צער רב

22.11.25 א' בכסלו תשפג
מגזימים סיפור אהבה.jpg

לפני שנים הוזמנתי להופיע ביישוב קטן לא רחוק מירושלים. בואו נקרא לו "הגבעה" וכמה שהוא באמת קטן, התחושה היתה שכולם עזבו את הבתים ובאו. היה ערב מעולה והקהל צחק והגיב, ורצה עוד ועוד הדרנים. זה שימח אותי, בין היתר, כי ידעתי שבקהל יושבים נציגים של כמה יישובים אחרים. הם באו פחות או יותר כדי לבחון את ההופעה, ולבדוק אם כדאי להזמין אותי גם אליהם. לא היה לי ספק שעברתי את הבחינה. תיכף הטלפון יצלצל ויצלצל.
ואכן, כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון, אבל ממש לא בכיוון שחשבתי. זאת היתה הסוכנת שלי. "תגיד, היתה איזה בעיה בגבעה?" -היא שאלה.
-לא! מה פתאום... היה פיצוץ. למה את שואלת?
- "החבר'ה שבאו לראות אותך לא מוכנים בכלל לשמוע עליך יותר. הם אמרו שהיה רדוד ושטחי"
רדוד ושטחי. המילים האלה דקרו בי. כבר שמעתי כל מיני ביקורות. אבל ל"רדוד" לא הייתי כל כך מוכן, לא כל שכן ל"ושטחי". זה היה מפתיע ודי מעליב. אבל בעיקר מוזר. עם הזמן הבנתי ששתי המילים האלה "רדוד ושטחי" הן חלק משפת הסתרים, מין קוד מוסכם, של זרם מסוים ודי קיצוני בציבור הדתי. מילות החיפוש הן "הר המור" וה"קו". הבנתי שזה לגמרי בסדר. אין מה להיעלב. לא בכל מקום חייבים להופיע. וכן, "רדוד ושטחי" פירושו – זהירות! מישהו כאן מנסה, בחוצפתו שלא תיאמן, להסביר קטעים מן התנ"ך, ויהדות בכלל, בניגוד להשקפה של הרב טאו.
מאז שהתפוצצה פרשת הרב טאו, יותר ויותר כתבות מנסות לספר את סיפורה של הקבוצה הזאת. זאת מלאכה לא פשוטה. קשה להבהיר את פרטיו לישראלי סקרן מן השורה. בעקבותיו של הרב עצמו, גם תלמידיו, מעריציו ונאמניו, נוטים לעשות שימוש בעברית עמומה ומתפתלת שנשמעת כמו חידה לא מוצלחת של חמיצר, ומעוררת מחשבות בנוסח: איפה לעזאזל שמתי את ה"אדוויל". חלק ממה שנכתב בכתבות האחרונות רומז על כך שזה לא מקרי. אמנם חברותא היא מושג יסוד בבית המדרש היהודי, אבל ללמדנים המסוימים הללו אין כל עניין בדיאלוג. יש מי שרואה בהם פלג קיצוני של החרד"ל [-חרדים לאומיים], אחרים מתעקשים שזוהי כת לכל דבר.
**
כמו כולם גם לי אין כל מושג מה באמת קרה שם בפרשת הרב טאו. הבטן מתהפכת, זה נכון. לכאורה, כל האירוע הזה לא אמור לגעת בי. הרי אינני מכיר את הנפשות הפועלות. גם המרחבים הדתיים של ישיבת הר המור ותנועת נעם אינם תחומי המחיה הטבעיים שלי, ובכל זאת העדויות- ולא פחות מהן התגובות!- הופכות לי את הבטן.
