זה הזמן לסלוח

22.09.30 | ה' בתשרי תשפג
מגזימים סיפור אהבה.jpg

תשמעו סיפור. פעם הוזמנתי להתארח באיזה אולפן טלוויזיה אבל לא רציתי לבוא. למען האמת, לרוב ההזמנות לתוכניות טלוויזיה אני מסרב בנימוס ובתודה. הפעם בכל אופן, היה שם משהו מעבר לכך. התחקירנית החביבה שהתקשרה להזמין אותי ציינה את שמו של המנחה. היא בטח רצתה להרשים, אבל השם הזה ננעץ בי כמו חץ. היה לי חשבון פתוח עם האחד ההוא. מנוול יהיר! כמה שנים לפני כן הוא כיסח אותי ברשעות- ובכתב!- מעל איזו במה שניתנה לו. לא זכרתי אפילו על מה הוא זעם כל כך, האפס. האם זו היתה תגובה לאיזו תוכנית שצילמתי, או למשהו שאמרתי ברדיו. אולי לעצם קיומי. אבל את הרוע זכרתי היטב. כל מילה היתה דקירה, וכל חץ היה משוח בסוג מעט שונה של רעל. שטויות, אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה. אל תתייחס! אל תתן לזה להיכנס אליך בכלל!! ובכל זאת התייחסתי. אוהו, כמה התייחסתי. מסיבות עמוקות הקשורות לטבע האדם, כפרה עליו, חזרתי וקראתי את הטקסט הזה שוב ושוב. שיננתי אותו בזעם אך בהתמדה, ינקתי ביסודיות את הארס ווידאתי שהוא יתפשט עד קצות נשמתי.
כמובן שסירבתי להזמנה. מה פתאום שאני אבזבז שעות יקרות מחיי כדי למלא את רשימת המרואיינים של האחד ההוא. עצם אזכור שמו גרם לי לתחושת נימול, צריבה חריפה בסינוסים, ועצבנות כללית. אבל התחקירנית התעקשה. למען האמת גם הסוכנת שלי הודיעה לי שלראיון הזה אני חייב להגיע. צריך לקדם פרוייקט מסוים, ולהזכיר לפחות פעמיים איזה אירוע שאני עומד להנחות. ובקיצור, זאת תוכנית עם רייטינג, ואתה לא יכול להיות מפונק! פשוט תאטום את עצמך; שחק אותה מקצוען, גוד דאמיט! עלה על המונית וסע כבר לאולפן.
נסעתי. שנאתי את עצמי שאני נוסע. אבל נסעתי. אל תלבש חולצה לבנה מדי או משובצת מדי. אל תשכח לחייך הרבה. נכנסתי לחדר האיפור בחדווה של תלמיד שנקרא לחדר המנהל. אל תגזימי עם המייק אפ ובואי נסיים עם זה.
כן כן. הנה אתה מוכן. תיכף תיכנס לשידור.
ואז זה קרה. ברגע שכף רגלי פסעה בכניסה לאולפן, הרים המנחה את עיניו מהשולחן, השתיק את שאר האנשים שבפאנל. הצביע עלי ואמר "לאיש הזה אני חייב התנצלות". ככה. בלי שום רמז מוקדם. בלי שהתבקש. קבל עם ומצלמות הודה שי גולדן שהוא זוכר. וקצת מתבייש. הוא היה גלוי, מפורט ונדיב. אמר שזה לא הגיע לי, ושהוא מרגיש צורך לבקש סליחה. אני חושב שהמחווה הזאת קצת שיתקה אותי. הרי אפילו לא ביקשתי. לא הזכרתי את הסיפור ההוא ולא חשבתי שהוא זוכר. עד כמה שהדבר היה תלוי בי, התכוונתי לאמץ את התדריך של הסוכנת. לבוא אטום וממוקד מטרה, לעשות את יחסי הציבור המחורבנים, לסמן וי וללכת הביתה. המקום האחרון שאני מתכנן להתרגש בו הוא אולפן טלוויזיה, אבל מצאתי את עצמי ברגע חשוף וישר. נדמה לי שדמעות הציפו את עיני, ובכל אופן הייתי נבוך ונרגש מאוד. עד היום יש בליבי המון כבוד וחיבה לאיש המיוחד הזה, שי גולדן. ממש באותו רגע שאלתי את עצמי האם אני במקומו הייתי מסוגל. הרי כולנו יודעים להיות לפעמים מנוולים וגסי רוח. זה קל כל כך. לפעמים גם די נעים. אבל יש בינינו יותר אנשים שמסוגלים לרוץ מרתון ברגלים יחפות מאשר כאלה שיקחו על עצמם את המשימה להודות, להביט ביושר בצד הלא מוצלח שלהם, ולהיות נכון לשאת באשמה כלשהי. ולא, אני לא מדבר על ההתנצלות של איילת שקד.
תכל'ס, לבקש סליחה במפתיע, בלי שהתבקשת לכך, זה קצת כמו להציע נישואין במפתיע. הסיכוי להשפלה הוא די גבוה. בעולם של חשבונות קטנים אין מקום לחשבון נפש, ולכן אנשים שיודעים לסלוח, לבקש ולהיסלח, הם סוג של גיבורי על בעיני.
עברו מאז כמה שנים. אם לומר את האמת, אני לא זוכר מה היו המילים שפגעו בי. אבל בכל הנוגע לסליחה, הנה מגיע יום הכיפורים, ודווקא הזיכרון הזה – אולפן טלוויזיה, גולדן, דמעות פתאום- מצליח להבהיר לי למה התרבות היהודית לדורותיה, מאמינה בכל לב שסליחה היא אחד הדברים הקדושים ביותר בחיינו.
**
בשבוע שעבר הזכרתי כאן לרגע את הכניסה המרתקת של מנהגי ה"סליחות" לתרבות הישראלית הכללית. ציינתי לתומי את סיורי הסליחות, והנה יום לאחר מכן נתקלתי בידיעה על רבנים חשובים שיצאו בגינוי חריף כלפי "מופעי הסליחות". כן גם זאת תופעה שהולכת ומשתרשת כבר כמה שנים. בימים שסביב ראש השנה, אפשר לראות ברחבי הארץ לא מעט מודעות על מופעי סליחות בהרכבים שונים. ויש גם קונצרטים גדולים. ממש גדולים, עם תזמורות של עשרות נגנים וזמרים מפורסמים ועולים על הבמה שרים "עננו" "יה שמע אביוניך" או "בזוכרי על משכבי", מול קהל אלפים נרגש שמצטרף בקולי קולות.
האם הגינוי הרבני הפתיע אותי? לצערי לא באמת. אנשים טובים שאלו האם מבחינה הלכתית, מותר להם להגיע למופע כזה כשהם בשנת-אבל. תשובת הרבנים היתה זועפת וחד משמעית. בלי שום קשר למנהגי האבלות, הם טענו שקונצרטים מוסיקליים של פיוטי סליחות הם דבר פסול ומגונה. הם לא חסכו בדימויים קשים והיו להם גם טענות שאי אפשר לפסול על הסף. הם טענו, למשל, שסליחה היא לא בידור ולא חגיגה. ואין צורך להיות מומחה להלכה כדי להסכים שיש משהו בטענה. אבל יותר ממה שהפריעו לי המילים הקשות, הצטערתי מן המילים שלא הופיעו שם בתשובה ההלכתית. לא היתה שם מילה אחת טובה על עם ישראל. ימים נוראים. סתיו יהודי בארץ אבותיו. אלפי אנשים עומדים באמפי תיאטרון, בפארק או בבריכת הסולטן, קורעים את השמיים במילים כמו "חטאנו לפניך רחם עלינו" או "עננו, העונה בעת צרה!" ולכבוד הרבנים אין מילה טובה אחת קטנה לומר על כל זה? סתם, כדי להשמיע מעט סניגוריה על עם ישראל – עיקרון שפעם לפני שנים היה לו משקל מסוים גם בהלכה. לא שמץ של פירגון או נסיון לשרטט תמונה מעט יותר מורכבת. רק גינוי ושלילה. כמעט אוטומטיים. מה שמהווה גם תזכורת נוקבת מדוע יותר ויותר ישראלים מאמינים ושומרי מצוות משתדלים לשאול כמה שפחות שאלות הלכתיות. לא כי הם מזלזלים או פורקי עול, אלא כי הם מעדיפים שלא לעשות שקר בנפשם.
האם פסק ההלכה והגינוי החריף עומדים לשים קץ לתופעת מופעי הסליחות? לא הייתי מהמר על כך. אבל בפירוש אשמח לשמוע תגובות אחרות מצדם של רבנים אחרים.

