששת הימים. והנה הוא יושב בבית הכנסת בצהרי הצום, ממתין לסיסמא שלו, וכלום. שום דבר. זמן מה לפני המלחמה, הודיעו לו וליתר קשישי הצנחנים שעברו את גיל 35 שהם עוברים להנדסה הימית. כבר אז הוא היה בטוח שזאת מתיחה. צנחנים לא מזדקנים לעולם, צנחנים לא עוברים להנדסה, ואף אחד לא יחתים אותם על נעליים שחורות!! ישבתי לידו על הספסל שעליו כתוב "משפחת לוי", והתבוננתי בו מביט כלא מאמין בבחורים הצעירים ששמעו את הסיסמא, ומייד קמו והסירו מעליהם את הטלית. מישהו שכח לגייס אותו. אני לא חושב שהבנתי אז מה אני רואה בפניו. לא בטוח שהיום אני מבין.
רק בלילה, כשאני והאחים שלי כבר שכבנו לישון, הגיע הרכב שאסף אותו לכיוון תעלת סואץ. הצדק נעשה. רק כעבור חצי שנה פגשנו אותו שוב. הפעם הוא היה הרבה יותר גאה בתפקידו החדש. אחרי הכל הוא השתתף בבניית הגשר על תעלת סואץ. ואני חושב שלקח לכולנו זמן ללמוד, שעם כל הכבוד לפעולות נועזות עם סכין בין השיניים, את השינויים האמיתיים מחוללים אלה שבונים את הגשר.
**
הייתי ילד בזמן מלחמת יום הכיפורים. חבריי ואני לא היינו בשדות הקרב, לא ראינו את העשן והאש ולא שמעתי את קולות הנפץ והירי, אבל כמו כל בני דורי, יש לי זיכרונות ילדות ברורים מהמלחמה הזאת ששינתה אותנו ככל הנראה, לתמיד.
עד המלחמה ההיא, יום העצמאות היה יום של מרפסות. לקראת החג, היינו מקשטים את המרפסת, קצת כמו בסוכות, וחלק גדול ממנו היינו מבלים על המרפסת בציפייה לראות משהו ממטס חיל האוויר. נדמה לי שהיו גם תחרויות סביב שאלת המרפסת הכי מקושטת בבלוק. חוץ מדגלים, היינו ממלאים את המעקה בתמונות של אלופי המטכ"ל. באותם ימים ילדים זבי חוטם כמוני ידעו לדקלם בעל פה את רשימת אלופי צהל, כאילו מדובר בהרכב של קבוצת כדורגל אהובה. לחלק מהאלופים היה גם מין כינוי אישי שנארז בתוך סוגריים, והוסיף להם הילה מסתורית. משה דיין, מיותר לציין, לא היה זקוק בכלל לכינוי. היתה לו רטייה.
כשהסתיימה מלחמת היום הכיפורים, עוד לפני וועדת אגרנט, נעלם המנהג הזה, ונעלמה הערצת המפקדים. זה לא שניהלנו דיון שכונתי בעניין והתקבלו החלטות. ממש לא. אבל איכשהו זה היה ברור. בימי העצמאות הבאים לא נתלה עוד תמונות של מפקדים בכירים על מעקה המרפסת. המשכנו להעריך אותם, כמה מהם גררו גם הערצה, אבל היה ברור שבמלחמה הזאת הדרגים הגבוהים היו אחראיים למחדלים, ואילו מי שהביאו את הניצחון אחרי מהלומת ההפתעה, היו המילואימניקים. אזרחים פשוטים ומתולתלים ששמעו את הסיסמא ובאו. ולכל אלה לא היה לנו מקום במרפסת הקטנה.

טורים נוספים

לפני מספר שנים, אחד הילדים שלי נבחר לעמוד בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו, ולקרוא בקול נרגש כמה מילים על חלל צה"ל – מושיקו דווינו – עלם חמודות מבני השכונה שלנו. אחרי שראיתי כמה הילד משקיע בחזרות, הייתי חייב להגיע לטקס. עמדתי שם מאחור, עם משקפי שמש שניסו להסתיר כל מיני דברים שנכנסו לי לעין. לצדי עמדה המנהלת, וגם לעין שלה הם נכנסו כנראה. בסוף הטקס פניתי אליה, לא יודע למה, ושאלתי אם יש לה מושג כמה מתלמידות ותלמידי בית הספר באים ממשפחות שכולות. והיא ענתה מייד: אף אחד.
אף אחד?! בכל בית הספר?
היא הנהנה.
את קולטת? אמרתי לה. הרי אצלנו בכל כיתה היו משהו כמו שני יתומים. וכך, פתאום, התברר לי מהו הזיכרון האישי, הבלתי נמחה ביותר שיש לי ממלחמת יום הכיפורים. ובכן, מסדרון בית הספר. בכל פעם שהמנהל או הסגן, יצאו מחדר המנהל, והלכו לאורך מסדרון בית הספר, ואני זוכר זאת באופן הכי מוחשי שאפשר לדמיין, כולנו, תלמידות ותלמידים מא' ועד ח', היינו נתקפים בהלה איומה. האם ייתכן שהוא שוב הולך להודיע לאחד הילדים, שהאבא שלו לא ישוב לעולם? ומי יהיה זה הפעם? הרי תמיד זה התחיל ביציאה מהחדר ההוא, והצעידה המדודה, המהורהרת והארורה לאורך המסדרון. המסדרון ההוא שהיה מקושט לכל אורכו בקישוטים חינוכיים, משפטי חכמה לצד תצוגות מעולם הטבע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", דבורים וחמניות, שבאף אחד מהם לא עמד הכוח לנחם ילד קטן שכרגע הודיעו לו.
**

יש אנשים שמלחמת יום הכיפורים שלהם פרצה ברמת הגולן. יש שמבחינתם המלחמה פרצה במוצב החרמון. אחרים יספרו לכם שהמערכה נפתחה בדרום, לאורך קו המעוזים על הגבול המצרי. מבחינתי, מלחמת יום הכיפורים התחילה בבית הכנסת "מרום ישראל" בבת ים. אותו יום כיפור היה הראשון בחיי שבו החלטתי לצום, למרות שעוד היו לי איזה שלוש שנים עד לבר מצווה. כמו הרבה דברים שקרו באותה תקופה גם הצום הזה היה בעיקר משחק קטן של אגו גברי. כלומר, ילדותי. עניין פנימי לחלוטין.
אמא, שלא אהבה את ההחלטה שלי לצום, הכינה לי סנדביץ', שעד היום אינני יודע מה היה  בתוכו, ועטפה אותו במה שקראו אז "נייר פרגמנט". לא נעצתי בו את שיני, אבל אם להיות ישר, בין הסנדביץ' לבין מחזור התפילה, אין לי ספק במה המבט שלי היה ממוקד. זה קרה בדיוק כשמשבר רעב תקף אותי. פתאום נכנסו לבית הכנסת שני אנשים בלי טלית. הם ניגשו לחזן והוא השתתק מייד. אני זוכר איך הם עמדו מולנו כאילו תיכף הם מתחילים לתת דרשה על משמעות היום הקדוש. אבל לא. הם פשוט הקריאו צמדי מילים, שמאוחר יותר הבנתי שהם סיסמאות גיוס. בכל פעם שהם חזרו על סיסמה, משהו חרק. ספסל זז מעט. בחורים קמו ודשדשו החוצה, בלי להיפרד לשלום מאיש. היה משהו בתנועה שלהם כאילו הם מרגישים צורך להתנצל שהם עוזבים בשלב הזה. אני זוכר גם צלילים שבקעו מעזרת הנשים, צלילים שהתקשיתי לפענח, ושליוו את הבחורים האלה, שלא ידעתי למה ולאן הם הולכים, החוצה. אל המלחמה. 
**
מוזר, אבל אני זוכר את העלבון על פניו של אבא. רשימת הסיסמאות המלאה נקראה ושוב נקראה, ואת אבא לא גייסו. משהו השתבש כאן ללא ספק, וזה היה רשום על פניו בכל שפה שרק תבחרו. איך זה יכול להיות? הצנחן הגאה, שנלחם במיתלה ובמבצעי התגמול; שבשירות הסדיר היה חוזר בחופשות הביתה למאה שערים עם הכומתה והכנפיים ומתקבל בהערצה [כן, היו גם ימים כאלה] על ידי החברים מהישיבה; הלוחם שפירק בקור רוח ותחת אש אלפי מוקשים במלחמת ההתשה, ולחם בששת הימים. והנה הוא יושב בבית הכנסת בצהרי הצום, ממתין לסיסמא שלו, וכלום. שום דבר. זמן מה לפני המלחמה, הודיעו לו וליתר קשישי הצנחנים שעברו את גיל 35 שהם עוברים להנדסה הימית. כבר אז הוא היה בטוח שזאת מתיחה. צנחנים לא מזדקנים לעולם, צנחנים לא עוברים להנדסה, ואף אחד לא יחתים אותם על נעליים שחורות!! ישבתי לידו על הספסל שעליו כתוב "משפחת לוי", והתבוננתי בו מביט כלא מאמין בבחורים הצעירים ששמעו את הסיסמא, ומייד קמו והסירו מעליהם את הטלית. מישהו שכח לגייס אותו. אני לא חושב שהבנתי אז מה אני רואה בפניו. לא בטוח שהיום אני מבין.
רק בלילה, כשאני והאחים שלי כבר שכבנו לישון, הגיע הרכב שאסף אותו לכיוון תעלת סואץ. הצדק נעשה. רק כעבור חצי שנה פגשנו אותו שוב. הפעם הוא היה הרבה יותר גאה בתפקידו החדש. אחרי הכל הוא השתתף בבניית הגשר על תעלת סואץ. ואני חושב שלקח לכולנו זמן ללמוד, שעם כל הכבוד לפעולות נועזות עם סכין בין השיניים, את השינויים האמיתיים מחוללים אלה שבונים את הגשר. 
**
הייתי ילד בזמן מלחמת יום הכיפורים. חבריי ואני לא היינו בשדות הקרב, לא ראינו את העשן והאש ולא שמעתי את קולות הנפץ והירי, אבל כמו כל בני דורי, יש לי זיכרונות ילדות ברורים מהמלחמה הזאת ששינתה אותנו ככל הנראה, לתמיד. 
עד המלחמה ההיא, יום העצמאות היה יום של מרפסות. לקראת החג, היינו מקשטים את המרפסת, קצת כמו בסוכות, וחלק גדול ממנו היינו מבלים על המרפסת בציפייה לראות משהו ממטס חיל האוויר. נדמה לי שהיו גם תחרויות סביב שאלת המרפסת הכי מקושטת בבלוק. חוץ מדגלים, היינו ממלאים את המעקה בתמונות של אלופי המטכ"ל. באותם ימים ילדים זבי חוטם כמוני ידעו לדקלם בעל פה את רשימת אלופי צהל, כאילו מדובר בהרכב של קבוצת כדורגל אהובה. לחלק מהאלופים היה גם מין כינוי אישי שנארז בתוך סוגריים, והוסיף להם הילה מסתורית. משה דיין, מיותר לציין, לא היה זקוק בכלל לכינוי. היתה לו רטייה. 
כשהסתיימה מלחמת היום הכיפורים, עוד לפני וועדת אגרנט, נעלם המנהג הזה, ונעלמה הערצת המפקדים. זה לא שניהלנו דיון שכונתי בעניין והתקבלו החלטות. ממש לא. אבל איכשהו זה היה ברור. בימי העצמאות הבאים לא נתלה עוד תמונות של מפקדים בכירים על מעקה המרפסת. המשכנו להעריך אותם, כמה מהם גררו גם הערצה, אבל היה ברור שבמלחמה הזאת הדרגים הגבוהים היו אחראיים למחדלים, ואילו מי שהביאו את הניצחון אחרי מהלומת ההפתעה, היו המילואימניקים. אזרחים פשוטים ומתולתלים ששמעו את הסיסמא ובאו. ולכל אלה לא היה לנו מקום במרפסת הקטנה.

