top of page

החיבוק שאחרי המבט השפוף

08.12.23 | כ"ה בכסלו תשפד
מגזימים סיפור אהבה.jpg

תשמעו סיפור גנרי. סיפר לי אותו חבר שהוא זמר ומוזיקאי מעולה, ומאז מספרים לי אותו כולם. כל האמנים שמתנדבים להופיע מול קהילות המפונים והעקורים מיישובי העימות שבדרום ושבצפון. התיאור הזה מטלטל אותי בכל פעם מחדש והוא הולך ככה. זה יכול להיות במלון באילת, בנתניה, בים המלח או בשפיים. בשורה הראשונה יושבים כמה אנשים מבוגרים וכמעט לא מרימים את הראש. שעה וחצי של הופעה, והמבט שלהם תקוע ברצפה. אי אפשר להתעלם מכך. רק לקראת סוף המופע נדמה שמשהו שם מתרומם מעט. מתחילים לראות עיניים. לאט. ואז, אחרי מחיאות הכפיים והתודות לאמנים ולצוות שהגיעו בהתנדבות, הם מגיעים. דווקא אלה שהמבטים שלהם היו הכי שפופים, ומבקשים "אם אפשר להתחבק". איך אפשר שלא להתחבק.
החיבוקים האלה ארוכים ארוכים. בלי הטפיחות האלה על הגב, שאומרות יאללה שחרר. חיבוקים שבסופם תמיד ייאמר משהו חשוב ויקר. חנן יובל למשל סיפר לי על חיבוק כזה עם אחד מוותיקי בארי שאמר לו בסוף משהו כמו "שרפו לי את הבית. שרפו לי את החיים. אבל בשעה וחצי האלה, של מוזיקה ומילים התרוממתי קצת מעל לכל זה. ואני רוצה להגיד לך. יהיה בסדר. יהיה ממש טוב."
אמנים לא אוהבים לדבר יותר מדי על החשיבות של אמנותם. הם מעדיפים פשוט ליצור אותה. לכתוב. לנגן. לצייר. לשיר. כל הדיבורים האלה על תפקיד האמנים בשעות קשות, מכבידים ומעמיסים, ונראה שרוב האמנים ישמחו להתחמק מהם. אבל יש משהו ברגע הזה שבו האיש, או האישה מהשורה הראשונה, שבקושי הרימו את הראש, ניגשים אל האמן שמקפל את הציוד שלו, שהוא בעצמו רגע אמנותי. הרי הוא לא ניגש רק כדי להודות. הוא ביקש גם לעודד, ולהבטיח שיהיה טוב. דווקא הוא ששרפו לו את הבית, ופגעו באהוביו ובקהילתו, ומן הסתם גם בהנחות היסוד של חייו, דווקא הוא מבטיח לזמר שהוא השתכנע שיש טעם להרים את הראש. לא יודע מה אתכם, אני מוצא שזה נפלא.
אני מוצא לנכון לציין שתי נקודות בהקשר הזה:
א- מאז פרוץ המלחמה פנו אלי כבר כמה אנשי ביטחון מקצוענים ומסוקסים. שושואיסטים קשוחים בשלל משקפי שמש, ואמרו לי שבימים כאלה, התפקיד של אנשי המילים חשוב לא פחות מסיירת מטכ"ל.
ב- העובדה הפשוטה היא שחלק גדול מהאמנים שרצים ממלון למלון, ומתנדבים בלי חשבון, ספגו פגיעה קשה בפרנסתם כבר חודשים לפני אוקטובר. משרד התרבות הודיע אז שהוא סוגר את הגוף שמחבר בין אגפי התרבות בפריפריה לבין אמנים, מסבסד חלק מהעלויות, ומאפשר לכל העשיה הזאת לפעול. למה? איש לא הסביר. מה יהיה בעתיד? מה נעשה בכל הזמנות העבודה שבוטלו ומחקו חודשים שלמים מן היומן? מתי תתחיל ישראל הציונית להתייחס לבמה, לספרייה ולסטודיו, כמו שישראל החרדית מתייחסת לבית המדרש ולישיבה?! האם רק קומץ האמנים שמסוגלים למלא את קיסריה יצליחו להתקיים בישראל? על כל אלו לא ניתנה אפילו תשובה אחת מכבדת. עכשיו קל להתחכם ולהתחנף ולומר שהאמנים והאמנות הם יחידת הקומנדו של הרוח הישראלית, והם אלו שמרימים לנו את הראש והמבט. זה באמת יפה מאוד, וכמעט מרגש. כי כשהתותחים רועמים המוזות עובדות בהתנדבות. השאלה היא לאן כל התובנה הזאת נעלמת, כשכלי המלחמה חוזרים אל הימ"חים והשיגרה צומחת שוב.
**
"בגב זקוף!! בראש מורם!!" אלו המילים שבהן בחרה אם שכולה טרייה לפנות לקהל נושא הדגלים שהמתין מחוץ לביתה ביום שני. "תהיו גאים. ישרו את הגב. בן אהב את כולכם, והוא היה מאוד גאה לשרת כחיל בצבא ההגנה לישראל." זה היה רגע עוצר נשימה. כולם הזדקפו מעט. לא מתווכחים עם אם שכולה שיודעת איך בן היה רוצה להיפרד. הלוויות של צעירים הן תמיד דבר נורא, אבל כאן היה משהו נורא-הוד. מולנו עמדה אימא שאיש מאיתנו לא היה מתחלף איתה. מצד שני, עד לפני חודשיים איש מאיתנו לא העלה בדעתו שיש כאן בינינו גיבורות כאלה. שרית זוסמן היא חברה, והיא פארטנרית, והיא אישה מוכשרת ומשעשעת מאוד בדרך כלל. אבל אין יותר בדרך כלל. לא פה. "גב זקוף" היא המשיכה לדחוק בכולם. כמעט בנזיפה. נחושה ומדוייקת. מאוחר יותר, בדברי ההספד שלה היא קראה להנהגה הישראלית ללמוד משהו מהעם שבחר בהם. אם הצעירים הללו מצליחים לשים את עצמם בצד ולתת את כל כולם למען מדינת ישראל אז אולי גם המנהיגים יתחילו לאמץ משהו מהגישה הזאת?

היה זה יום שני נורא ומר, אבל אפילו לרגע אחד לא שפוף ולא ירוד.
**
לצד מה שמיישר לנו את הגב ומרים ראש, חייבים להתייחס למה שעושה את ההפך. מה שמאיים לכופף ולהנמיך הכל. סוג רעיל במיוחד של שיח פוליטי השתלט עלינו בשנים האחרונות. חלק מאיתנו נכבש בידיו לחלוטין. הכל נעשה פוליטי, והפוליטי נעשה סקטוריאלי. אוירה מחניקה של "לנו או לצרינו". אם אתה לא איתי אז אתה בוגד. אם אתה חולק עלי ולו ברמז, אין כל טעם להאזין למילה אחת שלך. אין ספק שהצורך בהשתייכות הוא אחד הכוחות החזקים הפועלים על הנפש. ובמצב שבו העמדה הפוליטית מגדירה זהות, והזהות משרטטת תמונת עולם פוליטית, כמעט ואי אפשר להתנגד לפיתוי לבחור כבר מחנה, להתמסר לחיבוק השבטי הגדול, לצבוע הכל בשחור ולבן ולהתמכר לעונג של מקהלת הנאצות כלפי המחנה הנגדי.
את המרקחת המבאישה הזו בישלנו אצלנו במטבח, ואנחנו נאלצים גם לאכול ממנה. אז נכון שב 7 באוקטובר רבים מאיתנו התעשתו והניחו מאחור חלק גדול מהמנטליות הארורה שטיפחנו. אבל מדי יום אפשר לאסוף מספיק דוגמאות ברורות לכך, שרבים אחרים נמצאים לגמרי ב 6 באוקטובר. אי אפשר לדבר על טרגדיית מותו של יובל דורון קסטלמן, או על משפחות החטופים, בלי לגלוש מייד לפוליטיקה. השר דודי אמסלם שקצת נעלם לאחרונה, חזר השבוע לתפוס כותרות, ובפיו מילים שמעידות על ניתוק מוחלט ממה שעובר על העם הזה בחודשיים האחרונים. בבתים, בשדות הקרב, בחמ"לי המתנדבים. הוא עדיין חושב שמספיק לומר "שמאלנים" כדי לסמן "X" ולגרוף תשואות. ועל ניסים ואטורי אני באמת לא יודע כבר מה לומר. השניים הוכיחו לאורך הקריירה שיש דבר אחד שהם עושים ברמה שהיא הרבה מעל לממוצע. הם יודעים להעליב. הם מכוונים נמוך ומכים מתחת לחגורה, וגם אם יכולת גידוף לא נחשבת למוצר צריכה בסיסי, ענף אולימפי או אוצר טבע, אין ספק שהם עושים זאת מכל הלב ובכישרון.
בחודשים האחרונים השתרר רושם שכל אחד נותן את מה שיש לו למען הטוב הכללי. מי שיכול, נלחם. ומי שיודע לבשל, מבשל. זמרות שרות, ונהגים מקפיצים לכל פינה ברחבי הארץ. ילדי בר מצוה מאוסטרליה וקנדה, למשל, תרמו את כל המתנות שלהם לילדים מניר עוז או כפר עזה שאיבדו את ביתם בעוטף. ואני לתומי חשבתי שנזכה לראות את אמסלם ו-ואטורי תורמים מכשרונם ומעליבים קצת את האויב. מכוונים נמוך אבל לכיוון סינוואר. נותנים מתחת לחגורה, אבל מתחת לחגורה של הנייה. אבל איפה? הם ממשיכים להתקוטט עם השמאלני הדמיוני שלהם, עמוק עמוק ב 6 באוקטובר למניינם.

טורים נוספים

תשמעו סיפור גנרי. סיפר לי אותו חבר שהוא זמר ומוזיקאי מעולה, ומאז מספרים לי אותו כולם. כל האמנים שמתנדבים להופיע מול קהילות המפונים והעקורים מיישובי העימות שבדרום ושבצפון. התיאור הזה מטלטל אותי בכל פעם מחדש והוא הולך ככה. זה יכול להיות במלון באילת, בנתניה, בים המלח או בשפיים. בשורה הראשונה יושבים כמה אנשים מבוגרים וכמעט לא מרימים את הראש. שעה וחצי של הופעה, והמבט שלהם תקוע ברצפה. אי אפשר להתעלם מכך. רק לקראת סוף המופע נדמה שמשהו שם מתרומם מעט. מתחילים לראות עיניים. לאט. ואז, אחרי מחיאות הכפיים והתודות לאמנים ולצוות שהגיעו בהתנדבות, הם מגיעים. דווקא אלה שהמבטים שלהם היו הכי שפופים, ומבקשים "אם אפשר להתחבק". איך אפשר שלא להתחבק.
החיבוקים האלה ארוכים ארוכים. בלי הטפיחות האלה על הגב, שאומרות יאללה שחרר. חיבוקים שבסופם תמיד ייאמר משהו חשוב ויקר. חנן יובל למשל סיפר לי על חיבוק כזה עם אחד מוותיקי בארי שאמר לו בסוף משהו כמו "שרפו לי את הבית. שרפו לי את החיים. אבל בשעה וחצי האלה, של מוזיקה ומילים התרוממתי קצת מעל לכל זה. ואני רוצה להגיד לך. יהיה בסדר. יהיה ממש טוב."
אמנים לא אוהבים לדבר יותר מדי על החשיבות של אמנותם. הם מעדיפים פשוט ליצור אותה. לכתוב. לנגן. לצייר. לשיר. כל הדיבורים האלה על תפקיד האמנים בשעות קשות, מכבידים ומעמיסים, ונראה שרוב האמנים ישמחו להתחמק מהם. אבל יש משהו ברגע הזה שבו האיש, או האישה מהשורה הראשונה, שבקושי הרימו את הראש, ניגשים אל האמן שמקפל את הציוד שלו, שהוא בעצמו רגע אמנותי. הרי הוא לא ניגש רק כדי להודות. הוא ביקש גם לעודד, ולהבטיח שיהיה טוב. דווקא הוא ששרפו לו את הבית, ופגעו באהוביו ובקהילתו, ומן הסתם גם בהנחות היסוד של חייו, דווקא הוא מבטיח לזמר שהוא השתכנע שיש טעם להרים את הראש. לא יודע מה אתכם, אני מוצא שזה נפלא.
אני מוצא לנכון לציין שתי נקודות בהקשר הזה: 
א-	מאז פרוץ המלחמה פנו אלי כבר כמה אנשי ביטחון מקצוענים ומסוקסים. שושואיסטים קשוחים בשלל משקפי שמש, ואמרו לי שבימים כאלה, התפקיד של אנשי המילים חשוב לא פחות מסיירת מטכ"ל. 
ב-	העובדה הפשוטה היא שחלק גדול מהאמנים שרצים ממלון למלון, ומתנדבים בלי חשבון, ספגו פגיעה קשה בפרנסתם כבר חודשים לפני אוקטובר. משרד התרבות הודיע אז שהוא סוגר את הגוף שמחבר בין אגפי התרבות בפריפריה לבין אמנים, מסבסד חלק מהעלויות, ומאפשר לכל העשיה הזאת לפעול. למה? איש לא הסביר. מה יהיה בעתיד? מה נעשה בכל הזמנות העבודה שבוטלו ומחקו חודשים שלמים מן היומן? מתי תתחיל ישראל הציונית להתייחס לבמה, לספרייה ולסטודיו, כמו שישראל החרדית מתייחסת לבית המדרש ולישיבה?! האם רק קומץ האמנים שמסוגלים למלא את קיסריה יצליחו להתקיים בישראל?  על כל אלו לא ניתנה אפילו תשובה אחת מכבדת. עכשיו קל להתחכם ולהתחנף ולומר שהאמנים והאמנות הם יחידת הקומנדו של הרוח הישראלית, והם אלו שמרימים לנו את הראש והמבט. זה באמת יפה מאוד, וכמעט מרגש. כי כשהתותחים רועמים המוזות עובדות בהתנדבות. השאלה היא לאן כל התובנה הזאת נעלמת, כשכלי המלחמה חוזרים אל הימ"חים והשיגרה צומחת שוב. 
**
"בגב זקוף!! בראש מורם!!" אלו המילים שבהן בחרה אם שכולה טרייה לפנות לקהל נושא הדגלים שהמתין מחוץ לביתה ביום שני. "תהיו גאים. ישרו את הגב. בן אהב את כולכם, והוא היה מאוד גאה לשרת כחיל בצבא ההגנה לישראל." זה היה רגע עוצר נשימה. כולם הזדקפו מעט. לא מתווכחים עם אם שכולה שיודעת איך בן היה רוצה להיפרד. הלוויות של צעירים הן תמיד דבר נורא, אבל כאן היה משהו נורא-הוד. מולנו עמדה אימא שאיש מאיתנו לא היה מתחלף איתה. מצד שני, עד לפני חודשיים איש מאיתנו לא העלה בדעתו שיש כאן בינינו גיבורות כאלה. שרית זוסמן היא חברה, והיא פארטנרית, והיא אישה מוכשרת ומשעשעת מאוד בדרך כלל. אבל אין יותר בדרך כלל. לא פה. "גב זקוף" היא המשיכה לדחוק בכולם. כמעט בנזיפה. נחושה ומדוייקת. מאוחר יותר, בדברי ההספד שלה היא קראה להנהגה הישראלית ללמוד משהו מהעם שבחר בהם. אם הצעירים הללו מצליחים לשים את עצמם בצד ולתת את כל כולם למען מדינת ישראל אז אולי גם המנהיגים יתחילו לאמץ משהו מהגישה הזאת? 