טורים נוספים

תשמעו סיפור. פעם הוזמנתי להתארח באיזה אולפן טלוויזיה אבל לא רציתי לבוא. למען האמת, לרוב ההזמנות לתוכניות טלוויזיה אני מסרב בנימוס ובתודה. הפעם בכל אופן, היה שם משהו מעבר לכך. התחקירנית החביבה שהתקשרה להזמין אותי ציינה את שמו של המנחה. היא בטח רצתה להרשים, אבל השם הזה ננעץ בי כמו חץ. היה לי חשבון פתוח עם האחד ההוא. מנוול יהיר! כמה שנים לפני כן הוא כיסח אותי ברשעות- ובכתב!- מעל איזו במה שניתנה לו. לא זכרתי אפילו על מה הוא זעם כל כך, האפס. האם זו היתה תגובה לאיזו תוכנית שצילמתי, או למשהו שאמרתי ברדיו. אולי לעצם קיומי. אבל את הרוע זכרתי היטב. כל מילה היתה דקירה, וכל חץ היה משוח בסוג מעט שונה של רעל. שטויות, אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה. אל תתייחס! אל תתן לזה להיכנס אליך בכלל!! ובכל זאת התייחסתי. אוהו, כמה התייחסתי. מסיבות עמוקות הקשורות לטבע האדם, כפרה עליו, חזרתי וקראתי את הטקסט הזה שוב ושוב. שיננתי אותו בזעם אך בהתמדה, ינקתי ביסודיות את הארס ווידאתי שהוא יתפשט עד קצות נשמתי. 
כמובן שסירבתי להזמנה. מה פתאום שאני אבזבז שעות יקרות מחיי כדי למלא את רשימת המרואיינים של האחד ההוא. עצם אזכור שמו גרם לי לתחושת נימול, צריבה חריפה בסינוסים, ועצבנות כללית. אבל התחקירנית התעקשה. למען האמת גם הסוכנת שלי הודיעה לי שלראיון הזה אני חייב להגיע. צריך לקדם פרוייקט מסוים, ולהזכיר לפחות פעמיים איזה אירוע שאני עומד להנחות. ובקיצור, זאת תוכנית עם רייטינג, ואתה לא יכול להיות מפונק! פשוט תאטום את עצמך; שחק אותה מקצוען, גוד דאמיט! עלה על המונית וסע כבר לאולפן.
נסעתי. שנאתי את עצמי שאני נוסע. אבל נסעתי. אל תלבש חולצה לבנה מדי או משובצת מדי. אל תשכח לחייך הרבה. נכנסתי לחדר האיפור בחדווה של תלמיד שנקרא לחדר המנהל. אל תגזימי עם המייק אפ ובואי נסיים עם זה.
כן כן. הנה אתה מוכן. תיכף תיכנס לשידור.
ואז זה קרה. ברגע שכף רגלי פסעה בכניסה לאולפן, הרים המנחה את עיניו מהשולחן, השתיק את שאר האנשים שבפאנל. הצביע עלי ואמר "לאיש הזה אני חייב התנצלות". ככה. בלי שום רמז מוקדם. בלי שהתבקש. קבל עם ומצלמות הודה שי גולדן שהוא זוכר. וקצת מתבייש. הוא היה גלוי, מפורט ונדיב. אמר שזה לא הגיע לי, ושהוא מרגיש צורך לבקש סליחה. אני חושב שהמחווה הזאת קצת שיתקה אותי. הרי אפילו לא ביקשתי. לא הזכרתי את הסיפור ההוא ולא חשבתי שהוא זוכר. עד כמה שהדבר היה תלוי בי, התכוונתי לאמץ את התדריך של הסוכנת. לבוא אטום וממוקד מטרה, לעשות את יחסי הציבור המחורבנים, לסמן וי וללכת הביתה. המקום האחרון שאני מתכנן להתרגש בו הוא אולפן טלוויזיה, אבל מצאתי את עצמי ברגע חשוף וישר. נדמה לי שדמעות הציפו את עיני, ובכל אופן הייתי נבוך ונרגש מאוד. עד היום יש בליבי המון כבוד וחיבה לאיש המיוחד הזה, שי גולדן. ממש באותו רגע שאלתי את עצמי האם אני במקומו הייתי מסוגל. הרי כולנו יודעים להיות לפעמים מנוולים וגסי רוח. זה קל כל כך. לפעמים גם די נעים. אבל יש בינינו יותר אנשים שמסוגלים לרוץ מרתון ברגלים יחפות מאשר כאלה שיקחו על עצמם את המשימה להודות, להביט ביושר בצד הלא מוצלח שלהם, ולהיות נכון לשאת באשמה כלשהי. ולא, אני לא מדבר על ההתנצלות של איילת שקד. 
תכל'ס, לבקש סליחה במפתיע, בלי שהתבקשת לכך, זה קצת כמו להציע נישואין במפתיע. הסיכוי להשפלה הוא די גבוה. בעולם של חשבונות קטנים אין מקום לחשבון נפש, ולכן אנשים שיודעים לסלוח, לבקש ולהיסלח, הם סוג של גיבורי על בעיני.
עברו מאז כמה שנים. אם לומר את האמת, אני לא זוכר מה היו המילים שפגעו בי. אבל בכל הנוגע לסליחה, הנה מגיע יום הכיפורים, ודווקא הזיכרון הזה – אולפן טלוויזיה, גולדן, דמעות פתאום- מצליח להבהיר לי למה התרבות היהודית לדורותיה, מאמינה בכל לב שסליחה היא אחד הדברים הקדושים ביותר בחיינו. 
**
בשבוע שעבר הזכרתי כאן לרגע את הכניסה המרתקת של מנהגי ה"סליחות" לתרבות הישראלית הכללית. ציינתי לתומי את סיורי הסליחות, והנה יום לאחר מכן נתקלתי בידיעה על רבנים חשובים שיצאו בגינוי חריף כלפי "מופעי הסליחות". כן גם זאת תופעה שהולכת ומשתרשת כבר כמה שנים. בימים שסביב ראש השנה, אפשר לראות ברחבי הארץ לא מעט מודעות על מופעי סליחות בהרכבים שונים. ויש גם קונצרטים גדולים. ממש גדולים, עם תזמורות של עשרות נגנים וזמרים מפורסמים ועולים על הבמה שרים "עננו" "יה שמע אביוניך" או "בזוכרי על משכבי", מול קהל אלפים נרגש שמצטרף בקולי קולות.
האם הגינוי הרבני הפתיע אותי? לצערי לא באמת. אנשים טובים שאלו האם מבחינה הלכתית, מותר להם להגיע למופע כזה כשהם בשנת-אבל. תשובת הרבנים היתה זועפת וחד משמעית. בלי שום קשר למנהגי האבלות, הם  טענו שקונצרטים מוסיקליים של פיוטי סליחות הם דבר פסול ומגונה. הם לא חסכו בדימויים קשים והיו להם גם טענות שאי אפשר לפסול על הסף. הם טענו, למשל, שסליחה היא לא בידור ולא חגיגה. ואין צורך להיות מומחה להלכה כדי להסכים שיש משהו בטענה. אבל יותר ממה שהפריעו לי המילים הקשות, הצטערתי מן המילים שלא הופיעו שם בתשובה ההלכתית. לא היתה שם מילה אחת טובה על עם ישראל. ימים נוראים. סתיו יהודי בארץ אבותיו. אלפי אנשים עומדים באמפי תיאטרון, בפארק או בבריכת הסולטן, קורעים את השמיים במילים כמו "חטאנו לפניך רחם עלינו" או "עננו, העונה בעת צרה!" ולכבוד הרבנים אין מילה טובה אחת קטנה לומר על כל זה?  סתם, כדי להשמיע מעט סניגוריה על עם ישראל – עיקרון שפעם לפני שנים היה לו משקל מסוים גם בהלכה. לא שמץ של פירגון או נסיון לשרטט תמונה מעט יותר מורכבת. רק גינוי ושלילה. כמעט אוטומטיים. מה שמהווה גם תזכורת נוקבת מדוע יותר ויותר ישראלים מאמינים ושומרי מצוות משתדלים לשאול כמה שפחות שאלות הלכתיות. לא כי הם מזלזלים או פורקי עול, אלא כי הם מעדיפים שלא לעשות שקר בנפשם. 
האם פסק ההלכה והגינוי החריף עומדים לשים קץ לתופעת מופעי הסליחות? לא הייתי מהמר על כך. אבל בפירוש אשמח לשמוע תגובות אחרות מצדם של רבנים אחרים.

זה הזמן לסלוח

22.09.30 | ה' בתשרי תשפג
הופעה שלי באולפן טלוויזיה, מול מגיש שבעבר פגע בי מאוד - אבל ידע גם להתנצל - לימדה אותי המון על
היכולת האנושית הכי רגישה שיש וגם: מה יש לרבנים נגד "מופעי הסליחות" המוזיקליים?
תדמיות הן עניין חמקמק. כבר שנים מתרחשת בירושלים תופעה תרבותית מרתקת שנקראת "סיורי סליחות". מדובר בסיורים פופולריים ביותר, שתרמו בין היתר לעיצוב חיי הלילה של שוק מחנה יהודה, ומביאים לירושלים עשרות אוטובוסים של מטיילים מדי לילה. אפשר לשאול מה הקשר בין סיור לבין סליחות? ואפילו לתהות מה ההסבר לכך שגם בימים של פלגנות וחשדנות הדדית, המוני חילונים מכל הארץ מוכנים להסתובב באמצע הלילה בעקבות רגעים קטנים, ולא מפוארים במיוחד, של מסורת עממית. גם אני, שסיורי סליחות היו חלק נכבד מחיי, מתקשה להסביר לעצמי את התופעה. אבל עם העובדות לא נתווכח: יש סוג מסוים של יהדות שמצליחה לעורר חיבה והזדהות למרות שהיא דתית. והסוג הזה קשור איכשהו לסליחות. לבתי הכנסת הקטנים של ירושלים. למילים ומנגינות מסוימות, ובעיקר לתדמית אחת, ותיקה כל כך עד שאיש כמעט לא שואל על מה היא מבוססת וכמה היא עדיין תקפה: תדמית היהדות הספרדית המתונה ומאירת הפנים.
לתדמיות יכול להיות משקל פוליטי או כלכלי. יעדי תיירות בכל העולם אוהבים לטפח תדמיות מהסוג שקורץ למבקרים. אנשים נוסעים כדי לראות מקומות "פראיים" "מכושפים" או "ציוריים", ולא מעט ילידים ביבשות אחרות נאלצים לכבות את הטלוויזיה, להוריד חולצה, למרוח משהו על הפנים ולחבוש לראשם כתר נוצות, כי הגיעה קבוצת מטיילים. אוכלוסיות אחרות דווקא סובלות מהתדמית שדבקה בהן וגם הן לא יחסכו מאמץ, כדי להיפטר ממנה. היהדות הספרדית-מזרחית מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם התדמית הסימפתית שלה. בהכללה, התדמית הזאת הסבה לה חיבה מהצד החילוני של החברה, שאוהב את "בוסתן ספרדי" ואת היהדות של משפחת בנאי. מצד שני, אותה תדמית הביאה עליה גלים של בוז אינסופי מהצד החרדי של המפה. אלו שעבורם "יהדות במאור פנים" הוא כיסוי מנומס לפולקלור זול וריק. יהדות לחובבנים.
לפני כחודש הלך לעולמו הרב  שלום כהן זצ"ל, מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס. הרב כהן היה איש תורה עתיר זכויות שהעמיד תלמידים הרבה, ועיתונאים רבים, דתיים וחילוניים, ציינו את שלל המעלות והשבחים שיש לומר במעמד זה. אבל בין השורות ריחף שמץ של מבוכה, מכיוון שאיש מהם לא ידע להוסיף שום דבר אישי לזכרו ואת ציטוטיו המפורסמים מוטב היה לשכוח. אפשר בכל זאת לציין שבחירתה של ש"ס להציב בראשה דמות חמורת סבר כל כך, שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין אותה מחייכת, לא יכולה להיות מקרית. הדבר נראה כמו ניסיון מודע להדוף אחת ולתמיד את התדמית העתיקה של יהדות מלבבת, ולנתץ את הקביעה "ספרדי =מתון". קביעה שהיא נכס מצד ישראל הכללית, וכתם מצד העולם החרדי. אם זו אכן בחירה מודעת לצבור יותר נקודות חרדיות, על חשבון הסימפתיה הישראלית, זה מעורר הרהור או שניים. 
***
בקרב אנשים שנולדו במקום מסוים, יש שיח פנימי של שותפי סוד שניצת ברגע המפגש. אתה פוגש אדם זר. מתברר שגם הוא מאותה שכונה, גם אם בפער של שנים, ותוך רגע עולות אותן שאלות. "זוכר את הזקנה המקללת?", "גם אתם הלכתם לפלאפל של הגידם?". אני אוהב להיות עד מהצד למפגשים כאלה בין חיפאים, או יוצאי קיבוץ. לא תמיד אני מבין על מה הם מדברים, אבל לגמרי מתחבר. בנוגע לעיר הולדתי, למדתי עם הזמן, שברוב המפגשים עם  יוצאי בת ים בסביבות שנות ה-70, עולה השאלה על בית הכנסת המופלא "מרום ישראל". המקום המוסיקלי, רב ההוד, והקרוב ביותר למושג "בית מקדש" שהיכרנו בילדותנו. אני יודע בדיוק מה אומרים על בת ים. גם אני מתבדח על כך לעתים. אבל תעזבו אתכם מתוויות של סטנדאפיסטים, בת ים של "מרום ישראל" היתה קלאסה יחידה במינה. 
דודי, הרב משה לוי זצ"ל, היה הרב הספרדי הראשון של בת ים, והוא הביא אתו את הנוסח הירושלמי אל עיר החוף ואל בית הכנסת שניצח על הקמתו. עולים חדשים ממצרים הוסיפו מקהלת ילדים מעולה, עם מנצח והרמוניות, ואני מודה שלמרות שכבר ביקרתי במאות רבות של בתי כנסת, מעולם לא ראיתי פלא כזה - בית כנסת ספרדי עם מקהלה ומנצח, ועם תפקידים ברורים, ופינג פונג מדויק בין הקהל, המקהלה והחזן האדיר עזרא ברידס. הרגשות נעו בין צמרמורות של יראה ועונג, חיוכים ודמעות, וכל מי שביקר שם אפילו פעם אחת בראש השנה או יום כיפור, מצא את עצמו בכל מקום אליו הגיע מחפש שמץ מהטעם של "מרום ישראל", אך לשווא. כך הודו בפני כל הבת-ימים לשעבר שפגשתי. אין עוד דבר כזה. 
זאת היתה החוויה שלנו כשגרנו בקרית אונו. בת-ימים לשעבר, בנים לירושלמי לשעבר, שבימי שגרה שמחים לקבל את השבת בנוסח בני עקיבא, אבל עם פריחת החצבים כשהתקרבו חגי תשרי, אפשר היה לחוש את המתח באויר. לאן נלך? האם נמצא סוף סוף מקום שיהיה דומה מעט למקדש של בת-ים? ביררנו ותחקרנו לעומק, היינו מוכנים לצעוד למרחקים. לא חייבים מקהלה. בואו נהיה ריאליים. אבל לפחות שיהיה נוסח. שהחזן יידע לקרוא, למען ה'. או שלפחות לא יהיו מריבות, בלאגן או קטטות, לא עליכם. כך מצאנו את עצמנו מדי שנה קמים בשעה מוקדמת של בוקר ראש השנה ונודדים בעקבות שמועות שלחשו שכדאי לבדוק את "הצריף של התורכים" או "המניין של הבגדדים" שאומרים עליהם שיש שם משהו למביני עניין. פעם אחר פעם, שבנו הביתה מאוכזבים ומתגעגעים ל"מרום ישראל". לבת ים.   