ואז אבא והחזן השתתקו פתאום

| 22.09.23 | ז' בתשרי תשפ"ד
כל ילדי מלחמת יום כיפור צרבו בליבם, כמוני, זיכרונות ששינו אותם לעד הגיוסים הדרמטיים בבית הכנסת,
הצעידה האיטית של מנהל בית הספר עם עוד בשורת איוב, והעלבון שחוו המבוגרים לפני שיצאו סוף סוף למערכה
העולם נברא במאמר. כך מספר הסיפור היהודי. מילים הן כוח בורא ויוצר, ולא סתם סימנים מוסכמים שמאפשרים לנו לפטפט, לרכל, ולגלגל סמול טוק. בראש השנה יהודים חוגגים יום הולדת לבריאת העולם, ולכן במרכז הטקס עומדות מילים. כך, בפשטות מחשמלת, לימדו אותי מגיל צעיר. כל ימות השנה אנחנו זורקים מילים. פולטים קלישאות. משחררים לאוויר דפי מסרים, ולא מתכוונים כמעט לאף מילה שיוצאת לנו מהפה. אבל בראש השנה, אוהו, בראש השנה אנחנו ממש אוכלים את המילים. מפרקים אותן להברות, מסירים מהן שכבות עבות של הרגל ואבנית, ומשתעשעים בהן, ואז שוב אוכלים אותן. רק תראו מה אנחנו עושים למילה "ראש"!! פעם אחת בשנה אנחנו מחזירים אותה למשמעות המקורית. הבסיסית. לא "הראשון" ולא "החשוב ביותר". לא ראש הממשלה ולא היושב ראש. אנחנו פשוט מניחים אותו באמצע השולחן. ועוד ראש של קרפיון. או, כמו במשפחה שלי, תבשיל טעים מבשר לחי, ועוד קערה לצמחונים עם ראש כרוב וראש סלרי. טובלים חלה ברוטב ואוכלים את הראש. פשוטו כמשמעו. 
ההצלחה של שולחן החג הזה, ממקמת אותו קרוב קרוב לפופולריות של ליל הסדר, ולא רק בגלל יתרון החלה על המצות. עם ישראל לדורותיו די מחבב את הקונצפט. אלא שמה לעשות, רוב הרעיונות שמרכיבים את שולחן ראש השנה גובשו בשנים קשות ומרות של גלות. בין גזירה לפוגרום, בין פריץ לקוזאק, ובין פחד לאימה. התוצאה המצערת מוכרת לרובנו והיא מתבטאת במנעד די מוגבל של משאלות ואיחולים סביב הטקס הצבעוני והחביב הזה. כבר שנים שהחבר'ה היותר ציניים מסביב לשולחן- ולמי אין כאלה במשפחה?- מעירים הערות בדבר נוכחות יתר של "רודפינו, שונאינו וכל מבקשי נפשנו". פעם אנחנו אוכלים סלק, ומבקשים שהם יסתלקו. נוגסים תמר, ומבקשים שייתמו. ואז כרתי, כלומר כרישה, ומבקשים שייכרתו, או שיטרוף אותם כריש. וזה, רבותי, לא מאוד חגיגי ולא מאוד בוגר. 
מה גם שבשנה הזאת, שממנה ומקללותיה ניפרד בלא צער, הוכחנו לעצמנו מעל ומעבר לכל ספק סביר שבשביל לעשות לעצמנו את המוות אנחנו לא צריכים מיקור חוץ. לא גלות ולא רדיפות, לא קוזאק ולא פריץ. אומה ריבונית אנחנו, ואת הבית אנחנו יודעים לפרק בעצמנו טוב יותר מכל צורר. לכן יתכן שהגיע הזמן לרדת קצת מהנוכחות האובססיבית של אויבינו, רודפינו ומבקשי רעתנו, ולהזמין אל שולחן ראש השנה מאכלים עדכניים שיתכתבו עם צרות אקטואליות יותר.
נכון, טור זה אינו מתיימר להיות מדור בישול, או להתחרות בשפים המהוללים שכותבים בהמשך המוסף, אבל לקראת החג, וכשירות לציבור אני מתכבד להציע כמה כיווני מחשבה. אין ספק שכל אחת ואחד מכם יכולים לקחת אותם למקומות יצירתיים, ואולי אפילו אכילים. לעולם לא אשכח כמה כישרון ועמל השקיעה אימי ז"ל בניסיון להפוך את קציצות התרד [-שבראש השנה נקראות "סלקא"] למשהו שילדים מסוגלים להכניס לפה. ואם היא הצליחה, לכולנו יש לאן לשאוף.
**
למשל, די בקלות ניתן להרכיב סעודת חג חלבית שתהלום כמו כפפה את חסידי תוכנית ההיפרדות. האנשים החביבים האלה התייאשו סופית, כך הם מספרים. אין מכנה משותף, אין אמון ואין עתיד, אבל יש חגים ושולחן צריך לסדר, אז הנה:
פסטה ברוטב אלפרדו, תעשה את העבודה. פסטה, כנגד "סגרנו את הבסטה". והאלפרדו- האם צריך לומר זאת בקול?- לא רק יעטוף את המנה במעטה לבן, אלא גם יסגור לנו את הפינה עם שני משחקי מילים מתבקשים – גם תוכנית ההיפרדות וגם ההתבטאויות של מר פרדו, ראש המוסד לשעבר שמשהו לא ברור עובר עליו לאחרונה. 
למנה היפה הזאת הייתי מוסיף חמאה, שתתכתב עם המחאה, וגבינת "בושה" צרפתית. לקינוח נמליץ על פלאצ'ינטה שלא נשכח לרגע את הלקח ההונגרי. ולא אמרנו מילה על שטראוס.
חג שמח.
**
חובבי הניימ-דרופינג יוכלו לערוך סעודה דשנה לסיכום השנה החולפת. תומכי הממשלה ישמחו לזלול כמה שיש-ברק, ולנגוס בפרי השיקמה העסיסי. אנשי מערכת החינוך יפרסו לעצמם נתחים יפים של קיש, ואנשי התאגיד ישימו קרעיים על האש. נערי הגבעות שוב ישרפו את פאי הרועים. ואת כל זה ילווה יין מוגז מיקב שאטו דיסטל-אטבריאן. 
בתיאבון.
**
בואו, מי שצירוף המילים "ימין על מלא מלא" עדיין לא מעורר אצלו כל אירוניה, הוא לא אחד שנוכל להציע לו ארוחת חג חלבית. ההצעה שלנו היא ללכת על המלא בכל הכוח. אורז מלא הוא עניין של טעם נרכש, אבל מקמח מלא אפשר להכין קיש לא רע. ומקמח מלא-מלא אפשר רק לנחש מה ייצא לנו. מילה נוספת שכיכבה בשנה החולפת הייתה "תפנימו". בן גביר, אלמוג כהן, וחברים נוספים, הטיחו את ה "תפנימו" בתקשורת, בבגץ, בציבור הישראלי, בנשיא ארה"ב, ביקום ובמי לא. ואכן, עם הזמן נראה שכולנו הפנמנו. תבשיל של חלקים פנימיים? מעורב ירושלמי?
שנה טובה.
**
חוץ משולחן החג, ראש השנה הוא יום של חשבון נפש, אבל אצלנו כל אחד מצפה שמישהו אחר יתמתן, ייקח אחריות ויגלה איפוק. כבר נמאס מהנאומים וההפגנות שבהם אישים שיכורי כוח ותפוחי וורידים קוראים לכולם לגלות ענווה, ולהכיר במגבלות הכוח. 
שתי המילים שחגגו לנו את הצורה השנה היו ללא ספק "דמוקרטיה" ו"דיקטטורה", ואת שתיהן לא כדאי לאכול. שני המחנות נופפו בצמד המילים הללו והן היו אלמנט מרכזי ובולט בכל אחד מעברי המחלוקת. כל מחנה טוען שהוא הדמוקרט האמיתי, האותנטי על פי כוונת המשוררת, והאבו-שוקרי העוד-יותר מקורי של הרוח הדמוקרטית. כמו במשחק מראות, בכל אחד משני המחנות מגיבים  באותו בוז עצמו לטענה הזאת. כן בטח... אתם דמוקרטים, אתם? אתם מוציאים שם רע לדמוקרטיה!!
 דבר דומה קורה עם הדיקטטורה. כל אחד בטוח שכל מה שהשני רוצה זה דיקטטורה. זה צועק "דיקטטורת בגץ". וההוא מוחה נגד דיקטטורה תיאוקרטית. יש סיבה  טובה להאמין לשניהם, אבל הם בתגובה, מגחכים- "איך אפשר בכלל לטעון דבר כזה?! אני? דיקטטורה?! חמוד שכמוני, ישראלי יפה ושורשי, ששירת בנח"ל, בגולני, ב 8200, בחיל האוויר ובמחסומים. מסורתי שכמוני, ליברל, הומניסט, שומר מצוות, חילוני אבל מחובר, ערכי ומשרת, איך, למען ה' או המפץ הגדול, איך אפשר לטעון שאני בעד דיקטטורה. "
והאמת היא שיש סיבה טובה לשמוח על כך שרבים מאיתנו נחושים להגן על ערכי החירות הליברליים. אבל בדיוק לכן, כולם, נבחרים ושופטים וכל מי שביניהם, חייבים לאמץ את מה שהם דורשים מכל היתר. הכרה במגבלות הכוח. טיפת ענווה. קצת פחות נצחנות ודורסנות. המילים הללו נכתבות בשעה שבה עדיין לא ידוע מה הכריע בגץ. תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון.
שנה טובה לכולנו.

אצלי תאכלו לא רק את הראש

15.09.23 | כ"ט באלול תשפ"ג
סידרתי לכם תפריט לסעודת חג עדכנית, עם משחקי מילים על מזונות שיתאימו לרוח ימי השנאה וההתלהמות
בין השאר תזללו שיש־ברק, תנגסו בפרי השיקמה ותפרסו לעצמכם נתחים יפים של קיש - בתוספת קרעיים
חודש אלול כבר כאן, ואצלנו נהוג להקדיש את הימים האלה לחרטה וחשבון נפש. במקרה שלי, אני גם לא צריך להפליג בזיכרונות אל ראשית השנה, או לפשפש במעמקי התאים המאובקים. המעידה שלי התרחשה לא מזמן, והפשפוש די טרי. אקדים ואומר שמדובר במעידה שיש עמה קלון. בטח מן הבחינה המקצועית. צוות העיתון, עורכים ומגיהים שיקראו את הדברים, יזעמו עלי בצדק, ואפילו ישאלו את עצמם מי החמור שאישר לאיש הזה, כלומר אני, להיכנס בשעריו של העיסוק העיתונאי. 

אז מה קרה שם? ובכן מה שקורה איתי מפעם לפעם. וכאן נחוצה הקדמה קטנה. 
מכל מיני סיבות, שאין טעם לפרט, יצאתי לעולם כשאני מצוייד בשם יעקב לוי. במקומות כמו גרינלנד, בוצוואנה או לאוס, הוא יכול להיחשב אקזוטי, מקורי, ססגוני ומסקרן עד קצה הבוהן, אבל פה בארץ חמדת אבות - תמצית הסתמיות. רק קולגות כמו עדי כהן, או אבי ביטון יכולים בכלל להבין עד כמה. באופן אישי, אני גאה להיות יעקב לוי כי אני יודע מי היה הסבא שנקרא כך. מלבד זאת, שמות נפוצים שכאלה מבטיחים כמה חוויות קבועות, חלקן נחמדות וחלקן פחות. עם שם כמו יעקב לוי, לא פשוט לבקר בבתי עלמין. המון מצבות מנופפות לך לשלום בשמך, וזה מעורר הרהורים. בילבולים, צירופי מקרים וטעויות מלווים את חייו של בעל השם הגנרי. לא פעם הוא חומד לעצמו שם נדיר, ומתעניין בסיפוריהן של דמויות היסטוריות רק בגלל שקראו להן בשמות מוזרים כמו מסעודה מק'נזי, או ריחה פראייר. 
תיכף אנחנו מגיעים לחרטה ולחשבון הנפש. סבלנות. יש רק להוסיף, שבמקרה האישי שלי, הסתמיות ורק היא, היתה הסיבה לכך שיום אחד הפכתי ל"ג'קי". שם זר, שהורי המנוחים- שקראו לי קובי- לא היו מעלים בדעתם להעניק לי. זה היה כשהצטרפתי לגרעין נח"ל. כבר היו שם לפני כמה יעקבים, ואיך לא?... "יעקב" באותם ימים היה חתיכת להיט, משהו כמו "תום" "נויה" או "אלמוג" של היום. חוץ מזה לכולם בגרעין היו כינויים, כנהוג באותם ימים, וכל ההטיות והקיצורים האפשריים ל"יעקב", כבר נתפסו. צוות המקובלים של הגרעין אסף אותי לשיחה קצרה. "תראה, כבר יש לנו פה ינקי, קובי, וקיקי. יעקב לא בא בחשבון. מה דעתך להיות ג'קי?"
אני לא אהבתי את זה, וההורים הגיבו נורא. זכורים מקרים בהם אבא זעם לתוך האפרכסת "אין שום ג'קי בבית הזה" וטרק את הטלפון [לקורא הצעיר: טלפון של פעם היה דבר שיכולת לטרוק.] חלפו כמה שנים עד שהתחלתי להציג את עצמי בשם הזה, ומאז ועד היום המשמעות העיקרית היא, שלא פעם ולא פעמיים, מגיעות אלי פניות שמיועדות למעשה לראש עיריית בית שאן.
לא. אני לא שוכח שהבטחתי חרטה, הכאה על חטא, חשבונפש ואף פשפושים. תיכף זה מגיע. תשמעו, ברוב המקרים אנשים שחושבים שאני ראש עיר, ועוד עיר כמו בית שאן, הם השכונה בהתגלמותה. מי יכול להיכשל כך? רק כתבים מבטאונים נידחים שיש בהם פרסומות ל"במיה של בתיה". אנשים שרושמים לעצמם תזכורות על מפיות שולחן, ומספרי טלפון על גב היד. לא פעם, אחרי ישיבת מרכז המפלגה, מישהו יפנה אלי ויבקש את תגובתי הבית-שאנית על איזו התבטאות אומללה של בכיר בעיני עצמו. ואיך אני מגיב על כך? תלוי במצב הרוח.
אם אני טרוד, יש מצב שאמהר לתקן את הפונה. "עם כל הכבוד, נדמה לי שפנית לג'קי הלא נכון" אני אומר לו, וחסל. אך אם אני פנוי, חברים, אם אני פנוי ודעתי מבודחת, יש להודות שלא פעם אני מתעלל קלות. "תרשום, תרשום!" – אני אומר לו- "חבר המרכז פ' הוא #&@ של בן אדם. בהמה שלא כתובה בתורה. מיקרוב בן דומן, וכו'" ורק כשאני שומע אותו מתנשף מרוב התרגשות על הכותרת השמנמנה שהצליח לדוג, רק אז אני מעניק לו צ'אפחה טלפונית, מצחקק ואומר "נראה לך? לא, באמת, נראה לך? תגיד לעורך ש'ך, אם בכלל יש לכם שם עורך, ששוב פנית לג'קי הלא נכון."
אבל דבר אחד אני לעולם לא עושה. אני לא מנצל את הטעות למטרותיי הצרות. אני לא תוחב את הרגל לדלת שנפתחה כדי סדק. לא גונב פגישה שאליה לא זומנתי. לא ממצה ולא ממקסם. עניין של חינוך בעייתי מהבית. 
והנה לא מזמן, הגיעה עוד פניה כזאת. באותו סופ"ש הובהל השר לשעבר דוד לוי לבית החולים. דוד לוי, כאמור, איננו האבא שלי, אך תמיד אהבתי אותו והוקרתי את אישיותו ואני מאחל לו אורך ימים ושנות חיים. אבל איכשהו לא עשיתי אחד ועוד אחד, ולא צפיתי את הפניות שיגיעו- אלי, בטח אלי- ויתעניינו בשלומו. והנה זה בא.
: הגעתי לג'קי לוי?
: כן. עם מי יש לי הכבוד?
: ראש הממשלה מעוניין לשוחח איתך. תיכף אני מעביר אותך.

מזה חודשים רבים שראש הממשלה נמנע מראיונות לתקשורת הישראלית. ולא שחסרות פניות. ולא שאין שאלות לשאול. יש ויש. אך כבר למעלה מחצי שנה שהפניות נהדפות על הסף, והשאלות ממשיכות לנקר בין הראש למקלדת. אך בלי מענה מהאיש שהוא הכתובת לרוב מה שמעסיק ומטריד ומדיר שינה ושובר את הלב. והנה אני, עגל ביום היוולדו, טמבל עם תעודות, מקבל הזמנה והזדמנות להניח יד, ולו לרגע, על ידית הדלת. והרי היא נפתחה לרווחה. נפרצה הטבעת. ואילו אני, ארור החינוך הטוב שקיבלתי, לא מנצל, ולא ממקסם, לא מניח רגל, ולא גונב שאלה. כמו בשיר הישן והחמוד ההוא של דני סנדרסון "כמעט וכבר הצלחתי, ופקששתי".
"אהמממ, אתה בטוח שראש הממשלה רוצה לשוחח איתי?"- בלמתי. 
"ראש הממשלה רוצה לשוחח איתך. כבר אני מעביר"
"יש לי תחושה מסויימת שטלפנתם לג'קי לוי הלא נכון"
ממש כך. כמו לקבל כדור מול השער, להחליק וליפול לזרועות השוער. והימים ימי אלול, ואני מתחרט, ובוש במעשיי, ונכלם במחדלי. ולא מפסיק לחשוב שיתכן והטעם היחיד לכך שאי פעם מישהו הדביק לי את הכינוי "ג'קי" היה כדי שאגיע לשיחת הטלפון המוטעית הזאת, מהגורם האחרון בעולם שאפשר לצפות ממנו להתנהל כמו שכונה או כמו עלון בית כנסת. חטאתי, עוויתי, פשעתי.
**
2 הערות לסוף החופש הגדול:
-אחרי למעלה מ-20 שנה בהם יש לנו לפחות ילד אחד בגן, זה מסתיים. בארי הקטנה שלי עולה לכיתה א' ואני לא יודע את נפשי. מערבולת רגשות. במסיבת הסיום לפני חודשיים נפרדתי בשמחה מהכיסאות הקטנים מדי, שעשו שפטים באגן שלי מדי אסיפה ומסיבה. ברגעים אלה הגעגועים דוחקים בי להזמין כיסא קטן כזה מאמזון. 