מצד שני, אנחנו זוכים להיחשף למידע נדיר על אחד הזרמים הפחות סובלניים שהופיעו אי פעם בתולדות היהדות. זרם שדווקא בשם האמונה, מתנגד בחריפות לכל ניסיון למצוא משמעות רלוונטית בפסוקי התנ"ך. מבחינתם אין הבדל בין הבדיחה הפחות מוצלחת של "היהודים באים" או גיל קופטש, או הברקה של יורם טהר-לב, לבין ספר מעמיק של רבנים וחוקרים כמו יובל שרלו, או יואל בן נון. כולם "שטחיים ורדודים". כולם טמאים או מסוכנים. או שניהם. מדהים לגלות את חוסר היכולת המוחלט לנהל מחלוקת. לא להסכים ועדיין לא להתפרץ במבול של גידופים ואיומים. מדהים ואף קורע מצחוק, לשמוע על זרם שמנסה להגן על היהדות האמיתית מציפורניה של הנצרות, ובאותה נשימה מתעב את ההומור כמו אחרון הקרדינלים מימי הביניים. אבל מה שבאמת עוצר נשימה הוא הרגעים שבהם מתברר שסביבתו של הרב טאו יודעת גם להביע חיבה והזדהות, ולשלוח חיבוק חם לאנשים מבחוץ. נכון, זה לא קורה הרבה. אבל זה קורה כמעט בכל פעם שמישהו מואשם בתוקפנות מינית. משה קצב, למשל, שקיבל מכתב חיזוק נדיר ומרגש. או חיים ולדר, שזה ככל הנראה פחות עזר לו.
אז אין לי מושג מה קרה שם. אבל תודה על החשיפה. בפעם הבאה שמישהו יקרא לי או לחבריי "דתיים לייט" נראה, שתהיה לי מילה או שתיים להשיב על כך.
**
כמה מילים על התמימות שהלכה. בבית הגידול שבו חונכתי, רב היה אדם שקמים לכבודו ברגע שהוא נכנס לחדר. פונים אליו בגוף שלישי ובהדרת כבוד, נושקים לידו, וממתינים למוצא פיו. נכון, מדי פעם נתקלנו גם ברבנים שדיברו שטויות. אבא ז"ל היה נוגח בי אז קלות עם המרפק, ולוחש באוזניי את הפסוק הדו משמעי "גם תבן גם מספוא רב עמנו". במקור היו אלו מילות ההזמנה של רבקה אימנו, בת בתואל, לדמשק אליעזר שהגיע למצוא אישה ליצחק. יש כאן שפע של מזון לגמליך, היא אומרת. אבל בהומור תלמודי-התורה הירושלמיים שאבא גדל עליו, זה היה הפסוק שרמז לכך שפה ושם גם אנשי קש ותבן הופכים לרבנים. אבל גם אחרי שאבא דאג לכך שלא אבלע בצמא כל הבל, עשינו כבוד. אפשר לחשוב!! לכולם מותר מדי פעם לפלוט איזה דבר שטות. זה לא שהוא פושע או משהו.
מאוחר יותר התברר שאנשים בעלי תואר רב עשויים גם לעבור פה ושם על החוק באופן שדי מקשה לקום לכבודם. שלא לדבר על גוף שלישי. אבל עדיין, תחושתנו הייתה שמדובר לכל היותר בניצול לרעה של המערכת. צווארון לבן כשלג. מינויים לא כשרים. אולי פה ושם איזה רישום כוזב של תלמידים שלא באמת קיימים, כדי להגדיל תקציב של ישיבה. בשורה התחתונה, אפשר היה אפילו לומר שהכל לשם שמיים.
הלוואי שלא יכולתי לומר זאת, אבל בשנים האחרונות, היינו עדים ליותר מדי אירועים שבהם דמויות תורניות נאשמו בעבירות מין. כמה מהנאשמים היו כריזמטיים ונערצים ממש. על רב אחד מצפת, שמעתי אנשים רציניים שהיו מוכנים להישבע ש"יש לו כוחות". היה קשה לעכל את המחשבה שמדובר בטורפים. הרי גם מי שבילה זמן קצר בבית המדרש יודע שסימן ההיכר של תלמיד חכם הוא בישנות מינית. ושוב נאמר, אין לי מושג מי הוא דובר האמת בפרשה האחרונה, אבל כולנו כבר הבנו שכמעט הכל יתכן.
התסריט, הו כמה מביש, תמיד דומה. פירור של מקוריות אין שם. תמיד יימצאו האוהדים שיטענו שהנאשם הוא מלאך בדמות אדם. על הסקאלה שבין "מלח הארץ" לבין "איש אלוהים" ו"למד וו'ניק". הנאשמות, וגם זה חוזר על עצמו באופן חשוד, תמיד מוצגות כמטורללות עם קבלות. משוגעות על כל הראש. פה ושם אפילו "רודפות פרסום". ועם השנים, וברבות המקרים המבישים שהסתיימו כמעט תמיד בהרשעה או בהתאבדות, התברר שוב ושוב כמה תמימים אנחנו, וכמה אין חקר ואין גבול ליצר הרע של המין האנושי.