 היה זה יום שני נורא ומר, אבל אפילו לרגע אחד לא שפוף ולא ירוד.
**
לצד מה שמיישר לנו את הגב ומרים ראש, חייבים להתייחס למה שעושה את ההפך. מה שמאיים לכופף ולהנמיך הכל. סוג רעיל במיוחד של שיח פוליטי השתלט עלינו בשנים האחרונות. חלק מאיתנו נכבש בידיו לחלוטין. הכל נעשה פוליטי, והפוליטי נעשה סקטוריאלי. אוירה מחניקה של "לנו או לצרינו". אם אתה לא איתי אז אתה בוגד. אם אתה חולק עלי ולו ברמז, אין כל טעם להאזין למילה אחת שלך. אין ספק שהצורך בהשתייכות הוא אחד הכוחות החזקים הפועלים על הנפש. ובמצב שבו העמדה הפוליטית מגדירה זהות, והזהות משרטטת תמונת עולם פוליטית, כמעט ואי אפשר להתנגד לפיתוי לבחור כבר מחנה, להתמסר לחיבוק השבטי הגדול, לצבוע הכל בשחור ולבן ולהתמכר לעונג של מקהלת הנאצות כלפי המחנה הנגדי. 
את המרקחת המבאישה הזו בישלנו אצלנו במטבח, ואנחנו נאלצים גם לאכול ממנה. אז נכון שב 7 באוקטובר רבים מאיתנו התעשתו והניחו מאחור חלק גדול מהמנטליות הארורה שטיפחנו. אבל מדי יום אפשר לאסוף מספיק דוגמאות ברורות לכך, שרבים אחרים נמצאים לגמרי ב 6 באוקטובר. אי אפשר לדבר על טרגדיית מותו של יובל דורון קסטלמן, או על משפחות החטופים, בלי לגלוש מייד לפוליטיקה. השר דודי אמסלם שקצת נעלם לאחרונה, חזר השבוע לתפוס כותרות, ובפיו מילים שמעידות על ניתוק מוחלט ממה שעובר על העם הזה בחודשיים האחרונים. בבתים, בשדות הקרב, בחמ"לי המתנדבים. הוא עדיין חושב שמספיק לומר "שמאלנים" כדי לסמן "X" ולגרוף תשואות. ועל ניסים ואטורי אני באמת לא יודע כבר מה לומר. השניים הוכיחו לאורך הקריירה שיש דבר אחד שהם עושים ברמה שהיא הרבה מעל לממוצע. הם יודעים להעליב. הם מכוונים נמוך ומכים מתחת לחגורה, וגם אם יכולת גידוף לא נחשבת למוצר צריכה בסיסי, ענף אולימפי או אוצר טבע, אין ספק שהם עושים זאת מכל הלב ובכישרון. 
בחודשים האחרונים השתרר רושם שכל אחד נותן את מה שיש לו למען הטוב הכללי. מי שיכול, נלחם. ומי שיודע לבשל, מבשל. זמרות שרות, ונהגים מקפיצים לכל פינה ברחבי הארץ. ילדי בר מצוה מאוסטרליה וקנדה, למשל, תרמו את כל המתנות שלהם לילדים מניר עוז או כפר עזה שאיבדו את ביתם בעוטף. ואני לתומי חשבתי שנזכה לראות את אמסלם ו-ואטורי תורמים מכשרונם ומעליבים קצת את האויב. מכוונים נמוך אבל לכיוון סינוואר. נותנים מתחת לחגורה, אבל מתחת לחגורה של הנייה. אבל איפה? הם ממשיכים להתקוטט עם השמאלני הדמיוני שלהם, עמוק עמוק ב 6 באוקטובר למניינם.

החיבוק שאחרי המבט השפוף

08.12.23 | כ"ה בכסלו תשפד
זו אחת התופעות המרגשות בכל הופעה של אמן מול נפגעי העוטף – דווקא הם ניגשים בסיום לעודד מה כולנו
יכולים ללמוד מאמא שכולה אמיצה אחת? ומתי דודי אמסלם ישתמש בכישרון ההעלבה הגדול שלו נגד האויב?
השבוע, כאשר חבר הכנסת אלמוג כהן [רפואה שלמה, אמן] הטיח במשפחות החטופים את המשפט האלמותי "אין לכם מנדט על הכאב" והגדיר מחדש מהי רגישות, ומהי אחריות של נבחר ציבור, אף אחד מאיתנו לא באמת הופתע. גם כאשר, באותו יום עצמו, פרסמה השרה אורית סטרוק ציוץ מפותל שניסה לטעון שמטה משפחות החטופים הוא למעשה גוף שמאל פוליטי, ושהוא – שימו לב לדימוי רב החן – חטף את המשפחות ואת כאבן, גם אז, קשה לומר ביושר שמישהו מאיתנו- משפחות החטופים- השתאה אל נפשו. לא הופתענו כי כבר שבועות ארוכים שהדבר הלא ייאמן הזה מתפתח ורוחש סביב המאבק להשבת החטופים. פה רמז מרושע, ושם האשמה גלויה. כל זה בוקע, אבוי לנו, מכיוון הימין הדתי לאומי - לא חרדים ולא ש"ס! - גם הכיוון הכללי של הטענות עקבי למדי. כולל ה"הברקה" שהקב"ה העניש ב-7 באוקטובר את מי שלא מאמין בו. [ינון מגל שלא שמע ככל הנראה על אסון מירון]
הרגע שבו שרי "הציונות הדתית" [המפלגה] החליטו להקשיב להערכות הבטחוניות וגם להפצרות שלנו, ולהצביע בעד העסקה, היה רגע שהציל את כבודה של הציונות הדתית [הזרם, המחנה, הרעיון]
גדלתי בבני עקיבא ולמדתי במוסדותיה. תמיד התגאיתי להיות חלק מהמחנה הדתי לאומי. בתקופה האחרונה זה לא היה פשוט. 
כבר הזכרתי זאת. לפני כחודש, ישב באולפני ערוץ 14 אביו של אחד החטופים, אדם חובש כיפה, ושרטט קו שמלווה אותנו עד היום. הוא אמר שלא הצטרף למטה המשפחות כי "היה לנו מודיעין שהמטה הוא כח קפלן". לראות, לשמוע, ולא להאמין. מטה המשפחות לא היה קבוצת תמיכה לא מועדון חברים, אלא האופן הראשוני ביותר שבו מידע חיוני התחיל להצטבר. באותם ימים המדינה לא נכנסה לאירוע. כשהתברר שאין טעם לחכות למישהו מ"מלמעלה", הוקם חמ"ל מתנדבים. אנשים קרועים מדאגה הגיעו למסור שמות ופרטים, ומתנדבים [שמאלנים וימנים, האם עדיין צריך לומר זאת בקול?] ישבו, ליקטו, צברו, בנו כלים ממוחשבים והצליבו מידע. תמונות החטופים, סרטוני ההסברה, האוכל והנסיעות לחו"ל – כל אלו ממומנים מכיסם של המתנדבים. שקל אחד לא בא מהמדינה. זהו המטה המושמץ, ובלעדיו מי יודע מתי היה מתברר כמה נעדרים וכמה חטופים יש לנו בכלל.
טענת "המטה הוא כח קפלן" השאירה אותנו בהלם. מי המנוול שהכניס לראשם של חלק מההורים המבועתים, שמה שקורה שם, בתהומות הכאב של מאות המשפחות, הוא בסך הכל משחק פוליטי והמשך של המחאה?
אותו אדם, צביקה מור, הודיע שהוא אוהב את בנו לא פחות מאף אחד אחר, אבל מוכן להקריב את הקורבן. לאט ובמתינות הוא קרא מתוך ספר ההלכה של הרמב"ם, מה נדרש מחייל במלחמת מצווה. זהו טקסט נעלה על הדרישה מהלוחם לשים את חייו מנגד. להקריב. איש מבין יושבי האולפן לא הפריע לו, ואיש לא העיר בנימוס שהבעיה היחידה עם הטקסט המופלא של הרמב"ם, היא שהוא לא רלוונטי כאן. כאן מדברים על ילדים ותינוקות שנחטפו ממיטותיהם. לא על לוחמים. על משפחות שלמות, שרידי קהילות. ועל קשישים ונערות ואזרחים, שעליהם כתב הרמב"ם הלכות אחרות בכלל. קוראים להן "פדיון שבויים", וזאת, כך למדנו מכיתה א', מצווה עליונה שעליה מחללים את יום הכיפורים. אבל במחנה הדתי הפוליטי הלך הדיון ועזב את תחום פדיון השבויים, לעבר דיבורי מלחמה וניצחון. כאילו שמשפחות החטופים לא רוצות שננצח, כאילו הילדים שלנו לא בצבא, וכאילו יש בכלל ניצחון בלי השבת החטופים. וכך מזמן לא שמענו על "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא" או את קביעתו של השולחן ערוך "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים". לא. במקום כל אלו, נאלצנו להקשיב לדקלום אינסופי של מסקנות מעסקת גלעד שליט, דקלום שככל הנראה הפך לאובססיה בחוגים מסוימים. אחרת לא לגמרי ברור למה שלפו אותו כעת, כאשר שום דבר לא דומה למקרה גלעד שליט. נקודת אי-הדמיון המכרעת, היא העובדה שבעזה חטופים כרגע שרידים של יישובים שלמים. שרידי קהילות. שרידי ההתיישבות בקו הגנה שלם של מדינת ישראל. שהופקרו על ידי מנהיגיה.
אלו שמנסים לצבוע אותנו פוליטית, לסכסך בינינו או לטשטש את העובדה ששלום החטופים הוא טובת הכלל ולא הפרט, עושים דבר שלא ייעשה ולא ייסלח. לא רק מבחינת טקט ודרך ארץ. אלא מבחינת ערכי הליבה שלנו כישראלים ויהודים. הנה עוד משפט מהשבוע: "האינטרס של משפחות החטופים מנוגד לאינטרס של מדינת ישראל". לפני כל טענה מרושעת מורחים אותנו במליצות אהבה, חלקן משכנעות כמו החיבוק הכפוי של השר בן גביר. אבל עם תום שלב הנימוסים, אנחנו מוצגים כ"ההם!". אולי יש כאן ניסיון להתנער מאחריות מצד מי שההפקרות התרחשה במשמרת שלו, אבל הדבר העצוב באמת הוא לגלות כמה הדוברים הללו תקועים עדיין ב-6 באוקטובר. לפני הספירה. כמה עלוב, הם עדיין שרויים בקרב השבטים והסקטורים שהם עצמם טיפחו. במקום הנוח ההוא שבו אני יכול לקרוא בשמות, להכליל להתנכר ולהתנער. מה דתי בזה? מה לאומי? מה יהודי באי ההתייצבות לצד אחיך שכבר חודש וחצי חייהם אינם חיים. רק דאגה וחרדה. אלו שעדיין לא פינו לעצמם את הזמן להתאבל על המתים. כי אני לפחות לא מכיר משפחת חטופים אחת, שאיננה גם משפחה שכולה מאותו טבח איום. איך אנחנו לא מתביישים בכלל לדבר על "משפחות החטופים" כאילו זה עניינם הפרטי של כמה משפחות. איך יכול להיות, תהינו, שמבוקר ועד ערב לא עומדים כל רבני הציונות הדתית ואומרים את המילים שאמרנו אנחנו: בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הילדים שלו חטופים בעזה. כאילו המיטות הריקות המסודרות מדי, כבר חודש וחצי, הן מיטות ילדיו ויקיריו.
לפנות בוקר ביום רביעי, או באישון לילה של שלישי, איך שתרצו, שינו שרי הציונות הדתית  את דעתם, והצביעו כמו גיבורים, בניגוד לעמדה שהובילו בכל העת האחרונה. בזה הם הצילו לא רק את כבודם אלא את כבודו של מחנה חשוב, שתפקידו המקורי, וגם המוטו שלו, "כל ישראל ערבים זה לזה" לא יכול להתחלף ל"שלי- שלי, ושלך שלך" – מוטו שחז"ל עיקמו עליו את האף: "יש אומרים זו מידת סדום"
**

משהו אישי ברשותכם. אין זה סוד ששנינו, העוכרת שתחיה ואנוכי, אוהבים לעשות שוק במחנה יהודה. השוק הוא החיים, ויש לנו כבוד למה שעולה על שולחננו. את המצרכים אנחנו רוצים לפגוש, להחליף איתם מבט ואפילו למשש בגניבה, לפני שאנחנו הולכים איתם עד הסוף וקושרים בהם את גורלנו. אודה ולא אבוש, [טוב, אולי קצת כן אבוש] שאפילו סתם דחיפת עגלה בסופרמרקט, היא עיסוק שאנחנו מצליחים לעיתים ליהנות ממנו. לא פעם, וזה כבר פדיחה מתגלגלת, אנחנו אפילו יוצאים יחד לבילוי רומנטי במרכול. תשאלו את ההוא שיושב ביציאה, חותם על הקבלה וצוחק עלינו כל פעם. 
לצד זה יש דברים שאנחנו מזמינים ברשת, והם פשוט מגיעים איכשהו. ביצים למשל. כבר כמה שנים שבבוקר יום ו', ליד העיתונים מחכה מאחורי הדלת קרטון של ביצים טריות. התשלום עובר דרך המכשיר, ואף אחד לא שואל איך זה בדיוק עובד. אבל מאז מלחמת שמחת תורה משהו השתנה. הוא דופק בדלת, האיש עם הביצים. זה שמעולם לא ראיתי לפני כן. ואנחנו מחליפים מבט ושואלים את ה:"מה שלומך" החדש. שהוא "מה שלומך" חדש באמת. מודאג ורך ומביט בעיניים כמו שכבר שנים אף אחד פה לא מביט לאף אחד בעיניים. בשבועיים האחרונים, אני ממש מחכה לדפיקה של איש הביצים, שהוא ישראלי צדיק, ובדרך לדלת אני מפזם לעצמי כמו אידיוט את "I am the egg man  " של הביטלס, ושואל את עצמי מה שלומי באמת. ולמרות שזה פחות או יותר הסיפור הכי קטן שסיפרתי אי פעם, נדמה לי שהוא אומר משהו לא מבוטל על מי שנרצה להיות ביום שאחרי, ומי שאנחנו כבר מתחילים להיות. מין ישראלים כאלה שמביטים בעיניים, שלא בורחים מהמבט ומהאחריות.