-חופשת הקיץ היא הזדמנות להקדיש זמן ולשחק עם הילדים בכל מיני משחקים שכבר שכחת. יש איזו תובנה פופולרית שקשורה באופניים. משהו על זיכרון גופני פנימי ובלתי מתכלה, שלא משנה כמה זמן לא רכבת, ברגע שאתה שם את הרגל על הפדאל, הכל חוזר. על זה יש לי שתי מילים לומר: חמש אבנים.
אני רוצה לראות את הגאון מהאבחנה על האופניים, מתיישב על הארץ ומנסה להקפיץ את האבנים, לאסוף, להחליק ולתפוס באלגנטיות, כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז שעשינו את זה בוקר בוקר. ניסיתי. אבל לא אופניים ולא נעליים. יש מיומנויות שהולכות לעזאזל. נאום מי שהיה אחד הטובים בשכונה, ועדיין מתאושש מטראומת המפגש המחודש.

בעזרת השם: איפה ג'קי

01.09.23 | ט"ו באלול תשפג
ואז הקול בטלפון אמר לי: "מעביר אותך לראש הממשלה" סיפור שכולו חרטה לחודש אלול, עם קלון עיתונאי,
פקשוש מול השער – ושם שדומה מדי לזה של ראש עיר בישראל גם לכם אבדה השליטה ב"חמש אבנים" מהילדות?
כבר עשיתי דברים מוזרים בחיי, ובכל זאת אני מאמין שמעולם לא כתבתי על סרט שלא צפיתי בו. אני מדבר על הסרט "אופנהיימר" של הבמאי כריסטופר נולאן, אודות המדען שהמציא את פצצת האטום. לא בדיוק מה שמתכוונים כשאומרים "סרט קיץ", והנה, בקיץ הנוכחי הוא ככל הנראה הבולט ביותר בעולם. מכיוון שעדיין לא צפיתי בו, לא אחווה את דעתי על הסרט עצמו, אלא על פריט מידע קטן שבשוליו: מסתבר שמיליוני הצופים בעולם הערבי, לפחות אלו שנעזרים בכתוביות בשפה הערבית, לא יכולים לדעת שאופנהיימר היה יהודי. הפרט הזה, שבעיני היוצרים היה חשוב מספיק כדי לאזכר אותו מספר פעמים, נגרע מן התרגום הערבי. זה לא שאין באוצר המילים של השפה הערבית דבר מה מניח את הדעת שיכול לענות על האתגר "jew", נו באמת... יש ויש. ובכל זאת, החליטו המתורגמנים לערבית, שבכל פעם שיעלה אזכור למוצאו היהודי של גיבור הסרט, או ליהודים בכלל, הם יבחרו לטשטש את העניין הזה. וכך במקום "יהודי", יופיע בכתוביות "נוכרי". או "זר". כך גם ילמדו הצופים והצופות דוברי הערבית, שבמלחמת העולם השנייה, הנאצים רדפו את "אויבי הנאצים", ולא חלילה, איזשהו עם שיש לו שם, ושמות, גם אם רבים מהם עלו בעשן. זאת ללא ספק בחירה מילולית מדהימה, של המתרגמים ושל המפקחים עליהם, שמצליחה במחי צמד מילים, גם למחוק את היהודים מההיסטוריה של המאה ה-20, וגם לעשות לגיטימציה לנאצים – שהרי מה טבעי יותר מלרדוף את אויביך, ואם כל מה שהנאצים עשו הוא לרדוף את אויביהם, אז וואלה...
ראוי להזכיר, שהתרבות הערבית המפוארת של פעם, התמחתה והתגאתה, בין היתר, במלאכת התרגום. כך הצילו גאונים כמו אבן-רושד יצירות מופת מאבדון, ותרמו לעולם המערבי כמה מעמודי היסוד שלו. אבל כל זה קרה מזמן, וכרגע אנחנו בסרט אחר ועם מתורגמנים אחרים בגוף הסרט, ועם תרבות ערבית אחרת שאומרת דבר פשוט ובלתי נסבל: כמו כולם גם לי יש רגישויות. כבדו זאת. ההוא אלרגי לבוטנים, וזאתי לא יכולה גלוטן? אצלי לא סובלים יהודים.  במקומות מסוימים בעולם לא יכתבו מילים גסות. מיניות וולגרית מדי, או גזענות בוטה הן צירופי אותיות שאי אפשר עוד להקליד. ומה ההבדל?- יצטדקו נקיי הדעת - מילה ששימשה בעבר לתיאור עבד כהה-עור נפסלה לשימוש בימינו. נכון? אז כבדו את הרגישות הערבית. אנחנו לא יכולים עם "יהודי". או "עברי". או "יהדות". שורה של איקסים וסתם תווים אקראיים, כנהוג, יחליפו את המילים האלה.  הנייר והצג, הצנזורה וההמון שאנחנו בעצמנו היסתנו, לא יכולים לסבול את המילים הללו.
רק שהמילים הללו הן במקרה השם, הדת והזהות שלנו, וכאן זה מתחיל להיות מורכב. יכולתי לומר כמובן שילכו לעזאזל. ואני מאמין באמונה שלמה שלשם בדיוק הם הולכים. אבל חשוב לי להזכיר את הסיפור הקטן על כתוביות של סרט שעדיין לא צפיתי בו, כדי שלא נזרום עם זה. כליברל, אני חושש ממי שהדנ"א התרבותי שלו, מביא אותו להשלים עם תופעה כה בלתי נסבלת. ממי שמעדיף להכחיש. לפהק. לראות בזה מין אי נוחות קטנה ורגעית שאפשר לחיות איתה. דווקא מי שמאמין, כמוני, בחיים משותפים במרחב המזרח תיכוני, חייב לגלות אפס סובלנות לתרבות המחיקה של היהודי כאדם. ושל היהדות כאנושיות. דווקא מי שמאמין שרק מיעוט ערבי מעוניין בטרור, ושיש תקווה, חייב לצאת ללא פשרות נגד המגמה הזאת. שום התפתלות רלטיביסטית בנוסח "עליך לכבד את העובדה שאני לא מכבד אותך". ומה שאני אומר כאן על המחלה העמוקה שמשתקפת מן הכתוביות הערביות של סרט אמריקאי, נכון לגבי כל תרבות של מחיקה. גם אצלנו. ואם ירושלים הסכימה פעם להכיל מחיקה של שלטים ועליהם תמונות נשים בבגדי ים, עד מהרה היא מוצאת את עצמה מול וונדליזם כלפי כל תמונת פנים של אישה. 
יש לומר זאת בפירוש – "יימח שמו" היא מארה מזרח תיכונית איומה ונוראה. היא קיימת בערבית כמו בעברית, והיא אולי החריפה מכל הקללות שהשפות האלה מכירות. קו ישר כמו סרגל עובר בין מחיקת המילה "יהודי", ובין המצב הנפשי שמתוכו יוצאת חלאת המין האנושי שיורה ויורה ויורה, רק כדי להרוג גננת ואימא ולב ענק וידיים פרושות לרווחה, ולעשות את זה דווקא לצד ביתה בת ה-6.
**
היתה פה פעם ממשלה שהיתה בטוחה בכך שהיא מביאה שלום עלינו ועל המזרח התיכון. בשם היעד המקודש הזה הביעו חבריה נכונות לוותר בערך על כל מה שיבקשו מהם. היו אזרחים שהעזו להביע חשש. היתה להם מין תחושה שזה לא יילך. הם הפנו את תשומת הלב לכך שצמרת אש"ף ששבו מתוניסיה, לא שרו בדרך שירי שלום ואהבה. הממשלה הגיבה לאותן חששות בבוז מופגן. החוששים הואשמו בקטנות אמונה, בהתמכרות למלחמה, בעוינות לרעיון השלום. תכל'ס, מי שלא נסחף באופוריה, והצביע על כך שההסתה, למשל רק גוברת, נחשד בצמאון דם. 
כשהסימנים לכישלון אוסלו הלכו והתעבו, הלכו ושתתו דם, כל מה שהשתנה היתה הרטוריקה. התוקפנות והביטול כלפי מתנגדי התוכנית רק הלכו והתעבו. מין תחרות נולדה בתוכנו מי ילמד יותר זכות על עראפאת, ומי ישמיץ ביתר עוז את הישראלים שלא קנו את הבלוף. כשאנשים פשוטים הטילו ספק באוסלו, טענו כלפיהם שהם חסרי דעת. כשפרופסורים דגולים הטילו ספק, טענו כלפיהם שאו שהם לא באמת חכמים. או שיש להם אינטרס. אבל הרגע המכריע באמת היה זה שבו תומכי הקואליציה ותוכנית ה"שלום" החלו לבוז להזהרות שהגיעו מהצמרת הביטחונית של ישראל. מפקדים בכירים בצה"ל ובשירותי הביטחון האחרים זכו לכינויי גנאי. פובליציסטים נודעים החלו לעשות שימוש נרחב בתואר "דגנרלים" כדי לרמוז לכך, שאנשי צבא לא מבינים כלום. בעיקר לא בביטחון. 
אם יש סיבה לכך שכמעט ולא נותר שריד לשמאל הישראלי, שם זה התחיל. אם מחפשים את שורשי המהלך שהוביל להיעלמות מפלגה כמו מרץ, לשם מוליכות העקבות. מה לעשות, הציבור הישראלי לא סולח על פגיעה בלוחמיו ובמגיניו. אמון הציבור בצה"ל, ביושרה ובמחוייבות שלו, עולה פי כמה וכמה על האמון שהעם הספקן הזה רוחש לאיזהו גוף ממלכתי. שלא לדבר על הכנסת... הבחירה של פוליטיקאים להשמיץ את צה"ל, ולהשליך עליו את תוצאות מחדליהם, היא מכוערת ולא הגונה, באשר המפקדים מנועים מלענות. מעבר לזה, מדובר פשוט בהחלטה גרועה שעליה נענשים בקלפי. 
רבותי ההיסטוריה חוזרת. היה היתה כאן פעם ממשלה שהיתה בטוחה, מה אני אומר בטוחה, שהיא מביאה ביטחון ומשילות עלינו, ועל כל ישראל. אמרתי היה היתה? סליחה. גם הפעם מושמצים הספקנים. כולם בוגדים, מנוולים וקטני אמונה. גם הפעם, עם התעבות הסימנים לכישלון הטוטלי, עם התרבות תמונות הנרצחים, ששוב מכסות שערי עיתונים, הרטוריקה רק הולכת ומקצינה. ושוב, תראו תראו, במקום לקחת אחריות על מחדלים. משמיצים את צה"ל ואת מפקדיו...
האם הפעם יתברר שההשמצות האלה הם צעד פוליטי נבון?

רגע, אופנהיימר היה יהודי ?!