**
בזמן האחרון אני משתדל לצמצם בדיבור פוליטי. אין טעם. כמו רבים אחרים, גם אני מרגיש שהלבבות לא פנויים בכלל להקשבה או לדעה  מורכבת. כל ביקורת נקודתית מואשמת בהסתה, והכל הולך מייד למקום המר והצועק של "הלנו אתה אם לצרינו".
ובכל זאת לא תמיד אפשר לשתוק. בכמה הזדמנויות נשמעה טענה כאילו כל ביקורת כלפי תרבות הדיבור של ח"כים מסוימים, היא לא רק ניסיון להשתקה פוליטית, אלא אף "התגזענות". בבסיס הטענה מסתתרות מספר הנחות בעייתיות. אחת מהן היא שדיבור צעקני, קצר רוח, תוקפני ומאיים, הוא מאפיין עדתי שיש להתגאות בו, או לפחות לקבל כהתנהגות נורמטיבית בעדות ישראל השונות. במילים אחרות, חייב אדם להיות אשכנזי מתנשא, גזעני וחי-בסרט כדי לחשוב ששיקול דעת ודיבור מתון, הם תכונות ראויות למנהיג. זכותם של אנשים טובים להחזיק בעמדה הזאת, אבל זה לא פוטר אותי מלומר שהיא לא רק מוטעית, אלא שדווקא בה יש אבק של גזענות. למען הסר ספק: 
אישי ציבור, גדולי תורה ומנהיגים בעדות ישראל השונות, כולל מרוקו, לא נהגו לנופף בידיים, לאיים ולזלזל בגסות. 
המשפט "דברי חכמים בנחת נשמעים" לא תורגם מיידיש, ותכונות כמו שנינות, פקחות עמוקה, הקשבה ואירוניה דקה אינן המצאה אשכנזית או שמאלנית. הן זכו, בצדק, להערכה רבה בכל מקום שבו בני אדם נהגו לדבר. 
דודי אמסלם או מירי רגב אינם "מרוקאים" או "אותנטיים" יותר, מהשרה מרב כהן, נניח. 
ראש השב"כ מודאג מהרטוריקה האלימה בישראל לא מכיוון שהיא מקרינה כוחנות מוגזמת, אלא מפני שהיא משדרת חולשה איומה.
שנה טובה יותר לכולנו

סליחה רגע

כז' באלול תשפ"ב 23.9.22
יש יהדות דתית שמצליחה לעורר תמיד הזדהות וחיבה, ואיכשהו זה קשור לסיורי הסליחות ולתדמית של
"הספרדים הסימפטיים ומאירי העיניים" וגם: זיכרונות מ"בית המקדש" בבת ים, ומי מתגזען בפוליטיקה
יום אחד, מזמן מזמן, כשהיינו תלמידי י"א, הגיעה אלינו הזמנה לאירוע שהוגדר "פגישת גרעין". נאמר שם שחבורה של חניכי תנועת הנוער שלנו, מתחילה להתגבש במטרה לצאת ביחד לשירות בנח"ל. ההצעה קרצה לי. אהבתי את השירים של להקת הנח"ל. המילה "היאחזות" הילכה קסם. הייתי בן של נחלאי גאה. ובעיקר, לא היה לי שום רעיון אחר לקראת השירות הצבאי.
כך קרה שהגענו ערב אחד לדירה נחמדה בנתניה. היו שם חבר'ה שלא היכרתי. רובם נראו לי בסדר, חלק היו מצחיקים. הבנות היו רציניות יותר, וכמה מהן ממש יפות. אני לא זוכר על מה שוחחנו שם ולאן זה התגלגל, אבל בלי שנרגיש חלפו מאז ארבעים שנה וקצת יותר, והחבר'ה האלה הם המשפחה השנייה שלי. היינו ביחד בקיבוץ ובצבא. לא תמיד הסכמנו עם הרעיון המוזר של מגל וחרב. אבל רעינו כבשים בהיאחזות "מצפה נטופה" בגליל, ושירתנו בגדוד הנח"ל המוצנח בלבנון. קראנו זה לזה "בנגה" ו"בתגה" [קיצור של בן ובת גרעין]. חלק מאיתנו, כמוני, נשארו שנים בקיבוץ. הרוב הסתלקו לדרכם ביום השחרור. אבל עד היום אנחנו חברים. כשמישהו מאיתנו צריך עזרה, עידוד או עצה טובה, הוא יתקשר מן הסתם לאיזה בנגה. או בתגה. במקרים רבים הוא יעשה את זה לפני שהוא יפנה לאחים שלו. לא מזמן נפגשנו כמו שאנחנו עושים פעם בחצי שנה. כמובן שחזרנו על אותן בדיחות ושרנו את אותם שירים. פה ושם מישהו השוויץ בקילוגרמים שהשיל, או בתמונות של הנכדים. אבל כולנו הודינו שאי אפשר היה להעלות על הדעת, אי-אז כשרק יצאנו לדרך, שלא נקים יישוב חדש, אבל נקים לעצמנו משפחה. לכל החיים. רק בלי הדרמות המשפחתיות. יש בינינו דתיים וחילונים, נשואים וגרושים. מצביעי ימין ושמאל. אף אחד לא עזב את הארץ. ותקשיבו לזה: כולנו למדנו עם השנים לאהוב זה את זה יותר ממה שחיבבנו אז, כשהיינו בקיבוץ או בצבא. מישהו זרק שחבל שהילדים שלנו לא הקימו גרעין. וכולם הסכימו שהיה יכול להיות נחמד אילו לכל אזרח במדינה היו קצת פחות חברים ברשת, פחות קבוצות ווטסאפ, ובמקומם איזה גרעין נח"ל שהולך איתך שנים ארוכות עד שאין לך ברירה אלא להבין ולאהוב את אלו שקולטים ואוהבים אותך יותר מכל אחד אחר.  
**
בבוקר ט באב התלבטתי קשות מה ללבוש. מצד אחד, הייתי אמור להגיע לאירוע בבית הנשיא, ואפילו לעלות על הבמה. אין מצב שאגיע כמו שלומפר, או כמו שאימא שלי נהגה לומר בבוז-"כמו קלושאר". מצד שני- ט באב. יום האבל על כך שאבותינו לא הצליחו להקים גרעין. חלק ממנהגי האבל הפוטוגניים, עוסקים בדיוק בניסיון להיראות כמו מישהו שמזניח את עצמו מרוב יגון. תשלובת של זיפים, נעלי בד מרופטות, ומחסור בקפאין – עושה את העבודה. אבל בית הנשיא! אכן דילמה. וכך התגלגלו בראשי הרהורים והרהורים שכנגד. על הזכות שנפלה בחלקנו להתלבט בכלל. כי אמנם הבית נחרב אי אז, אבל ירושלים בנויה כמו שמעולם לא היתה בנויה. ואמנם אין מלך אבל יש ממלכתיות, ואם אין את בית הבחירה אז יש את בית הנבחרים, בתי המשפט ובית הנשיא, וגם כמה בתי קפה לא רעים. ובאמת לא הייתי מתנגד לאסוף הפוך חזק  לדרך. אבל טיטוס...והשנאת חינם... יימח שמם. ותוך כדי שאני מעביר יד על זיפי חודש אב המסורתיים, שמעניקים לי את המראה המלבב של יעד לגיטימי לסיכול ממוקד, נזכרתי שהנשיא הרצוג עצמו עשה השנה יחסי ציבור בינלאומיים ולא רעים בכלל לזקן האבל היהודי. ובכלל בשנים האחרונות זיפים זה לגמרי לגיטימי. כך הלכתי בסופו של דבר על דרך האמצע הנחלאווית. זיפים ונעלי בד ובאמצע בגדים מגוהצים. מי אמר שמשהו יכול להיות פשוט בחיים האלה?!
כבר הפסקתי לספור כמה שנים אני עושה את זה. משתתף באירועים המודאגים של ט' באב. אירועים קטנים או גדולים, תמיד בנוכחות בני נוער רבים. שיחות שמתמקדות פחות בעבר הרחוק, בית ראשון או שני, ויותר בבית שלנו, "השלישי". החשש הנצחי שמא לא השתנינו. שלא למדנו כלום. שיש איזה דפקט בראש היהודי, באג הרסני במערכת ההפעלה, שלא מאפשר לנו להחזיק את מה שבעמים אחרים הוא כמעט טריוויאלי. באג, שגם משכיח מאיתנו מהר מדי, את מה שלוקח לנו נצח וחצי כדי להבין. לאורך השנים גיליתי שחלק מהדוברים החביבים שישבו לצדי על במות ההידברות הטיפו לדבר אחד, ועשו בפועל את ההפך הגמור. עם הזמן פיתחתי יחס חשדני לדיבורים מתוקים וריקים על אחדות ו"אהבת חינם" [מה זה בכלל?] והתחלתי לשאול אנשים על מה הם עצמם מוכנים לוותר, על איזה עיקרון שקדוש להם הם מוכנים למחול למען שלום הבית השלישי, ולקחת לפחות צעד לאחור. היה זה יוסי בנאי שנהג לצטט את דברי אמו, שבכל פעם שיהודי אומר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" הוא נוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור. 
הנשיא יצחק הרצוג חזר והביע דאגה ממערכת הבחירות המתקרבת. אני לא חושב שמישהו באולם חלק על דבריו שבחירות מחדדות אצלנו לא רק את חילוקי הדעות, אלא גם מעוררות שנאות ישנות. נכון, גם משטרים דמוקרטיים מבוססים משלנו, ובעלי מסורת פרלמנטרית מפוארת, סובלים בזמן האחרון מחוסר יציבות, ובעיקר מנטייה לשלול את עצם הלגיטימיות של היריב, לסתום לו את הפה או להעלים אותו מהשטח. אומרים שזה הרשתות. הניכור של דור המסכים. אבל מי שמעוניין להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד, אז סבבה ושיבושם לו. אבל בינתיים יש לי הצעה שכמובן לא תתקבל לעולם, אבל את דמיוני היא כבר מצליחה לגרות.
ובכן, הצעתי מתבססת על המחשבה שמותר לנו, כמדינת ישראל, להיות קצת שונים משאר העולם. ממילא אנחנו לא כל כך מצליחים לחשוב בתוך הקופסא, אז אולי כדאי להתמסר לחשיבה מחוץ לה. אני מתכבד להציע שבמערכת הבחירות הקרובה, כל מצביע יצטרך לשלשל לקלפי שני פתקים. האחד מהם [רקע לבן?] למפלגה שתייצג את דעותי ואת תפיסת עולמי. על הפתק השני [רקע תכלכל?]: מי הנציג שהייתי רוצה שייצג את הדעות ותפיסות העולם שאני לגמרי לא מסכים איתן.  המשקל של הפתק התכלכל יהיה כשליש או רבע ממשקלו של הפתק העיקרי, אך מעטפה שיהיה בה פתק אחד, תיפסל. כן תיפסל מעטפה ששני הפתקים שבתוכה אינם מנוגדים זה לזה. כך, למשל, כל מצביע ימין יתבקש לבחור איזו ממפלגות השמאל הוא היה מעדיף לראות בכנסת: את מרץ, העבודה או המשותפת. כל מצביע ליברמן יכריע בין שס, החסידים או הליטאים. וכן הלאה.
בשיטת הבחירות המוזרה הזאת, כל נבחר ציבור, גם משולי האופוזיציה, יידע שהוא עובד גם אצל אלו שלא מאמינים בדרכו. הוא לא צריך, כמובן לעשות שקר בנפשו, להתחנף או לייצג אותם, אבל בוודאי שלא משתלם לו להסית נגדם או לשלול את עצם הלגיטימיות שלהם. יתכן שגם המצביעים עצמם, יצטרכו לחשוב מחדש. 
ההצעה, אני מודה, מעט בוסרית ומאוד הזויה. היא בחיתוליה כמובן, והצוות המשפטי [שאין לי] כבר עמל על הגרסה המפורטת יותר. אבל אם לומר את האמת, עדיין לא שמעתי הצעה פחות גרועה ממנה.

