ההתבטאות של הרב יוסף, שקרא גם לבטלני החברה החרדית לא להתגייס, היא אכזבה כפולה ומכופלת. קודם כל המלים המכוערות הללו מאכזבות כי זה לא מה שעם ישראל מצפה לשמוע מרב. או מסתם איש ציבור מלומד. בטח שלא בשעת מלחמה קיומית. וההתבטאות הזאת מצערת, כי במו פיו הודה הרב, שכל הדיבורים על ערכו של תלמוד תורה, הם – וקצת קשה לברור מילים עדינות – לא אמת. הרי איש לא יטען שבטלנותם של הבטלנים, גם היא מגנה על עם ישראל בדרכיה הנסתרות. וזאת אמירה מעליבה כי רק בתקופה האחרונה נפלו בשדה הקרב לא רק לומדי תורה חובשי כיפה סרוגה, אלא גם מלמדי תורה ורבנים. והרב יודע זאת היטב ובכל זאת יקרה לו יותר בטלנותם של חרדים, מאשר תורתם של ציונים. וכבודו קורא להם לבטלניו להמשיך לא לעשות, את מה שהם לא עושים, כי זהו האינטרס המגזרי. זה מאכזב פעם שניה, כי אפילו בחלומותינו המסויטים ביותר לא ציפינו לשמוע מילים כאלו מחכם ספרדי.
היו ימים שבהם הבטחנו בקולי קולות שברגע שתורתם של רבני המזרח תישמע קצת יותר, כולנו נבין ונראה כמה יפה חוכמתה של היהדות הזאת. לא לזה התכוונו. לא היה לנו מושג שבסופו של דבר מה שיתקבל הוא יישור קו על מלא, עם מה שמכונה "הפלג הירושלמי הקיצוני". יכול להיות שזה נגמר.
והמילים הללו מכאיבות פעם נוספת, כי הולך ומתברר שהמחלוקת הזאת לא תיפתר בדרכי נעם. הרי כל הטיעונים כבר הושמעו, וכל הפסוקים הרלוונטיים כבר נאמרו וצוטטו. כמה פעמים אפשר לחזור ולשחוק את "לא תעמוד על דם רעך", ו "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה" ולראות ששום דבר לא קורה. פה ושם אנשים תוהים האם מנהיגי הציבור החרדי באמת חושבים שאנחנו אחים. כי אם כן, אז מאיפה צומחת ההתעלמות הזלזלנית והניצחת הזאת.
יותר ויותר אישים בציבור הדתי לאומי, שעד לא מזמן היו גדולי המאמינים ב"תהליכים פנימיים טבעיים שצומחים מבפנים" קוראים היום לשנות את הטון. גם גדולי ה"יורמים הממושקפים" וה"חנונים" של בתי המדרש הציוניים, מתחילים להודות שהתחושה היא שלא מדובר פה לא על "אחיי" ולא על "רעיי", אלא על מאבק של מגזר מסוים, התובע לעצמו מעמד פריווילגי, הטבות ופטורים, בדומה למעמדות אצולה מתקופות אחרות ומקומות אחרים. גם בן אצילים בטלן, הוא עדיין בן אצילים. חייו שווים פי כמה מחיי בנו של האיכר, והוא זכאי לכל המנעמים וזכויות היתר, מהסיבה הפשוטה שהוא נולד לשם המשפחה הנכון. ואם זה כל הסיפור, ואם כבוד הרב לא יואיל להבהיר אחרת את דבריו, מדובר במכה קשה מאוד עבור כל מי שמאמין בהידברות ובלב פתוח. כי עם כל הכבוד, שיטת המעמדות המיוחסים, היא רעיון עיוועים לא יהודי ולא ישראלי, ובעיקר לא מתקבל על הדעת. אכזבה. אכזבה מרן.
**
ועוד דבר אחד קטן, כי כולנו כבר מבינים שלטרמינולוגיה יש חשיבות רבה, ובחירה מדוקדקת מתוך אוצר המילים היא האלף-בית של הניסיון לערבב את דעתנו ולהנדס אותה. ובכן כמה שלא ניסיתי להפוך בדבר, אני עדיין לא מוצא הבדל בין "סרבנות" לבין "פטור מגיוס". למען האמת אני לא חושב שיש הבדל בין "סרבנות" לבין "השתמטות". ובמילים אחרות, בחור חרדי שקורא "נמות ולא נתגייס" איננו מסוכן פחות מאשר נציג "אחים לנשק" שאומר שהוא לא ישרת בצבא אם מדינת ישראל תחדל, להשקפתו, להיות דמוקרטית.