25.08.23 | ח' באלול תשפ"ג
התרגום הערבי לסרט הכי מדובר השנה השמיט במתכוון את העובדה הזו חבל, כי דווקא מי שמאמין בחיים
משותפים במזרח התיכון חייב להתנגד לתרבות המחיקה של היהדות כאנושיות ומה המשותף בין ימי אוסלו לימינו?
בשבוע שעבר הבעתי כאן התנגדות להחלטת שר האוצר לעצור את התקציבים למכינה הקדם אקדמית המיועדת לצעירות וצעירים ממזרח ירושלים. בימים כתיקונם אני מעדיף לעסוק בכל דבר שבעולם, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ולא בהחלטות פוליטיות. אבל הימים אינם כתיקונם, ובעיני זאת החלטה לא טובה. ולא רק בגלל שהיא מתעלמת מחוות דעת חד משמעיות שתומכות במיזם הזה, ומגיעות מגופי ביטחון מובהקים כמו שב"כ ומל"ל, אלא גם מכיוון שההחלטה הזאת מייצגת תרבות פוליטית שכל כולה קריצה לעבר ה"בייס", אותה יישות עמומה שכולם, כך נדמה, שואפים לרצות. הבייס אוהב לראות שנציגיו סותמים לכולם את הפה. הבייס חש סיפוק כשהם אומרים בלי להתחכם את "מה שכולם חושבים" [על החרדים, אם זה הבייס ההוא. או על הערבים, אם זה הבייס הזה].  כששר בישראל משדר שבעיניו "כל הערבים אותו דבר", יש לזה כוח שוק. הרי זה בדיוק מה שאומרים החבר'ה בשולחן של הקבועים מול תחנת ההימורים השכונתית. תן להם אצבע, או מלגת לימודים, והם כבר יקנו בזה חומרי נפץ. כולם עד האחרון שבהם, ויאללה יאללה. ההחלטה של השר סמוטריץ, בעיני לפחות, שוגרה אל עבר מרכז הקלישאה של הבייס, מעל לראשם של הדרגים המקצועיים[-כולם שמאלנים. עד האחרון שבהם] ומאחורי גבה של ירושלים וכל השואלים בשלומה. [יפי נפש מטורללים. כולם]
כתגובה לדבריי, קוראים לא מעטים חשו צורך עליון לנסות להעליב אותי. להשמיץ. לקרוא בשמות. ממש צחקתי כשהדביקו לי "יפה נפש" [נפש מכוערת זה עדיף?]. כנהוג במקומותינו היה להם פחות חשוב להטיל דופי בתוקף של דבריי, ודחוף הרבה יותר לפסול אותי עצמי. הרי ברור שניסיתי להתחנף למישהו. האם אפשר אחרת? הרי איך יתכן שמישהו לא יסגוד אפיים ארצה להחלטה, כל החלטה, של השר סמוטריץ', אלא אם כן מישהו שיחד אותו, או איים על חיי ילדיו?! התגובות האלה הצליחו איכשהו לצער וגם לשעשע אותי. לשעשע, שהרי התגובה הנמוכה הזאת, תרבות ההשתקה, היא בדיוק מה שעמד בלב טענתי. נזכרתי במקרה מלפני שנים כאשר מפגין צרח על השרה דאז לימור ליבנת שהיא אלימה, והיא בתגובה הורידה לו סטירת לחי. הו האירוניה.
מה שציער אותי היתה הנטייה הלא כל כך נבונה להאמין בכוחם של העלבון והקללה. המחשבה הזאת, שאם אני אזרוק עליך את המילים הכי מכוערות שיש לי כרגע בכיס, זה יוציא אותי גדול, עוצמתי ונישא, היא מחשבה, במחילה מכבוד כולכם, מטומטמה ביותר. מה גם שלמרות המאמץ וההשתדלות הניכרת, ברוב המקרים זה נגמר בגידוף גנרי, חד כמו סכין חד"פ, ומרוט כמו השרקן הכי איטי בפינת הליטוף. ובקיצור, אין אפקט ואין תפארת. ובני אנוש שממש משקיעים מאמץ כדי לצאת עלובים... ובכן, זאת תופעה מצערת. 
אוי הבייס. כמי שהתפלל לא מעט בבתי כנסת נוסח אשכנז, אני דווקא אוהב את הביטוי "בייס ישרואל", שהוא הדרך היידישאית לומר "בית ישראל". אבל הבייס הוא לא באמת בית. הבייס הוא מפרק בתים.  
הבית, הבית שלי בכל אופן, הוא ירושלים. מאז תחילת שנות ה-90 אני חי בה והיא חיה בי. באותן שנים ראשונות פגשנו ערבים בעיקר כשהיינו צריכים לטפל במכונית או לקנות בייגל'ה. זרות עמוקה שררה בינינו, ואם הם דיברו מעט עברית, היא היתה כבדה וזרה. בילדותי, רוב הישראלים חששו לשחות לצד ערבים. אני זוכר את הדיבור. אני זוכר אנשים שהרעיון לבלות ב"סחנה" עורר בהם אי נעימות. אני מניח שלא יכולנו אז לחשוב אחרת. היום כל ירושלמי יודע שאנחנו במקום אחר. רופאים ערבים מטפלים בנו, ויותר מזה, בילדים שלנו. והם עושים זאת במסירות, אנושיות ומקצועיות. מדריכה לאמנות ממזרח העיר הדריכה את ילדי בקייטנה שהסתיימה אך לפני שבוע. היא חבשה בורקה, אגב, והיתה נהדרת ממש. בבריכה משגיחים עלינו מצילים ערבים. ומדריכי שחייה מבית חנינא או בית צאפאפה, מלווים את התלמידים הקטנים שמתקדמים לאט עם מצופי הבננה הצבעוניים. גיא בן הינום, מי היה מאמין, הפכה למקום של דשא, ילדים משחקים ואוטו-אוכל. ומה שהכי קשה למבוגרים שבינינו לעכל: מאבטחים ערבים עומדים בכניסות לקניונים ושואלים בעברית עכשווית אם יש לי נשק. כולל כל הדח'קות המתבקשות. חלק מאיתנו מחייכים בפנים. לחלק מתרוצצות בלב מילים, שעדיף שיישארו שם. אבל רובנו מבינים, שאנחנו בימים טובים הרבה יותר. נכון, לא הכל מושלם. רחוק מכך. אבל האומץ להנמיך חשדות ומחיצות, התברר כמשתלם ומבשר טוב. מה גם שהוא נעשה ממקום של ביטחון ועוצמה של בעלי בית נדיבים, וכי אנחנו כאן כדי להישאר.
והיו מגיבים שטענו, בין הקללות, שהביקורת שהשמעתי היא גלותית. בעיניהם האמון הוא מחלה, והחשד הוא בריאות. בעיניהם גישה חיובית ונדיבה היא התרפסות, ובעיניי הטענה שלהם היא הגלותיות בהתגלמותה.  
**
כולם מדברים על הצורך הדחוף במבוגר אחראי ובהידברות. אבל בינתיים שום דבר לא זז. דיבורים רפים כדי לצאת ידי חובה, סביב ט' באב, או לקראת עונת הסליחות שכבר נפתחת, לא מבשרים על שינוי.  
אנשים שאני מעריך מאוד, חוזרים וכותבים שהגיע הזמן לנהל דיון ציבורי מקיף על הזהות היהודית והדמוקרטית שלנו. לפתוח הכל. ולהיות מוכנים לכך שיישמעו הגדרות ל"מה היא יהדות" ו"מהי דמוקרטיה" שיזיזו לנו את הגבינה, ואפילו יעיפו את הסכך. אבל מוטב ודחוף לנהל את השיחה הזאת. 
שתי הערות בנושא: בתחילת תקופת הקורונה זכיתי להשתתף בקבוצה מגוונת שניהלה שיחות זום פתוחות תחת הכותרת "הייעוד המשותף שלנו". חכמי דעת ולב אמרו שם דברים מאירי עיניים, אבל התקשו, כצפוי, להסכים ביניהם על תשובה כלשהי לשאלה שהונחה על השולחן. מה באמת הייעוד של העם שלנו? האם הדבק היחידי שמחבר בינינו הוא אותה "ברית גורל"? כמה מצברים אפשר למלא רק מהאנרגיה של שותפות כמעט אקראית להיסטוריה, שרובה בכלל לא היתה תלויה בנו ושכולנו היינו מעדיפים שתיראה אחרת?
בסופו של דבר רבים מאיתנו הסכימו בחצי חיוך, שזה הייעוד המשותף. עצם הרצון להאמין שיש ייעוד, ושחייב להיות, הוא סוג של ייעוד בפני עצמו. האמונה שבלי ייעוד, החיים עצמם חסרים משהו. וכמובן עצם הנכונות להתווכח מכל הלב בשאלה מהו אותו ייעוד. 
השיחות הזכירו לי סיפור כואב ומעצבן ששמעתי מחבר שלי, שזכיתי והוא היה פעם גם תלמידי. כאמן סיפור וכפעיל בשדולה של מספרים, הוא הגיע למשרד החינוך והגיש תוכנית שתאפשר לתלמידי יב להיבחן לבגרות בתחום אמנות הסיפור בעל פה. המשרד דחה את ההצעה על הסף. "אין על מה לדבר. זה לא יקרה" אמרו לו.
אבל רגע, הוא התעקש. למה במגזר הערבי אפשר להיבחן בתחום הסיפור בעל פה?
-"טוב...זה בתרבות שלהם" כך ענו- בעברית, אנשי משרד החינוך העברי, לאמן סיפור שהציע להכיר באחת האמנויות היהודיות והעבריות ביותר שיש. אולי ה"יהודית" ביותר מכל האמנויות. הנה התברר בשיחה אחת קצרה, ש-א: לא יזיק גם למשרד החינוך לעבור סדרת חינוך. 
ו-ב: כמה דחוף שנשב ונפתח מחדש את שאלות הזהות הבסיסיות ביותר שלנו.

שכונת בייס ישראל

18.08.23 | א' באלול תשפ"ג
בשבוע שעבר מתחתי כאן ביקורת על החלטת השר סמוטריץ' בעניין מזרח ירושלים בתגובה, קוראים רבים חשו
צורך לנסות להשמיץ אותי ולקרוא בשמות הנטייה הזו, להאמין בכוח העלבון והקללה, היא שציערה אותי באמת
אין שום טעם ללכת כאן סחור סחור. החלטת השר סמוטריץ' לגדוע את תוכנית קידום ההשכלה הגבוהה במזרח ירושלים, לא נגועה רק בגזענות או באיוולת. מדובר בהחלטה מופקרת ומסוכנת. ההחלטה למנוע תקציב בן 200 מיליון, שאמורים להכשיר בעברית ישראלית עוד רופאים, עוד מדעניות, עוד צעירים שירימו את מבטם מן הסכסוך והנקמה, אל העשייה והתיקון, היא בעיטה בירושלים. פגיעה מסוכנת בעתידה, ובכל הנסיונות הסבלניים והעדינים – ואין דרך אחרת לעשות זאת- ללוות אותה למקומות טובים יותר. יש משהו חורבני בדרך שבה החלטות כאלה מתקבלות. אחרי שממשלת החלומות על מלא-מלא סיימה לטפל במשילות ובביטחון האישי, בכבישים וביוקר המחיה; אחרי שווידאה שהחיוך של כולנו לא יורד מהפנים מרוב אושר; אחרי שכמעט כל שר הספיק לפרק משהו, משהו שדווקא עבד לא רע, ושלא ברור כמה שנים יקח לבנותו מחדש, ניגש כעת סמוטריץ אל קודש הקודשים של המורכבות הישראלית. כי מה שמסובך בישראל כולה, תמיד מסובך שבעתיים בירושלים. מה שדורש די-9 בישראל, בירושלים תמיד עדיף לעשות עם קלנועית. ומה שמסוכן לירושלים מסוכן פי כמה לישראל. כמה פשוט. ככה מקומם. 
וכן, מדובר בעוד החלטה אופיינית לימים אלו. עוד קביעה שמצפצפת על כל חוות דעת מקצועית, או על האפשרות למבט ארוך טווח. עוד צעד שדוחה בשאט נפש פראי את עצם הרעיון של מקצועיות, ככלל וכעיקרון. שבז לידע ולניסיון המצטבר של אנשי ביטחון, מחקר, או קהילה. החלטה שמתעלמת מהצלחות מוכחות וסימנים מעודדים שבעיריית ירושלים יודעים להצביע עליהם. עוד מהלך שרואה רק אג'נדה. שמוכר עוד נכס בתמורה לתנועת ניצחון לחבר'ה. וי' עקום שנראה משום מה כמו אצבע משולשת. עוד סלפי וקריצה לעבר תחתית הבייס, שנקרצת מעל לראשיהם החפויים של אזרחים שכבר מבינים מי ישלם את המחיר. ולא, אם זה עדיין לא ברור לחלק מהקוראים קשי העורף, אני לא מדבר כאן על שמאל ועל ימין. זה בכלל לא על הפרק. מדובר בניהול כושל ומופקר. הנה בשבוע שעבר, אפילו משה נסים, איש חכם מאחרוני הג'נטלמנים של השמרנות הישראלית ומזקני שבט הימין הקלאסי, חרג מהרגלו וכמעט יצא מכליו מרוב זעם על ההתנהלות הלא מובנת של הממשלה. מי שמקבל החלטות כאלה, לא מכיר את ירושלים ולא מבין את ירושלים. אבל מי שמקבל אותן אחרי כל מה שירושלים עצמה אומרת לו, מסתבר שגם לא כל כך אכפת לו מירושלים. מה קורה פה לעזאזל?
**
אין לי תשובה מקיפה לשאלה שהנחתי כאן בזעף. אבל ניסיוני האישי לימד אותי קצת על  מה שקורה פה בשנים האחרונות. אז הנה משהו אישי: לא אחדש כאן מאומה אם אומר שאינני סלב. אך למרות שסלב אינני, בכל זאת קורה ואנשים מזהים אותי ברחוב. כמה מהם אפילו ניגשים לומר דבר מה. לא מדובר בשיחות נפש עמוקות, חלילה. לרוב זה מסתכם בחצי משפט. לא פעם זו תהיה שאלה רטורית שמישהו צועק מחלון הרכב בלי להמתין לתשובה. וזה מעניין אותי, ואף מעלה את השאלה מה דחוף לאנשים להגיד בחמש מילים? למה הם בחרו דווקא בשאלה הזאת? [ואני לא מדבר על אלו שעדיין שואלים "איפה הקוקו?"] מכיוון שאני כבר כמה שנים טובות על הכביש, אט אט מצטרפים הדברים ומסתמנת מגמה. לפעמים מתקבל מעין ציור, כמו בחוברות הישנות לחופש הגדול, שבהן התבקשנו לחבר מספרים בעיפרון, רק כדי לקבל בסוף איזה ציור מעאפן. ג'ירף שפל צמרת, למשל. 
למרות הפיתוי, לא אדבר כאן על מחמאות ושבחים שמגיעים מדי פעם. על הביקורות אני רוצה להתעכב. אז ככה, בלכתי בדרך לאחרונה, היו כמה פניות דומות, מתרעמות ודי כועסות, שאפשר לסכם אותן במילים:
"למה לא סתמת לו את הפה?!"
טוב, היו גם וריאציות. כמו - "למה אתה נותן לו לדבר?". 
"למה אתה עדין. למה אתה לא מכסח אותם, למה?!".
כמו חלום פרעה גם כאן כל הנוסחים נאספים לכיוון אחד. למרות שבשלב הזה אין לי מושג על מה הזעם. עם הזמן הבנתי שבכל פעם שאני לא סותם את הפה למישהו, אני מאכזב מישהו. אלא שהאיש ברחוב לא טורח להציג את עצמו- למי יש זמן באמצע הרחוב?- ולכן אין לי כל דרך להבין האם כוונתו למרואיין השמאלני או הימני. [ככלל, אני לא מזמין מישהו לראיון כדי לסתום לו את הפה] דבר אחד אני בכל זאת יודע. החבר'ה האלה, שניגשו ברחוב, הם לא מיעוט מבוטל. פיתחנו תרבות שזה כל מה שהיא רוצה לראות, לשמוע ולקרוא. נציגים שיודעים להשתיק יריב. לשתול אותו. ומחמאת כל המחמאות- "תראו, איך הוא עשה לה בית ספר".
העיקר, שתעשה משהו שהם כבר לא יצליחו לקום ממנו. שיגמגמו. שלא יראו את הפנים שלהם יותר. והמגמה הזאת, ההולכת וגדלה, אולי התחילה בתקשורת אבל היא כבר מושרשת בפוליטיקה. ישראלים רבים עוקבים אחרי התקשורת והפוליטיקה, מתוך ציפייה לאפקט הגלדיאטורי, שיש בו קתרזיס לא קטן. הם לא רוצים לשמוע מה יש למרואיין לומר, ובטח שלא להסיק את המסקנות בעצמם. אולי הם לא כל כך סומכים על תבונתם. אולי על יתר המאזינים הם לא סומכים. הם רוצים הכרעה. הם רוצים אותה קולנית והם רוצים עכשיו. לא משנה אם זה ראיון ברדיו, בעיתון או בטלוויזיה. למען האמת זה לא כל כך משנה אם הויכוח מתנהל על במה עיתונאית או בבית הנבחרים שלנו. וכיוון שהגבולות היטשטשו, נראה שזה סוג השיקולים שמדריך ישראלים רבים גם בדרך לקלפי [- ראית איך הוא הכניס לו?!!] מול המיקרופון באולפן או בוועדת הכנסת, הדרישה היא לנוקאאוט. יאללה איתך, סתום להם את הפה כבר. ציפיות נמוכות מהסוג הזה הן בדיוק מה שפוליטיקאים מיטיבים לזהות. והתוצאות בהתאם.
אני מאמין, ואני אומר זאת בכאב רב, שההחלטה המקוממת של השר סמוטריץ היא תולדה של הדפוס הזה. יש כאן שיקול דעת שכל מה שהוא לוקח בחשבון הם התשואות ברוח "איך שתלת אותם" "סתמת להם" וכמובן "עשית להם בית ספר" למרות שבית ספר זה בדיוק מה שההחלטה הזאת לא עושה. לאף אחד. 
לא מדובר כאן רק בטעם רע או בחוסר דרך ארץ. הדפוס הזה, אם אכן תיארתי אותו נכונה, הוא תקלה מסוכנת. הצפנו את עצמנו  בנבחרים שלא מסוגלים לבצע כמעט אף פעם את הצעד הנכון. כי הרי הצעד המנהיגותי הנכון, הוא בדרך כלל זה שמצליח לחבר אנשים ורצונות, ואילו רוח ה"תסתום להם את הפה" מובילה רק להפרדה נתק ושיתוק. ניהול משובח יודע לרתום יחד גורמים שאי אפשר היה אפילו לדמיין אותם מראש פועלים יד ביד, ואילו הדפוס הפסול הזה מפרק על הסף גם את מה שכבר התחיל לעבוד יפה. 
רבים מאיתנו כבר מבינים כמה עבודה עוד מחכה למדינה הזאת בדרך לימים טובים יותר. אחת המשימות היותר דחופות, תהיה להתנער מהדפוס החולה שמלווה אותנו, ולהתחיל לגייס ולטפח מנהיגים שהם אנשי חיבור.