פתק כפול

טו' באב תשפ"ב 12.8.22
יום אחד, מזמן מזמן, כשהיינו תלמידי י"א, הגיעה אלינו הזמנה לאירוע שהוגדר "פגישת גרעין". נאמר שם שחבורה של חניכי תנועת הנוער שלנו, מתחילה להתגבש במטרה לצאת ביחד לשירות בנח"ל. ההצעה קרצה לי. אהבתי את השירים של להקת הנח"ל. המילה "היאחזות" הילכה קסם. הייתי בן של נחלאי גאה. ובעיקר, לא היה לי שום רעיון אחר לקראת השירות הצבאי.
כך קרה שהגענו ערב אחד לדירה נחמדה בנתניה. היו שם חבר'ה שלא היכרתי. רובם נראו לי בסדר, חלק היו מצחיקים. הבנות היו רציניות יותר, וכמה מהן ממש יפות. אני לא זוכר על מה שוחחנו שם ולאן זה התגלגל, אבל בלי שנרגיש חלפו מאז ארבעים שנה וקצת יותר, והחבר'ה האלה הם המשפחה השנייה שלי. היינו ביחד בקיבוץ ובצבא. לא תמיד הסכמנו עם הרעיון המוזר של מגל וחרב. אבל רעינו כבשים בהיאחזות "מצפה נטופה" בגליל, ושירתנו בגדוד הנח"ל המוצנח בלבנון. קראנו זה לזה "בנגה" ו"בתגה" [קיצור של בן ובת גרעין]. חלק מאיתנו, כמוני, נשארו שנים בקיבוץ. הרוב הסתלקו לדרכם ביום השחרור. אבל עד היום אנחנו חברים. כשמישהו מאיתנו צריך עזרה, עידוד או עצה טובה, הוא יתקשר מן הסתם לאיזה בנגה. או בתגה. במקרים רבים הוא יעשה את זה לפני שהוא יפנה לאחים שלו. לא מזמן נפגשנו כמו שאנחנו עושים פעם בחצי שנה. כמובן שחזרנו על אותן בדיחות ושרנו את אותם שירים. פה ושם מישהו השוויץ בקילוגרמים שהשיל, או בתמונות של הנכדים. אבל כולנו הודינו שאי אפשר היה להעלות על הדעת, אי-אז כשרק יצאנו לדרך, שלא נקים יישוב חדש, אבל נקים לעצמנו משפחה. לכל החיים. רק בלי הדרמות המשפחתיות. יש בינינו דתיים וחילונים, נשואים וגרושים. מצביעי ימין ושמאל. אף אחד לא עזב את הארץ. ותקשיבו לזה: כולנו למדנו עם השנים לאהוב זה את זה יותר ממה שחיבבנו אז, כשהיינו בקיבוץ או בצבא. מישהו זרק שחבל שהילדים שלנו לא הקימו גרעין. וכולם הסכימו שהיה יכול להיות נחמד אילו לכל אזרח במדינה היו קצת פחות חברים ברשת, פחות קבוצות ווטסאפ, ובמקומם איזה גרעין נח"ל שהולך איתך שנים ארוכות עד שאין לך ברירה אלא להבין ולאהוב את אלו שקולטים ואוהבים אותך יותר מכל אחד אחר.
**
בבוקר ט באב התלבטתי קשות מה ללבוש. מצד אחד, הייתי אמור להגיע לאירוע בבית הנשיא, ואפילו לעלות על הבמה. אין מצב שאגיע כמו שלומפר, או כמו שאימא שלי נהגה לומר בבוז-"כמו קלושאר". מצד שני- ט באב. יום האבל על כך שאבותינו לא הצליחו להקים גרעין. חלק ממנהגי האבל הפוטוגניים, עוסקים בדיוק בניסיון להיראות כמו מישהו שמזניח את עצמו מרוב יגון. תשלובת של זיפים, נעלי בד מרופטות, ומחסור בקפאין – עושה את העבודה. אבל בית הנשיא! אכן דילמה. וכך התגלגלו בראשי הרהורים והרהורים שכנגד. על הזכות שנפלה בחלקנו להתלבט בכלל. כי אמנם הבית נחרב אי אז, אבל ירושלים בנויה כמו שמעולם לא היתה בנויה. ואמנם אין מלך אבל יש ממלכתיות, ואם אין את בית הבחירה אז יש את בית הנבחרים, בתי המשפט ובית הנשיא, וגם כמה בתי קפה לא רעים. ובאמת לא הייתי מתנגד לאסוף הפוך חזק לדרך. אבל טיטוס...והשנאת חינם... יימח שמם. ותוך כדי שאני מעביר יד על זיפי חודש אב המסורתיים, שמעניקים לי את המראה המלבב של יעד לגיטימי לסיכול ממוקד, נזכרתי שהנשיא הרצוג עצמו עשה השנה יחסי ציבור בינלאומיים ולא רעים בכלל לזקן האבל היהודי. ובכלל בשנים האחרונות זיפים זה לגמרי לגיטימי. כך הלכתי בסופו של דבר על דרך האמצע הנחלאווית. זיפים ונעלי בד ובאמצע בגדים מגוהצים. מי אמר שמשהו יכול להיות פשוט בחיים האלה?!
כבר הפסקתי לספור כמה שנים אני עושה את זה. משתתף באירועים המודאגים של ט' באב. אירועים קטנים או גדולים, תמיד בנוכחות בני נוער רבים. שיחות שמתמקדות פחות בעבר הרחוק, בית ראשון או שני, ויותר בבית שלנו, "השלישי". החשש הנצחי שמא לא השתנינו. שלא למדנו כלום. שיש איזה דפקט בראש היהודי, באג הרסני במערכת ההפעלה, שלא מאפשר לנו להחזיק את מה שבעמים אחרים הוא כמעט טריוויאלי. באג, שגם משכיח מאיתנו מהר מדי, את מה שלוקח לנו נצח וחצי כדי להבין. לאורך השנים גיליתי שחלק מהדוברים החביבים שישבו לצדי על במות ההידברות הטיפו לדבר אחד, ועשו בפועל את ההפך הגמור. עם הזמן פיתחתי יחס חשדני לדיבורים מתוקים וריקים על אחדות ו"אהבת חינם" [מה זה בכלל?] והתחלתי לשאול אנשים על מה הם עצמם מוכנים לוותר, על איזה עיקרון שקדוש להם הם מוכנים למחול למען שלום הבית השלישי, ולקחת לפחות צעד לאחור. היה זה יוסי בנאי שנהג לצטט את דברי אמו, שבכל פעם שיהודי אומר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" הוא נוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור.
הנשיא יצחק הרצוג חזר והביע דאגה ממערכת הבחירות המתקרבת. אני לא חושב שמישהו באולם חלק על דבריו שבחירות מחדדות אצלנו לא רק את חילוקי הדעות, אלא גם מעוררות שנאות ישנות. נכון, גם משטרים דמוקרטיים מבוססים משלנו, ובעלי מסורת פרלמנטרית מפוארת, סובלים בזמן האחרון מחוסר יציבות, ובעיקר מנטייה לשלול את עצם הלגיטימיות של היריב, לסתום לו את הפה או להעלים אותו מהשטח. אומרים שזה הרשתות. הניכור של דור המסכים. אבל מי שמעוניין להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד, אז סבבה ושיבושם לו. אבל בינתיים יש לי הצעה שכמובן לא תתקבל לעולם, אבל את דמיוני היא כבר מצליחה לגרות.
ובכן, הצעתי מתבססת על המחשבה שמותר לנו, כמדינת ישראל, להיות קצת שונים משאר העולם. ממילא אנחנו לא כל כך מצליחים לחשוב בתוך הקופסא, אז אולי כדאי להתמסר לחשיבה מחוץ לה. אני מתכבד להציע שבמערכת הבחירות הקרובה, כל מצביע יצטרך לשלשל לקלפי שני פתקים. האחד מהם [רקע לבן?] למפלגה שתייצג את דעותי ואת תפיסת עולמי. על הפתק השני [רקע תכלכל?]: מי הנציג שהייתי רוצה שייצג את הדעות ותפיסות העולם שאני לגמרי לא מסכים איתן. המשקל של הפתק התכלכל יהיה כשליש או רבע ממשקלו של הפתק העיקרי, אך מעטפה שיהיה בה פתק אחד, תיפסל. כן תיפסל מעטפה ששני הפתקים שבתוכה אינם מנוגדים זה לזה. כך, למשל, כל מצביע ימין יתבקש לבחור איזו ממפלגות השמאל הוא היה מעדיף לראות בכנסת: את מרץ, העבודה או המשותפת. כל מצביע ליברמן יכריע בין שס, החסידים או הליטאים. וכן הלאה.
בשיטת הבחירות המוזרה הזאת, כל נבחר ציבור, גם משולי האופוזיציה, יידע שהוא עובד גם אצל אלו שלא מאמינים בדרכו. הוא לא צריך, כמובן לעשות שקר בנפשו, להתחנף או לייצג אותם, אבל בוודאי שלא משתלם לו להסית נגדם או לשלול את עצם הלגיטימיות שלהם. יתכן שגם המצביעים עצמם, יצטרכו לחשוב מחדש.
ההצעה, אני מודה, מעט בוסרית ומאוד הזויה. היא בחיתוליה כמובן, והצוות המשפטי [שאין לי] כבר עמל על הגרסה המפורטת יותר. אבל אם לומר את האמת, עדיין לא שמעתי הצעה פחות גרועה ממנה.