אז נכון, אין לי מושג. ואני לא שולל לרגע את האפשרות שיש כאן עלילה זדונית ומכפישה. ועד שלא יוכח אחרת הרב טאו שליט"א הוא הרב טאו שליט"א, ולא שום תואר אחר שעלול יום אחד לדבוק בשמו. אבל בהיותנו הרבה פחות תמימים, אין ספק שהבחירה של הרב לשתוק, כמו גם הבחירה של מעריציו להשתיק, ואפילו לאיים, לא מציפה את ליבנו באמון או באמפתיה. מה שכן, זאת הזדמנות לתהות על המסתורין של הכריזמה, והאם לא מדובר בתרכובת בנלית של נרקיסיזם ותיאבון מיני. וגם לשאול למה שמישהו בכלל יאמין שהכריזמה הדתית שונה מהותית מכריזמה של כוכב רוקנ'רול, שטחי ורדוד.

טורים נוספים

לפני שנים הוזמנתי להופיע ביישוב קטן לא רחוק מירושלים. בואו נקרא לו "הגבעה" וכמה שהוא באמת קטן, התחושה היתה שכולם עזבו את הבתים ובאו. היה ערב מעולה והקהל צחק והגיב, ורצה עוד ועוד הדרנים. זה שימח אותי, בין היתר, כי ידעתי שבקהל יושבים נציגים של כמה יישובים אחרים. הם באו פחות או יותר כדי לבחון את ההופעה, ולבדוק אם כדאי להזמין אותי גם אליהם. לא היה לי ספק שעברתי את הבחינה. תיכף הטלפון יצלצל ויצלצל. 
ואכן, כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון, אבל ממש לא בכיוון שחשבתי. זאת היתה הסוכנת שלי. "תגיד, היתה איזה בעיה בגבעה?" -היא שאלה. 
-לא! מה פתאום... היה פיצוץ. למה את שואלת? 
- "החבר'ה שבאו לראות אותך לא מוכנים בכלל לשמוע עליך יותר. הם אמרו שהיה רדוד ושטחי"
רדוד ושטחי. המילים האלה דקרו בי. כבר שמעתי כל מיני ביקורות. אבל ל"רדוד" לא הייתי כל כך מוכן, לא כל שכן ל"ושטחי". זה היה מפתיע ודי מעליב. אבל בעיקר מוזר. עם הזמן הבנתי ששתי המילים האלה "רדוד  ושטחי" הן חלק משפת הסתרים, מין קוד מוסכם, של זרם מסוים ודי קיצוני בציבור הדתי. מילות החיפוש הן "הר המור" וה"קו". הבנתי שזה לגמרי בסדר. אין מה להיעלב. לא בכל מקום חייבים להופיע. וכן, "רדוד ושטחי" פירושו – זהירות! מישהו כאן מנסה, בחוצפתו שלא תיאמן, להסביר קטעים מן התנ"ך, ויהדות בכלל, בניגוד להשקפה של הרב טאו. 
מאז שהתפוצצה פרשת הרב טאו, יותר ויותר כתבות מנסות לספר את סיפורה של הקבוצה הזאת. זאת מלאכה לא פשוטה. קשה להבהיר את פרטיו לישראלי סקרן מן השורה. בעקבותיו של הרב עצמו, גם תלמידיו, מעריציו ונאמניו, נוטים לעשות שימוש בעברית עמומה ומתפתלת שנשמעת כמו חידה לא מוצלחת של חמיצר, ומעוררת מחשבות בנוסח: איפה לעזאזל שמתי את ה"אדוויל". חלק ממה שנכתב בכתבות האחרונות רומז על כך שזה לא מקרי. אמנם חברותא היא מושג יסוד בבית המדרש היהודי, אבל ללמדנים המסוימים הללו אין כל עניין בדיאלוג. יש מי שרואה בהם פלג קיצוני של החרד"ל [-חרדים לאומיים], אחרים מתעקשים שזוהי כת לכל דבר. 