קלנועית במקום די־9

04.08.23 ז' בניסן תשפ"ג
ההחלטה המקוממת של השר סמוטריץ' בעניין מזרח ירושלים היא עוד סימפטום לנוהג שמנחה את מנהיגינו:
הסגידה לבייס על חשבון אחריות ושכל ישר כשנוגעים בעיר הקודש, נדרשים אנשי חיבור עדין - לא ריסוק
בשולי הויכוח המר אפשר להתרשם שחלק מאיתנו כבר החליטו לוותר על מי שלא חושב כמותם. כמה אלפי ישראלים חוזרים שוב לרעיון העתיק, והמטומטם להפליא, של חלוקה למדינות ישראל ויהודה. הם מציגים אותו ב"סטיגידיש" חגיגי, כאילו מדובר בסטארט אפ פורץ דרך, ומעמידים פנים שהם כבר בשלבי התכנון, התשתיות והלוגיסטיקה של הפרוייקט- שעל פי מקורות לא כל כך זרים, דווקא  נוסה בעבר ואף התרסק להפליא. למעשה, הדיבור על כך מעורר בעיקר את הרושם של צורך נואש בהוצאת קיטור וזעם, צורך אנושי ומעורר אמפתיה. רעיון שמצליח לשבור את שיאי האיוולת של תוכנית "יהודה וישראל" הוא מיזם "מלחמת האחים", שיש הטוענים שכבר פרצה. תומכי המיזם לא מפספסים הזדמנות לתקן, לא את המילה "מלחמה" שהיא דווקא בסדר וסבבי, אלא את המילה "אחים". אם היה לי שקל על כל "אנחנו לא אחים" שנאלצתי לקרוא בגל החום האחרון, אני מניח שהייתי מחליף סוף סוף את המזגן המתפגר.
גם חסידים זהירים יותר של גישת ההכרעה וההכנעה, מסיימים לרוב את המונולוגים הנחרצים שלהם בניגון שאומר, שכל השאר יכולים מצידי "ללכת לעזאזל", "לשתות את המים של עזה", או "לקפוץ לי עד מחר". כדי להגיע לתמונת עולם כה מורכבת ונבונה, הם מבצעים מהלך די פשוט. צובעים את כל המחנה הנגדי על פי הציטוט הכי מכוער, מהסרטון הכי אלים, שמישהו שלח להם. זהו! הם אומרים לעצמם. הנה פרצופם האמיתי. של כולם. למרות שהם יודעים שהכי מכוער הוא אף  פעם לא הכי אמיתי. זה נכון לכל אדם, ובטח נכון למחצית מהעם הזה והמדינה הזאת, שהם שניהם פלא ונס גדול. 
תיכף אספר כאן סיפור קטן על מפגש אקראי עם בן אדם, סיפור שלי לפחות מזכיר למה אני לא רוצה לוותר על אף אחד. טוב, נו, כמעט על אף אחד. אבל לפני כן חשוב לי לומר משהו נוסף על אופציית מלחמת האחים. מלחמת אחים היא לא אופציה. לא רק בגלל שזה רעיון עוועים מחריד. אלא גם ובעיקר בגלל שזה רעיון מגוחך. איך אני יודע? ובכן, אני מתגורר בשכונה ירושלמית, שבה חיים זה לצד זה האנשים שהכי תומכים בממשלה הנוכחית, ואלו שהכי מתנגדים לה בעולם. חלקם חיים באותו בית, ואחרים חולקים לפחות חדר מדרגות. אילו היתה פורצת, חלילה, המלחמה הזאת. אני יודע בדיוק איפה היא היתה פורצת. אצלנו. ממש מול חלוני. בשכונה שחלק ממנה הוא מעוז מובהק של הימין הקלאסי. חלק ממנה הוא מולדת המאבק של "הפנתרים השחורים". רבים מתושביה הם דתיים שקופים וחובבי הידברות ורצף, שאם זה רק היה תלוי בהם, ראש ממשלת ישראל היה כבר מזמן חילי טרופר. ולצידם שמאלנים ירושלמיים של פעם שעדיין לובשים את אותו סוודר ומאמינים שאלי בן רימוז' ועלי עות'מן עדיין בהרכב הפותח של "הפועל", אבל בכניסה לבניין שלהם יש דווקא גראפיטי של "לה פאמיליה". כל אלו חיים אצלנו ביחד. מנופפי מלחמת האחים מתגוררים, כמה מפתיע, בסביבות אחרות. הומוגניות כמו הפגנה. זה ממילא לא יקרה אצלם. אצלנו זה אמור לקרות. ברחוב שלי. בין המכולת של שבי, לגינת המשחקים שבה התפללנו בימי הקורונה. מטרים ספורים מהבית. אלא איפה?! אנשים לא אוהבים לנסוע רחוק סתם כך, ולהיתקע בפקקים בשביל מלחמה, זה באמת קצת מטופש. נכון, תהיה בעיה להכניס כוחות כבדים למערכה, כי אף פעם אין אצלנו חניה. אבל בכל הנוגע ללוחמה קרקעית, רגלית, פנים אל פנים, בסגנון הישן והמבוסס נשק קר, נדמה לי שאני יכול לסמן את שטחי הכינוס, עמדות התצפית. שטחי האש ועמק הבכא. וכתושב יישוב עימות, ואולי אפילו עוטף-משהו, אני יכול לדווח שאנחנו ממש לא שם. לא כי אין מתח. ולא כי אנשים לא מטריפים זה את זה בדעות שלהם, ובחוסר החיבור למציאות של הטיעונים שלהם. מתח גם מתח, ומטריפים גם מטריפים. אבל רוב רובנו מעדיפים להישאר ביחד מאשר לנצח, להכניע ולהכריע. רובנו לא מוותרים על אף אחד [טוב. כמעט אף אחד] ומעדיפים פי כמה לשמור על הבית והקהילה מאשר לצאת צודקים. ואפילו צודקות
**
פגשתי אותו בקיבוץ בצפון. המשפחה עדיין נמנמה לה את הבוקר ויצאתי להביא שוקו ולחמניות מהמינימרקט המקומי, שבטח קוראים לו שם הצרכניאדה, המרקו-ליפט או הכולבולית. מה יהיה עם הקיבוצניקים והשמות שהם נותנים לחנויות שלהם... הוא ואני קצת מכירים אז ניגשנו לשאול מה שלומך, וכעבור רגע הוא סיפר לי על אישה צדקת ששינתה את חייו.
כאישה צעירה היא התקשתה להביא ילדים לעולם. ייסורי העקרות הובילו אותה אל הרב אויירבך בירושלים, והיא בכתה והתחננה שיעשה משהו. התשובה של הרב הממה אותה. הוא הזעיף פנים, ואמר שהקדוש ברוך הוא לא חייב לה שום דבר. שום דבר לא חייב לך. היא קמה, קצת המומה מן הסתם, ופנתה לצאת. כשידה כבר על ידית הדלת, היא שמעה שוב את קולו של הרב שהיה הרבה יותר רך לפתע. "הוא באמת לא חייב לך כלום" הוא אמר "אבל אם גם את תעשי דברים שאת לא חייבת לעשות, אז מי יודע? אולי זה יגרום גם לו להתאמץ..." 
זהו זה פחות או יותר. מאותו רגע האישה התחילה להתנדב במחלקות הילדים הכי קשות בבתי החולים. יום יום היא שם, במה שהפך להיות מפעל חייה. וכן, ממש לאחרונה היא חיתנה את הבן הכי קטן שלה. את כל זה אומר לי הקיבוצניק, בלי להוריד את היד שלו מזרועי, כאילו הוא חושש שאני אמלט לרגע ואפספס משהו מהסיפור. אז הרב אויירבך שינה לאישה הזאת את החיים, ששינתה את חייהם של ילדים רבים. והסיפור על כך שינה את חייו שלו. למשל, ברגע שהקיבוץ החליט שאחד מזני התמרים שהוא מגדל, איבד רווחיות, החליט החבר להציל את המטע הזה מכריתה. "ביקשתי שיתנו לי להמשיך לטפח אותו בזמני הפרטי, וכל היבול ילך לצדקה. אם הרשתות הגדולות רוצות רק "מג'הול" שיהיו בריאות, אז ה"חדראווי", שהם תמרים למביני-עניין, יילכו לילדים שאין להם. רוצה קילו?"
הייתי בטוח שהוא סיים. היה באמת מרגש, וטעים. אבל ידעתי שהילדים רעבים ומחכים ללחמניות שלהם. ניסיתי להתנתק ולחתור לקופה.
"תשמע משהו" הוא הוסיף "בימים האחרונים אני אומר קדיש. על חופני כהן. כן כן הזמר. אתה מבין, לפני שש שנים תרמתי לו כליה, זה הפך אותו לחלק ממני ממש. ועכשיו כשהוא נפטר, אני מרגיש  שמשהו בתוכי חסר. מצד שני אני יודע שבשש השנים האלה הוא ראה חיים, היה בחתונות של הבנות שלו. הוא ממש זיכה אותי, אז אני אומר קדיש על חופני. אתה מכיר אותו, כן?"
אז תגידו לי אתם, מי האידיוטים שהחליטו לוותר על העם הזה? ואיפה, בין השכונה של חופני לבין מטעי התמרים בעמק, יעבור לדעתם קו הגבול?!