בימים האחרונים מתנגנת לכולנו בראש השורה "זה היה בסוף הקיץ...", מה לעשות, מתגעגעים לצביקה... אבל אם נדבר גלויות, כולנו יודעים מה עושים בסוף הקיץ, והזוג האנונימי שבשיר- לא. די ברור שאין להם ילדים. אצלנו בסוף הקיץ אין "הם הביטו בעיניים". אצלנו בסוף הקיץ מטפסים על הקירות. מוצתה רשימת הרעיונות היצירתיים. על הכל כבר שמנו "וי" ונותרו עוד שבועיים למנאייכ. הילדים קלויי שמש, שבעים ורצוצי חוויות. מדי פעם מישהו זורק לחלל האוויר "בואו נארוז משהו ונלך לים" "רוצים גלידה?" "אבטיח?" ואף אחד לא  טורח אפילו להגיב. מתוך תסכול, אנחנו מנסים להיזכר לאן דחפנו את רשימות הציוד לשנת הלימודים. אולי פעם אחת לא נמתין לרגע האחרון? אולי ננצח את ההרגל, נכין הכל מראש, ולא נעמוד שעתיים בתור, לצד אנשים שנראים כאילו הם בילו את כל הקיץ בקטטות המוניות בבתי מלון ושדות תעופה- זה לא סימן של כסא כתר על המצח שלך?!- רק כדי לגלות שלא נשאר מחק, שלא לדבר על "ערבית למתחילים".
ואז מתחיל אצלי מין שיטפון רגשי. בליל הריחות שעולה מילקוט בית ספר פתוח, (שאף אחד כבר לא קורא לו ילקוט) זורק אותי לשלל חוויות ומחשבות. יש ביניהם את כל הטוב והרע, המר והמתוק של זכרונות בית הספר. חלק מהם אני מאחל לילדיי, ולעתים אפילו חרד שמא כבר אי אפשר למצוא כמותם. חלק מהם השאיר בי צלקות כאלה, שאני אעשה הכל כדי למנוע אותם מיקיריי. 
לאחרונה, למשל אני חושב לא מעט על המורה להיסטוריה. 
המורה להיסטוריה היה אחד המורים הכי מבוגרים שלנו. לפעמים חשבנו שזה מה שסידר לו את התפקיד. הוא היה עומד מולנו בחולצת משבצות נצחית, נשען קלות על השולחן, ומקריא בסבלנות מערכי שיעור עתיקים מתוך צרור דפי פוליו צהובים וקמוטי-פינות שקצת רעדו לו באצבעות. הכל נראה לנו היסטוריה רחוקה – החולצה, הדפים, המורה עצמו. הוא לא הסיר את מבטו מהדפים. לא טרח לבדוק אם אנחנו עדיין שם והאם נותר בנו דופק. מעולם לא ניסה להיאבק במונוטוניות. כותרות רדפו תאריכים. תאריכים נצמדו לכותרות. לא היה לנו סיכוי. הכל התערבל לכדי שיר ערש שיכול להביס ממלכות ולהרדים פילים. פיאודלים וויזיגותים ופקידי הברון. וועדות, הסכמים ומהפיכות. הכל התערבל לכדי עיסה לא ברורה שזכתה מאיתנו לכינוי המתבקש "המאגנה חארטה". זה לא שהשתעממנו. פשוט לא הצלחנו להתעורר אפילו עם צלצול ההפסקה.  
יום אחד זה קרה. המורה להיסטוריה פשוט הניח את הדפים על השולחן, נשא את עיניו והביט בנו. תדהמה עמדה באוויר. מה יקרה עכשיו? היו לו עיניים טובות, שמנו לב. שתיקה קצרה עמדה באוויר ואז הוא פתח, כמעט התנצל, שבכל הנוגע לנושא השיעור שלנו היום, יש לו חוויה אישית. הוא לגמרי חלק מהסיפור. היום חברים, נלמד על ההעפלה. העלייה הבלתי ליגאלית. הוא סיפר שנפלה בחלקו הזכות להיות חלק מהבחורים והבחורות שעזרו למעפילים, שרידי יהדות אירופה, לעשות את הדרך מהסירות אל החוף. הוא תיאר לילה קשה. עתלית. אישה כבדה. היא פחדה מהגלים, והיא פחדה שיעצרו אותם בחוף. היא לא ידעה לשחות, ולא ידעה עברית. הוא היה צריך להרגיע אותה, וגם קצת לשאת אותה על הידיים כמו כלה או תינוקת. ואנחנו אפילו לא גיחכנו. אף אחד לא העיר הערה מטופשת ולא צעק "סחתין עליך". כולנו ישבנו פעורי פה. הוא סיפר ואנחנו הרגשנו את מי הים. את הדריכות ואת הלילה. את כובד האחריות, ואת הכעס על כך שהצלת חייהם של שרידי שואה הוגדרה כפעולה עבריינית. זה היה שיעור ההיסטוריה הראשון בחיינו. כי בפעם הראשונה, המורה הניח בצד את הדפים ואת התאריכים, הביט בעיניים וסיפר לנו סיפור אישי. אני מקווה שהוא ידע שלפחות לכמה תלמידים בכיתה, הוא שינה את החיים, ואת מה שאנחנו חושבים על חינוך, על סיפור, ועל הקשר ביניהם. 
**
מוזר לכתוב על חינוך בימים שבהם הדור שלי נפרד משתי דמויות אדירות שהשפיעו על חייו באופן שבאותם ימים נחשב בלתי-חינוכי. בימים האחרונים, שמעתי דבר דומה מהרבה חברים. כולם הופתעו מעוצמת העצב שחשו עם מותם של צביקה פיק ואוליביה ניוטון ג'ון. האחד שכנע שאפשר להיות גדול מהחיים ובלתי נגיש גם אם אתה מפה וקוראים לך צביקה, השנייה נטעה בנו את התחושה ההפוכה. שגם לכוכבי העל של הוליווד יש מספר טלפון. 
היינו תלמידי ישיבה תיכונית וקולנוע היה הפרי האסור. זה היה מוזר בעינינו, כי כולנו באנו מבתים שבהם קולנוע היה בילוי משפחתי לגיטימי, ולפתע התברר לנו שזה לא כל כך פשוט. יציאה לסרט מהישיבה היתה פעולה חשאית ומסוכנת. ברחנו מהפנימייה בקבוצות קטנות של שניים או שלושה. סודי סודות. חמקנו בחשיכה בין הפרדסים והרפתות של כפר הרא"ה לעבר כביש 4, שם ניסינו לעצור טרמפים לחדרה. מבחינתנו- עיר הקולנוע. הסיכון היה גדול. מי שנתפס היה עלול לעוף מהישיבה, ומי שעף אף פעם לא עף למעלה. אם סולקת מהישיבה המיוחסת, מצאת את עצמך במקרה הטוב באיזה תיכון פושטי. במקרה הגרוע – מושבת העונשין שנקראה -התיכון המקצועי. שם תלמד את מקומך החדש כצעיר שסרח. שם תלמד מקצועות כחולות צווארון: מסגרות, דפוס, או מכונאות רכב. 
לא היינו אניני קולנוע. בדרך כלל העדפנו סרטי פעולה קשוחים, שליפות צליפות ומרדפים. תכלס, רק בקופות גילינו איזה סרטים מקרינים הערב. אחרת, אין סיכוי שהייתי מוצא את עצמי מול סרט רומנטי ומוזיקלי, ללא גופות או אקדחים. בכל סיטואציה נורמלית הייתי מוותר וחוזר הביתה. אבל אחרי שכבר הצלחנו לחמוק, להסתכן ולהגיע לחדרה, לא היה מצב שלא נראה סרט. אפילו אם קוראים לו "גריז". אף אחד לא הודה בכך, אבל כולנו התאהבנו עד העצם באוליביה ניוטון ג'ון. בדרך לחדרה עדיין לא שמענו את השם הזה. אבל כשעשינו את הדרך חזרה בין הפרדסים, לא היה דבר יפה בעולם שלא התחרז עם אוליביה. אחסוך מכם את החלומות המביכים שבהם הזמנתי את אוליביה לקידוש אצל ההורים, צירפתי אותה לבני עקיבא, והיצצתי בה רוקדת במעגל "מצא חן במדבר" בסנדלים וחולצת תנועה, וכל זה עוד לפני שגילינו שהיא בכלל ממוצא יהודי. היא לא היתה סופיה לורן, ולא ליז טיילור. היא לא היתה התגלמות הפתיינות המצועפת, או גדולה מהחיים, "פאם פטאל" או דיווה. באופן די מוזר היא נראתה נגישה. אפשר היה לומר עליה מילים כמו "חמודה" או "מקסימה". אני שהתביישתי לדבר עם בנות מהשבט, חשבתי שזה לגמרי בר ביצוע, להציע לאוליביה שנלווה אותה הביתה בסוף הפעולה. ומה שהכי נגע בנו: בסרט היא התאהבה בדני המוסכניק וזה נראה סביר. היא אפילו אימצה תספורת "סיגי מהשכונה" רק למענו. ג'ון טראוולטה, שכולנו כינינו בצחוק "רון טרבלסי" נראה לנו כמו בחור שככל הנראה נתפס פעם כשהוא ברח לקולנוע ונזרק מהישיבה לאיזה בית ספר מקצועי ללמוד מכונאות. בסוף הסרט לא היה דבר בעולם שרצינו יותר מלהיתפס, להיזרק למקצועי, מגמת מכונאות, ולרקוד על מכסה מנוע של רכב שיצא מטיפול. כמו עם צביקה פיק ז"ל, גם הידיעה על מותה הציפה אותי בצער בלתי פדגוגי בעליל.

חינוך טוב: המורה ששינה לנו את החיים

כב' באב תשפ"ב 19.8.22
המורה עצר לפתע, הניח את דפיו על השולחן בצד, ועבר לדבר בגוף ראשון על חוויותיו מתקופת ההעפלה