** 
כמו כולם גם לי אין כל מושג מה באמת קרה שם בפרשת הרב טאו. הבטן מתהפכת, זה נכון. לכאורה, כל האירוע הזה לא אמור לגעת בי. הרי אינני מכיר את הנפשות הפועלות. גם המרחבים הדתיים של ישיבת הר המור ותנועת נעם אינם תחומי המחיה הטבעיים שלי, ובכל זאת העדויות- ולא פחות מהן התגובות!- הופכות לי את הבטן. 
מצד שני, אנחנו זוכים להיחשף למידע נדיר על אחד הזרמים הפחות סובלניים שהופיעו אי פעם בתולדות היהדות. זרם שדווקא בשם האמונה, מתנגד בחריפות לכל ניסיון למצוא משמעות רלוונטית בפסוקי התנ"ך. מבחינתם אין הבדל בין הבדיחה הפחות מוצלחת של "היהודים באים" או גיל קופטש, או הברקה של יורם טהר-לב, לבין ספר מעמיק של רבנים וחוקרים כמו יובל שרלו, או יואל בן נון. כולם "שטחיים ורדודים". כולם טמאים או מסוכנים. או שניהם. מדהים לגלות את חוסר היכולת המוחלט לנהל מחלוקת. לא להסכים ועדיין לא להתפרץ במבול של גידופים ואיומים. מדהים ואף קורע מצחוק, לשמוע על זרם שמנסה להגן על היהדות האמיתית מציפורניה של הנצרות, ובאותה נשימה מתעב את ההומור כמו אחרון הקרדינלים  מימי הביניים. אבל מה שבאמת עוצר נשימה הוא הרגעים שבהם מתברר שסביבתו של הרב טאו יודעת גם להביע חיבה והזדהות, ולשלוח חיבוק חם לאנשים מבחוץ. נכון, זה לא קורה הרבה. אבל זה קורה כמעט בכל פעם שמישהו מואשם בתוקפנות מינית. משה קצב, למשל, שקיבל מכתב חיזוק נדיר ומרגש. או חיים ולדר, שזה ככל הנראה פחות עזר לו.
אז אין לי מושג מה קרה שם. אבל תודה על החשיפה. בפעם הבאה שמישהו יקרא לי או לחבריי "דתיים לייט" נראה, שתהיה לי מילה או שתיים להשיב על כך.
**
כמה מילים על התמימות שהלכה. בבית הגידול שבו חונכתי, רב היה אדם שקמים לכבודו ברגע שהוא נכנס לחדר. פונים אליו בגוף שלישי ובהדרת כבוד, נושקים לידו, וממתינים למוצא פיו. נכון, מדי פעם נתקלנו גם ברבנים שדיברו שטויות. אבא ז"ל היה נוגח בי אז קלות עם המרפק, ולוחש באוזניי את הפסוק הדו משמעי "גם תבן גם מספוא רב עמנו". במקור היו אלו מילות ההזמנה של רבקה אימנו, בת בתואל, לדמשק אליעזר שהגיע למצוא אישה ליצחק. יש כאן שפע של מזון לגמליך, היא אומרת. אבל בהומור תלמודי-התורה הירושלמיים שאבא גדל עליו, זה היה הפסוק שרמז לכך שפה ושם גם אנשי קש ותבן הופכים לרבנים. אבל גם אחרי שאבא דאג לכך שלא אבלע בצמא כל הבל, עשינו כבוד. אפשר לחשוב!! לכולם מותר מדי פעם לפלוט איזה דבר שטות. זה לא שהוא פושע או משהו. 
מאוחר יותר התברר שאנשים בעלי תואר רב עשויים גם לעבור פה ושם על החוק באופן שדי מקשה לקום לכבודם. שלא לדבר על גוף שלישי. אבל עדיין, תחושתנו הייתה שמדובר לכל היותר בניצול לרעה של המערכת. צווארון לבן כשלג. מינויים לא כשרים. אולי פה ושם איזה רישום כוזב של תלמידים שלא באמת קיימים, כדי להגדיל תקציב של ישיבה. בשורה התחתונה, אפשר היה אפילו לומר שהכל לשם שמיים. 