שכונת חיים

04.08.23 | י"ז באב תשפ"ג
מלחמת אחים היא לא אופציה. איך אני יודע? אני מתגורר בשכונה ירושלמית, שבה חיים זה לצד זה שני
קצוות פוליטיים מנוגדים אילו היתה פורצת, חלילה, המלחמה הזאת, היא היתה מתחילה אצלנו
פוליטיקאים טעו, היטעו, ועוד יטעו. הם עשו זאת, ועושים, בשוגג ובמזיד, מתוך תחכום או איוולת. הם בני אדם בסך הכל, הפוליטיקאים. גם המעט מתוכם שיש בהם שמץ של מנהיגות. הם בני אדם, והם טועים ומטעים, ובניגוד אלינו גם לא משלמים מספיק על הטעויות. זו דרכו של עולם, וזה אפילו לגיטימי במידה כלשהי.  
אבל יש טעויות ששווה להתעכב עליהן. לא כי הן גורליות במיוחד, או אדירות ממדים, אלא כי אפשר ללמוד מהן משהו. כי בואו, הפוליטיקה שלנו לא עובדת. הקלקול הוא באשמתנו -הבוחרים. אנחנו לא עושים עבודה מי-יודע-מה. לא מאחורי הפרגוד, וגם לא אחר כך. העובדה היא שהמצביע הישראלי רוב הזמן מאוכזב. המערכת אם כן מקולקלת, ומי שגדל בבית חקרן מכיר את המנהג היפה, שאם שעון מתקלקל, טלפון, או כל מכשיר, מייד מפרקים אותו , ומנסים להרכיב, ובעיקר לומדים משהו. בימים אלו קלקולי הפוליטיקה הישראלית מובילים את החברה שלנו לאחד הפרקים הקשים וחסרי המוצא בתולדותינו. אז חשבתי שכדאי, כשירות לציבור, לבחון כמה טעויות טריות. והנה אחת כזאת, והיא ממש קטנה. בתחילת השבוע קרא ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, לעצור מייד את החקיקה, ולחדול מאיומי הסרבנות, לפני שייחצה ה"קו האדום", כלשונו. למותר לציין שיוסי כהן לא חשוד כאיש שמאל, או כאנטי-ביבי. לפחות לא עד לרגע זה. הוא גם לא חשוד כחובב דרמות מיותרות. הוא יודע כמה דברים שאנחנו לא יודעים, ותמונה רחבה למדי פרושה לנגד עיניו. אני מאמין שיוסי כהן דיבר בכנות ומתוך דאגה.
בתגובה לדברים האלה, קבע השר ישראל כ"ץ ש"אין הבדל בין שיקול הדעת של ראש המוסד לבין שיקול הדעת של כל אזרח מתל אביב או שדרות". כך לפחות פורסם. וזאת תגובה שנראית מבחוץ ממש כמו אמת לאמיתה. היא היתה אמת, אילו ישראל כץ היה נשאל על שיטת הבחירות שלנו. אבל הבחירות התקיימו די מזמן, ולא עליהן נשאל השר כץ. הוא נשאל לגבי חוות דעת, ותמונת מצב. והתשובה שלו, אני מאמין, נאמרה בחוסר כנות. חבל. כנות היא בדיוק מה שחסר כדי להרגיע מעט, ואילו חוסר כנות היא כרגע מכת מדינה שמכרסמת כמו עדת טרמיטים ביסודות האמון שאמור להדביק אותנו כחברה. 
בניגוד לפתק ההצבעה, חוות הדעת של יוסי כהן איננה שווה לחוות הדעת שלי או של מויש'ה זוכמיר. כשיוצא אדם משיחה קשה עם הרופאה, כדאי מאוד שהוא לא יפזם לעצמו שבשורה התחתונה אין הבדל בין חוות הדעת הרפואית לבין עמדתה האישית של השכנה ממול. האם אני אומר כאן משהו שהשר ישראל כ"ץ לא מבין מדעתו?! אז למה, ואת מי, הוא מנסה להטעות?
תשובתו של השר כץ מבהירה למה יש יסוד חזק כל כך לטענה שהממשלה הנוכחית מתייחסת בזלזול רשלני לדרג המקצועי. לחשיבותה של מקצוענות בכלל. אבל התשובה האומללה והתמוהה הזאת עושה עוד דבר. היא חוזרת לפזמון, שהפך למנטרה שהפכה לטיק – הנפנוף בתוצאות הבחירות כאילו הן רישיון בלתי מוגבל ואינסופי לביצועים גרועים.
המתמטיקה של רוטמן, כמשל. כששמחה רוטמן מגיע למסקנה שכל משתתפי המחאה ברחבי הארץ הם אותם מצביעי מרצ שלא עברו את אחוז החסימה, הוא מזכיר לי בעיקר את התצפיתנים מלבנון שנהגו לדווח מדי בוקר, על גזרה שקטה ואפס אירועים, בלי שהם טרחו להוציא את הראש משק השינה. גם כאן ההטעיה מתחזה, באופן מסורבל משהו, לסוג של אמת. דמיון מספרי כלשהו בין משתתפי הפגנה לבין סך הקולות שנרשמו לזכות המפלגה הכושלת של זהבה גלאון. וגם פה, כמה מעניין, יש התעקשות לחזור ולהזכיר את תוצאת הבחירות, במקום להגיש דין וחשבון על טיב הביצועים, וההישגים בפועל. ואלה מזכירים בית לא מתפקד.  
כבר כתבתי כאן לפני חודשים שיש משהו באוויר שמזכיר זוגות לפני גירושין. מי שמכיר הסכים בצער. מי שלא, אני לא מאחל לו. בתים לקראת גירושין, במקרים רבים, מנוהלים פשוט גרוע. מרוב התעסקות בסכסוך, שוכחים להכין סנדביצ'ים לילדים או לקחת אותם לרופא. להכין תחפושת לפורים, להשקות עציצים או לנקות את המקרר. בחודשים האחרונים המדינה פשוט לא מנוהלת. נכסים שנבנו כאן בעמל של שנים, בסבלנות ובכשרון, מתפוררים לנגד עינינו. במצב שכזה למי אכפת מי צודק?
אחד הדברים שיכולים להציל בתים כאלה מחורבן, הוא כנות. האומץ לחזור לדיבור פתוח וישר, שכולל פחות התנצחות ויותר הקשבה. והכי קשה - נכונות להודות בטעויות, גם באלה שמכסות את פניך בכלימה. אלו דברים שיכולים להציל את הבית על יושביו. כנות יכולה להיות הדפיברילטור של יחסים עגומים, גם בדקה ה-90 וקצת לאחריה. ובדיוק לכן היה עצוב כל כך לראות שגם ברגע הזה, רגע רועד מאין כמותו, נבחרינו ממשיכים לירות את התשובות המתנצחות, העקרות, הקטנוניות. אבל אין להאשים אותם. אנחנו הבוחרים הבאנו זאת על עצמנו. אנחנו ולא אחר, הענקנו את כל הסיבות להאמין, שככה אנחנו מבסוטים מהם. ככה אנחנו רוצים. 
**
הנה רגע של כנות שאני מצפה לה. בכנסת הקודמת מיהר ח"כ שיקלי ופרש ממפלגתו של נפתלי בנט, ברגע שהתברר הרכב הקואליציה. בנט הבטיח ימין, ולא עמד בהבטחתו. שיקלי אמר עד כאן!! והקדים לשרטט את סימני הקריעה שהלכה והתרחבה עד ששמה קץ לממשלת לפיד בנט. גם מי שלא אהב את הצעד הזה, היה חייב להעריך את היושרה של שיקלי. אבל זמן לא רב חלף, ושיקלי הוא שר מטעם הליכוד. מפלגה שהמחויבות שלה לליברליות רשומה לא רק באות ל' של הפתק "מחל", או בהרכב המצביעים שלה, אלא גם בכך שאדם כמו שיקלי, יהודי לא אורתודוכס, יכול למצוא בה את מקומו. והנה קמה קואליציה, שמעולם לא היתה אנטי ליברלית כמותה. ושיקלי, מה אתו? או כמו שהיה כותב זאת ג'קי ג'קסון ז"ל בציור השבועי לילד "עזרו נא ילדים יקרים, למצוא את היושרה של איתן" 
**
יש תופעה שנקראת "בדיחות אבא". מדובר בבדיחות, לא מאוד מצחיקות ובכל זאת לא איומות ממש, שבתקופה מסוימת אבי המשפחה נטה לספר אותן קצת יותר מדי פעמים. נרשה לעצמנו לשער, שאולי אף ניסה לספר אותן לא פעם מול מחאות קולניות שתבעו ממנו לחדול. לספר משהו אחר, למען ה'. או פשוט לשתוק. אבל אז חולפות השנים, אבי המשפחה מזדקן מאוד, או שהוא מסתלק לבית עולמו, ופתאום הבדיחות האלה חוזרות לשיחות המשפחתיות. עכשיו הן כבר כמעט ולא מצחיקות איש. הן הופכות למין אבני זיכרון, או פתגמים עתיקים שמכילים איזו חוכמה נשכחת.
למשל הסיפור שאבא שלי מאוד אהב, על ההוא, בואו נקרא לו זלמן, שהשתחרר מבית משוגעים, כמו שקראו לזה פעם. זלמן מקבל אישור חגיגי בחתימת הפסיכיאטר ומנהל המוסד, והוא עוטף אותו בזהירות ושם בכיס. כל אדם שזלמן פוגש ברחוב, הוא ניגש אליו מייד בפנים צוהלות ושואל "תגיד, אתה נורמלי?"
הבן אדם קצת נבוך. בכל זאת. איזו שאלה. "נו, כן" – הוא אומר לבסוף "אני חושב שאני די נורמלי"
אהה! – חוגג זלמן- "אתה חושב!! אני, יש לי אישור חתום!"
לא יודע למה. אבל בכל פעם שחברי הממשלה חוזרים לנופף במספר 64, אני נזכר בזלמן ההוא.

כמו בית לפני גירושין

28.07.23 | י' באב תשפ"ג
התגובה האומללה של השר ישראל כ"ץ לאזהרות ראש המוסד לשעבר היא המחשה לקלקולי הפוליטיקה שלנו: זלזול
בדרג המקצועי וטעויות מתוך איוולת ודי לנפנף בתוצאות הבחירות, כאילו הן רישיון בלתי מוגבל לביצועים גרועים
הימים ימי בין המצרים, על הלוח ובעיתונים, ברחובות ובלב. וכיוון שלא דחוף לי דווקא בימים אלו להגיד משהו פוליטי, לתפוס צד ולהכניס אצבע כנהוג במקומותינו, חשבתי להפנות את המבט מעט הצידה, אל אחת הזירות הישראליות התוססות והייצוגיות ביותר – הכביש. זה לא סתם שדווקא פה פרחה תרבות הסטיקרים, וזה לא מקרי שכל ההפגנות שואפות לחסום כביש ראשי. הכביש בישראל, כמו הרכב, מעולם לא היה סתם אמצעי להגיע מפה לשם. בסיפור שלנו, הוא תמיד מחזיק מעמד סמלי. עם דרכים מיתיות כמו כביש הסרגל ודרך בורמה, ושירים כמו "דרך הכורכר", "סע לאט" ו"על כביש החוף" תמיד היה שם משהו גדול מהחיים. בשום מקום אחר אנשים לא יחתכו אתכם כמו שהם יעשו את זה על הכביש, ובשום סיטואציה אחרת הם לא יגיבו קשה כל כך על הערה פשוטה, כמו שהם יגיבו כשהידיים על ההגה. מתוקף החיים עצמם, אני מוצא את עצמי לא מעט על האספלט המקומי. על דו גלגלי, ועל ארבע. נוסע לעבודה, אוסף ילדים, ממהר לפגישות; מחפש את החניה האחורית של היכלות תרבות נסתרים בפריפריה. מתוקף המזל שבאתי אתו לעולם, כל מה שיכול לקרות לבן אדם, קורה דווקא לי. כך הופכים להיות מספרי סיפורים. אמרו לי פעם שלא טוב להחזיק סיפורים כאלה בבטן, אז הנה לפניכם לקט טרי, ממש מן הימים האחרונים של "בא בטוב" בדרכים.
**
נסעתי לאשדוד, עיר שאני אוהב במיוחד. אין לי הסבר מוצלח לכך, אבל חופי אשדוד יפים מאוד בעיני, ההתחדשות של העיר הזאת מרגשת אותי, והאשדודים עצמם צובטים משהו בלבי. מיותר לציין שגם את הדרך לאשדוד אני אוהב. מה אני לא אוהב? לא אוהב נהגים שלא מכירים בעניין הזה שמכונה "זכות קדימה". אמנם אני נוסע למקום אהוב, אבל את אשתי והילדים אני אוהב קצת יותר, ודי חשוב לי לשוב אליהם בסוף היום, ואם אפשר אז בחתיכה אחת. אז הנה אני נוסע אשדודה, ובאחד המחלפים עולה מימיני משאית קירור לבנה גדולה. כמה גדולה? מספיק כדי שעניינים פעוטים כמו זכות קדימה, מכוניות משפחתיות, או נהגים כמוני, יהיו בעיניה כאין וכאפס.
נהג המשאית לא חשב אפילו ללטף את דוושת הבלם שלו. למה שהוא יעשה דבר כזה?! אז מה אם הוא זה שמגיע מהצד ואמור להשתלב? הוא דהר קדימה עם דחיפות מרפק לשמאל. ג'נטלמן אמיתי. נבהלתי, צפרתי, וויתרתי. כמו שרובכם, אני מניח, הייתם עושים. ואז ראיתי שבאחוריים של המשאית הלבנה, מודפס שם של חברת הקייטרינג שהמטורף שלפני מוביל את מוצריה לעבר איזה לקוח, או כמו שזה נראה יותר- נמלט מאיזה לקוח זועם. מספר טלפון הופיע שם, ולכן בעצירה הראשונה חייגתי אותו.
"קייטרינג זה וזה" ענה לי קול מחוספס.
-	תגיד יכול להיות שיש לכם כרגע משאית על הדרך לאשדוד?
כי רציתי להגיד לך שהוא נוסע כמו קילר. 
-	אה, וואללה? תגיד תודה. זה אני, והייתי צריך להוריד אותך מהכביש.

התשובה, אני מודה, הממה אותי. כולנו עושים טעויות פה ושם. כולנו עשויים לסחוב משהו שיחבוט בשיקול הדעת שלנו, ויעשה בו שפטים. באמת שזה קורה. זה פחות או יותר המצב שבו אנשים מתנצלים. אבל התנצלות לא עלתה על דעתו של מוביל המזון.
-	באמת? כך היית צריך? – אין ספק שהאיש הצליח לעורר אצלי המון שאלות- ומי, למשל, היה מגדל את הילדים שלי החל מהרגע שבו הורדת אותי מהכביש, כמו שהיית צריך? אתה, אדון קייטרינג?  ומה גורם לך לחשוב, דוקטור, שכולנו עולים על הכביש כדי לשקם איזה גבריות אבודה? אתה מבין, שרובנו בסך הכל רוצים להגיע לאנשהו, ובעיקר הביתה?
את שיחתנו הלבבית סיכמתי במילים "תשמע חבוב. אם אתם מבשלים כמו שאתם נוהגים, אז שנהיה בריאים כולנו". וההחלטה שקיבלתי לא לפרסם כאן את שם העסק, הייתה אחת הקשות שקיבלתי לאחרונה. כך או כך, מאז אותו אירוע אני משתדל לאכול רק דברים שבישלתי בעצמי. 
**
בשבוע שעבר אספתי את הילד מהקייטנה על הקטנוע. החום היה כבד, ושמחתי להגיע כבר אל רחובנו הצר והחד סטרי. לפנינו נסע רכב הסעות, מין מיניבוס שתפס את כל הרוחב הפנוי בין טורי המכוניות החונות. לפתע נעצר הרכב והחל לנסוע לאחור. ולעברי. הילד ישב מאחורי, ולא היה לי לאן לחמוק. הייתי בטוח שיש לנהג מצלמת רוורס כלשהי, אבל לתדהמתי הוא המשיך ונסע לאחור ולא ראה כלום. לרכבים דו גלגליים אין הילוך אחורי, כידוע, וזה היה מלחיץ. סיוט למען האמת. צפרתי וגם צעקתי, אבל בחום הזה, תא הנהג היה מבודד וממוזג היטב, והוא לא שמע כלום. לא ידעתי באיזה שלב אני אמור להעיף את הילד מהקטנוע ולצעוק שיברח הצידה. אך בינתיים עברו במקום כמה הולכי רגל שהבחינו במתרחש, והם אלו שעצרו את רכב ההסעות, ברגע שבו הפגוש האחורי שלו כבר ישב על הגלגל הקדמי שלי. והנה אני יושב וכותב את הדברים האלה, מה שאומר שהאירוע הסתיים בשלום, השבח לאל ולשכנים הטובים שלנו.
אבל לא על זה רציתי לספר פה, אלא על העובדה שרגע אחרי שנכנסנו הביתה. התחבקנו ושתינו משהו קר, הגיע הנהג אל ביתנו, מבוהל ונרעד. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. למרות שלא נגרם שום נזק הוא התעקש להשאיר פרטים, ולוודא שהילד בסדר, ואני בסדר. ואני לא יודע כמה זה רלוונטי, אבל הנהג הזה לא היה יהודי, אלא תושב אחד הכפרים הסמוכים לירושלים. ואני מתכבד להודות שהיה שווה לחוות את רגעי הסיוט המלחיצים מאחורי הרכב שלו, כדי לזכות להכיר את האיש הנחמד והלבבי הזה, שהזכיר לי שעל כל אירוע מחרפן במדינה הזאת, יש איזה ארבעה חמישה, או עשרה, שפותחים לך את הלב.
**
כחלק מאירועי יום הנישואין העשירי, פינינו איזה בוקר והלכנו לעשות טסט לרכב. רק אנחנו שנינו. העוכרת ואני. אחרי הכל מה רומנטי יותר מלשבת בשניים, להמר האם גם הפעם ישלחו אותנו לחדש לוחית רישוי, ולאחוז ידיים בזמן שההוא מהבור צועק לך לשחק עם ההגה או למשוך את מה שבירושלים קוראים לו "אמברקס" [באמת לא להאמין שהבריטים שלטו פה פעם] – כאלה אנחנו. רומנטיקנים
והנה בסוף המסלול המענג. אחרי שמשכנו, הירמנו, הבהבנו, ולחצנו, ואף צחקקנו כנהוג, בזמן הניתור לאחור של בדיקת הברקסים, התברר לתדהמתנו שאין יותר מדבקות בסוף.
זהו. המדבקות העגולות שנדבקות מבפנים, אינן עוד. ככה במהלך חד צדדי וללא כל הסכמה, נתלשו מחיינו עוגן ונחמה, הרגל אהוב ותבנית נוף. צל"ש הטסטים, הנשימה לרווחה, ועיטור ההצטיינות השנתי. מתו המדבקות ולא ישובו. ומה הלאה? על מה עוד תניף הקידמה האכזרית את חרמשה? הילדים לא יקבלו יותר הפתעות בתום טיפולי השיניים? תבטלו את האפיקומן בפסח? לא יחלקו יותר טרופית בתרומות דם? קבצני הצמתים יעברו לכוסות רב פעמיות?! חד משמעית- הגזמתם!!
ולגבי לוחיות הרישוי! הנה טיפ לקוראי "בא בטוב": בדרככם אל מכוני הרישוי לרכב, קחו עמכם לורד שחור. טוש. שפופרת צבע או קסת דיו. לא מדובר בכסף גדול, אבל הסיבוב שעושים עלינו עם הלוחיות, חייב להסתיים.