זה היה רגע כיתתי קסום ומזוקק, שלימד אותנו יותר מכל על חינוך, סיפור ומה שביניהם
יש משהו מאוד מטריד, גם אם לא מפתיע, בעובדה שמי שהחליט בסופו של דבר לנהל חקירה נגד אבו מאזן באשמת הכחשת שואה, הם הגרמנים ולא אנחנו. בגרמניה אשכרה הופתעו לגלות את הקרניים שבצבצו שם על ראשו של הטרוריסט הקשיש. אנחנו יודעים עליהן מזמן. אם כי נוטים להדחיק, כאילו מטעמי נימוס כלשהם. או כי הדבר מסב לנו מבוכה שאין לשאתה. היחידים שמזכירים את העניין הם כמה עיתונאי ימין מובהקים, שלא אכפת להם להיחשב נודניקים איומים. יריביהם לא טוענים שהם משקרים, אלא שעצם החיטוט בעניין מכשיל כל סיכוי לשלום עתידי. תום שגב טען לא פעם שיש להניח לסוגיה הזאת. אני מאמין שמדובר לא רק בשטות, אלא בטעות חמורה ומסוכנת. אם יהיה פה שלום אי פעם, אם יהיה פה עתיד, הוא יצטרך להתבסס על היכולת להישיר מבט ולומר אמת. אמת שמתחילה בכך שאנחנו לא זורמים עם מחיקת ההיסטוריה והמקום שלנו בתוכה. ומתוך כך יש לנו גם אפס סובלנות להפגנות שמחה של אזרחי ישראל הערבים אחרי שנורה אוטובוס ונפגעת אישה הרה. 
כבר שנים אנחנו מחשיבים את המחקר והלימוד של השואה, יתכן שהגיע הזמן ללמוד גם את מכחישיה. זה יתחיל מכך שנודה באומץ ובקול רם, שהכחשת שואה, ברוב המקרים ואצל המנהיג הפלסטיני בפרט, היא לא איזה תלתל סורר או רבב בשולי הבגד. היא לעולם לא "אה כן, וחוץ מזה אני לא מאמין שזה כמו שכולם מספרים". והיא בטח לא משהו שאפשר לפטור בשורה הפופולרית [והבלתי נסבלת, כן?] "בואו נסכים שלא להסכים". כדאי שנבין שהכחשת שואה היא אבן פינה יסודית בהשקפה, ולא פעם פשוט אובססיה, של אלו, שהם לא רק הגרועים באויבינו, אלא גם אלו שמאמללים את בני עמם. 
אני עומד לומר פה את המובן מאליו. יתכן שעלי להתנצל על כך מראש. אבל משיחותיי עם צעירים, אני מתרשם ששום דבר לא מובן מאליו. ובכן, בשנים האחרונות התפתח מין פולקלור שעושה שימוש נרחב בתואר "מכחישים". זה עשוי לבלבל. אנשים מסוימים טוענים שמעולם לא היתה כאן קורונה, או שהחללית אפולו לא באמת נחתה על הירח. שכדור הארץ שטוח, או שכל הטענות בנוגע לילדי תימן יסודן בטעות. לכולם התחלנו לקרוא "מכחישים", ושמנו לב לכך שרבים מהם – על הספקטרום שבין הביזארי לבלתי נסבל- גם מגלים יחס די אובססיבי להכחשה שהם מטפחים. יש גם קווי דמיון מסויימים בין כל המכחישים. אין טעם, למשל, לנסות ולתקן בנימוס את טעותם. ודאי שזה חסר שחר לנסות לכוון אותם לביבליוגרפיה מתאימה. אין כאן בכלל בעיה עם הבנת הנקרא או מקורות מידע. אבל מכחישי שואה הם באמת סיפור אחר, כי מכחישי שואה הם תמיד אנטישמים. אם נודה על האמת, הכחשת שואה קלאסית אומרת משהו כמו – ואני מתנצל מראש בפני הקוראים- "אושוויץ מעולם לא התרחשה, וחבל שהיא לא התרחשה". לא נמצא מאפיין דומה אצל מכחישי ההתחממות הגלובלית למשל. הם יכולים לטעון שאין שום בעיה להמשיך לשרוף פחם או להשתמש בכלים חד פעמיים, אבל קשה להניח שנפגוש מכחיש סביבה שמאחל לעולם ולאנושות בדיוק את הקטסטרופות שהוא טוען שאין לחשוש מפניהן. ואכן צריך להיות יצור עלוב באופן קיצוני כדי לבטא אמירה מסוג "האנושות לא עומדת בפני סכנה, וחבל שכך!!" אבל זה בדיוק מה שאומר אדם שחוזר ומתעקש ש"יד ושם" הוא מוסד שמטפח מיתוס שאין מאחוריו דבר. לא צריך לגרד הרבה כדי להגיע לשכבה האנטישמית. 
**
יש מקום לברך על כך שמכחישי השואה הם טיפוסים אובססיביים. בזכות אותה אובססיה ברחו לאבו מאזן אותן מילים שכרגע הוא מנסה להיחלץ מהן. אין סיבה שישראל, כמדינה וכרעיון, תסייע לו במלאכת ההיחלצות. וכן, יש מקום להודות לאבו מאזן עצמו. בלי משים הוא נתן בידי מדינת ישראל כלי הסברתי יקר מפז. כבר שנים שאנחנו מתקשים בחזית הזאת. מומחים טוענים לפרוטוקול, ומחוצה לו, שאין כל כך מה לעשות בנידון. בעולם שבו התפיסה המוסרית נשענת על החלוקה בין "פריבילגים" ל"קורבנות" לנראטיב הפלשתיני יש קלף חזק, בלתי מנוצח, והם יודעים לשחק בו. אבל יציאה אחת מזוקקת מבית מדרשו של אבו מאזן יכולה לעשות מה שלא עשו אלפי דיפלומטים בחליפה בוהקת וטיעונים מהוהים. אם רק נסכים לקבל את המתנה, לפתוח ולעשות בה שימוש. אם גם אנחנו, ולא רק הגרמנים, נפתח תיקים על הכחשת שואה. 
רוב הישראלים מאמינים שההסברה הפלשתינית היא בלוף. אנחנו מחזיקים את הראש מרוב תסכול. ולא רק בגלל שתפיסת "פריבילגים/קורבנות" לא מקובלת עלינו. אלא בדיוק בגלל הקטע הקטן ההוא עם ההכחשה שמפיל ארצה את הבלוף שהיה לרב-מכר, כאילו שיבת ציון היא סיפורם של חבורת קולוניאליסטים אירופאיים שבעים וזחוחים שנחתו יום אחד ובכל הכח על אוכלוסייה ילידית כפרית ותמימה. להזכיר מי תמך באימפריאליזם הנאצי, הזדהה איתו, ועשה כל מאמץ להטביע בים את המעטים ששרדו, רק כדי להמציא מאוחר יותר את הסיפור כאילו הוא עצמו קורבן, ניצול ופליט. לא היו עמים רבים בעולם שהגיבו בצער על בלימת הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, אז מה הפלא שהם מנסים להכחיש?
אני לא אומר שאין לפנינו משימות דחופות יותר. יש לנו סכסוך פנימי לנהל. לפצל עוד ועוד מפלגות, רק כדי לפנות לציבור בקריאה להחרים ולרדוף את המתפצלים ההם – הבוגדים, המומרים, הגייס החמישי. אני לא מזלזל. לפני שאנחנו הופכים עולמות כדי להצדיק את הבית שבנינו כאן, אולי באמת כדאי שנפסיק לפרק אותו מבפנים בכזאת נחישות. 
**
בתחילת הקיץ יצא לנו להצטרף למין סוף שבוע צ'ופר לקציני מילואים. המשפחות האלה שמחזיקות את המדינה על הכתפיים. האווירה היתה נעימה. בית המלון היה סביר. הבריכה היתה בריכה. הקצינים ייצגו חתך מעניין של מרחבי הסקאלה הישראלית. קצת יותר חובשי כיפות ממשקלם באוכלוסייה. קצת יותר פריפריה ממרכז, יחסית לייצוגם בתקשורת. כיפות שחורות כמעט ולא היו, אבל כל היתר– גדלים וצבעים– יוצגו שם ביד רחבה.  הם השגיחו על הילדים החמודים שלהם, שתו קפה או קולה זירו, ושוחחו המון. הרבה דאגה נשמעה שם. המון מה יהיה. בעיקר הטריד אותם האם הם ומה שהם מייצגים – עדיין מהווים רוב במדינה? 
היו במלון עוד אורחים באותו סופשבוע. משפחה אחת חגגה אירוע משמח כלשהו. הם הגיעו לשפת הבריכה, נגשו אל המציל, ובלי אומר ודברים, לקחו את כל ערימת המגבות, אבל כולה, ואספו אליהם. שיהיה. כל מי שהגיע אחריהם כבר נשאר ללא מגבת. ילדים החלו לצאת מהמים ולרעוד מקור. אך כל מי שהעז להשמיע מחאה, זכה להבהרה "אנחנו שילמנו פה!" ובאוויר עלה הניחוח הקל של תיכף תיכף כסאות פלסטיק יעופפו. לשמחתי הרבה אף אחד לא ניגש להטיף מוסר, ושום נאום בנוסח "יש-לך-בכלל-מושג-מה-האנשים -האלה-שלקחת-להם-את-המגבות-עושים-למענך??" לא נשמע. לא בקול בכל אופן.  
הנפש האנושית תמיד תצליח להינעל על הנקודה המדכדכת ולתת לה לצבוע חוויה שלמה. כמו שן אחת מקולקלת בפיה של יפהפייה. בשולחן שמאחורינו סיכמו את החוויה בהבנה, שיתכן שהמשרתים עדיין מייצגים פה את הרוב, אבל בעוצמה של הקלקול הקטן יש משהו שתמיד יגנוב את ההצגה. החיים כשקית סנפרוסט.

מסובב בכחש: המתנה שקיבלנו מאבו מאזן

כט' באב תשפ"ב 26.8.22
בהתבטאותו המקוממת הגיש לנו אבו מאזן בוננזה הסברתית שיכולה לשרת את המאבק נגד מכחישי השואה
יותר מאלפי דיפלומטים בחליפות וגם: מה הלקח שלמדתי על שפת בריכה מלאה בקציני מילואים
כמו שכבר הזכרתי כאן, אנחנו מציינים במשפחת לוי 100 שנה לעלייתם ארצה של סבא וסבתא. עם השנים סיפור העלייה שלהם נעשה אגדי, רחוק ומעורפל משהו, ואילו המשפחה התרחבה והתענפה יפה, בלי עין הרע. סבתא אסתר [סוליקה] וסבא רבי יעקב עלו ממרוקו אבל בניהם ובנותיהם כבר התחתנו בששון לאורך ולרוחב של הקשת העדתית, ועד מהרה המשפחה למדה להכיר ולחבק גם שמות יקיים כמו אדלר ושמידט, והונגריים כמו דסקל. בדורות הבאים המגמה אף התחזקה, ואיש מבני הדור שלי לא שולט עוד בשפה היהודית-מרוקאית של סבא וסבתא. אבל יש דברים שהצליחו בכל זאת לחצות את מחסום מאה השנה. אלו הם ניגוני שולחן של שבת וחג, ומנהגים חמודים. סיפורים קטנים שהיו לאגדות, ומאכלים מסוימים, שאפשר להתווכח עד השמיים על המתכון המדויק שלהם אבל אין ספק שבלעדיהם זה לא זה. ולמרות שאף אחד מאיתנו לא דובר את השפה, יש מילים בודדות שהצליחו גם הן לשרוד.
לעולם לא אשכח את היום שבו הזדעזעו חברי ללימודים, מרוקאים אסלים, לגלות שיש מילים שאני אומר כמו "קיבוצניק". [תואר שהיה בעיניהם חמור יותר מסתם "אשכנזי"] החורף התקרב. היה צורך לצייד את חדרי הפנימייה לקראת הלילות הקרים. ואני אמרתי לתומי, שבהזדמנות הקרובה אביא מהבית שמיכת פוך. 
החברים הגיבו בהלם מוחלט. "פוך"?? מאיפה הבאתי להם את ה"פוך"?! הם היו מרוקאים אמיתיים, מבתים שבהם לשמיכה הרכה והעבה קראו "דרידון" ורק דרידון. ופתאום פוך. בלא חשומה [-היי, את המילה הזאת הכרתי]. ועוד ממני, מישהו שהם חשבו עד לאותו רגע לאחד משלהם. שמיכה עבה של מבוכה עטפה אותי. מה אכפת לי פוך או דרידון, לך תסביר שאצלי הכל התרחש דור אחד מוקדם יותר. 
**
כאמור, יש מילים שצלחו כמו כלום את מחסום 100 השנה. כך אצלנו וכך ברוב הבתים בישראל. גם כשאף אחד מסביב כבר לא מדבר את השפה, רובנו נעדיף לומר "מעאפן" מאשר "קלוקל". נודה ש"מענטש" עושה עבודה טובה יותר מ"בנאדם". ונסכים שאין תחליף ל"פוסטמה" הישן והטוב. ואלו הן בסך הכל דוגמאות מאוד מוכרות מהערבית, היידיש, והלדינו. מילים שהצליחו לשרוד הן מקרה מרתק, מכיוון שאריכות הימים המופלגת שלהן חייבת להצביע על מידה חריגה של חיוניות. איזה צורך מיוחד. רלוונטיות נצחית. או איכות נהדרת של צליל וקראנצ'יות. וכל ההקדמה הארוכה הזאת לא באה אלא כדי לקוד קידה למילה המופלאה "פג'ען", והגלגול הישראלי שלה – "פג'ענות".  
פ"ג'ען" היא מילה נצחית שהגיעה ארצה עם סבא וסבתא, ועושה רושם שהיא כאן כדי להישאר. כלומר כל עוד הדבר שהיא מתארת הוא עדיין מכת מדינה רשמית. 
מיהו הפג'ען. ומה ההבדל בינו לבין סתם חזיר? הפג'ען רוצה לאכול יותר ממה שמגיע לו, ויותר ממה שהוא מסוגל. אילו היה הדבר בידיו, הוא היה מנסה לאכול הכל. יש פג'ענים של מזון, ויש פג'ענים של כסף, של אגו, של מין ושל שליטה. אני לא מנסה לטעון שהחלופה העברית היא חלשה. ממש לא. גרגרן היא מילה חזקה והיא אחלה. ובכל זאת, כשאני נתקל בתופעה הרעה והכל כך מוכרת הזאת, מתגלגלת על הלשון דווקא "פג'ענות". למה באמת? לקח לי קצת זמן להבין, אך הנה נדמה לי שבכל זאת עליתי על משהו.
יש כאן משהו מוזר. בבתים שתרמו לעברית את המילה "פג'ען" לא היה דבר מהולל ומפואר יותר מאשר לאכול הכל בשמחה וב"סאחה" [יעני, לבריאות]. רק תנקה את הצלחת ותבקש עוד ועוד, וכולם יביטו בך באהבה. תיאבון בריא, כמו הומור ושמחת חיים, תמיד נחשבו לתכונה רצויה. לכאורה, פג'ען היה עשוי להיות כינוי חיבה. למעשה, יש מעט מאוד תארים דוחים ובלתי נסבלים כמו פג'ען. כמו שאי אפשר לומר "פרופלור" בלי לסובב את הידיים, כך אי אפשר לומר "פג'ען" בלי להעוות פרצוף. לכאורה, יש כאן סתירה, וכמו תמיד בסתירות לכאורה, גם כאן אפשר ללמוד משהו קטן. כמו העובדה הפשוטה שפג'ענות אינה תכונה שמחה, משמחת או שוקקת חיים. לא אשכח את היום שבו קראתי באיזו אנציקלופדיה [מכלל, מן הסתם] שהנמיה מסוגלת להמית לול שלם של תרנגולות, ולאכול אחת מהן בלבד. הפג'ען הוא דוחה כל כך, מכיוון שיותר ממה שהוא חזיר, הוא נמיה.  
יש איזה דיבור בזמן האחרון כאילו יוקר המחייה הוא לא נושא לשיחה כי הוא פשוט לא מעניין. אני לא קונה את זה. כמעט בכל מקום שבו עמדנו בתור לאחת מחוויות הקיץ, עמדו ישראלים טובים, [ועמדו יפה בתור, יש לומר] והתלוננו על אותן חוויות משפילות ומקוממות. לכל אחד היה רגע שבו מישהו ניסה לעקוץ אותו. לנגוס להם בכיס. מכאן, אגב, המילה "נשך". הם לא דיברו כלכלה. הם דיברו חינוך. מה שהציק להם לא היה רק גובה המחירים. [תגידו באמת, אתם שם באתרי הקמפינג: מה נסגר עם דמי שכירות של 50 שח' ליום עבור שימוש במקרר מיני משרדי?] הם, וגם אני כאן ועכשיו, מנסים לדבר על תרבות ודרך ארץ. על המפגש החוזר ונשנה עם הגישה הפראית שאומרת – הרי אתם ואני לא ניפגש עוד לעולם. העסקה בינינו היתה חד פעמית. סטוץ כלכלי. אז למה שלא נעקוץ אתכם, אדיוטים יקרים? וזוהי בדיוק השקפת עולמו של הפג'ען, זוהי משנתה של הנמיה. 
חברה שבה יותר מדי גורמים מתייחסים לעסק שלהם, ולחיים עצמם, במונחים של "לדפוק את המכה" היא חברה לא בריאה. התחושה שאנחנו מוקפים בקצת יותר מדי פג'ענים- של כסף, של מין, של אגו- מעוררת את החשד שהחברה עצמה לא מאמינה שהיא כאן כדי להישאר. אחרי הכל בעולם מתוקן, המכונה "תרבותי", הנחת היסוד היא שיש עתיד, הרי כולנו עוד ניפגש, ולכן שווה להשקיע ולהתאזר בסבלנות. הפג'ען לא רואה עתיד, והוא מתייחס לעולם, כמו שטרמיטים מתייחסים למוזיאון. אשמח מאוד אם יום אחד לא יהיה בה עוד צורך, אבל עד אז, אני לא חושב שיש תחליף למילה הנפלאה הזאת. 
בשעה ששורות אלה נכתבות, גם אני כמו כולם, מקווה ששנת הלימודים תיפתח במועדה. כולנו גם מקווים שציבור המורות והמורים יביא הביתה שכר גבוה כראוי לו. אבל לצד זה אני מקווה שהמערכת תחזור לעסוק לא רק בהקניית מיומנויות והישגים, אלא גם בחינוך. קצת יותר דרך ארץ. קצת פחות פג'ענות. 
**
הייתי פעם חבר קיבוץ והמילה "קפיטליזם" אף פעם לא תהיה נעימה לאוזני. מצד שני אני מאוד בעד שוק חופשי, כל עוד הוא חופשי באמת והוגן באמת. הרב יונתן זקס טען שהיהדות שואפת לכונן משחק כלכלי חופשי שמשתתפיו הם שחקנים "יראי שמיים". כלומר כאלה שמכבדים את הכללים. לאחרונה קיבלנו כמה הוכחות לכך שהשוק החופשי אמנם לא עושה "נו נו נו" ולא מתחסד, אבל הוא יודע להעניש על התנהלויות בלתי נסבלות. תראו את מועדון בית"ר ירושלים. הביטו בהתפרקות של סטטיק ובן אל. לפעמים הגינוי הצלול ביותר מתבטא במילים פשוטות כמו: ההתנהגות שלך רעה לעסקים.

