זה הזמן לסלוח

22.09.30 | ה' בתשרי תשפג

תשמעו סיפור. פעם הוזמנתי להתארח באיזה אולפן טלוויזיה אבל לא רציתי לבוא. למען האמת, לרוב ההזמנות לתוכניות טלוויזיה אני מסרב בנימוס ובתודה. הפעם בכל אופן, היה שם משהו מעבר לכך. התחקירנית החביבה שהתקשרה להזמין אותי ציינה את שמו של המנחה. היא בטח רצתה להרשים, אבל השם הזה ננעץ בי כמו חץ. היה לי חשבון פתוח עם האחד ההוא. מנוול יהיר! כמה שנים לפני כן הוא כיסח אותי ברשעות- ובכתב!- מעל איזו במה שניתנה לו. לא זכרתי אפילו על מה הוא זעם כל כך, האפס. האם זו היתה תגובה לאיזו תוכנית שצילמתי, או למשהו שאמרתי ברדיו. אולי לעצם קיומי. אבל את הרוע זכרתי היטב. כל מילה היתה דקירה, וכל חץ היה משוח בסוג מעט שונה של רעל. שטויות, אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה. אל תתייחס! אל תתן לזה להיכנס אליך בכלל!! ובכל זאת התייחסתי. אוהו, כמה התייחסתי. מסיבות עמוקות הקשורות לטבע האדם, כפרה עליו, חזרתי וקראתי את הטקסט הזה שוב ושוב. שיננתי אותו בזעם אך בהתמדה, ינקתי ביסודיות את הארס ווידאתי שהוא יתפשט עד קצות נשמתי.
כמובן שסירבתי להזמנה. מה פתאום שאני אבזבז שעות יקרות מחיי כדי למלא את רשימת המרואיינים של האחד ההוא. עצם אזכור שמו גרם לי לתחושת נימול, צריבה חריפה בסינוסים, ועצבנות כללית. אבל התחקירנית התעקשה. למען האמת גם הסוכנת שלי הודיעה לי שלראיון הזה אני חייב להגיע. צריך לקדם פרוייקט מסוים, ולהזכיר לפחות פעמיים איזה אירוע שאני עומד להנחות. ובקיצור, זאת תוכנית עם רייטינג, ואתה לא יכול להיות מפונק! פשוט תאטום את עצמך; שחק אותה מקצוען, גוד דאמיט! עלה על המונית וסע כבר לאולפן.
נסעתי. שנאתי את עצמי שאני נוסע. אבל נסעתי. אל תלבש חולצה לבנה מדי או משובצת מדי. אל תשכח לחייך הרבה. נכנסתי לחדר האיפור בחדווה של תלמיד שנקרא לחדר המנהל. אל תגזימי עם המייק אפ ובואי נסיים עם זה.
כן כן. הנה אתה מוכן. תיכף תיכנס לשידור.
ואז זה קרה. ברגע שכף רגלי פסעה בכניסה לאולפן, הרים המנחה את עיניו מהשולחן, השתיק את שאר האנשים שבפאנל. הצביע עלי ואמר "לאיש הזה אני חייב התנצלות". ככה. בלי שום רמז מוקדם. בלי שהתבקש. קבל עם ומצלמות הודה שי גולדן שהוא זוכר. וקצת מתבייש. הוא היה גלוי, מפורט ונדיב. אמר שזה לא הגיע לי, ושהוא מרגיש צורך לבקש סליחה. אני חושב שהמחווה הזאת קצת שיתקה אותי. הרי אפילו לא ביקשתי. לא הזכרתי את הסיפור ההוא ולא חשבתי שהוא זוכר. עד כמה שהדבר היה תלוי בי, התכוונתי לאמץ את התדריך של הסוכנת. לבוא אטום וממוקד מטרה, לעשות את יחסי הציבור המחורבנים, לסמן וי וללכת הביתה. המקום האחרון שאני מתכנן להתרגש בו הוא אולפן טלוויזיה, אבל מצאתי את עצמי ברגע חשוף וישר. נדמה לי שדמעות הציפו את עיני, ובכל אופן הייתי נבוך ונרגש מאוד. עד היום יש בליבי המון כבוד וחיבה לאיש המיוחד הזה, שי גולדן. ממש באותו רגע שאלתי את עצמי האם אני במקומו הייתי מסוגל. הרי כולנו יודעים להיות לפעמים מנוולים וגסי רוח. זה קל כל כך. לפעמים גם די נעים. אבל יש בינינו יותר אנשים שמסוגלים לרוץ מרתון ברגלים יחפות מאשר כאלה שיקחו על עצמם את המשימה להודות, להביט ביושר בצד הלא מוצלח שלהם, ולהיות נכון לשאת באשמה כלשהי. ולא, אני לא מדבר על ההתנצלות של איילת שקד.