בדרך כל הארץ

21.07.23 | ג' באב תשפ"ג
שתי תקריות מלחיצות בכביש איימו לקצר לאחרונה את הפתיל היקר של חיי אבל בעוד האחת הרתיחה אותי,
מהשנייה דווקא יצאתי מעודד וידעתם שבמכוני הרישוי נפרדו מהאביזר הכי נחשק על הישראלים?
יום אחד יצאתי לחצר לקטוף שניים שלושה לימונים, וגיליתי שמישהו הקדים אותי. זה היה לפני מספר שבועות, ועץ הלימון שלנו, שהיה עמוס פרי, נבזז באופן יסודי. הגנב הגיע בעיתוי מושלם, שייחנק אמן,  ומילא כמה ארגזים בפרי עסיסי ויפהפה שאפשר למצוא רק בגינות ביתיות אוהבות. עמדתי שם אובד עצות ומתוסכל. מעט הפירות שנותרו על העץ, היו מצ'וקמקים במיוחד או גבוהים במיוחד וזהו. לא היה הרבה מה לעשות לגבי זה. "איזה מזל" אמרתי לעצמי "איזה מזל שלא תפסתי אותו על חם"... הרי הייתי מסוגל, לך תדע, לזרוק עליו מעדר.  או מה שיש שם בין הלימון ללואיזה. לאט לאט התגנבה לליבי מין בושה קטנה והיא נזפה בי נמרצות, כמו איזו מהדורה מקומית של גרטה.
איך אתה לא מתבייש, פריבילג מפונק. עושה עניין מעץ לימון שהוא מגדל בחזית הבלוק העירוני. ובשביל מה? בוא! בשביל לטפח את האשליה הכפרית, תכל'ס. איזה דרמות, מי ישמע.
האמת היא שהתכווצתי. איפה אני ואיפה החקלאים האמיתיים שמפעל חייהם נשדד בן לילה. היה עדר ואיננו. היה ציוד השקיה, טרקטורים, שדה תירס. גידולים וציוד שהזורעים בדמעה גם לקחו עבורם הלוואות ענק, מתוך אמונה שאפשר יהיה להחזיר אחרי שיקצרו ברינה. והנה, בבוקר ארור אחד, הם עומדים מול החורבן שלא ברור איך יקומו ממנו, וכרגע הם נסערים מכדי להתחיל ולחשוב על זה. איך אני לא מתבייש באמת. 
אבל, המשכתי להרהר, עובדה היא שלולא העץ הצנוע שלי, והביזה היסודית שעבר, לא הייתי מקדיש גם את המחשבה הזאת על הפשיעה החקלאית. מחשבה, שליוותה אותי ימים ושבועות לאחר מכן ומלווה אותי עד עכשיו. חשבתי לעצמי שאילו עבריין חקלאי היה פוגש בבית המשפט בשופט שמכיר את ההרגשה, ולו דרך עץ פרי אחד אהוב, הוא היה סופג מן הסתם את העונש ההולם. אילו המתינה לו על כס המשפט, אישה שלפני ואחרי העבודה, יש לה בגינה עץ לימון, או מנגו, או סתם שסק, שהיא יוצאת אליו מדי בוקר לשאול מה שלומו ומה חסר. לדשן אותו, לגזום בעדינות, לסלק טפילים ולעקוב בגאווה אחרי התפתחות הפירות הקטנטנים, עד שלילה אחד... נו, אתם מבינים כבר. ובכן, יש תחושה שהיינו פוגשים פחות גזרי דין מקוממים, ורחמנות שאיננה במקומה. ומה שנכון לגבי עבריינות חקלאית נכון לגבי עבירות אלימות ומין, ובקיצור, חשבתי לי בזהירות ובלי להיכנס לשום ויכוח, שאילו היינו פותרים את בעיית הייצוג והגיוון של השופטים שלנו, לא היה באמת כל צורך לשנות את עילת הסבירות. 
יש לי עוד הרבה מה לומר על עץ הלימון ועל הגנב ההוא. אבל בשבוע הזה, חשוב וגם דחוף לקרוא לכל מי שעדיין מסוגל לשוחח, כל מי שלא התמכר לשנאה ולבוז, כל מי שמצליח לכבד את דאגתו של האחר, גם אם הוא עצמו מעולם לא הוטרד בה.
לכם, חברים יקרים, אני קורא. ברגעים אלו היכולת לשוחח, להקשיב ולהסכים, היא כוח-על נדיר שעשוי להציל את המולדת. צאו והתייצבו. ניפגש. 
**

שבועיים אחרי שנחתנו בביתנו החדש, זה שאנחנו חיים בו עד היום,  נפטרה אמי. תשע שנים חלפו מאז, מהירות כמו הזמן, ועם הכניסה לשנתי העשירית כיתום, מתבשלות אצלי כמה מחשבות.
כשקמנו מה"שבעה" חשתי שאני חייב להעסיק את גופי בעבודה מפרכת. יצאתי לחצר הקטנה והמזעזעת שבחזית וניסיתי להבין מה אני רואה. הכל היה מלא בפסולת בנייה. זה נראה כאילו כל קבלן שעשה איזה שיפוץ בשכונה החליט לזרוק את השאריות שלו בחצר המסכנה הזאת. את כל העצב, הצער והגעגוע זרקתי לתוך העבודה. ימים על גבי ימים חפרתי ופיניתי שאריות בטון ושברי לבנים, חתיכות פח ופגרי צנרת. נשארו לי ימים ספורים עד לשנת השמיטה, אבל נתתי את הלב, וכשנכנס ראש השנה, כבר עמדה שם גינה שאימא היתה ללא ספק אוהבת. עם ערוגת עשבי תיבול, שיחי יסמין וורד מטפס, וגולת הכותרת – עץ הלימון שחלמנו שיום אחד נוכל לקטוף ממנו ישר מחלון המטבח. אימא תמיד רצתה לימון, אבל איכשהו הלימון שמכרו לה, התעקש לתת קלמנטינות. 
בשנים האחרונות לחייה, החריבה מחלת הפרקינסון את שאריות התפארת שהיתה באימנו. מדובר במחלה ארורה ומכוערת, שמחללת את צלם האדם ומפרקת משפחות. זה שובר את הלב לראות אדם שהמחלה הפכה להיות חלק מרכזי, לא רק בדאגות היומיום, אלא גם בזהות שלו. מה שבעבר היו עבורו המקצוע, המשפחה והסיפור האישי, מומר- אם לא נזהרים- במחלה. שהיא חתיכת כותרת צהובה של עיתונות זולה. 
כשאדם חולה הולך לעולמו, האבל מתערבב עם תחושה מסוימת שיתכן והחולה נגאל ממה שעוד עלול היה לחכות לו. ואולי גם המשפחה שמסביב תוכל לנשום לרווחה. כשמנסים לארגן את הזיכרונות מתברר לפתע שאנחנו זוכרים בעיקר את מה שטרי. את השנים האחרונות. את האם החולה. לפתע מתברר כמה קשה המשימה להזיז את המחלה הצידה ולזכור את האיש או האישה כפי שהיו במיטבם, כשהם היו מי שהם אהבו להיות ומי שאהבנו אנחנו. צריך לחפור לעומק, לפעמים בידיים חשופות, ולפנות עגלות שלמות של לכלוך. וזאת היא עבודת פרך קשה הרבה יותר מהמשימה לקחת מגרש של פסולת בניין ולהפוך אותו תוך שבועיים לגן פורח.
יום אחד אמא פתחה את הדלת כדי לבקש משהו מהשכנה בשביל התינוק, והדלת נטרקה מאחוריה. אחי התינוק ישן בשלווה והכל היה באמת בסדר, אבל היא היתה חייבת להיות לצדו, ואי אפשר לשכוח איך עמדתי שם עם כל השכנים בדשא הקטן שמול הבלוק, וכולנו הרמנו את המבט וצפינו כמו בקרקס באמא שיוצאת מהמרפסת של השכנה, ועוברת לאורך הקומה הרביעית עד למרפסת שלנו, שהיתה פתוחה, ברוך ה'. הזיכרון הזה יקר לליבי, והייתי צריך לעבוד כדי שישוב אלי. אני זוכר את הדממה כשאימא ביצעה את המהלך המסוכן. ואני זוכר את מחיאות הכפיים ושאגות ה"בראבו" כשהיא דילגה פנימה מעל המעקה. ואיך היא חזרה לנופף לקהל, רק אחרי שכבר חיבקה את התינוק, שלא הבין על מה המהומה. כשאני חושב על מילים כמו "הורות" ו"אחריות" אני חוזר להרים מבט מהדשא ההוא אל המרפסות של קומה ד'. 
**
כששואלים אותי איך אתה מגדיר את עצמך. האם אתה דתי? מסורתי? אורתודוכס? אני עונה לא פעם שאני יתום. אכן, בשנים האחרונות היתמות הפכה להיות חלק מהזהות שלי. כלומר, כשאני בצומת של התלבטות, כבר אין לי הורים להטיל עליהם את האחריות, להאשים אותם, או לתת בפניהם דין וחשבון. כיתום וכאבא, האחריות היחידה שלי היא מול הילדים, עולמם, טובתם, ועתיד הדור שלהם. יש משפט נהדר שכמו כל היהודים המתפללים אני אומר מדי בוקר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך", אבל מאז שאני יתום, הפסקתי להיות ה"בני" שבמשפט הזה. הפכתי להיות אך ורק ה"אביך". זה שינה את עולמי כמעט מכל בחינה. אני לא חייב דבר לשום מפלגה או מועדון, ואין לי עוד דמויות מהעבר לחלוק איתן אחריות. אם חסרים לי קולות בשיח הישראלי זה קצת יותר יתומים כאלה, שכשהם נתקלים במילים "אביך" או "אימך" הם לא מסיטים מבט לאחור, אלא מבינים שיש מצב שפונים אליהם.

כי האדם עץ הלימון

14.07.23 | כ"ה בתמוז תשפ"ג
אם לשופטים שדנים בנגע הפשיעה החקלאית היה נשדד עץ פרי אהוב בחצר, כמו שקרה לי, אולי פסיקותיהם היו
פחות מקוממות ורחמניות ולמה כל זה הזכיר לי דרמת אקשן שכונתית בכיכובה של לא אחרת מאשר אמי ז"ל
על דברים כאלה ההורים שלי נהגו לומר "אפילו לא בצחוק!!". המודעה שיצאה מטעם המחאה, וקבעה ש"בלי עילת סבירות השר יואב קיש יחייב את ילדינו להניח כל בוקר תפילין בבית הספר" היא לא רק מופת של טימטום. היא לא רק ניסיון עלוב למדי לזרוע פאניקה. נכון, יש בה בשפע מזה וגם מזה. אין לי מושג אם השר קיש עצמו מניח תפילין, בבוקר או בין הערביים. זה גם לא ענייני. אבל אני מוכן להתערב, שלא עולה בדעתו לחייב את פורום "ילדינו" לקיים את המצווה היהודית העתיקה הזאת, עם או בלי עילת הסבירות. יודעים מה? אני לא חושב ששקמה ברסלר היתה מסכנת שנקל על ההתערבות מולי. 
מעבר לאיוולת שמסתתרת מאחורי כל תבהלת-שווא, יש בקמפיין הזה מרכיב נוסף. חמור הרבה יותר. במחאה נגד הרפורמה המשפטית משתתפים גם אנשים מסורתיים, ימנים ודתיים ויש בה קולות שאני רוצה שיישמעו. אבל מי שהגה את הקמפיין הזה, שונא בכל לבו לא רק את הכפייה הדתית [שזה בסדר, ואפילו סביר] אלא את היהדות עצמה [שזה פחות]. מי שעומד מאחורי הקמפיין רצה להסית נגד יואב קיש וחבריו, אבל מצא את עצמו מסית נגד התפילין וחברותיה. -"יכריחו את ילדינו ל..." חיטט צוות הקריאייטיב במוחו הקודח. "תנו לי משהו. דתי, אבל באמת מבחיל. יכריח את ילדינו ל...למה באמת?  
-"להפריש חלה בהפסקת 10"? הממממ המילה "להפריש" באמת לוחצת קצת על הרפלקס, אבל לא. זה לא מספיק.
-ללמוד ארמית מדוברת. שנלך על החוסר רלוונטיות, חברים? לא, אה?...
- לבצע חליצה? [-אזוטרי מדי] לטבול במקווה? [-השתגעת? בדיוק עכשיו הודיעו שטבילה במי קרח זה הטרנד הבא] לסקול מיסיונרים? החברים הזמינו סיבוב נוסף של הפוך על שיבולת, וכדורוני נייר נזרקו אל הסלסלה. ופתאום, רגע לפני היאוש, השמיים נפתחו, זה בא כמו שהטבע רגיל. "תפילין, גאייס! הנה הבוגי-מן. קוראים לו יואב קיש, או אבו-ללה והוא יכריח להניח. תפילין. בררררר. יש לנו את זה"
וזהו. לפעמים פיסת אמת חבויה היא כל מה שצריך. אף אחד לא חייב לקיים מצוות או להאמין. אבל מי שעצם הדימוי של התפילין, מתחבר בראשו לכל מה שפסול ודוחה, ומוליך בטבעיות לקונוטציות של כפייה ואפילו של "סדום", מעיד משהו על עצמו. יתכן והאנשים האלה חיים כאן, ומדברים עברית שוטפת, אבל הם מנותקים רגשית ותודעתית מהעם הזה, מתרבותו ומזיכרונו הקולקטיבי. לא ניתוק-אדיש. לא ניתוק-יתום. ניתוק מתעב. הקמפיין הזה הוא גול עצמי.  
אז בואו נאמר משהו קטן על התפילין. בכל הדורות, כשהוטלו גזירות על היהודים, אחת הראשונות בהן אסרה על הנחת תפילין. בשנת 1839, בעקבות עלילת דם מתועבת במיוחד, יצאו תושביה המוסלמים של העיר משהד שבאירן, וטבחו ביותר מ-30 יהודים. יתר יהודי משהד אולצו להתאסלם. הם כונו "מוסלמים חדשים" [ג'דיד אל אסלאם"] ולמעשה ניהלו חיים כפולים במשך למעלה ממאה שנה. יהודים בסתר ומוסלמים כלפי חוץ. כתוצאה מהאופי המחתרתי של חייהם התפתחו בעדה המשהדית הקטנה מנהגים מיוחדים. הרפתקניים למדי. התפילין שלהם, למשל, קטנות מאוד. כל כך קטנות עד שאפשר לחבוש מעליהן טורבן, או כל כובע מוסלמי אחר וללכת בתוך המון מוסלמי, אפילו למכה, ואף אחד לא ירגיש. בירושלים יש עדיין בתי כנסת של יוצאי משהד, ושניים מתוכם נקראים בשמות הפאראדוכסליים "חאג'י אדוניה" ו"חאג'י יחזקאל". חאג'י הוא חאג'. מי שקיים את מצוות העליה לרגל למכה. אדוניה וגם יחזקאל, הרפתקנים לא קטנים, עשו את זה עם תפילין קטנטנות מתחת למצנפת ולגלימה. רחוק מהעין אבל קרוב למוח וללב. ולכו תספרו לצאצאיהם שתפילין הם סמל לכפייה ולא לחירות. בושה!!