מידת עזה, מידת סדום

24.11.23 | י"א בכסלו תשפד
עד להצבעה המתקנת על עסקת החטופים, המחנה הדתי הפוליטי ניסה להסיט את הדיון ממצוות פדיון השבויים
לדיבורי "כוח קפלן" המפלגים מלפני הספירה את השיעור על שותפות ואחריות קיבלתי דווקא משליח בדלת
לפני שבועיים יצרה אתי קשר עיתונאית מסוכנות הידיעות הנחשבת AP ורצתה לראיין אותי לכתבה בנושא החטופים. נושא שסביבו מסתובבים חיי וחיי משפחתי מאז ה 7 באוקטובר. אנחנו מתראיינים  לכולם, ומחשיבים מאוד את תפקיד התקשורת הזרה, אבל זכרתי שקראתי, שסוכנות  AP מורה לכתביה שלא להגדיר את החמאסניקים כטרוריסטים חלילה. אלא כ"לוחמים" או "חמושים". התובנה הזאת גרמה לי להרגיש מוזר. למה לשוחח בכלל עם מי שהשיפוט המוסרי שלו, הוא משהו שאני לא יכול בכלל לפענח. אמרתי לה במלוא הנימוס האירו-בת ימי שלי שאני מתלבט אם זה יהיה נכון מבחינתי להתראיין. מה לעשות, ואני מתקשה לחוש נינוח או בטוח, בקרב אנשים שאבדן ההבחנה שלהם בין טוב לרע מגיע עד כדי כך, שגם חוטפי תינוקות, ואנסי גופות זוכים אצלם לאוצר מילים כה מתחשב. 
תראה- היא השיבה לי מתוך אמפתיה שלא היתה מביישת מכונת כביסה על מטבעות- זה לא אישי! זה גם לא מכוון נגד ישראל דווקא. זאת העמדה העקבית של הסוכנות שלנו מול כל קונפליקט שאנחנו מסקרים ברחבי העולם. 
ודווקא התשובה הזאת שלה הכריעה את הכף.
קונפליקט?! שאלתי אותה. תיאטרון הוא המקצוע שלי, וקונפליקט הוא המושג הבסיסי ביותר בדרמה. אבל איך אפשר לקרוא למה שמתרחש פה בשם קונפליקט? אם מישהו שואף להרוג אותי, ואילו אני שואף דווקא לחיות זה לא קונפליקט. קאפיש? המילה קונפליקט מתארת התנגשות בין שני רצונות ומאוויים שלשניהם יש בסיס לגיטימי כלשהו. אנס, רוצח או סוחר בבני אדם, לא "מנהל את הצד שלו בקונפליקט" כשהוא מתנפל על קרבן תמים. אי אפשר לקרוא "קונפליקט" למה שהתרחש בין היטלר לבין היהודים,  וגם מה שקורה בין סינוואר והחמאס יימח שמם לבין כל ישראלי ויהודי, אתמול והיום ובעתיד, הוא משהו שאני מצפה מכל בר דעת, לנער את החלודה מהמוח, ולקרוא לו בשמו. 
תשובתה, כמיטב מסורת המלל הריק, היתה משהו כמו "בוא נסכים שלא להסכים". בבוקר למחרת נתקלתי בקושי מסוים לברך את הברכה האהובה עלי "אתה חונן לאדם דעת" 
** 
ההסברה שלנו חלשה. זה ידוע לכל, והחולשה הזאת גובה מאיתנו מחירים.  חלק נכבד מהחולשה הזאת היא באשמתנו המלאה, אבל כדאי להכיר בכך שקיים גם חלק אחר, נכבד גם הוא, שאין לנו הרבה מה לעשות לגביו. כדאי גם שנתרגל למחשבה שיתכן ולעולם לא נצליח להסביר את הצדק הישראלי לאנשים כמו גרטה או רוג'ר ווטרס. אנחנו בוודאי אחראים למחדלים רבים, אבל לא בנו האשם על ליקוי המאורות העמוק ששיבש לחלוטין את המצפן המוסרי של חלק גדול מהיביליזציה המערבית. אילו היה נערך משאל עם בנוגע לשאלה בידי מי היינו רוצים להפקיד את ההסברה הישראלית, אני מניח שהמרוץ הצמוד נכון להיום היה מתקיים בין שניים. יוסף חדאד ודאגלס מארי. באופן מקרי או לא, שניהם לא יהודים. דאגלס מארי [ Murray ] הפך בחודש האחרון לאחד המסבירים המבריקים, הפופולריים והבולטים של העמדה שלנו בסכסוך. חייבים להודות שעד אוקטובר האחרון, הוא היה מוכר רק למעטים בינינו, בעיקר בזכות ספרו "המוות המוזר של אירופה" שהוא טקסט טורד מנוחה, ופנינה אמיצה של יושר אינטלקטואלי בעולם של להגנות אידיוטית. לא רבים בינינו עדיין קוראים ספרים, אבל כל מי שקרא בספר של מארי, ימצא את עצמו מצטט ממנו שוב ושוב. לפעמים נדמה שה"מערב" כמרחב רעיוני, כתרבות וכמרחב מחיה קונקרטי, הופך לנגד עינינו למין פרודיה על מעשיות "חכמי חלם". פרודיה על פרודיה. "המוות המוזר של אירופה" הוא מעקב אחרי התהליך ההזוי הזה.  
מארי מצביע על כך, שמדיניות ההגירה של אירופה הניחה כמובן מאליו, שבתוך דור או אפילו פחות מכך, המהגרים המוסלמים יהפכו להיות אירופאיים. הם יזנחו תפיסות עולם, מנהגים והרגלים שבדיוק בגללם הם נטשו את ארצות מוצאם, ויאמצו עמדות ליברליות יותר, שוחרות חיים וסבלניות יותר. סביר להניח שהם עדיין יעדיפו לאכול פיתות עם שווארמה עסיסית ולא קרקר שיפון ועליו פיסת גבינה ושמץ מלפפון. יתכן שגם ימשיכו לבקר פה ושם במסגד. אבל בתוך דור או שניים, הם ישתלבו תרבותית וישאפו לבטא ולהפגין את האירופאיות שלהם. רובם המכריע יהפכו פמיניסטים יותר; ידידותיים יותר ללהט"בים ולדתות שונות. הם יחייכו יותר ויאיימו פחות. ההנחה הזאת נכשלה כישלון חרוץ. היא והמדיניות שהתפתחה בעקבותיה. הכישלון הזה המם, ועדיין מהמם את מי שלא חשב שיכול להיות אחרת. והנה לב הפרעת האישיות של הליברל המערבי – אני מכיר זאת על החלק הליברלי שלי עצמי- הוא מאמין באמונה שלמה שאי אפשר לעמוד בפני קסמו. הוא משוכנע שיתרון חייו על פני כל צורת חיים אחרת, שהוא נזהר מלהתנשא עליה ולקרוא לה "נחשלת", הוא לא משהו שצריך להסביר. יתרון החיים הליברל-אירופאיים הוא כיתרון האור על החושך, למרות שאסור להשתמש במילים הללו. זה לא כוחות. אין סיכוי שכל מי שיציץ ולו לרגע בסגנון החיים החופשי והמפנק יצליח להתגבר על הפיתוי לעזוב הכל ולרוץ ריצת אמוק אל החיים האירופאיים. אירופה חשבה באיוולתה, שגלי ההגירה של העשורים האחרונים, מאפריקה ומארצות האסלאם, יתנהלו בדומה לאופן שבו התרחשו הגירות היהודים. אלה שבהן תוך דור אחד הפכו בני המהגרים ליותר הולנדים מההולנדים, ויותר גרמנים מהגרמנים. אז זהו. שלא. בכלל בכלל לא. 
וזאת אחת ההבחנות המטלטלות בספר של מארי: באזורים שונים באירופה נוצר סכסוך, ואפילו קונפליקט, בין התרבות המקומית לבין אוכלוסיית המהגרים שתבעה בתוקף לכבד את המנהגים והעקרונות שהביאו איתם ממולדתם. את כולם. כולל השנאה והבוז כלפי הערכים האירופיים. הסיטואציה האבסורדית של "עליך לכבד את העובדה שאני לא מתכוון לכבד אותך. ועליך לכבד אותי בשם אותם ערכים ונורמות שעליהם אני מצפצף" תפסה את המחנה הליברלי לא כל כך מוכן. ובדיוק במצבים האלה, רבים מהמנהיגים האירופיים, בעיקר בשבדיה אבל לא רק, העדיפו להגיד שממילא אין לאירופה מורשת. בניגוד לציבור המהגרים, אין לה נראטיב, ערכים מקודשים, או עקרונות שאי אפשר להשליך מאחורי הגב. ההתבטלות העצמית הזאת נראית למארי כמו נטייה קולקטיבית לאובדנות. ומכאן שם הספר "המוות המוזר של אירופה"
התופעה הזאת היא לא רק מוזרה. בימים אלו אנחנו מבינים עד כמה. ב7 באוקטובר יצאו מעזה אלפי רוצחים כדי לטבוח, להתעלל, לחלל את צלם האדם. הם באו לכבוש ולמחות את זכר ישראל מעל לאדמה. די בקלות יכול היה השמאל האירופאי להבין שמה שהתחולל שם היתה מתקפה ברברית של אימפריאליזם ג'יהאדיסטי. אבל בארגז הכלים שלהם אין שום אפשרות לומר דבר כזה. אימפריאליזם, בעיניהם, יכול להיות רק לבן. האימפריאליסט הוא בהכרח אירופאי. כהה העור, אם כן, יכול להיות רק קורבן נדכא, ולכן אלימותו היא מאבק לחופש. לצורך התיאוריה המעוותת הזאת הם מציגים את היהודים והישראלים כולם כעם לבן. ואת הציונות כקולוניאליזם. למרות שאנחנו עם שאין לו צבע ולמרות שאין לנו ארץ אחרת. לצורך העניין הם מדחיקים את העובדה שבקרוב מאוד, על פני מה שהיתה אדמתם, יתכן והם ייאלצו לחוות מקרוב, לא רק את קריסת הפראדיגמה, אלא את זוועת האימפריאליזם הג'יהאדיסטי, ואיך זה בדיוק נראה כשהחופש שלו משתרע מן הנהר ועד לים. כל נהר. כל ים.

למות מתוך נימוס

17.11.23 | ד' בכסלו תשפ"ד
למה סירבתי להתראיין לסוכנות זרה שאיבדה כל שיפוט מוסרי ביחס לזוועות שביצע חמאס - גם במשפחתי
ואיך כל זה קשור להתאבדות האבסורדית של אירופה מול המהגרים, כפי שניסח היטב ידידנו דאגלס מארי
מה שקרה השבוע היה נס קטן. אורי מגידיש איננה רון ארד וגם לא גלעד שליט. למעשה, הציבור הרחב נחשף לשם שלה רק עם שחרורה. ככה זה כשמספר החטופים גדול כל כך. קשה לפתח הזדהות ולחבר בין שם לקלסתר פנים. בוודאי שאי אפשר להשאיר 240 כסאות ריקים סביב שולחן השבת, כמו בימים בהם היה לנו שבוי אחד וקראנו לו "הילד של כולנו". והנה למרות שפניה ושמה של אורי היו מוכרים רק למעטים, למרות שהיכרנו אותה רק כאשר סוף סוף ניצלה, רגע השחרור היה שמחה לאומית, רוויית דמעות מקצה לקצה. והנה עוד הנחת יסוד שהופרכה, בימים שבהם נדמה שצריך לנער ולסלק כמעט כל הנחה: אנחנו מזדהים עד עמקי נשמתנו, גם בלי שום הכנה מדוקדקת. רק אחרי שאורי חזרה הביתה, התברר בדיעבד שבדיוק לה חיכינו. לאורי מגידיש, מתולתלת יפת עין ממשפחה שיכולה להיות של כל אחד מאיתנו, בדיוק אליה התגעגענו שלושה שבועות ויותר. כמה טוב שחזרת, אורי. איזה גיבורים יש לנו כאן. תתחדשי על החיים.
**
הנשיא ורעייתו לא מיהרו לעבר המקומות שהוכנו להם מול המיקרופונים. הם לקחו את הזמן. עברו מאדם לאדם ומסיפור לסיפור. חיבקו ממושכות. שאלו לשמות היקירים. חיבקו אימהות, ואחים, ודודים וסבתות, וילדים של. וגם חברים של, כי יש גם משפחות שנחטפו במלואן, ומי שמחכה להן כאן הם החברים. והם לקחו עוד זמן, הנשיא ורעייתו, הביטו מקרוב בעיניים הכי קרועות מדאגה שיש כרגע בעולם. וזה נשמע אולי כמו קשקוש סנטימנטלי אבל לא היה בן משפחה שלא טרח לציין את המחווה האנושית הזאת בסיכום הפגישה, ולהודות עליה. כולנו ישראלים צופי נטפליקס, ובכל זאת איש מאיתנו לא הגיע לבית הנשיא כדי לשלוף את תוכנית המגירה המבריקה שהכין. איש לא התיימר ללמד את הרמטכל איך משחררים בפעולת בזק את בני הערובה, מוחקים את החמאס, ומעבירים את סינוואר בתחתונים ודגל שמחת תורה לגן החיות התנכ"י. באנו כדי לוודא שרואים אותנו. לוודא שיקירינו החטופים הם בראש מעייניה של מדינת ישראל. כי לא תמיד, ולא לכולם, זה היה ברור.  ביקשנו גם לוודא שאף אחד למעלה לא מאמץ את המחשבה המקולקלת, האווילית, כאילו הדאגה לגורל החטופים עומדת בניגוד לצורך להביס את חמאס. כאילו אפשר בכלל לדמיין ניצחון בלעדיהם. ואיזה מין ניצחון זה יהיה, בלי שכל החטופים שבים לביתם. 
זה היה אירוע שאיש ממשתתפיו לא ישכח עד יומו האחרון. מעולם לא ראיתי מסביבי כל כך הרבה עיניים שהפכו לפקעות כאב וחוסר שינה. מעולם לא שמעתי מסביבי נשימות כאלה. הכל היה על הקצה בבית הנשיא. אף אחד לא הרים שם את הקול. אבל האוויר עצמו שאג. מפגש משפחות החטופים בבית הנשיא היה אירוע שלא מתקבל על הדעת. אני אסביר את עצמי: זה היה מפגש מתבקש וחשוב, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל שום דבר פה לא מתקבל על הדעת. שלושה שבועות ויותר אחרי שחלאות עזה והחמאס רמסו את  הגדר, את הקונספציה ואת אחרונת האשליות, ואת מי שלא טבחו חטפו אל מנהרותיהם, טף ונשים, נער ועד זקן, סוף סוף מצא לנכון מישהו מהנהגת המדינה לפגוש את האנשים הטובים והרמוסים האלה, ולהביט בעיניהם. בעינינו. לחבק בראש מורכן את הכאב הבלתי נסבל, ואת נוכחותנו הפוצעת, שהיא מזכרת עוון. כי הרי בכל פעם שתראו מישהו שמחבק שלט עם תמונה – ילדה בת שנתיים עם זר יום הולדת לראשה- לא תיוותר לכם ברירה אלא להיזכר בעובדה המצמיתה, שב-7 באוקטובר, שבת שמחת תורה ויום תפילת הגשם, מדינת ישראל הפרה פעמיים את הברית המקודשת שלה עם אזרחיה. פעם אחת, כי הזכות להגנה ולביטחון היא הסעיף הבסיסי בחוזה בין האזרח לבין המדינה. כל מדינה באשר היא. ופעם שנייה, כי המדינה המסוימת הזאת, ישראל, הוקמה בדיוק על בסיס השבועה ש"לעולם לא עוד". לעולם לא יצודו אותנו בביתנו, לא יטבחו ולא יאנסו ולא יחטפו את ילדינו. לעולם לא יהיה מפגש של משפחות חטופים. ולא יהיו מאות כאלה. את אלו מדינת ישראל הפרה. מה אני אומר הפרה, לרסיסים היא ניפצה. תזכירו לי, כשכל זה יגמר, שלעולם, אבל לעולם, הפרת אמונים לא תוכל עוד להיחשב לעבירה זניחה בספר החוקים של ישראל. 
**
באחד הלילות השבוע, כשעה לאחר חצות, יצא מבית ראש הממשלה ציוץ איום, שביקש להדוף את מלוא האחריות לכשל של ה -7 באוקטובר על מי שממילא לוקחים ועוד ייקחו על עצמם את משא העול והאשמה. למעשה הציוץ הזה בעיקר חשף, לעיני מי שעדיין זקוק להבהרות, את עומק השבר המנהיגותי שאנחנו שקועים בו. אחר כך באו התנצלויות והצהרות חגיגיות, אבל לא רק שהן לא טשטשו את הרושם הקשה, הן גם הותירו תחושה עגומה, שאם מישהו אכן מתחרט שם, לא על עצם הדברים הוא מתחרט, אלא על התגובות להם הוא מתחרט. תגובות שהקרינו מיאוס, זעם ובהלה, ואת התחושה שלעם הזה, בעת הזאת, מגיע הרבה יותר. לפני שבועיים, כאשר נחשפנו במטה המשפחות, לניסיונות מלמעלה לסכסך בין משפחות החטופים, להפריד ולבחוש, הגיבה לשכת רוה"מ באמירה שעצם המחשבה כאילו שיקולים לא ראויים מנחים את ההנהגה היא "שקרית, מזעזעת, מקוממת, אינה מתקבלת על הדעת, וטוב שלא היתה נאמרת". ואני, מה אני אגיד לכם, תמיד חשדתי בתגובות עם רשימת סופרלטיבים ארוכה מדי. אבל חוץ מזה אני מסכים. משהו שקרי, מזעזע, מקומם ולא מתקבל על הדעת, קורה פה. ומוטב שלא היה קורה.  
דודה לאה ז"ל, היתה אישה מדהימה. חייה היו קשים – היא התאלמנה בגיל 18 עם שלושה ילדים- אבל הסיפורים שלה היו מצחיקים מאוד, ומאוד לא תקינים פוליטית. היא אהבה לספר, למשל, על האידיוט הירושלמי ההוא שתפסו אותו יום אחד אחרי שעשה את צרכיו, אוי לבושה, בתוך מי המקווה.
הופס – הוא אמר בתגובה – לא ידעתי שזה צף...
**
 כתבתי כאן לפני שבועיים על מחנה העקורים במלון שפיים. לא הספקתי לספר שם על רגע מרגש ואנושי שהולך אתי מאז. המוני מתנדבים הגיעו לשפיים כדי לעזור ולתרום לניצולי כפר עזה ואור הנר. האמיצים ביותר ניסו אפילו לשמח אותם. אחד מהם היה מוטל'ה שפיגלר, אגדת הכדורגל של כל הזמנים. היה נפלא לעקוב אחרי התגובות אליו. היה נהדר לשוחח עם האיש החכם, החייכן והעמוק הזה.
כל מי שזיהה אותו, מייד הזדקף קצת. אבות, שלפני יומיים עברו תופת שאין לתאר, אספו אליהם את הילדים, הצביעו על שפיגלר והסבירו בקצרה במי מדובר. הילדים הבינו מהר, ומייד קפצו להרוויח סלפי עם האיש שרגע לפני כן נראה להם כמו סבא'לה, ועכשיו כבר העריצו. מוטל'ה קיבל את כולם במאור פנים, צחק ואמר "פפפפפ, תקשיבו, אם השוער היה עומד במקום שלו, אף גול שלי לא היה נכנס".  ואני, כאלה מנהיגים אני רוצה שיהיו פה. ואני יודע שהם כבר פה. הם פשטו את האימוניות וכבר מתחממים לאורך הקווים.