הלוואי שלא יכולתי לומר זאת, אבל בשנים האחרונות, היינו עדים ליותר מדי אירועים שבהם דמויות תורניות נאשמו בעבירות מין. כמה מהנאשמים היו כריזמטיים ונערצים ממש. על רב אחד מצפת, שמעתי אנשים רציניים שהיו מוכנים להישבע ש"יש לו כוחות". היה קשה לעכל את המחשבה שמדובר בטורפים. הרי גם מי שבילה זמן קצר בבית המדרש יודע שסימן ההיכר של תלמיד חכם הוא בישנות מינית. ושוב נאמר, אין לי מושג מי הוא דובר האמת בפרשה האחרונה, אבל כולנו כבר הבנו שכמעט הכל יתכן. 
התסריט, הו כמה מביש, תמיד דומה. פירור של מקוריות אין שם. תמיד יימצאו האוהדים שיטענו שהנאשם הוא מלאך בדמות אדם. על הסקאלה שבין "מלח הארץ" לבין "איש אלוהים" ו"למד וו'ניק". הנאשמות, וגם זה חוזר על עצמו באופן חשוד, תמיד מוצגות כמטורללות עם קבלות. משוגעות על כל הראש. פה ושם אפילו "רודפות פרסום". ועם השנים, וברבות המקרים המבישים שהסתיימו כמעט תמיד בהרשעה או בהתאבדות, התברר שוב ושוב כמה תמימים אנחנו, וכמה אין חקר ואין גבול ליצר הרע של המין האנושי.
אז נכון, אין לי מושג. ואני לא שולל לרגע את האפשרות שיש כאן עלילה זדונית ומכפישה. ועד שלא יוכח אחרת הרב טאו שליט"א הוא הרב טאו שליט"א, ולא שום תואר אחר שעלול יום אחד לדבוק בשמו. אבל בהיותנו הרבה פחות תמימים, אין ספק שהבחירה של הרב לשתוק, כמו גם הבחירה של מעריציו להשתיק, ואפילו לאיים, לא מציפה את ליבנו באמון או באמפתיה. מה שכן, זאת הזדמנות לתהות על המסתורין של הכריזמה, והאם לא מדובר בתרכובת בנלית של נרקיסיזם ותיאבון מיני. וגם לשאול למה שמישהו בכלל יאמין שהכריזמה הדתית שונה מהותית מכריזמה של כוכב רוקנ'רול, שטחי ורדוד.

צער רב

22.11.25 א' בכסלו תשפג
בלי לחרוץ דין בעניין הרב טאו, הפרשה שבה נקשר שמו מספקת מידע נדיר על אחד הזרמים הפחות סובלניים
אי־פעם ביהדות העדויות - ולא פחות מהן התגובות! - הופכות בטן ומזמינות לתהות על המסתורין של הכריזמה
יש ציטוטים בלתי נשכחים שכבר מהרגע בו נאמרו לראשונה היה ברור שהם נוגעים בנצח. קחו למשל את תרועת הניצחון של אותו ש"סניק אלמוני וצוהל שאמר משהו כמו "נחגוג בשבת בקידוש עם הרבה שתייה מתוקה וכלים חד פעמיים". לי אישית לא נותר אלא למלמל "סחתין". אין ספק שמדובר בקלאסיקה במיטבה. 
קל לצקצק מול המשפט הזה. קשה שלא להתנשא. הרי הנתונים היבשים אומרים שאחד מגורמי התמותה העיקריים בציבור החרדי הוא צריכה מופרזת של מתוקים. בעיקר אותם משקאות צבעוניים. ונכון, עניין שמירת החיים והבריאות, הוא לא איזה קשקוש שקשור בלעדית ללימודי ליבה, אלא מין קטע די מרכזי בספרי ההלכה. גם כאלה שנלמדים במגזר החרדי. ועם זאת חשוב לומר שהציטוט הזה, דווקא הוא, "נחגוג בשבת, עם שתייה מתוקה וחד"פ" הצליח להתבלט כל כך לא רק בגלל המרכיב האבסורדי והמרגיז. הוא נחרט, ונשלף בויכוחים, וכבר הוזכר ב"ארץ נהדרת", גם בגלל שיש בו משהו שכמעט כולנו יכולים להזדהות אתו.