**
זה המצב כרגע. רוב ישראלי מתון, שוחר חיים, מבין עניין ואוהב עמו וארצו, נלקח בשבי בידי קיצונים משני הצדדים. מסקינג טייפ וירטואלי על הפה, וידיים קשורות לכיסא, יושבים בחדר בלי חלונות, חוששים להוציא מילה מהפה, ורואים כיצד אנשים שיכורי כוח, עיוורים משנאה ומכורים לנקמה, משתלטים על מרחבי חיינו, ומגייסים תקציבים מרשימים ואנרגיות אינסופיות, כדי להמשיך בהשתוללות החורבנית שלא ברור מה ישים לה קץ. 
בשבוע שעבר הזדמן לי לקרוא כמה מאמרים, לכאורה שקולים וכבדי ראש, בשבח הפורעים שמשתוללים בכפרים הערביים. הטיעון המרכזי הוא שנקמה היא רגש "טבעי". כולנו הרי אוהבים את הטבע. אז הנה: חשבתם שטבע הוא רעיון שמדיף ניחוחות לבנדר ואורנים? תתאפסו על עצמכם! מסתבר שזה דווקא צמיג שרוף. הנקמה, ובכן, היא המרכיב הדומיננטי של הטבע, והאמ-אמא של חזון היציאה מהעיר אל  מרחבי השדה, הגבעה המוריקה והג'ריקן הממולכד. אכן, אין טבעי יותר מלהשתוקק אל הטבע. חובבי טבע נוספים הם שונאי הלהט"בים שלא מפסיקים לקבוע לנו מה טבעי ומה לא טבעי. ואני מניח שגם בסביבת מובילי המחאה, יטענו שהכל  טבעי. ואם טבעי, אז גם יפה. אך טבעי לחסום את נתב"ג, וטבעי לסתום פיות ולסלוד מהתפילין. מי זוכר בכלל שאנחנו לא הראשונים לעשות שימוש בעקרונות של "טבע" כדי להצדיק שנאה אפלה. זה היה די מזמן, וזה היה בגרמנית בכלל. בקיצור, הקיץ כבר כאן, ואני מתלבט עמוקות אם לחדש את המנוי בחברה להגנת הטבע. 

***
לפני כך וכך שנים התרחשה בהר הצופים דרמה מכוערת, שהצליחה לטלטל את הפקולטה המנומנמת למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הוא היה אקדמאי ידוע שם, שהתפרסם הן כמרצה מחונן בענייני אתיקה והן כ"רודף שמלות" -הגדרה מעאפנה, אך ברורה. עננה של שמועות ליוותה אותו, אבל באותם ימים שמועות נחשבו לצלקת די סקסית, כל עוד אתה גבר. אלא שיום אחד התעבה הזמזום, והשמועות עברו מדיבורים על שובבות סוררת לדיבורים עקשניים על אלימות. המילים היו "המלומד מכה את נשותיו". זה היה חמור הרבה יותר מדין רודף שמלות. זה העלה סימני שאלה. אבל אלו היו עדיין שמועות. יום אחד, כך לפחות אומרת האגדה, פנו נציגי אגודת הסטודנטים אל המרצה הנכבד, הודיעו כי הם מוטרדים ושאלו אותו איך בדיוק זה מסתדר. מצד אחד עוסק באתיקה – ומצד שני מכה לכאורה את נשותיו. הידען לא מצמץ, לא אישר ולא הכחיש. הוא חייך בקור רוח והשיב בשנינות אופיינית שהוא לא רואה כל בעיה: "הנה, יש לי חבר שהוא פרופסור לגיאומטריה, והוא בכלל לא משולש!" חלפו כאמור, אי־אלו שנים מאז. הסיפור הקטן הזה צוטט אינספור פעמים בכל מיני הקשרים. אבל אני, שהייתי בעצמי סטודנט, זוכר את האפקט המידי של האמירה ההיא. אם השמועות הפכו את המרצה לחשוד, התגובה שלו הפכה אותו למגוחך. כמעט שרץ. היא ביטלה אותו לחלוטין. ועל זה אמרו חז"ל, בלי להיעזר בשום צוות קריאייטיב:
 "חכמים, היזהרו בדבריכם"

**
בסוף החודש שעבר התקיימה מסיבת הסיום האחרונה בה התיישבתי על כסא קטן מדי, מחיתי דמעה, כמו תמיד כשהילדים שרים, ובזאת תם פרק הגנים בחיי. כבן לגננת וכמי שליווה את ילדיו לגנים בעשרים השנים האחרונות, אני מעריץ גננות טובות ומוקיר סייעות מסורות. עפר לרגליהן אני. השנה האחרונה שלנו, כמו שכבר כתבתי כאן, היתה מורכבת והסתיימה ברוך ה' בכי טוב. אנא מכם, שימרו על החינוך לגיל הרך. דאגו לילדי הגן.

!תניחו לתפילין

07.07.23 | י"ח בתמוז תשפג
הקמפיין שיצא מטעם המחאה כנגד השר קיש, ובו קישור דוחה בין תפילין לבין כפייה, הוא מופת של טמטום
שמתעלם מעם ישראל ומההיסטוריה הקולקטיבית שלו זהו, נלקחנו סופית בשבי בידי קיצונים משני הצדדים
לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. היהודים שיוצאים לפגוע ולפרוע בשכניהם הערבים, ועל הדרך גם פוגעים בפעולות צה"ל וזרועות הביטחון, עושים מעשה שלא ייעשה. לא רק מפני שהם עוברים על החוק ועל כללי המוסר היהודי והאנושי. הפעולות האלימות בתורמוס עיא ובשאר יעדי הנקמה הן, בפשטות, מעשה אנטי ישראלי, ולא יהודי. עם הכאב והתסכול אי אפשר שלא להזדהות. מול צהלת הרצח האכזרית של הפלשתינים, אי אפשר שלא להתפוצץ מזעם. אבל את מסעות הנקם אי אפשר שלא לגנות. אני אומר "אי אפשר", למרות שכולנו יודעים שמנהיגים רבים בציבור הדתי דווקא הוכיחו השבוע שאפשר ואפשר. איזו בושה.
לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. צריך לגייס את המילים העבריות הכי פשוטות ולומר שיש, ובכן, בעיה מסוימת עם הצתה של בתי משפחות על יושביהם. לפעמים השתיקה כל כך מבישה שיתכן וצריך לומר גם את זה. לתשוקה החולנית לנהוג בדיוק כמו המתועבים ביותר שבשורות האויב, קרא בן גוריון בשם "התבוללות חדשה", אבל ההצתות הללו פסולות לא רק בגלל שאנחנו לא רוצים להידמות לאויבינו. הן פסולות גם מכיוון שהן משחקות ישר לידיהם. לאורך כל הסכסוך המר על האדמה הזאת, הצליח האויב הערבי לתמרן בתחכום בין תוקפנות להתקרבנות. אני מניח ששום יועץ אסטרטגי לא היה ממליץ על טקטיקה הזויה כל כך, אבל היא התבררה כמוצלחת. לא פעם צריך היה לשפשף את העיניים מול הזריזות שבה עברו דוברי המאבק הערבי משאגות קרב ליללות קורבן, ומאכזריות רברבנית שנשבעה לשחוט ללא רחם, לרטוריקה היבבנית שהזרימה לחיקם גלים של אמפתיה ומזוודות של דולרים. אז נכון, גם אילו מעשי הנקם בחווארה ובתורמוס, היו מייצרים איזושהי התרעה, הם היו פסולים מעיקרם. אך האמת היא שהם מתאימים להפליא לתעמולה הצינית של הגרועים במבקשי נפשנו. הם מספקים להם את התמונות ועושים עבורם את העבודה 
**
בתגובה לפוסט של הרב בני לאו, אחד היחידים ששבר את השתיקה, תקף אותו אחד ממצדדי הנקמה, וטען שזה בסדר גמור לתקוף את צה"ל שהרי "ברגע שהצבא תופס את הצד של האויב, יש לנהוג כלפיו כבאויב". כדי שיהודי ישראלי, שתופס את עצמו מן הסתם גם כציוני ואפילו דתי, יבטא בכתב את השורה המעוותת הזאת, לא מספיק שהוא יהיה אידיוט גמור. כדי להניח שצה"ל, תחת ממשלת ימין על מלא-מלא, ואחרי סדרת חיסולים מבריקה של בכירי טרור, מזדהה עם האויב, צריך אותו אדם ממש לחפוץ במסקנה הזאת. עליו לשאוף אליה. לחתור ולעוות כל חלק בתמונה כדי שהכל יתאים להשוואה העקומה בין מי שמחרף את נפשו כדי להגן עליך, לבין מי שמבקש את נפשך. שיהיה ברור, התגובה הזאת זכתה גם לכמה לייקים. והנה  עוד דבר מובן מאליו שחייבים לומר: תפיסות עולם עקומות ומסוכסכות ברמה כזאת, הן משהו שהתבשל, ככל הנראה, לאורך זמן על אש קטנה. ואני טורח לציין זאת כי לאחרונה מתברר שהמון קדירות שישבו ממושכות על אש קטנה, הגיעו דווקא עכשיו לנקודת הרתיחה. קדירות שהתעצלנו ולא טרחנו אפילו להרים את המכסים שלהן ולהציץ פנימה, והנה הן עולות על גדותיהן, מבעבעות וגולשות לנו על כל אזורי הנוחות.
אחד הסירים היותר מבעבעים, נוגע בתחושה המתמדת של איפה ואיפה. ישראל צריכה להחליט, למשל, האם מפגינים רשאים לעבור על החוק, או לא. מהי הפגנה ומהי התפרעות המונים, האם חסימת צירי תנועה היא חלק בלתי נפרד מכל הפגנה. רצוי מאוד שדין אחד יהיה לכל מפגין ומפגינה. אין אדם יכול לשאת מוסר כפול, אלא אם כן הוא מרוויח ממנו. ושוב מתבקש להזכיר את הסיפור הישן אודות הלהיט "יריתי בשריף". כידוע, כשאריק קלפטון הלבן שר "יריתי בשריף" כולם הביעו הערכה למחאה הנוקבת, והזכירו שזה בדיוק מה שאמנות צריכה לעשות. כשבוב מארלי השחור שר את אותו "יריתי בשריף" הוא זומן לחקירת המשטרה. כבר אז זה היה מקומם, היום זה מוציא מהכלים. 
**
והנה עוד אחת מבעבעת. לא יודע מה אתכם, אבל רוב הישראלים שניסיתי לברר מה לדעתם מוציא את הדרוזים לרחובות, מה מעורר כל כך את זעמם ומה הקשר לטורבינות, הודו ביושר שאין להם מושג ירוק. מצד שני, בכל פעם שמזדמן לי לראיין איש ציבור דרוזי, אני מסיים את השיחה כשגוש של בושה וצער חונק את גרוני. טוב, אני לא מכיר ישראלי אחד שלא אוהב דרוזים. תיאורטית, אם הצהרות אהבה מילוליות שוות משהו, הרי שהיהודים בישראל חשים כלפי הדרוזים מה שאף עם בעולם לא חש כלפי העם השכן. אלא שמעבר למילים היפות שנאמרות, לצערנו, בדרך כלל בהלוויות, לא קורה הרבה. וזאת חרפה.
הנה בשבוע שעבר קיימה הכנסת הצבעה חשאית לוועדות למינוי שופטים ודיינים. למעשה מעט מאוד מהאנרגיה שהושקעה במהלך הזה כוונה לצורך הציבורי בשופטים ודיינים, בבתי משפט מתפקדים או בצדק באשר הוא. פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים התייחסו להצבעה כאילו מדובר בעוד משימה שגרתית בתוכנית ריאליטי גנרית. ההצבעה הוצגה כזירה לתרגילי כוח וכיפופי ידיים,  והשאלות- בהתאם- היו מסוג מי הטריל, ומי הראה למי,  מי שיחק אותה ומי יצא סרדין. 
בין השאר התבקשה הכנסת לבחור נציג לוועדה שתבחר "קאדי מד'הב" – כלומר דיין בבית הדין של העדה הדרוזית. זה לא היה אמור להיות מסובך במיוחד. מה לעשות, ובין כל 120 חברי הכנסת יש בדיוק חבר דרוזי אחד. שמו חמד עמאר, ואם כל חברי הקואליציה חשבו שהוא לא מתאים לתפקיד, והצביעו נגדו, אז כנראה שהם חשבו על מועמד אחר. אולי דרוזי בסתר. ובכל אופן, הם כבר חשבו על מישהו שיתאים הרבה יותר לבתי הדין הדרוזיים.
או שלא.
יתכן, שזה פשוט לא מעניין אף אחד. תקום ועדה או שלא. כן קאדי או לא קאדי. אחרי הכל מה חשוב יותר? בית דין מתפקד שיסייע לאחינו הדרוזים לנהל את חייהם, או הזדמנות נוספת להוריד ידיים, להפגין כוח ולהטריל?! אז נכון, בעבר בתי הדין הדרוזיים היו משותקים זמן רב גם בגלל תככים פנימיים בתוך העדה. [מסתבר שהם דומים לנו יותר ממה שאפשר היה לנחש] אבל זה עדיין לא פוטר את מדינת ישראל, שעד היום לא מצאה לנכון להקים  ולו ישוב אחד חדש לדרוזים, מהחובה להראות שאנחנו עם שיודע לקיים בריתות ולכבד את מכבדיו. או לפחות להשתדל טיפה יותר. 
סיפור הטורבינות ברמת הגולן לוחץ ככל הנראה על היסטוריה של כאבים ישנים. מתחת לסיפור הספציפי, מבעבע תסכול מתמשך ולמען האמת גם מוצדק שרבים מהישראלים לא מספיק מודעים אליו. כך שזה לגמרי לא מקרי שרבים מאיתנו לא מבינים מה הקשר בין טורבינה לקומבינה. הם פשוט לא עקבו אחרי הפרקים הקודמים ועדיין מאמינים שישראל יכולה למלא את חלקה בברית האחים הנצחית, בעוד נאום נמלץ וממוחזר.

בין טרבינה לקומבינה

30.06.23 | י"א בתמוז תשפג
היהודים הפורעים, ובכללם מי שהעזו לכתוב את המשפט מעורר החלחלה "צה"ל תופס את הצד של האויב", הם
משרתי התעמולה של הגרועים שבאויבנו ועצוב לראות איך עוד מאבק של אחינו הדרוזים נופל על אוזניים ציניות
bottom of page