בין ציוצים למוטל'ה שפיגלר

03.11.23 | י"ט בחשוון תשפ"ג
מפגש משפחות החטופים בבית הנשיא היה מתבקש וחשוב: סוף סוף זכו אנשי הכאב לקבל חיבוק בראש מורכן
מנגד, הציוץ וההתנצלות של רוה"מ חשפו שוב את עומק השבר המנהיגותי שילמד משהו מחוכמת החלוץ האגדי
ביציאה מהלוויה של כרמלה ונויה, הלב שבור והשאלות קשות ועצובות: ומה עכשיו? ואיך חוזרים לניר עוז? והאם יש בכלל ניר עוז לחזור אליו? איך אפשר לומר "ניצולי הקיבוץ" כמו בסיפורים המהוהים על יהודים ששרדו מעיירה שאיננה. והיו שם חברות וחברים מכל הקיבוצים והתקופות. וחברים של דור, הבן שחזר בתשובה, חסידי ברסלב בכל הצבעים וכל סלסולי הפיאות.
ואת עוצמת הכאב והזעקה שעלו מן ההספדים אי אפשר היה לשאת. והשאלות הופנו לכל עבר, כאילו מישהו מן הבאים מחזיק איזה מידע. איך חוזרים לחיים כפי שהיכרנו אותם, ומתי שוב נשמח במשהו. ומתי נצחק? והרי החבר'ה הכי מצחיקים כבר אינם.
ורציתי לעבור בין כולם ולהזכיר שאנחנו אלופי העולם בלחזור. שאם המלחמה הזאת מזכירה את כל מלחמות ישראל כולל 48, אז יש ממי ללמוד. מכפר עציון, ויד מרדכי, וגדות ונגבה, וכל מקום שידע ימי אימה וצעדים כבדים ביציאה מבתי הקברות. וכולם חזרו אלינו ואנחנו חזרנו אליהם. ולמען האמת המילה המדויקת היא "לשוב". כי כששבים לא חוזרים לאותה נקודה, אלא מחדשים ומתקנים את מה שצריך. וצריך. אוהו כמה צריך. 
פתאום, כמו שקורה לפעמים, נזכרתי בחיוך בקטע קטן שהתרחש בזמן ששירתנו כנחלאים בקיבוץ טירת צבי. 
יום אחד יצא טרקטור לעבר בריכות הדגים והשדות היותר רחוקים. נהג הטרקטור היה מזקני הקיבוץ, ובעגלה מאחור ישבו נחלאים, מתנדבים וסתם צעירים פראיירים מהסוג שנהוג להעלות על העגלה הכי מטלטלת במשק, בדרך למשימה מרתקת כמו סיקול אבנים או ניכוש עשבי-ענק בחום של 50  מעלות. פתאום, בשביל צר בין הבריכות, נעצר הטרקטור ולא זז. רוב החבר'ה אפילו לא שאלו מה קרה. הם שלפו סיגריות, או סתם מתחו את הרגליים. אבל אחרי דקות ארוכות בהן הטרקטור עמד במקומו, חלק מהם הואיל להרים ראש, ולנסות להבין מה סיבת העיכוב. ממול, על השביל הצר עמד טרקטור מהקיבוץ השכן – שדה אליהו. על ההגה ישב קיבוצניק קשיש ודומה להפליא לטרקטוריסט שממולו. חולצה כחולה, שפם לבן, כובע חסר צורה. שני הטרקטורים עמדו זה מול זה כמו שוורים, ולאיש מהם לא היתה כוונה להכניס רברס, למחול על כבודו ולפנות את הדרך. מה פתאום?! שנים של תחרות סמויה וגאוות יחידה פעמו כעת בין שני הטרקטורים. רק אחרי נצח קטן, וכנראה בגלל פנייה עצבנית במכשיר הקשר, ויתר הקשיש משדה אליהו, נסע לאחור, וחיכה שם בזעף. כשעבר על פניו הטרקטור של טירת צבי, הוא צעק "מאז שהדפתם את הירדנים ב 48 תפסתם תחת!!". 
הטרקטוריסט מטירת צבי חייך לעצמו בסיפוק, ונשך גזר שהוציא מהכיס. והצעירים שעל העגלה, צחקו קצת וקיבלו שיעור קצר בהיסטוריה ובאגדות מקומיות שמצליחות להזין קטטות נהגים גם עשרות שנים לאחר מכן. בימים אלו מתחילות להיאסף וכבר להיכתב האגדות הבאות שלנו. סיפורים על תעצומות רוח וגבורה, שלא היו מביישים שום 48 שבעולם. גיבורות וגיבורים, רבים כל כך, בלתי צפויים כל כך. גבורה אזרחית וגבורה קרבית, גבורת הורים וילדים, ואנשים שהצילו יישובים שלמים שעדיין לא יודעים לאן לפנות כדי להודות להם על כך. וההבנה ההולכת ומתבהרת שהפנים המופלאות שהתגלו בישראל מאז השבת השחורה, הן הן הפנים האמיתיות שלנו. אם אנחנו לא רוצים לחזור על עצמנו, אלא לשוב לעצמנו, כדאי מאוד לכולנו שנצרוב זאת, ונזכור, ולא נשכח לעולם. 
**
כל מי שלא נולד אך אתמול, מכיר את שלב הרברבנות של האויב, איומי הטבח וחלוקת הסוכריות, ואת המהירות המדהימה שבה הוא עובר לעמדת הקורבן המסכן. גם ב 48 יצאו הערבים לטבח אכזרי,  וגם אז היה ברור מה יקרה לכל ישוב שיפול לידיהם. מנהיגיהם הנרגשים הבטיחו מראות אימים שכמותם לא ראה העולם מאז המונגולים. יתכן מאוד שאילו היו אז ב 48 טלפונים חכמים ורשתות חברתיות, היה להם קשה הרבה יותר לטוות את הבדיה שהם קוראים לה "נאכבה". 
היום הכל מצולם ומתועד. שלב הרברבנות עצמו כבר כולל המון תיעודים רצחניים וצהלות שמחה שעליהם אסור לנו לסלוח אי פעם. כדאי מאוד שגם את שלב הבכיינות הבלתי נמנע, נבלום עוד כשהוא קטן.
**
חייבים לזכור גם את ימי הרעה. את הרוע עצמו. ואת הימים בהם התכחשנו לפניו המפלצתיות. התכחשות שנבעה ממקומות טהורים ושוחרי טוב, אבל הובילה לאסון נורא. בכל הנוגע אלינו, אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו עד ה 7 באוקטובר, והשאלה היא איך נצליח להעביר לעולם את מה שלנו כבר התברר. איך, מחד, נשמור נפשנו מתיאורי הזוועה. נחסוך מעצמנו את הסרטונים. ומאידך לא נחסוך מהעולם ומהזיכרון האנושי את מה שאסור להתעלם ממנו. לא ניתן לאיש לשכוח שהקטעים המזעזעים ביותר הועלו לרשתות על ידי בני השטן עצמם, כחלק מאורגיית המוות והפולחן החולני שהם שקועים בו. אירופה הקלאסית מלאה בפסלי שיש וברונזה שמתארים מאבק דרמטי עתיק כמו הציביליזציה עצמה: האדם מכניע מפלצת. מקומיים ותיירים משוטטים בין הפסלים האלה שכבר מזמן לא אומרים להם שום דבר, והם לוגמים מקיאטו שיבולת בכוס נייר, מברווזים שפתיים לצילום סלפי ומעמיסים שקיות בחנויות האופנה. האם יש בישראל גוש שיש גדול מספיק כדי לפסל את גבורת שדרות וכפר עזה, עלומים ונירים, בארי ואופקים?! האם יש לנו מספיק כישרון ועוז רוח כדי לתאר את מלוא כיעורה של המפלצת. 
ההיסטוריה בכבודה ובעצמה הציבה אותנו בחזית המאבק בין הטוב לרע, בין האנושי לבין השטני, ולא נוכל לברוח מהתפקיד הזה. אין ברירה אלא לנצח.
**
אשתי ["העוכרת" זה רק כינוי חיבה. לא לאבד הומור!!] ואני ביקרנו בכמה חמ"לים אזרחיים בשבועיים האחרונים. הגענו בתקווה למצוא מידע חדש על בני משפחתנו החטופים והנעדרים [ששתיים מתוכם, זוהו לבסוף. רצוחות] ולברר איך אפשר לעזור. אבל יצאנו משם בתחושה שאנחנו יודעים איך היינו רוצים שתיראה מדינת ישראל לכשתקום. הביקור בחמ"ל של גני התערוכה, שמנוהל על ידי "אחים לנשק", היה אירוע משנה תודעה. בתקופת המחאה כעסתי על החבר'ה האלה. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהכרזות הסרבנות היו מהלך מזיק. תכל'ס, ברגע האמת, כשכל הקונספציות, המגננות והגדרות קרסו, מי שהתעשת ופעל, זיהה את הצרכים ואת חוסר התפקוד של המדינה, ו"נכנס מתחת לאלונקה" בעוצמה ובכשרון- מעשה עוצרי נשימה, היו החבר'ה הנמרצים האלה. ומי ששלח אותם לעזאזל, והדביק להם כינויי גנאי, קרס לחלוטין, נעלם כלא היה, ורק השד, או וועדות החקירה, יידעו לאן. 
אחרי הסרטונים שנאלצנו לצפות בהם שם, בתקווה לזהות פנים של אחת החטופות. אחרי שראינו אופנועים מובילים נשים, נערות וסבתות ישראליות ברחובות עזה. ואת החגיגה המחליאה סביב, שבה השתתפו כולם, ילדים וקשישים. אני מודה שהמילים "חפים מפשע", בהקשר העזתי, איבדו תוקף. לא ראיתי עזתי אחד שצעק "בושה" או "דגל שחור", או לפחות הסיט את מבטו הצידה. כששמעתי את נאום ביידן השני, רציתי לקחת אותו לאחד המסכים בחמ"ל, לתת בידו טוש ולומר אנא, סמן בעיגול את החפים מפשע שעליהם דיברת. שנאה רצחנית כלפי יהודים היא פשע. מי חף? 
**
האם למישהו עדיין לא ברור שהשנה לא מזיזים את השעון ולא מקדימים את החשיכה?

אלופי העולם בלשוב

27.10.23 | י"ב בחשוון תשפ"ב
אם המלחמה הזאת מזכירה את כל מלחמות ישראל, אז אפשר ללמוד מכפר עציון, יד מרדכי, וגדות ונגבה - וכולם
חזרו אלינו ואנחנו חזרנו אליהם נגררנו למאבק בין האנושי לשטני, ולא נוכל לברוח מהתפקיד הזה. אנחנו ננצח
ביום שישי האחרון חילקנו את זמננו בין מטה משפחות החטופים, לבין המלון בקיבוץ שפיים שם פגשנו חברים טובים ששרדו בנסי נסים את אסון כפר עזה. המקום ההוא, שבימים כתיקונם משמש כלובי של מלון נופש מפנק, הפך למחנה עקורים. "מחנה עקורים" הוא מונח מימי מלחמות העולם, שלא הייתי מעלה בדעתי להשתמש בו שוב. מחנה העקורים שפיים הוא מקום צפוף וגדוש, ותוכו רצוף אהבה. ראינו אנשים בכל הגילאים ובכל דרגות ההתאוששות, יושבים. מתרוצצים. שותקים. לא מפסיקים לדבר. מתחבקים. רועדים לעתים. צוחקים [מעט] ובוכים [מעט יותר].ראינו אותם מתרגשים עד דמעות לפגוש לפתע את השכנים מהקיבוץ. השכנים שבימים כתיקונם לא צריך להגיד להם שלום בשביל, הרי רואים אותם עשרים פעם ביום. ועכשיו, הם נופלים זה לזרועות זה. "לא ידעתי אם אתם בחיים. פשוט לא ידעתי." 
**
קל להבחין במחנה העקורים בין המתנדבים הרבים רבים לבין המפונים, הניצולים, אלו שעדיין אין לנו מילה כדי לתאר. המתנדבים הם אלו שתפקידם לארח. להאכיל. לפנק. לשעשע את הילדות. לתמוך. לראות שלאף אחד לא חסר משהו, מלבד הדברים שכבר לא נוכל לתת. יש ביניהם מטפלים בכל סוגי הטיפולים בגוף בנפש ובנשמה. טיפולים שקיימים וגם כמה שעדיין לא. קל להבחין ביניהם. הם מחזיקים את הגוף באופן שונה. מבטם אחר. הנה עוד שורה משיר נשכח שכתב דוד עתיד "אך הילוכו כבד וחתומות פניו" [היה לי נער]. ואני עוד אדבר על כך שבין החוסרים שאנחנו סובלים מהם בעצם הימים האלה, יש מחסור בכותבים גדולים. איזו נעמי שמר, או נתן אלתרמן, חיים גורי או חפר, שיידעו לחצוב את המילים והדימויים שירימו את מבטנו וללכוד את הרגע שהוא עולם ומלואו. 