לי, באופן אישי, הציטוט הזה פתר תעלומה וותיקה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי על המנהג של חלק מקיבוצי "השומר הצעיר" לחגוג את יום הכיפורים בזבח של חזיר צלוי על מדורה גדולה. הייתי צעיר מאוד כששמעתי על כך לראשונה, ובפשטות, הבטן כאבה לי רק מלשמוע. עם השנים נעשיתי קצת יותר קשוח, אבל קשה להגיד שאי פעם התמלאתי הערכה לחגיגה הספציפית הזאת בתאריך המסוים הזה. ברור לי שאסור להתנשא, אבל במחילה, ההתייחסות הזאת ליום כיפור, תמיד נשמעה לי כמו שיא העליבות. עם זאת, ההזמנה החגיגית לפצוח במשתה של חד פעמיים ומשקאות זרחניים ועתירי סוכר, הזכירה לי כמה בני האדם דומים זה לזה בסופו של דבר. כולנו משתוקקים לחופש, ולא חשוב ממה. חרדים כמו קיבוצניקים, שונאים שאחרים מתערבים להם בצלחת, או מחטטים בהעדפותיהם האישיות ובחטאים הקטנים שבלעדיהם אי אפשר. וכן, ברגע שהוא מצליח להעיף לכל הרוחות התערבות מעיקה שרבצה על כתפיו, יש לו לאדם נטייה לחגוג את זה. מייסדי הקיבוץ היו חסידים לשעבר שפרקו בנעוריהם את עול המצוות. אפשר להבין מאיפה צץ אצלם הרעיון העקום לציין דווקא כך את הערב שבו אבא שלהם גרר אותם ל"כל נדרי". כמה טעם טוב יש בחגיגה הזאת? כמה היגיון? נו, בערך כמו ההיגיון והטעם הטוב בחגיגת החד פעמי והבקבוקים שכתוב עליהם "משקה קל בטעם כתום" ושאליה, השבח לאל, לא הוזמנתי. הרי מישהו החליט שחוקי החד פעמי לא נחקקו לטובת איכות הסביבה, אלא נגד החרדים, ונראה אתכם משכנעים את רבבות המצביעים שאימצו את התיאוריה הזאת. בעצם גם במאבק המכבים נגד היוונים קרה משהו דומה. היוונים ניסו לכפות עלינו את תפיסת עולמם. הם והשטויות שלהם, כמו אידיאל האתלטיקה והגוף המושלם, ניסו לחנך אותנו. למזלם הטוב של ההיסטוריה ולוח החופשות, יהודה המכבי ניצח את אנטיוכוס. ואיך אנחנו חוגגים את זה- תוקעים סופגניות, כמובן. אין ספק שגושי בצק מטוגנים הם סטירת לחי לאג'נדה היוונית בדיוק כמו שערימת חד פעמי על הדשא היא מחאה נגד ממשלת לפיד. 
פעם אמרו שאין שופטים את האדם בשעת צערו. יתכן שהגיע הזמן לעדכן את הפתגם הזה. גם בשעת חגיגתו, הבן אדם לא כל כך שפיט. 
**
תגידו: צביעות!! ובצדק תגידו. כל עוד מדובר רק בשיקולים אישיים של היקפי מותניים, הרי זכותו של כל אדם לבחור להיות חטוב כדוד בן ישי, או עגלגל כעגלון מלך מואב. אבל כשזה מגיע לאיכות הסביבה ולעתיד כדור הארץ באמת קשה להבין איך אפשר מצד אחד ללמוד תורה ומצד שני לגלות כזה שוויון נפש לעתיד העולם. ולא רק בגלל הפסוק "לעובדה ולשמרה" שהפך עם השנים למוטו של כל מיני מתקני עולם ואוכלי קינואה עם מבטא אמריקאי מעצבן. לא. באופן כללי, יש לספרות חז"ל המון כבוד לרשות הרבים, והעולם, אתם יודעים, הוא לכל הדעות חתיכת רשות הרבים. 