זהירות פג'ען!

ו' באלול תשפ"ב 2.9.22
בישראל נהוגה גישה פראית שאומרת: העסקה בינינו היתה חד פעמית, סטוץ כלכלי, אז למה שלא נעקוץ אתכם
על הדרך? זאת בדיוק השקפת עולמו של הפג'ען - זה שרוצה לאכול כמה שיותר, ולבסוף יאכל את כולנו
אחרי מותו של צביקה פיק, נזכרו כולם כמה גדול הוא היה. לפתע פתאום צצו ההוכחות לגאונותו וראיות נשלפו מבוידם השכחה. כולם  טרחו להיזכר ולהזכיר לנו מי המציא את הפופ הישראלי, ומי עומד מאחורי ההלחנה המונומנטלית של שירי טשרניחובסקי, רטוש, אלכסנדר פן ונתן יונתן. ולצד הזיכרון, פרחה גם השכחה. שכחת הימים המבישים. בשנות ה-90 היתה סצינה של תוכניות "פריק שואו" שפרחו באולפני  טלוויזיה ליליים. אלה היו ימים מכוערים להלל. צעירים שחצנים וריקים ישבו מאחורי שולחן המנחה והזמינו אורחים רק כדי לאמלל ולהשפיל אותם. רבים מהם היו אומללים ומושפלים ממילא. השד יודע מי החליט שנכון וראוי להצעיד באותה תהלוכה גם את המאסטרו. העובדה היא שרבים מדי הצטרפו לעדר שניסה להפוך את צביקה פיק לבדיחה. 
זה נכון להתבייש קצת. זה נכון לבקש סליחה. בכל זאת חודש אלול.  אבל לצד כל אלו, כדאי גם להבהיר שההחלטה להקטין ולהגחיך את פיק, היתה פוליטית ושקופה. היא היתה מהלך שגרתי ומוכר, ופיק לגמרי לא לבד. יום אחד אמן מתוודה שהוא ציוני. שהוא פטריוט. שהוא מחבב דתיים או מתנחלים, את בגין או את צה"ל. ובן רגע, קמים אנשים וטוענים שהוא בעצם לא כמו שחשבנו. הוא לא אמן. הוא אף פעם לא היה. הוא התחרפן. פתאום אלתרמן הופך להיות חרזן, ולא משורר. אפריים קישון בדחן ולא סאטיריקן. אורי זוהר תכף יבין את הבלוף ויחזור לחוף מציצים, ונעמי שמר סופגת עלבונות, ומוצאת שערים נעולים במקומות ביתיים כמו צוותא. איכשהו, בשלב עתידי כלשהוא, לרוב אחרי מות, בלון השנאה מתפוצץ וכולם מודים בגדולתם של המוגחכים והמנודים. בשלב הזה, כולם מבינים עד כמה השנאה הפוליטית, כמו השוחד "מעוורת עיני חכמים, ומסלפת דברי צדיקים". כמה היא קטנה ועלובה. אני אומר את זה, כי אביב גפן עדיין צעיר ובריא, ואנחנו כחברה הרבה פחות הומוגנים מפעם. חבל שאביב לא לקח על עצמו את מלוא האחריות על דברים שאמר בעבר. חבל מאוד שהוא ניסה לגלגל את האחריות על "דרישות הקהל". אבל זה עדיין לא מצדיק את הניסיון לעשות לו צביקה פיק. אולי הפעם הישראליות עצמה תצליח להכשיל את זה. קצת למען אביב גפן עצמו. הרבה למעננו.
**
מאז שקראתי את "הספר האדום" של אסף ענברי, אני מוצא את עצמי מצטט ממנו, נזכר בו ונדרש אליו כמעט בכל שיחה. אני יודע שזה די קיצוני, וקשה לי להיזכר מתי קרה לי לאחרונה משהו דומה עם ספר. אבל יש לי תירוץ. זה לא רק שהספר מעולה, אלא שהוא גם משרטט תמונה שיש לה אינספור נקודות מגע רלוונטיות לחיים הישראליים המסוכסכים כאן ועכשיו. עבור מי שעדיין לא שמע על ספר החובה הזה, מדובר במעין רומאן היסטורי שגיבוריו הם מייסדי השמאל הציוני בישראל- טבנקין, יערי, ומשה סנה. 
ענברי לא עושה הנחות לאישים שהוא חוקר. הוא מציג אותם כבני אדם, ובני אדם הם מין יצור שכזה שמסוגל להתעלות, לפרוש כנף, ולהתיז ניצוצות, ואז לשכוח לסגור את הרוכסן, להחליק על בננה וליפול על האף. בן אדם יכול להיות גיבור על טראגי והוא יכול להיות דמות סלאפסטיק מגוחכת. לא פשוט לעכל את האופן שבו הספר האדום מציג את דמויות המופת של התנועות הקיבוציות. ישבתי לפני כחודש באחד האולמות במכללת תל חי, כשמחבר הספר שוחח עליו עם ליאת רגב. בקהל ישבו חברי קיבוץ רבים. חלקם ממש כאבו. היו כמה שניגשו בסוף, ותבעו את עלבונם. אמרתי לענברי שאם הוא היה כותב דבר דומה, נניח על הרב קוק, אז היה סיכוי מסוים שלא כל הנעלבים היו בני 80 ומעלה. וזאת אולי הטרגדיה הגדולה של טבנקין ויערי. 
בכל אופן, הספר האדום עושה סדר בכמה צדדים לא מספיק מטופלים בסיפור שלנו. מסתבר שמדינת ישראל לא הוקמה על ידי חילונים אלא על ידי דתל"שים. מסתבר שפיצוץ מלון קינג דיויד היה מתואם עם ההגנה. מסתבר גם שאם בן גוריון היה עקבי, אז התותח שירה על אלטלנה היה אמור להיות מכוון לכמה וכמה קיבוצים שגם הם הצטיידו בכמויות של נשק לא כשר. בין היתר, גרם לי הספר לחוש אהבה עזה לתקופה שאנחנו חיים בה. אם אתם מודאגים מהשיח האלים, מהמחלוקת המפלגת, ומהמילה הזאת "שיסוי"- שנשמעת כמו שם עברי לא מוצלח למלאכת גלגול הסושי – אנא מכם, קראו את הספר האדום. לא היה פה שמח לפני שנולדתם. לא היה פה ככ שמח גם לפני שיונתן גפן נולד. הוויכוחים של פעם היו אלימים פי כמה, מכוערים לא פחות והרעיון לשלול לגיטימציה מכל מי שחושב אחרת ממני, לא נולד אתמול. 
***
-"תשמע", הוא אומר לי, "חזרנו עכשיו מביקור בדרום אמריקה. קרובי משפחה רחוקים. אל תשאל". אני מעביר את הישבן לקצה הכיסא. נדרך. אל תשאל, פירושו: תשאל, תשאל. הוא לא פטפטן גדול. בחיים לא ניגש אלי עם כזה "תשמע". אבל עכשיו, בירכתי בית הכנסת, הוא מספר על קרובי המשפחה שפגש. מתי שהוא הם התחרדו, אבל הם לא אשכנזים ולא ספרדים. הם חצי חצי. מצב בעייתי בעולם החרדי. אז עכשיו הם חיים בקהילה חרדית בחו"ל, ושייכים לקאסטה האבודה ביותר. תחתית הפירמידה. הם חוזרים בתשובה ולכן לעולם הם ישאפו להתקבל ולעולם לא יתקבלו. מצד שהם ליטאים הם בזים למחצית הספרדית שבזהותם. מצד שהם ספרדים, הם מבינים שאין להם צד. בשפה החרדית כל הלבטים האלה זורמים לשאלת השידוך הגדולה ואם זה לא היה טראגי, זה היה מן הסתם קורע מצחוק. וזה המצב שם: מציעים להם להתחתן רק עם חוזרים בתשובה מהקהילה. כשמציעים להם כלה מזרחית, הם נעלבים מכדי להחזיר טלפון. הרי יש להם ייחוס אשכנזי.
"אז שיתחתנו עם אשכנזים" אני אומר, כאילו שהיום הוא יום הנאיביות הבינלאומי.
בשלב הזה חלק מהמתפללים כבר עושים לנו "שא שא". והשכן מנמיך ווליום ולוחש לי שגם עם אשכנזים הם לא מוכנים להיפגש. ואל תשאל למה. כי הם יודעים שכל שידוך אשכנזי שיוצע להם יסבול, מן הסתם, מלקות כבדה כלשהיא. פיגור או נכות. 
הבטתי בשכני לספסל המתפללים. הוא חוקר במקצועו, ואלמלא זאת היתה משפחה, יכול להיות שהוא היה נהנה שם מההצצה האנתרופולוגית. אבל אלו הם יהודים וזוהי משפחה ולכן הוא תיאר את הדברים בכעס וקצת מיאוס. ובכן אי שם, בעשור השלישי של המאה ה 21, חיה קהילה יהודית קטנה במצב כלכלי לא רע בכלל, אך במצוקה שמאיימת להחריב אותה מבפנים. חייהם החיצוניים עמוסים קידמה וטכנולוגיה, ובתיהם חכמים, מאובזרים ועתירי ויי-פיי, אבל בעניינים החשובים להם ביותר הם תקועים בפלונטר ללא מוצא שמאלץ את צעיריהם למצוא בני ובנות זוג אך ורק בתוך מסגרת שבטית מצומצמת, מחניקה ומאיימת גנטית. כשתופעות כאלו התרחשו בעבר, היו לכך הסברים כמו מלחמות, רעב או מלכות רשעה. היום, זה קורה בעיקר בגלל אותו סבך אקסקלוסיבי של שנאה והתנשאות. ולא. אל תגידו לעצמכם "טוב, אלה חרדים" אותו סבך עצמו, באותה טמפרטורה, עלול להתחולל גם כאן אצלנו מתחת לאף, בשיח שבטי שמתחיל מויכוח ומגיע בן רגע למשטמה עזה.