אבל בדבר אחד אין מחסור. באנשים נפלאים עם רוח טובה ולב ענק.  הרימו את הראש, חברים. היו גאים בעם המופלא שלנו. ואם אתם לא בטוחים כל כך לאחרונה, אנא סעו לאחד מבתי המלון שהפכו למחנות עקורים. תשאלו איך קרה שרגע אחרי שאחד הנערים אמר משהו על כך שלא נשארו לו נעליים, כבר הגיע הטלפון מחנות ספורט יוקרתית שהזמינה את כל הצעירים לבוא ולקחת נעלי ספורט על חשבון הרשת. ומגיע לה שנכריז שמדובר  ב"נייק". צאו לשטח כינוס של מתגייסים, ותראו איך הם  צוחקים עליכם ברגע שאתם מציעים להם עוד שוקולד. תבררו מי המלאכים שהתנדבו לחלוב את הפרות ולשקם את הלולים, ביישובים שנפגעו קשה. נראה אתכם עוצרים את הדמעות אחרי שתשמעו על בית החולים שהתלונן השבוע על בעיה עם צוות הניקיון, מאז שהעובדים הערבים הפסיקו לבוא, ומייד הגיעו למקום 150 חניכי בני עקיבא והבריקו את בית החולים כמו שהוא לא נצץ מימיו. נראה גם אם תצליחו להימנע מלחשוב למה לעזאזל, למה אסון שכזה צריך לנחות עלינו כדי שיתעורר בנו הניצוץ שבנוי ומתוכנת מטבעו לקיים חברת מופת. הניצוץ שסביבו התכנסנו כאן מלכתחילה. ובכל פעם שאנחנו מדחיקים אותו, משהו רע קורה. מדברים רבים כבר לא נוכל לברוח. כינונה של חברת מופת הוא המרכזי שבהם. או שנהיה הכי טובים או שלא נהיה.  
**
אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. וכשאני מופיע מפעם לפעם עם חברי הטוב הזמר חנן יובל, קורה ומישהו מהקהל מבקש שישיר את "ליל חניה". למרות שזה לא חלק מהמופע, חנן מתקשה לומר "לא". בכל פעם שאני מבין שזה תיכף קורה, והבמה תתמלא ביצירה האדירה הזאת, במילים נוראות ההוד של אלתרמן, אני מרגיש צורך גופני כמעט לעשות משהו שהוא על סף "של נעליך מעל רגליך". ליל חניה נדמה כאילו לא שורבט בבית קפה ליד מאפרות ופירורי עוגה, אלא באיזו ניקבת סלע מכושפת. ואלתרמן לא מהסס לדבר על דברים שאין לנו מילים עבורם. על ימי מלחמה קיומית ועל החוויה הקוטבית, הבלתי נסבלת ממש, שמטלטלת אותנו בין תהומות של אימה ויאוש, לבין שיאים של רוממות רוח והתעלות. וכשחנן שר על "שחוק וגדף" ועל "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו" עוברת צמרמורת בנגנים ובטכנאים מאחורי השולחן, בקהל ובאדמה תחת רגלינו. ואני אומר זאת כי כך בדיוק חשתי במחנה העקורים שפיים. התעלות נישאה, ועולב תהומי. אלא שבכל הנוגע למערכה המסוימת הזאת נדמה שהטופוגרפיה התהפכה על פניה. כדי לחזות בהתעלות, בגבהי הרוח האנושית והישראלית, יש להביט מטה. אל העם. האנשים הפשוטים והנשים הפשוטות. אל המתנדבים והמתגייסות. וכדי לראות את העליבות במלואה, את החישובים הפוליטיים הקטנים והסכסכנות הישנה, צריך רק להביט קצת למעלה אל אלו שנבחרו כדי לנהל ולגונן, וחלקם לא יצאו עד לרגע זה מהשק"ש, מההלם ומהסרט שהם עדיין חיים בו. 
**
השבוע נפל דבר בישראל. נפל דבר בלבנו. ימים ארוכים חלפו מבלי שגוף מגופי המדינה ייקח אחריות על הטיפול בחטופים, בנעדרים ובבני משפחותיהם. יותר משבוע חלף מבלי שמישהו מהרשויות טרח לפנות, אבל היוזמה מלמטה להקמת מטה המשפחות, נפתחה כבר ב-8 באוקטובר. יום אחרי התופת. עבודת המטה מרשימה ביותר. אלפים התנדבו, בשלל מקצועות ויכולות. מאות אנשים קרועים מדאגה ואימה, ניגשו ונרשמו ומסרו פרטים ונתונים שנאספו אט אט לכדי תמונה שתעזור לכולנו, ולמדינה, להבין ולפעול ולהתמודד עם האירוע האנושי החמור בתולדותיה. אחרי שהמטה כלל יותר מ-700 בני משפחה ו 4000 מתנדבים, אחרי שנציגי המשפחות פגשו גם את הנשיא ביידן, הגיעה סוף כל סוף הזמנה גם מלשכת ראש הממשלה. ההזמנה היתה בהתראה קצרה, והמטה התבקש לשלוח חמישה נציגי משפחות, שישמרו על חשאיות גמורה ויגיעו למקום בהסעה וברכב אחד. 
למרות החשאיות. למרות החשיבות. הופתעו נציגי המשפחות כאשר אל הפגישה נכנסו פתאום אנשים שהם לא הכירו, לא הופיעו במטה ואיש לא ידע שהוזמנו. חלק מהם, כך התברר מאוחר יותר, אכן בני משפחה של נעדרים וליבנו איתם. אך אחד מהם, וככל הנראה מי שדאג לכך שהם יגיעו ויגנבו את ההצגה, היה שמואל מידד מנכ"ל ארגון "חוננו" שאין לו כל קשר לחטופים או לנעדרים אבל יש לו קשר הדוק עם חגי בן ארצי, אחיה של אשת ראש הממשלה. מי הכניס אותו? מי החליט להפתיע את חברי המטה ולהציג תמונה כאילו יש שוויון בין ארגון המונים אדיר לבין שלוש משפחות? מישהו, ללא ספק, דאג לכך שחלק מהמשפחות לא יגיעו כלל להירשם במטה, למסור את פרטי יקיריהן ולהשמיע כמו כל היתר את קולן והשקפתן. מישהו דאג לפצל ולסכסך בין משפחות האסון הלאומי הגדול בתולדותינו. לצורך כך הוא שכנע את בני המשפחה שהמטה הוא גוף פוליטי. שהמטה הוא "כח קפלן" – צמד מילים שניסה לזהם פעילות מקודשת ואנושית שהתנהלה בבניין הפעמון אשר נתרם על ידי תומך ליכוד ידוע. הפרשה הזאת וההכחשות המופרכות שיצאו בעקבותיה מלשכת רוה"מ,  נפרטו לפרטים לאורך יומיים וחשפו שיקול דעת מנהיגותי מעורר חלחלה. הבחישה, השימוש בביטויים מסכסכים כדי להפריד ולמשול, כאילו לא מדובר כאן בדיני נפשות ובשעת רחמים, כאילו דבר לא קרה כאן בשבועיים האחרונים, חשפו בפנינו ריקבון מפושט ומפחיד שעשוי להסביר משהו ממה שהתקלקל במחוזותינו. אנחנו שקועים בדאגה מסוייטת לגורל יקירנו, אבל לרגע אחד ולא ברצוננו, נאלצנו להציץ בפער האין סופי, המבהיל, בין העם המופלא הזה, שהתנער לחלוטין ממה שסכסך אותו, שילב ידיים ומסר נפשות, לבין גורמים בסביבת ההנהגה שלנו שאם נאמר שהם לא ראויים לעם הזה, לא אמרנו כלום.
אמר לי מישהו השבוע שכולנו הולכים להשתנות. עניתי לו שאולי לא הבחין בכך, אבל כבר עכשיו אנחנו אחרים. עשרים שנה חלפו עלינו תוך שבוע, וכולנו מתנערים מאיזו פרדיגמה שכבלה את רוחנו, מקבעונות שצמצמו את שדה הראייה. השתנינו. עם זאת, יש בינינו שעדיין מתנהלים כמו מאומה לא קרה. הם עדיין במשחק הקודם, ובחשבונות הישנים. הם מזיקים. מהווים סכנה קיומית. זמנם עבר. זה רק הם שעדיין לא רואים זאת, בדיוק כמו שלא ראו ולא שמעו את צעדי הקמים עלינו לכלותינו.

במחנה העקורים, מלון שפיים

20.10.23 | ה' בחשוון תשפ״ד
קל להבחין כאן בניצולים: הם מחזיקים את גופם שונה, מבטם אחר הנתינה המפעימה סביבם מוכיחה שוב שהאיש
הפשוט תמיד יגבר על עליבות ההנהגה ולמה נדרשנו לאסון כזה כדי שתתעורר חברת המופת הטבעית שקיימת בנו?
כשנכנסנו לממ"ד בפעם הראשונה ישבנו וחיכינו לבומים. בפעמים הבאות, אחרי שפרטי הזוועות התחילו לזרום, התחלתי לבדוק אם הדלת ננעלת טוב. הלכתי איתה מכות קצת. לא ננעלת. ברגע הבא כבר ניגשתי לנייד וחיפשתי. אז ככה, אחרי מילות החיפוש "איך סוגרים" – הקפיץ לי גוגל את המלים "איך סוגרים דלת של ממ"ד". לא איך סוגרים מרפסת. ולא איך סוגרים חופשה במלדיביים. איך סוגרים נזילה, או תיק הוצל"פ. לא ולא, השאלה של סתיו 2023 היא :איך סוגרים דלת של ממ"ד. איזו שאלה איומה לשאול. איך מונעים מרוצחים מתועבים לפרוץ את קו ההגנה האחרון בדרך לפינה שבה חייך וילדיך מצטנפים ומתחננים, האם אני באמת כותב את המלים הללו? 
שני טלפונים, ופחות מחצי שעה לאחר מכן, הגיעו אלינו ארבעה תיכוניסטים חייכנים. איזה דור של אלופים אנחנו מגדלים פה. נערים ביישנים, חובשי כיפות ובעלי נטייה קלה לחנוניות חיננית, שעוברים בשכונה. מפנים מקלטים ומנקים אותם. עוזרים לסדר ממ"דים, לטפל בתקלות נפוצות ולעשות טוב על הלב. היתזנו קצת חומר לשחרור ברגים, ניערנו טוב את הידיות שלא עבדו 15 שנה, והדלת חזרה להינעל. הם לא שייכים לפיקוד העורף או לגוף כלשהו. ולא, הם לא מוכנים לקבל שכר, או טיפ. אשרי העם שככה. 
אחרי שהלכו, היבטנו זה בזו ולא היינו צריכים להוסיף מילה. אותות החיים האחרונות שקיבלנו מדודה כרמלה היתה מתוך הממד. היא רק היתה צריכה לצאת לרגע לשירותים, ומאז לא שמענו ממנה. דלת הממ"ד היתה כל מה שהפריד בין החיים לבין הזוועה, שהיתה עלולה להסתכם במספרים גבוהים פי כמה. זה בסדר להיות אובססיביים עם הדלת הזאת. לגמרי בסדר. 
לאורך כל הימים הללו ניסיתי ליצור קשר עם חברתי אילנית סוויסה מכפר עזה. היא לא היתה מסוגלת לענות. מהרגע שבו הגיעו המושיעים שלהם, אחרי שעות של אימת מוות, חיילים צעירים שהוליכו אותם בחשיכה ובדממה כאילו שהם בארץ אויב ולא מאחורי הבית, ועד לרגע שבו השורות האלה נכתבות, משפחת בוצר-סוויסה, אילנית, חזי [המכונה בחיבה יחזקאל] ובתם רננה, עדיין לא הסדירה את הנשימה וקולם רועד מאוד. 
המילה שתחזור שוב ושוב בשיחתנו היא "שואה". תוך כדי שיחה, הבנתי שאני מדבר עם ניצולי השואה החדשים. שואה בלי שמות רחוקים של גטאות ומחנות, אלא שדרות, ויישובי העוטף ואופקים והישראליות עצמה. ניצולי המזימה הנאצית החדשה, שאינה דוברת גרמנית ואינה מתעטפת בקשקושי גזע כמו-מדעיים, ובניגוד לגרסת המקור היא גם פחות "תעשייתית" ויותר חוככת ידיים בהנאה, ולכן גם שטנית, עד כמה שאין לתאר זאת, מעט יותר.  
אילנית היא חברה קרובה. אחת הנשים החזקות שזכיתי להכיר. יוצרת קולנוע ותיאטרון נפלאה ובדרך כלל גם אשת מילים מובהקת. אך עוד לא היום. חלק מהדברים כאן הייתי צריך להרכיב ולנסח מחדש.
-הצלחת לישון קצת הלילה?
כן דווקא נרדמתי קצת. אבל אז התעוררתי וגיליתי שאני לא בבית. ואנחנו במלון בשפיים. ולמה אנחנו פה. ופתאום הכל חזר. [היא מתנשמת עמוקות. צער העולם] תראה הממדים הולכים ונחשפים. וזה נורא. הילדים הכי טובים הלכו לנו. נשחטו. דור שלם של צעירי הקיבוץ. דור שלם של מדינת ישראל. הבטחות גדולות. אינם עוד. לא יצאו למלחמה. לא התגרו בגורל. סתם נטבחו. בבית. בשבילים. הניצולים המעטים הם אלו שבמקרה לא ישנו במגורי הדור הצעיר. נשארו אצל ההורים. 
אני לא אומרת שזה הולך ונעשה רע מיום ליום. כי עצם זה ששרדנו זה טוב. אבל היו לנו שעות שחשבתי שתכף נכנסים ורוצחים אותנו. 
-את מדברת על הרגעים האלה. על האימה והפחד להתגלות. והדלת של הממד, ושברור מה יקרה אם נתגלה. וכל הקונוטציות זורקות לכיוון השואה.
 אני אוד מוצל מאש. אני ניצולת שואה. אני חושבת על זה שכולם מסביבי נרצחו. כולם. משפחות שלמות של חברים שאינם. השכנים מימין ומשמאל. ואני ניצולת שואה גם כי אני חוויתי על בשרי את פחד המוות האיום מכל. אחרי שעות שהמוות דפק לי על הדלת. שאני יושבת עם הילדה שלי במשך שעות מחבקת אותה ומפחדת שתיכף יכנסו ויאנסו לי את הילדה הכי יפה בעולם. ואני כבר שנים בעוטף עזה. ואני כבר שנים בצבע אדום, וממד והפגזות ורקטות וקסאמים אבל זה לא דומה. לא דומה. לא דומה. לא דומה.
לא דומה. 
תשמעי, אני אומר לה, לדעתי את ניצולת השואה הראשונה שאני מכיר ששמה "סוויסה". אילנית צוחקת מכל הלב. "צחוק ראשון!! זה מה שאני צריכה. בבקשה תעשה את זה יותר"
**
רבים מגיעים לבקר את ניצולי העוטף במלון שפיים, ביניהם גם אשת הנשיא.
"תשמע, היא הציעה שנשוחח, ונשפוך ונעשה וונטילציה של הכל. אמרתי לה. לא מענין וונטילציה ולא מעניין מה היה. איפה ההנהגה? הנהגה של רוח. שתתן כוח. לנו פה, ולכל תושבי המדינה. 
הרי העם מתפקד אלף אחוז. האנשים זה לא הבעיה. הבעיה היא הנבחרים. ומשרדי הממשלה והרשויות שצריכים לצאת כבר מהשוק ולהתחיל לתפקד. לבוא ולהגיד לנו: נעבור את זה ביחד. יהיו פה חיים ותהיה לנו מדינה. זה פחות משנה אם נחיה בכפר עזה בעתיד. אם תהיה בכלל כפר עזה או אם ניאלץ למצוא מקום אחר למשפחה. אנחנו צריכים לדעת שיש לנו באמת את הצבא הכי חזק. שיש סיכוי לחיים. שהדברים מנוהלים! 
ואני קוראת לכולם. כוווולם. לקחת אחריות על המוראל של העם. נכון שאנחנו מתנגדים לראש הממשלה הזה. אבל זה האיש כרגע ואיתו אנחנו צריכים לעבוד. וכן, חייבים עכשיו לעשות את ממשלת החירום הזאת. ואני קוראת לחבריי מהמחאה: לא מעניין איפה שרה ואיפה יאיר וכל ההתעסקות הזאת. כרגע זה לא מעניין. 
ופתאום זה. "היי איזה כיף לראות אתכם" אילנית פונה לכמה ילדים וילדות. היא לא ידעה שגם הם במלון. היא לא ידעה שהם ניצלו. ודווקא ברגע הזה, בשמחת הניצולים, שמזכירה לי סיפורים אחרים, אני נשבר ופורץ בבכי. למרות שזה באמת לא הזמן. 
**
אגיד לך עוד משהו. כשהגיעו החיילים לחלץ אותנו. והלכנו איתם בשקט את כל הדרך עד לצומת, אז לא היה אכפת לי כבר שתיפול פצצה. שנמות פה במקום. לא היה אכפת לי. העיקר שלא יכנסו לי הביתה ויטבחו בי ובמשפחה שלי, יטבחו ויאנסו. שלא יבוא הבני אדם האלה, ואני לא קוראת להם חיות. ואני לא מנקה אותם מהאחריות להיות בני אדם. אנשים שיש להם אבא ואימא ויתכן שהם אפילו אוהבים מישהו בעולם הזה, והם עשו את זה. 
-מה הציל אתכם  בסופו של דבר?
כשישבנו בממד רננה אמרה לי: אמא, אני רוצה שנגיד שמע ישראל.
שמע ישראל אומרים לפני המוות, אמרתי לה. בואי אלמד אותך שירים אחרים. ושרנו "מן המיצר". ו"מימיננו מיכאל". וכל מיני פיוטים מהבית. ותכננו בפרטי פרטים את הנסיעה ללונדון לקונצרט של טיילור סוויפט. מה נאכל. ושרנו את כל השירים שלה. אשכרה, בסוף יוצא שניצלנו בזכות דמיון מודרך וקצת טיילור סוויפט. 
וככה אמא שלי הזקנה מצד ימין, שמקללת אותם במרוקאית נון סטופ.  והיינו צריכים להשתיק אותה כי היא לא שומעת, אבל המחבלים. ומשמאלי רננה עם טיילור סוויפט. ומולי יחזקאל שלי. ככה שהסיפור שלי הוא נקי. חייבת לומר. יחסית לסיפורים של חברים אחרים, הסיפור שלי הוא סיפור בלי דם וזוועות. אני ניצולת שואה שלא עברה בתא גזים ולא נפלה לבור המתים. אבל אני ניצולת שואה.

אני אישה של מילים ולא מסוגלת כרגע להשלים משפט. ואתה יודע על מי אני חושבת? על נתן אלתרמן. שכתב תוך כדי הזוועות. ממש במרוצתן. ואני שואלת איך לעזאזל הוא עשה את זה.
התשובה היא אלכוהול. אני אומר לה, ואילנית צוחקת. יש לה ללא ספק פוטנציאל החלמה לא אנושי לאישה הזאת. 
ואז היא אומרת פתאום : "וויי וויי יש פה מישהו בלובי שמנגן על הפסנתר. והוא לא יודע לנגן על הפסנתר!! אמא'לה, אני הולכת להראות לו ככה, שהוא עוד יתגעגע לחמאס!! 
ואני יודע שהיא תצא מזה בסדר. אמן על כולנו.