תכל'ס, לבקש סליחה במפתיע, בלי שהתבקשת לכך, זה קצת כמו להציע נישואין במפתיע. הסיכוי להשפלה הוא די גבוה. בעולם של חשבונות קטנים אין מקום לחשבון נפש, ולכן אנשים שיודעים לסלוח, לבקש ולהיסלח, הם סוג של גיבורי על בעיני.
עברו מאז כמה שנים. אם לומר את האמת, אני לא זוכר מה היו המילים שפגעו בי. אבל בכל הנוגע לסליחה, הנה מגיע יום הכיפורים, ודווקא הזיכרון הזה – אולפן טלוויזיה, גולדן, דמעות פתאום- מצליח להבהיר לי למה התרבות היהודית לדורותיה, מאמינה בכל לב שסליחה היא אחד הדברים הקדושים ביותר בחיינו.
**
בשבוע שעבר הזכרתי כאן לרגע את הכניסה המרתקת של מנהגי ה"סליחות" לתרבות הישראלית הכללית. ציינתי לתומי את סיורי הסליחות, והנה יום לאחר מכן נתקלתי בידיעה על רבנים חשובים שיצאו בגינוי חריף כלפי "מופעי הסליחות". כן גם זאת תופעה שהולכת ומשתרשת כבר כמה שנים. בימים שסביב ראש השנה, אפשר לראות ברחבי הארץ לא מעט מודעות על מופעי סליחות בהרכבים שונים. ויש גם קונצרטים גדולים. ממש גדולים, עם תזמורות של עשרות נגנים וזמרים מפורסמים ועולים על הבמה שרים "עננו" "יה שמע אביוניך" או "בזוכרי על משכבי", מול קהל אלפים נרגש שמצטרף בקולי קולות.
האם הגינוי הרבני הפתיע אותי? לצערי לא באמת. אנשים טובים שאלו האם מבחינה הלכתית, מותר להם להגיע למופע כזה כשהם בשנת-אבל. תשובת הרבנים היתה זועפת וחד משמעית. בלי שום קשר למנהגי האבלות, הם טענו שקונצרטים מוסיקליים של פיוטי סליחות הם דבר פסול ומגונה. הם לא חסכו בדימויים קשים והיו להם גם טענות שאי אפשר לפסול על הסף. הם טענו, למשל, שסליחה היא לא בידור ולא חגיגה. ואין צורך להיות מומחה להלכה כדי להסכים שיש משהו בטענה. אבל יותר ממה שהפריעו לי המילים הקשות, הצטערתי מן המילים שלא הופיעו שם בתשובה ההלכתית. לא היתה שם מילה אחת טובה על עם ישראל. ימים נוראים. סתיו יהודי בארץ אבותיו. אלפי אנשים עומדים באמפי תיאטרון, בפארק או בבריכת הסולטן, קורעים את השמיים במילים כמו "חטאנו לפניך רחם עלינו" או "עננו, העונה בעת צרה!" ולכבוד הרבנים אין מילה טובה אחת קטנה לומר על כל זה? סתם, כדי להשמיע מעט סניגוריה על עם ישראל – עיקרון שפעם לפני שנים היה לו משקל מסוים גם בהלכה. לא שמץ של פירגון או נסיון לשרטט תמונה מעט יותר מורכבת. רק גינוי ושלילה. כמעט אוטומטיים. מה שמהווה גם תזכורת נוקבת מדוע יותר ויותר ישראלים מאמינים ושומרי מצוות משתדלים לשאול כמה שפחות שאלות הלכתיות. לא כי הם מזלזלים או פורקי עול, אלא כי הם מעדיפים שלא לעשות שקר בנפשם.
האם פסק ההלכה והגינוי החריף עומדים לשים קץ לתופעת מופעי הסליחות? לא הייתי מהמר על כך. אבל בפירוש אשמח לשמוע תגובות אחרות מצדם של רבנים אחרים.