חן חן למתחנפן

יג' באלול תשפ"ב 9.9.22
קלטתם איך עושים כעת לאביב גפן אותו מסע הקטנה והגחכה שעשו לצביקה פיק ולנעמי שמר, רק כי שינו
עמדה? וגם: מה לימד אותי הספר המאלף על דמויות המופת שייסדו את השמאל הציוני ההיסטורי
אנחנו עם מתוק ללא ספק. ובכל זאת, אם מתבוננים בעין ביקורתית, פה ושם אפשר להצביע על נקודות שאפשר להגדיר כבלתי נסבלות. אני יודע שהכללות הן פשע נגד האנושות, אבל משהו מוזר קורה לישראלי כשהוא צריך לבחור. אז בין אם אתם אוהבים את התואר "העם הנבחר", ו"ארץ הבחירה" או לא, תודו שמשהו מאיים עלינו בכל פעם שצריך לבחור צד. או אבטיח. הסיכוי שנתאכזב, או שניכשל, הוא חוויה בלתי נסבלת עבורנו ואנחנו מגיבים בהתאם. 
נדמה לכם שהמרוץ הפוליטי גורם לנו לרדת מהפסים? תראו מה קורה לנהג הישראלי כשהוא צריך לבחור נתיב לקראת רמזור. באויר מרחפת שאלה לא פשוטה: איפה אבלה את 20 השניות הקרובות? מאחורי האוטו-זבל או ה"למד"? על מי מהם אצפור עם בוא הצהוב? לא מדובר על נישואין קתוליים, לא מקום מגורים ולא הוראת קבע ובכל זאת, הצורך הטריוויאלי לבחור נתיב ולהתנהל בו [20 שניות!], גורם לאנשים להשתבש, לנסוע גלגל פה וגלגל שם, לרקוד על שתי החתונות, ולהתחרט על השלישית. הם אנשים טובים, אבל הם ישראלים וההתלבטות מוציאה אותנו מאיזון. וכן, תמיד יהיו כמה שיזגזגו יותר מהיתר. מה שמכעיס אותנו עד אימה כי הם כל כך מזכירים לנו את עצמנו.
בקניות אנחנו לא יותר טובים. לא משנה מה קניתם, אם לא עשיתם את זה מהמחשב, בסוף צריך לבחור קופה. פעולה טריוויאלית שישראלים- האם זה מפתיע מישהו?- מתקשים להתמודד איתה. רק בודדים, מן הסתם ממוצא זר, פשוט בוחרים קופה וממתינים בנחת. רובנו מתחילים לדלג בין הקופות, שרלוקים מטעם עצמנו, מטכסים נוסחאות מסובכות וחסרות שחר. זה לא הכי מנומס אבל חייבים להסתכל לתוך עגלות של אחרים. "כמה טונה, יא אללה..." משתדלים לא לעמוד מאחורי העגלות הכי עמוסות. אבל היי! טעות אופטית! הנה אחת שנראית מפוצצת, אבל זה בעיקר חבילה ענקית של נייר טואלט ושני ארגזי משקאות. מבחינת הקופה זה שני פריטים. אנחנו לא מוותרים גם על סקירה מעמיקה והשוואתית של סגל העובדים, ונועצים מבטים כאילו מבחינתנו, ממש ברגע זה נפתח שלב האודישנים בתוכניתנו "רוקדים עם קופאיות". זאת בקופה 3 נראית תשושה. שום דבר לא זז אצלה. זאת שלידה זה סיפור אחר.לפי האנרגיה והציפורניים הקטלניות היא בטח מתה כבר לעוף מפה. היא תתקתק הכל ברגע. אבל כבר עומדים אצלה שניים. ולא רק שהם רוקנו משאית לתוך העגלה, יש להם גם פרצוף של נודניקים שקוראים אותיות קטנות על אריזות. הם יתחילו עם השאלות, ויבקשו להחליף דברים והלך עלינו. רק זה חסר. שבסוף נתחרט שלא הלכנו על התשושה. 
משהו בטבע שלנו מקשה עלינו את הבחירה וזה מוזר. לכאורה היינו אמורים להיות אלופי העולם בקבלת החלטות. כולנו צאצאים לעם שההיסטוריה שלו לא הכירה יותר מדי הזדמנויות שניות. אבותינו נאלצו לאורך ההיסטוריה לבחור מהר ולבחור עם הגב לקיר, בלי יותר מדי מידע, ובין אפשרויות שכולן גרועות. אלו שטעו בבחירה אינם איתנו עוד. ככה פשוט. מבחינה אבולוציונית, היהודים שחיים היום בארץ ישראל אמורים היו להיות בעלי כוחות-על בכל הנוגע ליכולת בחירה וקבלת החלטות. אבל עם כל הכבוד לתיאוריה, זה לא עובד. אנחנו גרועים בזה. עצם הצורך לבחור ממלא אותנו מתח ותסכול. לא נעים להיות פה בתקופת בחירות, וזה די מדאיג כשחושבים על כך שלאחרונה כמעט כל הזמן הוא תקופת בחירות. 
**
וזה עוד כלום. למשל הנהיגה והקניות יש קומה נוספת. נניח שכבר בחרנו קופה. זה לא היה פשוט אבל בסוף התמקמנו. למעשה כבר סיימנו לקנות. אנחנו רק רוצים לשלם ולצאת. והנה אנחנו ממשיכים. מוסיפים דברים לעגלה וגם מוציאים ממנה. זאת כבר לא התנהגות של בוחר. זאת התנהגות של נבחר. וכמו משא ומתן קואליציוני עם מפלגות מסוימות שום דבר אף פעם לא נגמר. דווקא עכשיו, בתור, נזכרים שצריך עוד מרכך. שמנת פרווה. סמרטוטים. דווקא עכשיו מחליטים שמספיק עם דגני הבוקר הצבעוניים. מוציאים ומנחים איפשהו. רק בישראל אפשר למצוא במרחק חצי מטר מהקופה עוף טרי שמישהו השאיר למעצבה על המסטיקים. או את יועז הנדל.
העצבנות המזגזגת של הבוחר הישראלי, היא שום דבר לעומת ההתנהלות של המועמד להיבחר. אם אנחנו הבוחרים מתנהגים כמו נהג מתלבט לקראת צומת מרומזר, חלק מהמועמדים שלנו מתנהלים בימים אלו כמו בזירה האיומה ביותר בכבישי ישראל. כוונתי לתמרור המאיים שמבשר על צמצום קרוב בנתיבי תנועה. קורה. זה לא אסון, כמובן. צוואר בקבוק לפניך. די ברור שיש בעולם עמים שבשלב הזה מתחילים להאט. מתכוננים להשתלב. מי ישמע, איזו דרמה גדולה. היו שלושה טורים, עוד מעט רק שניים. רק אצלנו, עם הנצח ופרסי הנובל,  מתחילה להסתמן קריסת מערכות. כולם מגבירים מהירות, כועסים; חלק מהנהגים חוששים כנראה להישאר בחוץ. אחרים מתחילים להאמין שהרכב בנוי מחומר ספוגי ואלסטי. אם רק נידחף קצת, נלחץ לעבר המשאית, יכול להיות שזה יכנס. העיקר שנגיע לנקודה קצת יותר קדמית במשפך הבלתי נמנע. זר לא יבין זאת. כמות האנרגיה, ההתחשבנות והכעסים, שמושקעת בכביש ישראלי שהולך וצר, היתה יכולה לספק חשמל לחצי מדינה. ואת אותם דברים אפשר לומר על הישורת האחרונה לפני סגירת הרשימות לכנסת. ההבנה הבסיסית שבסוף כולנו נוסעים על אותו כביש, היא לעולם לא פשוטה. לא כאן. 
וכן, בפוליטיקה וגם בכביש המתכווץ, תמיד יהיה נהג שיקבל החלטה פראית ויירד לשוליים, לעזאזל הקו הצהוב, וינסה לעשות משהו שלא כתוב בשום ספר. 
**
מותה של המלכה אליזבת' עורר גלים מרשימים של כבוד וחיבה מכל עבר, וגם את השאלה הנצחית בדבר בית המלוכה ומי צריך את זה בכלל. הרב חיים נבון ערך השוואה מעניינת בין השלטון הבריטי שהשכיל לחיות עם צמד הניגודים דמוקרטיה-מלוכה, בניגוד לצרפת, למשל, שהנטייה הטבעית שלה אחרי הפיכתה לרפובליקה היתה למחוק ולדחות בבוז את כל מה שסימל הכתר. בריטניה יציבה יותר, מקומה בצד הנכון של ההיסטוריה איתן יותר, והיא דמוקרטית לא פחות.
מלכות בעולם דמוקרטי לא אמורה לגזור גזירות או לקבל החלטות גורליות. היא אמורה, בעצם דמותה, לייצג ולסמל משהו, שבלעדיו לא ברור מה מצדיק ומה מדביק את החלקים השונים של הממלכה. כשמתמזל המזל, מגיעה מלכה כמו אליזבת' שרוב הבריטים אכן ראו בה התגלמות של הרוח הבריטית. כשאין מזל, אז אין. רק כשצפיתי בסדרה "הכתר" הבנתי שיכול להיות שכל תרבות הסלב'ס שהולכת ופורחת אצלנו, היא בסך הכל חיקוי עלוב ונוטף געגועים לעולם שיש בו משפחת מלוכה. הנפנוף הסתמי מהחלונות. הצורך הציבורי לחטט במלתחות, בנשפים ובשערוריות. השפע הלא מובן. הרצון להאמין שזוגיות של סלבים [או בני אצולה], היא משהו שונה בתכלית מסתם זוגיות. וכמובן הכבוד והחשיפה שאין בצדם שום אחריות. כל אלו דומים מאוד. לזכותן של משפחות מלוכה יאמר, שמרחפת שם מין הבטחה לחינוך משובח מגיל צעיר. בכל מקרה, אם הברירה היא בית מלוכה או בית האח הגדול, נדמה לי שכמו ישראלי טוב גם אני אענה "והשאלה הבאה?".

עם הבחירה? פחחח

כ' באלול תשפ"ב 19.9.22
על הכביש, בתור לקופה בסופר, וגם בקלפיות - הישראלים פיתחו פוביה לא מוסברת כשהם נדרשים לבחור
משהו וגם: איך המלכה אליזבת ומשפחתה קשורים לתרבות הסלבס ולבית "האח הגדול"?