אוד מוצל מהממ"ד

13.10.23 | כ"ח בתשרי תשפ"ג
אלה ניצולי השואה החדשים. בלי שמות רחוקים של גטאות ומחנות, אלא
שדרות ויישובי העוטף, ואופקים, והישראליות עצמה השאלה המבוקשת
ביותר השבוע בגוגל היתה "איך סוגרים דלת של ממ"ד?" איזו שאלה איומה:
איך מונעים מרוצחים מתועבים לפרוץ את קו ההגנה האחרון בדרך לפינה
שבה חייך וילדיך מצטנפים ומתחננים ואשרי העם שזו רוח מתנדביו
איך אתם עם אמביוולנטיות? אני יודע שבעברית יש לומר "דו ערכיות" אבל דו ערכיות נשמע כמו נושא לבגרות במתמטיקה, ואני באופן אישי מת על חתיכת אמביוולנטיות טובה. לא פעם שואלים אותי בנושא, ואני עונה בשמחה שאם יש משהו שאני מעריץ בתרבות הירושלמית של פעם, הרי זו ההבחנה החדה והברורה בין שני עמים שונים לחלוטין. האנגלים מצד אחד, והבריטים מצד שני. בשיחות של הדודים שלי אפשר היה להתרשם שאין שום קשר בין העמים האלה. האנגלים כידוע, הם עם חיוור פנים ואצילי, הם אוהבים תה, כדורגל, תיאטרון והומור יבש. הבריטים לעומתם, הם רשעים ארורים יימח שמם ושם זכרם. הבריטים מיררו את חיי היישוב היהודי, ורדפו את המעפילים, ואילו האנגלים העניקו לעולם את ג'ורג' ברנארד שואו, אוסקר ויילד וקיפלינג, את השנינות, את הטוסט ואת הנונסנס המשובח. כל מי שגדל במשפחה ירושלמית מכיר את האבחנה הבסיסית והגאונית הזאת שנובעת ללא ספק מכישרון מיוחד להתמודד עם מצבים מורכבים.
מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: לא יודע איך אתם חווים את זה, אבל יש איזה רחש לאחרונה, וברגעים שבהם לא מדברים מסביבנו על פוליטיקה, מדברים על בינה מלאכותית. כלומר AI, כי כשאתה אומר "בינה מלאכותית" יש מקום לחשוד בך שאתה עצמך, ובכן, סוג של בוט.
איך שלא נהפוך את זה, הדיבור על מהפכות טכנולוגיות המתגעשות לעברנו הוא מאוד מורכב. כל שיחה בנושא כוללת מינונים רציניים של ציפייה וחרדה. החידושים שכבר כאן, והשמועות על אלו שתכף מגיעים, מעוררים רמה גבוהה ביותר של התפעלות ותשוקה. וגם אימה ופחד. גם פריקים מושבעים של חדשנות, כאלה שישנים לילות בפתחי חנויות סלולר רק כדי להיות הראשונים שקונים כל דגם חדש, מתקשים להסתיר את התחושה שהפעם יש באמת ממה לחשוש. וזה לא פשוט, שהרי הטרנד הנוכחי מגדיר את עצם החשש הטכנולוגי, כשילוב קטלני של כפירה בעיקר, לוזריות וכמובן בומריות ממארת ובלתי הפיכה. אף אחד לא רוצה להיות שם, ובכל זאת כולם נאלצים להודות שהם חוששים. 
בימים כאלה אני אוהב להניח את הראש על הגישה היהודית העתיקה שמעולם לא נבהלה מאמביוולנטיות, לא התלהבה מדיכוטומיה, ותמיד ידעה לקיים מערכות יחסים מורכבות, ודווקא במקומות שבהם כמעט כל העולם נשבע אמונים לאחד מן המחנות המנוגדים. לפעמים מישהו שואל האם היהדות דוגלת בקידמה ובהתפתחות טכנולוגית, או שהיא דווקא מעדיפה את התמימות של ימי קדם? סוציאליזם או שוק חופשי? והתשובה היא כמובן: תלוי. תלוי באיזה נושא מדובר, תלוי למה את קוראת "יהדות", ותלוי את מי אתם שואלים.
אותו דבר עצמו אפשר לומר על הדילמה בין טבע לבין ציוויליזציה. האם הדת היהודית מעדיפה את חיי הטבע הטהור והאורגני, שכף רגלו של אדם לא דרכה בו? או שאין לה בעיה עם החברה האנושית ועם הנטייה שלה להתחכם, להמציא ולהפוך את העולם על פניו? אני לא חושב שיש תשובה פשוטה לשאלה הזאת. מצד אחד, המים הטהורים שבמקווה חייבים להיות מי גשמים, והם חייבים לזרום מאליהם אל המקווה. כל התערבות תרבותית- כמו משאבה- פוסלת אותם. מצד שני כמעט כל טקס יהודי רשמי חוגג את הלחם ואת היין, שני סמלים מרכזיים של התרבות האנושית, ומעניק להם ברכה מיוחדת [המוציא. פרי הגפן] שלא מברכים על סתם חיטה או ענבים. 
חג סוכות הוא דוגמא מעולה. זה החג הכי טבעי שלנו, ולפי הכללים הסכך שעל ראשנו חייב לבוא מן הצומח. וחייב להיות בתולי [סולם משומש מעץ לא יכול לשמש כסכך]. לפי זה אפשר היה לחשוב שהכי טוב פשוט לשבת בחג לפיקניק בצל אחד העצים ולהנות לגמרי מהטבע, אבל לא. בשביל החג המסוים הזה צריך לבנות סוכה. והסכך צריך להיות גזום. וזה כבר ציוויליזציה. תרבות. 
**
לפני מספר חודשים ישבתי במרפאה של רופא השיניים שלי. יש לי סיפור ישן עם שן אחת נקמנית שמחזירה לי על שנים קשות של התעללות מצדי. הייתי צעיר וטיפש להפליא כאשר גיליתי שאני מסוגל די בקלות לפתוח פקקים באמצעות השן ההיא. התגובות היו כה מרנינות עד שלא פעם, במסיבות וטיולים שבהם שכחו להביא פותחן,  העמדתי את השן לשירות החבר'ה, הגרעין והפלוגה. 
על פשעים כאלה אין חוק התיישנות, ובגיל מסוים, היא החלה להתייצב מולי ולתבוע את עלבונה ארוך השנים. אם נדייק, זאת לא היא, אלא מה שנותר ממנה. חורבה עקשנית וזועפת של דופן וחצי, שדוקטור מולי דווקא התלהב לעשות איתה משהו. 
הוא חובב גאדג'טים, רופא השיניים שלי. "בוא, אתה חייב לראות את זה" הוא אמר והכניס לפי מין עיפרון שבקצה שלו יש מצלמה משוכללת שצילמה את חלל השן, מכל הכיוונים ובכל הממדים. תוך רגע הופיעו על המסך שממולי שרידי השן, בהגדלה של פי 100 בערך. התמונה היתה, תסלחו לי, מדהימה. זה נראה כמו אתר עוין, שעבר הפצצה מן האוויר על פי מקורות זרים. תוך רגע אחד נוסף, המחשב הדנטאלי חישב את כל מה שחסר בשן, ובנה על המסך את הדגם המרהיב והחדש, ששוגר למדפסת התלת מימד שבתוך 10 דק ייצרה עבורי, ולעיני המשתאות, את חלק השן שהודבק במקום ונראה כאילו תמיד היה שם. תשועת השן כהרף עין. 
אני חייב להודות שיותר ממה ששמחתי על סגירת המעגל עם השן האומללה, שנשבעתי בפניה שלעולם לא אעמיד אותה בפני אתגרים כמו פקק של בירה, שמחתי על החוויה המרעישה שהיה בה משהו מהתחושה של "היינו כחולמים". 
אבל לא. עדיין אי אפשר להגיד שאני נמנה על תומכי הטכנולוגיה המושבעים וחסרי העכבות.
**
רוצים לפתח מידה בריאה של סקפטיות כלפי מכשירים ממוחשבים מהסוג שאמור "ללמוד בעצמו"? באמת רוצים? בואו אלינו ותעקבו מקרוב אחרי רובוט הניקוי האהבל שמסתובב אצלנו בבית. על פי הכתובים, הוא היה אמור ללמוד כבר במשמרת הראשונה שלו את המבנה הטריוויאלי של מרחב הסלון-מטבח שעליו הופקד. בפעמים הבאות הוא כבר היה אמור לשייט אצלנו כאדם שיוצא לטיול הקבוע בשדרה. לסמן אהלן לעציץ עם הגפנית, להרים מעט את הכובע במפגש היומי עם אדון מקרר, ולהוריד "כיף" לכיסא הנדנדה. תכל'ס הוא מתנודד אצלנו כמו ליצן שיכור. נכנס בקירות. כמעט נופל למדרגות המרתף. ובעיקר מופתע. מכל דבר!! 
במכונית יש לנו תוכנת ניווט שאפשר לדבר איתה. ואנחנו אכן מדברים. לרוב היעדים יש שמות פשוטים, ואנחנו מכריזים עליהם תוך חיקוי לא רע של מלאכי חזקיה, אבל הפוסטמה שתהיה בריאה, שומעת מה שמתחשק לה לשמוע, עוברת בין שפות שונות, ועל הצג מופיעים שמות מקומות שגם לכם אין שום חשק להגיע אליהם. בכל נסיעה משפחתית אנחנו מתחילים בנימוס עוברים לצעקות ומסיימים בקללות חגיגיות על ראשה של הנווטת. אם תבדקו את היסטוריית היעדים על צג הניווט של הרכב שלי, תגלו שהיעד הפופולרי ביותר לאחרונה היה "אמא שלך בגבס!!" – הקללה העתיקה החביבה על בני ובנות הבית. 
לאחרונה קרה עוד דבר. חודש אחרי שחזרנו מחופשה לאיטליה קיבלנו מכתב מחברת השכרת הרכב המקומית. כלומר מה-AI  שלה שטען שעשינו עבירת תנועה ואנחנו חייבים להם כסף. הוא אפילו צירף את הדוח מהמשטרה. הדוח הדהים אותנו. בתאריך ביצוע העבירה עדיין היינו בארץ ישראל. אבל במכתב הופיע תאריך אחר, שבו המשטרה האיטלקית טיפלה בעבירה. אז כבר היינו באיטליה. לבינה המלאכותית של חברת ההשכרה זה הספיק כדי לסמן אותנו. וכבר חודש וחצי שאני מתכתב עם מחשב אהבל ועיקש, שלומד מטעויות כמו רובוט הניקוי שלנו, מבין עניין כמו תוכנת הניווט שלנו, ודורש כסף כמו הילדים שלנו. בהצלחה לכולנו וחג שמח.

רובוט אהבל אצלי בסלון

06.10.23 | כ"א בתשרי תשפ"ד
כמו שהסוכה היהודית משלבת באמביוולנטיות בין טבע פשוט לקידמה תרבותית, כך טרנד הבינה המלאכותית מעורר
יחס כפול מחד, יכולות עתידניות שומטות לסת, ומאידך - תשאלו את תוכנת הניווט הקולי המעפנה באוטו שלי
מאז שאני זוכר את עצמי, יש בלבבי מקום מיוחד למוצאי יום הכיפורים. הערב הזה הוא מותק של דבר. שעת רצון ונעימות. הוא מתחיל בחזרה הרגלית הביתה. אחרי מרתון ממרק של תפילות עתיקות וכבדות, יש בי הקלה שאני לא יכול לתאר. ברגעים האלה אין בנפשי אפילו זכר לקטנוניות או צרות עין. חלקים מתוכי שיכולים לעתים להיות תפוסים, אפילו קפוצים- ולא נעים לי להודות בכך- ברגעים האלה רפויים ומשוחררים. מתחשק לי קפה, אין ספק, אבל אני פוסע הביתה בצעדים מתונים. לא ממהר לשום מקום. וכל האנשים בדרך נראים לי יפים ורכים יותר. חיוך ילדותי עולה על פני כשאני מהרהר בדבר המטורף, שהייתי חלק ממנו אך לפני כמה רגעים: מיד אחרי שהסתיימה תפילת נעילה החגיגית והנשגבת, וכל הפאתוס והשופר, עברנו כמו כלום לתפילת ערבית רגילה ושגרתית. כמו להחליף מלמלה בג'ינס. כמו לצאת ממסעדת מישלן, ולתת ביס בתפוח. בכל שנה זה קורה, ובכל שנה זה מפתיע אותי מחדש.
ובדרך המתוקה ההיא הביתה, כל דבר מכוער עשוי לטלטל את הנפש. רכב, נניח, עובר בכביש, וכבר הוא צופר צפירות טנטרום עצבניות. עוד לא עברו 10 דקות מצאת הצום, וכבר הוא כועס על כל העולם. וזה אמנם מחזה מזרח תיכוני נפוץ ויומיומי, אבל בשעה הזאת ובערב הזה, אני מביט בו כאילו צנחתי מהירח. כאילו אני בכלל לא מפה ולא מבין למה כל הכעס האיום והנורא הזה. וקצת מצטער עליו, שזה מה שנשאר לו במצבר במוצאי הקודש. זה באמת נותן לך וואחד כאפה.
ואין לי דבר חכם או חדשני במיוחד לומר על מה שקרה ביום הכיפורים האחרון בתל אביב, אבל אחרי יום כיפור חזק ויפה בקהילה שלי, הרגע שבו התוודעתי למה שקרה בדיזנגוף, היה רגע של כאב לב משתק. כלומר וואחד כאפה. עוד נפטפט רבות בשאלה מי התחיל, ומי צודקת, והאם זה בכלל רלוונטי, לנוכח העובדה שכולנו איבדנו כל יכולת להתחרט או להתרכך, או סתם להניח למשהו, ומה נעשה עם כל הצדק הזה. אבל ראשית לכל נצטרך כל אחד ממקומו לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי שתמונות כל כך מכוערות לא ישובו ויזהמו את מה שהיה אמור להיות היום הקדוש, הנעלה והנשגב של ישראל. 
**
פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים עברנו להתגורר בשכונה אחרת, שלא היכרנו בה איש. במונחים ירושלמיים היא היתה שכונה חילונית מאוד, אבל היה בה בית כנסת מרכזי והיה רב שכונה. בשמחת תורה יצאו המתפללים אל הרחוב לתהלוכה עליזה עם ספרי התורה, מכוניות שהגיעו מאחור החלו לצפור כדי שיפנו את הדרך, אבל איש לא מיהר לעשות כך. במקום לזוז קצת ולפנות מקום, ניגש רב השכונה לאחת המכוניות. האנשים שסיפרו לי על כך, בחצר בית הכנסת, לא ידעו לומר מה אמר הרב לנהג. האם הזמין אותו לעזוב את המכונית ולהצטרף לריקודים? או אולי ניסה להפיס את דעתו במיני "נו, כולנו יהודים, תן חיוך!"? אבל בנקודה אחת הם היו תמימי דעים: הנהג בתגובה, פתח חלון והיכה בפניו. היתה שם מחלוקת גרסאות, אם מדובר היה בסטירה או במשהו שנוטה לכיוון האגרוף, והאם הרב הופל ארצה או לא, אבל אלו ואלו הסכימו שהיה שם מפגש טעון של יד ולסת. 
זה המקום לגנות ולהוקיע את הנהג האלים, שאני מקווה מאוד שהוגשה נגדו תלונה, ושנגבה ממנו מחיר. ואני מודה שלמרות שאני מתעב כל סוג של אלימות שאיננה קולנועית, משהו בתמונה של יד מורמת על רבי בזקן ומגבעת, מעורר אצלי תחושות קשות. אבל חשוב לי לציין ולהדגיש שלמרות שאלו שסיפרו לי על כך היו חובשי כיפה, הטון הכללי של הסיפור היה שאין פה יהודים ואנטישמים. אין טובים ורעים. החבטה ההיא היתה חלק מהשתלשלות אירועים. הכיעור היה דו צדדי. ולמען האמת, כל הסיפור סופר כחלק מההסבר, למה רוב הקהילה הדתית בשכונה, נחוש להחליף את הרב. 
**
חייבים להזכיר גם את זה. מדי ראש חודש מגיעות "נשות הכותל" אל רחבת הכותל המערבי ומנסות להתפלל שם. תמיד מפריעים להן. תמיד בגסות. במקרים רבים תוקפים אותן פיזית. משליכים עליהן כסאות ופסולת, דוחפים אותן בגסות, קוראים להן בשמות שרק מי שלבו גס בקודשי ישראל מסוגל לבטא, לא רק מול הכותל אלא מול אדם, יציר צלם הבורא. וכן, לא פעם גם קורעים את ספרי התפילה שלהן. קרע אחד כזה נשלח אלי פעם בדואר, כמו לעיתונאים רבים אחרים. היו מספיק קרעים לכולם. אני לא יודע מה עושה משטרת ישראל לגבי זה, אבל אני יודע שלא מספיק. וגם אני לא מספיק השמעתי את קולי בעניין, ובוודאי שלא עשיתי די. ואני יודע דבר אחד נוסף, כל מי שהכשיר את האלימות כלפי נשות הכותל מתוך הטענה העלובה ש"הן בסך הכל מחרחרות פרובוקציה", הכשיר גם את הקרקע לכך שאפשר יהיה לראות בתפילה, בכל תפילה, לא יותר מאשר פרובוקציה. וחרחור. ואם התשובה הנכונה לפרובוקציה היא צווחות ואלימות, אז נדמה לי שעלינו על המתכון לתפילת יום הכיפורים בנוסח עדות דיזנגוף.  
 **
אם יש מכנה משותף בין דתיים לבין ליברלים, אני מאמין שזו מין הנחת יסוד, שכל מי שרק יפגוש בהם, ייכבש בקסמיהם. יתאהב, או לפחות ישתוקק להיות אחד מהם. לכן, למשל, דתיים רבים מגיבים קשה לתגלית שלא כולם חושבים שהם מביאים איתם את האור, ולא כולם מתלהבים מכל טקס, תיאוריה או פרקטיקה שקשורים בהם. מאותה סיבה עצמה, אירופאים רבים לא יודעים מה לעשות עם העובדה שמהגרים שהגיעו ליבשת לא מוקסמים כלל מהאפשרות להפוך לשבדים או הולנדים, ומתעקשים להישאר בדיוק מי שהם. ולומר לא אירופאים ולא ליברלים. כדתי וגם ליברל, אני מודע לדפקט באופן עמוק. אם כן, מאבק חזיתי בין המחנה הדתי למחנה הליברלי, צפוי להביא איתו המון תצוגות של היתממות וגלגולי עיניים. ובקיצור, אנחנו צפויים לאקשן מהסוג היותר מעאפן. בהצלחה לכולנו.
עקרונית, דת ואלימות היו אמורות להיות הפכים מוחלטים. מעשית... נו טוב, מה נעשה עם ה"מעשית"?!. אני זוכר ימים שבהם אנשים אמרו דברים כמו "אבל איך הוא מסוגל להתנהג ככה, ויש לו כיפה על הראש?". אני לא חושב שעדיין נותרו בינינו אנשים כה תמימים. פושעים מיושנים שעדיין מניחים כיפה על הראש בבית המשפט, כבר לא נחשדים בצביעות, אלא בפתטיות. עקרונית תפילה ואלימות אמורות היו להיות שמן ומים. אם יש משמעות כלשהי לרגע שבו אדם עומד מול בוראו, אותה משמעות היתה אמורה להתבטא ברוך ועדינות אינסופית. אבל לא צריך להיות מומחה לבתי כנסת כדי לדעת, שלא פעם דווקא שם, מול ארון הקודש, עשויה להתלקח קטטה. על מה באמת? ובכן זה כבר קשור פחות לענייני דת ויותר לטבע האנושי. אגו. כבוד. יצר ההתנצחות. 
אני חושב שהחכמים שניסחו את התפילה היהודית היו מודעים לגמרי למקומות האפלים שאליהם יכולה להתגלגל המוטיבציה הדתית. לכן, יש לא מעט מקומות בתפילה שמתארים מין מודל שמיימי שבו משרתי האל "נותנים באהבה רשות זה לזה". מין יקום מקביל שבו, מאמינים מסוגים שונים לא מפסיקים לפרגן, ולומר אחד לשני "תפדאל!", "בכבוד", ו"כטוב בעיניך". את הטקסטים האלה אומרים יהודים דתיים בכל יום. אבל לא ברור מה מתוך זה גם חודר פנימה.
עקרונית ליברליזם ואלימות היו אמורים להיות הפכים מוחלטים. מעשית... נו טוב, מה נעשה עם ה"מעשית"?!