ולכן חברות וחברים, אי אפשר באמת להגיד שקריאה לסרבנות היא פחות או יותר הדבר המסוכן ביותר לישראל בימים אלו, ובאותה נשימה עצמה לקרוא לתמיכה בחוק שמאשר סרבנות המונית. כולנו כבר הבנו שאין עיקרון שאי אפשר להגמיש, לפתל ולהפוך על פניו. אבל יש גבול גם לאבסורד הזה.
וכן, הציבור החרדי מאמין שיש דברים חשובים יותר מאשר הציות לחוק. ובזה אפשר דווקא להסכים איתם. והם מאמינים שללא קיום של ערכים מסויימים אין כל משמעות למדינה ולחוקיה. ואת זה, כך נדמה, למדנו לכבד. אלא שגם בציבור הלא חרדי, מאמינים בערכים ועקרונות שבלעדיהם אין ערך לחיינו כאן. החברה הליברלית בישראל ריסקה לרסיסים את הטענה כאילו היא ריקה מערכים, כביכול דבר איננו קדוש לה, והיא מכורה לאינדיווידואליזם המפונק הצרכני והמנוון שהיא שקועה בו. ובכן זה היה בלוף מוחלט. גם בציבור המושמץ ההוא יוקדת אמונה בערכים שבלעדיהם זאת לא אותה המדינה, ומי שמסרב להכיר בכך, או לכבד, שלא יתפלא שהשיח מידרדר, ואנחנו נשארים רק עם אצבעות בעין ואיומי סרבנות.
**
קורין אלאל ז"ל היתה נשמה גדולה ואמנית אדירה. היצירות שלה מלוות אותי יום יום, כולל הצרידות התוניסאית האופיינית, שמוכרת לי משום מה מכמה קרובי משפחה שנשמעים בדיוק כך. מרגש לעקוב אחרי המהלך שלה, כעולה חדשה, אל תוך העברית. מהלך שמזכיר את הכותבים הגדולים של דור המדינה, שלכולם היה מבטא זר, חצצי ועמוק שליווה אותם כל חייהם. לאה גולדברג, נתן אלתרמן, וסשה ארגוב ועוד יוצרים ויוצרות שכתבו את השורות שכולנו מזהים עם הישראליות. ולכן זה כל כך סמלי, וכל כך לא מקרי, שדווקא קורין, שהגיעה מתוניס הספוגה בצרפתיות, דווקא היא ידעה לעטוף נכון כל כך מילים כמו "אין לי ארץ אחרת", "התעשייה האבירית" או "ארץ קטנה עם שפם", שנכתבו כמעט בשפת סתרים ישראלית.
מלבד היצירות המופלאות שנשארות אחריה, דמותה של קורין היא ההפרכה המוצלחת ביותר של תיאוריית "ישראל השנייה". הרוקנ'רול המקומי מזוהה משום מה עם תל אביב, אבל כולנו יודעים שהוא נולד ברמלה. יש כאלה שמדביקים את סצינת הרוק על הקוטב הפריבילגי וה"אשכנזי", אבל זה הבל הבלים. הראשונים שניערו את התרבות הישראלית מהחיבוק הרוסי של שירי תנועות הנוער, היו ישראלים ממרוקו ומפולין, ובעיקר משכונות הבלוקים. קראו להם גבי שושן או צביקה פיק, והם רצו להשתלב בישראל לא פחות ממה שהם רצו לשנות אותה. לגיטריסטים החשמליים קראו מזרחי או רומנו. ומהבתים של יוצאי הבלקן בשכונות הדרומיות בקעו כשרונות כמו מאיר ישראל, שם-טוב לוי ומיקי גבריאלוב. הם מעולם לא הציגו את עצמם כמזרחיים, ולא מתוך בושה או הכחשה, אלא כי בכנות הם כיוונו לארבע רוחות השמיים. למערב כמו למזרח, צפון ודרום. הם כיוונו יפה, גם את הגיטרה וגם את הלב.. קורין היא צלע נשית חשובה בפרק הזה, הרבה בזכות היכולת המופלאה ליצור חיבורים עמוקים. בין מילים ללחן. בין אמנים שונים. בין טעמים וסגנונות. בימים שבהם הפוליטיקה הישראלית מאבדת כל יכולת ליצור חיבורים ופשרות, ולמעשה חשה בוז לעצם הניסיון, עולם התרבות הישראלית לא מפסיק להתפוצץ מרוב כישרון-חיבור. קורין היא עדיין תזכורת נפלאה לאפשרות הזאת. יהי זכרה ברוך.