כיפה, ליברליות ומכה טרייה

29.09.23 | י"ד בתשרי תשפ"ד
כל צד במתרס יצטרך לשאול את עצמו מה עושים כדי שהתמונות המכוערות שנראו השבוע סביב תפילת יום כיפור
בכיכר דיזנגוף לא ישובו וכל צד ייאלץ להפנים שגם הוא נושא באחריות למנוע אלימות, פרובוקציה וחרחור ריב
לפני מספר שנים, אחד הילדים שלי נבחר לעמוד בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו, ולקרוא בקול נרגש כמה מילים על חלל צה"ל – מושיקו דווינו – עלם חמודות מבני השכונה שלנו. אחרי שראיתי כמה הילד משקיע בחזרות, הייתי חייב להגיע לטקס. עמדתי שם מאחור, עם משקפי שמש שניסו להסתיר כל מיני דברים שנכנסו לי לעין. לצדי עמדה המנהלת, וגם לעין שלה הם נכנסו כנראה. בסוף הטקס פניתי אליה, לא יודע למה, ושאלתי אם יש לה מושג כמה מתלמידות ותלמידי בית הספר באים ממשפחות שכולות. והיא ענתה מייד: אף אחד.
אף אחד?! בכל בית הספר?
היא הנהנה.
את קולטת? אמרתי לה. הרי אצלנו בכל כיתה היו משהו כמו שני יתומים. וכך, פתאום, התברר לי מהו הזיכרון האישי, הבלתי נמחה ביותר שיש לי ממלחמת יום הכיפורים. ובכן, מסדרון בית הספר. בכל פעם שהמנהל או הסגן, יצאו מחדר המנהל, והלכו לאורך מסדרון בית הספר, ואני זוכר זאת באופן הכי מוחשי שאפשר לדמיין, כולנו, תלמידות ותלמידים מא' ועד ח', היינו נתקפים בהלה איומה. האם ייתכן שהוא שוב הולך להודיע לאחד הילדים, שהאבא שלו לא ישוב לעולם? ומי יהיה זה הפעם? הרי תמיד זה התחיל ביציאה מהחדר ההוא, והצעידה המדודה, המהורהרת והארורה לאורך המסדרון. המסדרון ההוא שהיה מקושט לכל אורכו בקישוטים חינוכיים, משפטי חכמה לצד תצוגות מעולם הטבע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", דבורים וחמניות, שבאף אחד מהם לא עמד הכוח לנחם ילד קטן שכרגע הודיעו לו.
**

יש אנשים שמלחמת יום הכיפורים שלהם פרצה ברמת הגולן. יש שמבחינתם המלחמה פרצה במוצב החרמון. אחרים יספרו לכם שהמערכה נפתחה בדרום, לאורך קו המעוזים על הגבול המצרי. מבחינתי, מלחמת יום הכיפורים התחילה בבית הכנסת "מרום ישראל" בבת ים. אותו יום כיפור היה הראשון בחיי שבו החלטתי לצום, למרות שעוד היו לי איזה שלוש שנים עד לבר מצווה. כמו הרבה דברים שקרו באותה תקופה גם הצום הזה היה בעיקר משחק קטן של אגו גברי. כלומר, ילדותי. עניין פנימי לחלוטין.
אמא, שלא אהבה את ההחלטה שלי לצום, הכינה לי סנדביץ', שעד היום אינני יודע מה היה  בתוכו, ועטפה אותו במה שקראו אז "נייר פרגמנט". לא נעצתי בו את שיני, אבל אם להיות ישר, בין הסנדביץ' לבין מחזור התפילה, אין לי ספק במה המבט שלי היה ממוקד. זה קרה בדיוק כשמשבר רעב תקף אותי. פתאום נכנסו לבית הכנסת שני אנשים בלי טלית. הם ניגשו לחזן והוא השתתק מייד. אני זוכר איך הם עמדו מולנו כאילו תיכף הם מתחילים לתת דרשה על משמעות היום הקדוש. אבל לא. הם פשוט הקריאו צמדי מילים, שמאוחר יותר הבנתי שהם סיסמאות גיוס. בכל פעם שהם חזרו על סיסמה, משהו חרק. ספסל זז מעט. בחורים קמו ודשדשו החוצה, בלי להיפרד לשלום מאיש. היה משהו בתנועה שלהם כאילו הם מרגישים צורך להתנצל שהם עוזבים בשלב הזה. אני זוכר גם צלילים שבקעו מעזרת הנשים, צלילים שהתקשיתי לפענח, ושליוו את הבחורים האלה, שלא ידעתי למה ולאן הם הולכים, החוצה. אל המלחמה. 
**
מוזר, אבל אני זוכר את העלבון על פניו של אבא. רשימת הסיסמאות המלאה נקראה ושוב נקראה, ואת אבא לא גייסו. משהו השתבש כאן ללא ספק, וזה היה רשום על פניו בכל שפה שרק תבחרו. איך זה יכול להיות? הצנחן הגאה, שנלחם במיתלה ובמבצעי התגמול; שבשירות הסדיר היה חוזר בחופשות הביתה למאה שערים עם הכומתה והכנפיים ומתקבל בהערצה [כן, היו גם ימים כאלה] על ידי החברים מהישיבה; הלוחם שפירק בקור רוח ותחת אש אלפי מוקשים במלחמת ההתשה, ולחם בששת הימים. והנה הוא יושב בבית הכנסת בצהרי הצום, ממתין לסיסמא שלו, וכלום. שום דבר. זמן מה לפני המלחמה, הודיעו לו וליתר קשישי הצנחנים שעברו את גיל 35 שהם עוברים להנדסה הימית. כבר אז הוא היה בטוח שזאת מתיחה. צנחנים לא מזדקנים לעולם, צנחנים לא עוברים להנדסה, ואף אחד לא יחתים אותם על נעליים שחורות!! ישבתי לידו על הספסל שעליו כתוב "משפחת לוי", והתבוננתי בו מביט כלא מאמין בבחורים הצעירים ששמעו את הסיסמא, ומייד קמו והסירו מעליהם את הטלית. מישהו שכח לגייס אותו. אני לא חושב שהבנתי אז מה אני רואה בפניו. לא בטוח שהיום אני מבין.
רק בלילה, כשאני והאחים שלי כבר שכבנו לישון, הגיע הרכב שאסף אותו לכיוון תעלת סואץ. הצדק נעשה. רק כעבור חצי שנה פגשנו אותו שוב. הפעם הוא היה הרבה יותר גאה בתפקידו החדש. אחרי הכל הוא השתתף בבניית הגשר על תעלת סואץ. ואני חושב שלקח לכולנו זמן ללמוד, שעם כל הכבוד לפעולות נועזות עם סכין בין השיניים, את השינויים האמיתיים מחוללים אלה שבונים את הגשר. 
**
הייתי ילד בזמן מלחמת יום הכיפורים. חבריי ואני לא היינו בשדות הקרב, לא ראינו את העשן והאש ולא שמעתי את קולות הנפץ והירי, אבל כמו כל בני דורי, יש לי זיכרונות ילדות ברורים מהמלחמה הזאת ששינתה אותנו ככל הנראה, לתמיד. 
עד המלחמה ההיא, יום העצמאות היה יום של מרפסות. לקראת החג, היינו מקשטים את המרפסת, קצת כמו בסוכות, וחלק גדול ממנו היינו מבלים על המרפסת בציפייה לראות משהו ממטס חיל האוויר. נדמה לי שהיו גם תחרויות סביב שאלת המרפסת הכי מקושטת בבלוק. חוץ מדגלים, היינו ממלאים את המעקה בתמונות של אלופי המטכ"ל. באותם ימים ילדים זבי חוטם כמוני ידעו לדקלם בעל פה את רשימת אלופי צהל, כאילו מדובר בהרכב של קבוצת כדורגל אהובה. לחלק מהאלופים היה גם מין כינוי אישי שנארז בתוך סוגריים, והוסיף להם הילה מסתורית. משה דיין, מיותר לציין, לא היה זקוק בכלל לכינוי. היתה לו רטייה. 
כשהסתיימה מלחמת היום הכיפורים, עוד לפני וועדת אגרנט, נעלם המנהג הזה, ונעלמה הערצת המפקדים. זה לא שניהלנו דיון שכונתי בעניין והתקבלו החלטות. ממש לא. אבל איכשהו זה היה ברור. בימי העצמאות הבאים לא נתלה עוד תמונות של מפקדים בכירים על מעקה המרפסת. המשכנו להעריך אותם, כמה מהם גררו גם הערצה, אבל היה ברור שבמלחמה הזאת הדרגים הגבוהים היו אחראיים למחדלים, ואילו מי שהביאו את הניצחון אחרי מהלומת ההפתעה, היו המילואימניקים. אזרחים פשוטים ומתולתלים ששמעו את הסיסמא ובאו. ולכל אלה לא היה לנו מקום במרפסת הקטנה.

ואז אבא והחזן השתתקו פתאום

| 22.09.23 | ז' בתשרי תשפ"ד
כל ילדי מלחמת יום כיפור צרבו בליבם, כמוני, זיכרונות ששינו אותם לעד הגיוסים הדרמטיים בבית הכנסת,
הצעידה האיטית של מנהל בית הספר עם עוד בשורת איוב, והעלבון שחוו המבוגרים לפני שיצאו סוף סוף למערכה
העולם נברא במאמר. כך מספר הסיפור היהודי. מילים הן כוח בורא ויוצר, ולא סתם סימנים מוסכמים שמאפשרים לנו לפטפט, לרכל, ולגלגל סמול טוק. בראש השנה יהודים חוגגים יום הולדת לבריאת העולם, ולכן במרכז הטקס עומדות מילים. כך, בפשטות מחשמלת, לימדו אותי מגיל צעיר. כל ימות השנה אנחנו זורקים מילים. פולטים קלישאות. משחררים לאוויר דפי מסרים, ולא מתכוונים כמעט לאף מילה שיוצאת לנו מהפה. אבל בראש השנה, אוהו, בראש השנה אנחנו ממש אוכלים את המילים. מפרקים אותן להברות, מסירים מהן שכבות עבות של הרגל ואבנית, ומשתעשעים בהן, ואז שוב אוכלים אותן. רק תראו מה אנחנו עושים למילה "ראש"!! פעם אחת בשנה אנחנו מחזירים אותה למשמעות המקורית. הבסיסית. לא "הראשון" ולא "החשוב ביותר". לא ראש הממשלה ולא היושב ראש. אנחנו פשוט מניחים אותו באמצע השולחן. ועוד ראש של קרפיון. או, כמו במשפחה שלי, תבשיל טעים מבשר לחי, ועוד קערה לצמחונים עם ראש כרוב וראש סלרי. טובלים חלה ברוטב ואוכלים את הראש. פשוטו כמשמעו. 
ההצלחה של שולחן החג הזה, ממקמת אותו קרוב קרוב לפופולריות של ליל הסדר, ולא רק בגלל יתרון החלה על המצות. עם ישראל לדורותיו די מחבב את הקונצפט. אלא שמה לעשות, רוב הרעיונות שמרכיבים את שולחן ראש השנה גובשו בשנים קשות ומרות של גלות. בין גזירה לפוגרום, בין פריץ לקוזאק, ובין פחד לאימה. התוצאה המצערת מוכרת לרובנו והיא מתבטאת במנעד די מוגבל של משאלות ואיחולים סביב הטקס הצבעוני והחביב הזה. כבר שנים שהחבר'ה היותר ציניים מסביב לשולחן- ולמי אין כאלה במשפחה?- מעירים הערות בדבר נוכחות יתר של "רודפינו, שונאינו וכל מבקשי נפשנו". פעם אנחנו אוכלים סלק, ומבקשים שהם יסתלקו. נוגסים תמר, ומבקשים שייתמו. ואז כרתי, כלומר כרישה, ומבקשים שייכרתו, או שיטרוף אותם כריש. וזה, רבותי, לא מאוד חגיגי ולא מאוד בוגר. 
מה גם שבשנה הזאת, שממנה ומקללותיה ניפרד בלא צער, הוכחנו לעצמנו מעל ומעבר לכל ספק סביר שבשביל לעשות לעצמנו את המוות אנחנו לא צריכים מיקור חוץ. לא גלות ולא רדיפות, לא קוזאק ולא פריץ. אומה ריבונית אנחנו, ואת הבית אנחנו יודעים לפרק בעצמנו טוב יותר מכל צורר. לכן יתכן שהגיע הזמן לרדת קצת מהנוכחות האובססיבית של אויבינו, רודפינו ומבקשי רעתנו, ולהזמין אל שולחן ראש השנה מאכלים עדכניים שיתכתבו עם צרות אקטואליות יותר.
נכון, טור זה אינו מתיימר להיות מדור בישול, או להתחרות בשפים המהוללים שכותבים בהמשך המוסף, אבל לקראת החג, וכשירות לציבור אני מתכבד להציע כמה כיווני מחשבה. אין ספק שכל אחת ואחד מכם יכולים לקחת אותם למקומות יצירתיים, ואולי אפילו אכילים. לעולם לא אשכח כמה כישרון ועמל השקיעה אימי ז"ל בניסיון להפוך את קציצות התרד [-שבראש השנה נקראות "סלקא"] למשהו שילדים מסוגלים להכניס לפה. ואם היא הצליחה, לכולנו יש לאן לשאוף.
**
למשל, די בקלות ניתן להרכיב סעודת חג חלבית שתהלום כמו כפפה את חסידי תוכנית ההיפרדות. האנשים החביבים האלה התייאשו סופית, כך הם מספרים. אין מכנה משותף, אין אמון ואין עתיד, אבל יש חגים ושולחן צריך לסדר, אז הנה:
פסטה ברוטב אלפרדו, תעשה את העבודה. פסטה, כנגד "סגרנו את הבסטה". והאלפרדו- האם צריך לומר זאת בקול?- לא רק יעטוף את המנה במעטה לבן, אלא גם יסגור לנו את הפינה עם שני משחקי מילים מתבקשים – גם תוכנית ההיפרדות וגם ההתבטאויות של מר פרדו, ראש המוסד לשעבר שמשהו לא ברור עובר עליו לאחרונה. 
למנה היפה הזאת הייתי מוסיף חמאה, שתתכתב עם המחאה, וגבינת "בושה" צרפתית. לקינוח נמליץ על פלאצ'ינטה שלא נשכח לרגע את הלקח ההונגרי. ולא אמרנו מילה על שטראוס.
חג שמח.
**
חובבי הניימ-דרופינג יוכלו לערוך סעודה דשנה לסיכום השנה החולפת. תומכי הממשלה ישמחו לזלול כמה שיש-ברק, ולנגוס בפרי השיקמה העסיסי. אנשי מערכת החינוך יפרסו לעצמם נתחים יפים של קיש, ואנשי התאגיד ישימו קרעיים על האש. נערי הגבעות שוב ישרפו את פאי הרועים. ואת כל זה ילווה יין מוגז מיקב שאטו דיסטל-אטבריאן. 
בתיאבון.
**
בואו, מי שצירוף המילים "ימין על מלא מלא" עדיין לא מעורר אצלו כל אירוניה, הוא לא אחד שנוכל להציע לו ארוחת חג חלבית. ההצעה שלנו היא ללכת על המלא בכל הכוח. אורז מלא הוא עניין של טעם נרכש, אבל מקמח מלא אפשר להכין קיש לא רע. ומקמח מלא-מלא אפשר רק לנחש מה ייצא לנו. מילה נוספת שכיכבה בשנה החולפת הייתה "תפנימו". בן גביר, אלמוג כהן, וחברים נוספים, הטיחו את ה "תפנימו" בתקשורת, בבגץ, בציבור הישראלי, בנשיא ארה"ב, ביקום ובמי לא. ואכן, עם הזמן נראה שכולנו הפנמנו. תבשיל של חלקים פנימיים? מעורב ירושלמי?
שנה טובה.
**
חוץ משולחן החג, ראש השנה הוא יום של חשבון נפש, אבל אצלנו כל אחד מצפה שמישהו אחר יתמתן, ייקח אחריות ויגלה איפוק. כבר נמאס מהנאומים וההפגנות שבהם אישים שיכורי כוח ותפוחי וורידים קוראים לכולם לגלות ענווה, ולהכיר במגבלות הכוח. 
שתי המילים שחגגו לנו את הצורה השנה היו ללא ספק "דמוקרטיה" ו"דיקטטורה", ואת שתיהן לא כדאי לאכול. שני המחנות נופפו בצמד המילים הללו והן היו אלמנט מרכזי ובולט בכל אחד מעברי המחלוקת. כל מחנה טוען שהוא הדמוקרט האמיתי, האותנטי על פי כוונת המשוררת, והאבו-שוקרי העוד-יותר מקורי של הרוח הדמוקרטית. כמו במשחק מראות, בכל אחד משני המחנות מגיבים  באותו בוז עצמו לטענה הזאת. כן בטח... אתם דמוקרטים, אתם? אתם מוציאים שם רע לדמוקרטיה!!
 דבר דומה קורה עם הדיקטטורה. כל אחד בטוח שכל מה שהשני רוצה זה דיקטטורה. זה צועק "דיקטטורת בגץ". וההוא מוחה נגד דיקטטורה תיאוקרטית. יש סיבה  טובה להאמין לשניהם, אבל הם בתגובה, מגחכים- "איך אפשר בכלל לטעון דבר כזה?! אני? דיקטטורה?! חמוד שכמוני, ישראלי יפה ושורשי, ששירת בנח"ל, בגולני, ב 8200, בחיל האוויר ובמחסומים. מסורתי שכמוני, ליברל, הומניסט, שומר מצוות, חילוני אבל מחובר, ערכי ומשרת, איך, למען ה' או המפץ הגדול, איך אפשר לטעון שאני בעד דיקטטורה. "
והאמת היא שיש סיבה טובה לשמוח על כך שרבים מאיתנו נחושים להגן על ערכי החירות הליברליים. אבל בדיוק לכן, כולם, נבחרים ושופטים וכל מי שביניהם, חייבים לאמץ את מה שהם דורשים מכל היתר. הכרה במגבלות הכוח. טיפת ענווה. קצת פחות נצחנות ודורסנות. המילים הללו נכתבות בשעה שבה עדיין לא ידוע מה הכריע בגץ. תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון.
שנה טובה לכולנו.

אצלי תאכלו לא רק את הראש

15.09.23 | כ"ט באלול תשפ"ג
סידרתי לכם תפריט לסעודת חג עדכנית, עם משחקי מילים על מזונות שיתאימו לרוח ימי השנאה וההתלהמות
בין השאר תזללו שיש־ברק, תנגסו בפרי השיקמה ותפרסו לעצמכם נתחים יפים של קיש - בתוספת קרעיים
חודש אלול כבר כאן, ואצלנו נהוג להקדיש את הימים האלה לחרטה וחשבון נפש. במקרה שלי, אני גם לא צריך להפליג בזיכרונות אל ראשית השנה, או לפשפש במעמקי התאים המאובקים. המעידה שלי התרחשה לא מזמן, והפשפוש די טרי. אקדים ואומר שמדובר במעידה שיש עמה קלון. בטח מן הבחינה המקצועית. צוות העיתון, עורכים ומגיהים שיקראו את הדברים, יזעמו עלי בצדק, ואפילו ישאלו את עצמם מי החמור שאישר לאיש הזה, כלומר אני, להיכנס בשעריו של העיסוק העיתונאי. 

אז מה קרה שם? ובכן מה שקורה איתי מפעם לפעם. וכאן נחוצה הקדמה קטנה. 
מכל מיני סיבות, שאין טעם לפרט, יצאתי לעולם כשאני מצוייד בשם יעקב לוי. במקומות כמו גרינלנד, בוצוואנה או לאוס, הוא יכול להיחשב אקזוטי, מקורי, ססגוני ומסקרן עד קצה הבוהן, אבל פה בארץ חמדת אבות - תמצית הסתמיות. רק קולגות כמו עדי כהן, או אבי ביטון יכולים בכלל להבין עד כמה. באופן אישי, אני גאה להיות יעקב לוי כי אני יודע מי היה הסבא שנקרא כך. מלבד זאת, שמות נפוצים שכאלה מבטיחים כמה חוויות קבועות, חלקן נחמדות וחלקן פחות. עם שם כמו יעקב לוי, לא פשוט לבקר בבתי עלמין. המון מצבות מנופפות לך לשלום בשמך, וזה מעורר הרהורים. בילבולים, צירופי מקרים וטעויות מלווים את חייו של בעל השם הגנרי. לא פעם הוא חומד לעצמו שם נדיר, ומתעניין בסיפוריהן של דמויות היסטוריות רק בגלל שקראו להן בשמות מוזרים כמו מסעודה מק'נזי, או ריחה פראייר. 
תיכף אנחנו מגיעים לחרטה ולחשבון הנפש. סבלנות. יש רק להוסיף, שבמקרה האישי שלי, הסתמיות ורק היא, היתה הסיבה לכך שיום אחד הפכתי ל"ג'קי". שם זר, שהורי המנוחים- שקראו לי קובי- לא היו מעלים בדעתם להעניק לי. זה היה כשהצטרפתי לגרעין נח"ל. כבר היו שם לפני כמה יעקבים, ואיך לא?... "יעקב" באותם ימים היה חתיכת להיט, משהו כמו "תום" "נויה" או "אלמוג" של היום. חוץ מזה לכולם בגרעין היו כינויים, כנהוג באותם ימים, וכל ההטיות והקיצורים האפשריים ל"יעקב", כבר נתפסו. צוות המקובלים של הגרעין אסף אותי לשיחה קצרה. "תראה, כבר יש לנו פה ינקי, קובי, וקיקי. יעקב לא בא בחשבון. מה דעתך להיות ג'קי?"
אני לא אהבתי את זה, וההורים הגיבו נורא. זכורים מקרים בהם אבא זעם לתוך האפרכסת "אין שום ג'קי בבית הזה" וטרק את הטלפון [לקורא הצעיר: טלפון של פעם היה דבר שיכולת לטרוק.] חלפו כמה שנים עד שהתחלתי להציג את עצמי בשם הזה, ומאז ועד היום המשמעות העיקרית היא, שלא פעם ולא פעמיים, מגיעות אלי פניות שמיועדות למעשה לראש עיריית בית שאן.
לא. אני לא שוכח שהבטחתי חרטה, הכאה על חטא, חשבונפש ואף פשפושים. תיכף זה מגיע. תשמעו, ברוב המקרים אנשים שחושבים שאני ראש עיר, ועוד עיר כמו בית שאן, הם השכונה בהתגלמותה. מי יכול להיכשל כך? רק כתבים מבטאונים נידחים שיש בהם פרסומות ל"במיה של בתיה". אנשים שרושמים לעצמם תזכורות על מפיות שולחן, ומספרי טלפון על גב היד. לא פעם, אחרי ישיבת מרכז המפלגה, מישהו יפנה אלי ויבקש את תגובתי הבית-שאנית על איזו התבטאות אומללה של בכיר בעיני עצמו. ואיך אני מגיב על כך? תלוי במצב הרוח.
אם אני טרוד, יש מצב שאמהר לתקן את הפונה. "עם כל הכבוד, נדמה לי שפנית לג'קי הלא נכון" אני אומר לו, וחסל. אך אם אני פנוי, חברים, אם אני פנוי ודעתי מבודחת, יש להודות שלא פעם אני מתעלל קלות. "תרשום, תרשום!" – אני אומר לו- "חבר המרכז פ' הוא #&@ של בן אדם. בהמה שלא כתובה בתורה. מיקרוב בן דומן, וכו'" ורק כשאני שומע אותו מתנשף מרוב התרגשות על הכותרת השמנמנה שהצליח לדוג, רק אז אני מעניק לו צ'אפחה טלפונית, מצחקק ואומר "נראה לך? לא, באמת, נראה לך? תגיד לעורך ש'ך, אם בכלל יש לכם שם עורך, ששוב פנית לג'קי הלא נכון."
אבל דבר אחד אני לעולם לא עושה. אני לא מנצל את הטעות למטרותיי הצרות. אני לא תוחב את הרגל לדלת שנפתחה כדי סדק. לא גונב פגישה שאליה לא זומנתי. לא ממצה ולא ממקסם. עניין של חינוך בעייתי מהבית. 
והנה לא מזמן, הגיעה עוד פניה כזאת. באותו סופ"ש הובהל השר לשעבר דוד לוי לבית החולים. דוד לוי, כאמור, איננו האבא שלי, אך תמיד אהבתי אותו והוקרתי את אישיותו ואני מאחל לו אורך ימים ושנות חיים. אבל איכשהו לא עשיתי אחד ועוד אחד, ולא צפיתי את הפניות שיגיעו- אלי, בטח אלי- ויתעניינו בשלומו. והנה זה בא.
: הגעתי לג'קי לוי?
: כן. עם מי יש לי הכבוד?
: ראש הממשלה מעוניין לשוחח איתך. תיכף אני מעביר אותך.

מזה חודשים רבים שראש הממשלה נמנע מראיונות לתקשורת הישראלית. ולא שחסרות פניות. ולא שאין שאלות לשאול. יש ויש. אך כבר למעלה מחצי שנה שהפניות נהדפות על הסף, והשאלות ממשיכות לנקר בין הראש למקלדת. אך בלי מענה מהאיש שהוא הכתובת לרוב מה שמעסיק ומטריד ומדיר שינה ושובר את הלב. והנה אני, עגל ביום היוולדו, טמבל עם תעודות, מקבל הזמנה והזדמנות להניח יד, ולו לרגע, על ידית הדלת. והרי היא נפתחה לרווחה. נפרצה הטבעת. ואילו אני, ארור החינוך הטוב שקיבלתי, לא מנצל, ולא ממקסם, לא מניח רגל, ולא גונב שאלה. כמו בשיר הישן והחמוד ההוא של דני סנדרסון "כמעט וכבר הצלחתי, ופקששתי".
"אהמממ, אתה בטוח שראש הממשלה רוצה לשוחח איתי?"- בלמתי. 
"ראש הממשלה רוצה לשוחח איתך. כבר אני מעביר"
"יש לי תחושה מסויימת שטלפנתם לג'קי לוי הלא נכון"
ממש כך. כמו לקבל כדור מול השער, להחליק וליפול לזרועות השוער. והימים ימי אלול, ואני מתחרט, ובוש במעשיי, ונכלם במחדלי. ולא מפסיק לחשוב שיתכן והטעם היחיד לכך שאי פעם מישהו הדביק לי את הכינוי "ג'קי" היה כדי שאגיע לשיחת הטלפון המוטעית הזאת, מהגורם האחרון בעולם שאפשר לצפות ממנו להתנהל כמו שכונה או כמו עלון בית כנסת. חטאתי, עוויתי, פשעתי.
**
2 הערות לסוף החופש הגדול:
-אחרי למעלה מ-20 שנה בהם יש לנו לפחות ילד אחד בגן, זה מסתיים. בארי הקטנה שלי עולה לכיתה א' ואני לא יודע את נפשי. מערבולת רגשות. במסיבת הסיום לפני חודשיים נפרדתי בשמחה מהכיסאות הקטנים מדי, שעשו שפטים באגן שלי מדי אסיפה ומסיבה. ברגעים אלה הגעגועים דוחקים בי להזמין כיסא קטן כזה מאמזון. 

-חופשת הקיץ היא הזדמנות להקדיש זמן ולשחק עם הילדים בכל מיני משחקים שכבר שכחת. יש איזו תובנה פופולרית שקשורה באופניים. משהו על זיכרון גופני פנימי ובלתי מתכלה, שלא משנה כמה זמן לא רכבת, ברגע שאתה שם את הרגל על הפדאל, הכל חוזר. על זה יש לי שתי מילים לומר: חמש אבנים.
אני רוצה לראות את הגאון מהאבחנה על האופניים, מתיישב על הארץ ומנסה להקפיץ את האבנים, לאסוף, להחליק ולתפוס באלגנטיות, כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז שעשינו את זה בוקר בוקר. ניסיתי. אבל לא אופניים ולא נעליים. יש מיומנויות שהולכות לעזאזל. נאום מי שהיה אחד הטובים בשכונה, ועדיין מתאושש מטראומת המפגש המחודש.

בעזרת השם: איפה ג'קי

01.09.23 | ט"ו באלול תשפג
ואז הקול בטלפון אמר לי: "מעביר אותך לראש הממשלה" סיפור שכולו חרטה לחודש אלול, עם קלון עיתונאי,
פקשוש מול השער – ושם שדומה מדי לזה של ראש עיר בישראל גם לכם אבדה השליטה ב"חמש אבנים" מהילדות?
bottom of page