וגם זאת סיבה מעולה לחבק את הציטוט הנהדר הזה שהזמין את כולנו לחד"פ ומשקאות. כי ברגע שמתחילים לטפל בצביעויות אז אין ברירה אלא לטפל בהן לכל האורך. ועל זה בדיוק אני אשמח לדבר. כי כולנו, מי שצורך תקשורת ומי שמייצר אותה, לא מפסיקים לדבר על כך שהדרך היחידה לעצור את זיהום האוויר והים, היא להרגיע את הצרכנות. לבלום את המירוץ המטורף. להתרגל אט אט לקנות אחרת. למרות שאם מקשיבים למומחים, אז יתכן שאין לנו באמת זמן ל"אט אט" ואולי צריך טיפה ללחוץ בקטע של המעבר לתרבות צרכנית אחרת. מדודה יותר ונבונה הרבה יותר. 
ואכן, כולנו מנסים למחזר. לצמצם. פה ושם אפילו זורקים כמה קליפות לקומפוסט. אבל אז, לקול תופים וחצוצרות, מגיע יום הרווקים הסיני. יום שהיה אמור לעניין אותנו בערך כמו יום חולי הצליאק הפולינזים, או חג האיטרים הקרואטי. ובכל זאת הנה הוא כאן והוא ממלא מוספים פרסומיים עד להתפקע. והוא רק פותח את עונת הקניות ההכי-עוד-יותר-מיותרות שיש, עם מבצעים מטורפים, הנחות מטורפות, ובעיקר קניינים טרופי דעת ומסוחררים שעומדים גם השנה לבתק ערימות של אריזות, פצפצים וקרטונים שבחיקם שוכן, הס פן תעיר, המוצר הנחשק שנרכש בהנחה מטורפת, ושאותו, למעשה, הם לא באמת צריכים. 
ואם כבר מדברים על צביעות. נסו נא להיזכר מתי לאחרונה ניסיתם לשלוח משהו לתיקון. משהו. בגד, רהיט או מכשיר חשמלי. גדלתי בין בעלי מלאכה, וחלק גדול מילדותי עבר עלי במעקב משתאה אחרי תבונת הכפיים של סנדלרים, מכונאים, אופים ומנפחי זכוכית. עד היום אני מצפה למישהו שיגיד לי שוב "תשאיר לי את זה כאן. אין דבר שאי אפשר לתקן. יש לך כמה ימים?" אבל לא. כמעט תמיד תבוא ההצעה לזרוק ולקנות חדש. כמעט תמיד החשבון יהיה פשוט וגם ישתלם. כי אף  לא דואג לכך שהתיקון יהיה כדאי. שהחלפים יוצעו במחיר סביר. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב זורקים כמה בקבוקים למחזורית, בעיקר כדי לסמן וי על סעיף הסביבה, אבל זורקים החוצה כמו כלום עוד מכונת כביסה בת שנתיים או מדפסת בת שנה. ואחר כך עוד מעזים לגחך על ההוא שלא מתבייש להזמין למסיבה של חד"פים. 
**
עוד דבר. ביום הבחירות סערו הרוחות מול תמונות של גבר ישראלי בחולצת "מרצ" שמבזה תפילין. התגובות ברשתות היו כמובן אמוציונליות מאוד. כל החברים השמאלנים שלי היו מאוחדים בדעתם שמדובר בפרובוקטור במקרה הטוב. אולי בכלל התמונה ערוכה ומודבקת. אין אנשים מגעילים כאלה בשמאל. אין אנשים מגעילים כאלה. נקודה. ככה זה כשהחרפה גדולה מנשוא.
השבוע הוכיח נתן זהבי שיש אנשים כאלה. ושוב, התגובות הנסערות לא אחרו לבוא. ידוענים רבים, כמו אביב אלוש, יובל המבולבל ואחרים, צילמו את עצמם עטורים בתפילין והעלו לרשת. מה שיצר תהלוכה נאה של סלבים בתפילין וממילא מוביל אותי לפנות מכאן לנתן זהבי, ולבקש, כמעט להתחנן: אנא ממך, במטותא, בחיים בחיים אל תגיד משהו מגעיל על ברית מילה.

מעבר חד

22.11.18 כ"ד בחשוון תשפג
צהלות המגזר החרדי בעניין הכלים החד פעמיים והמשקאות הממותקים הזכירו לי מנהג נתעב שפעם דווקא
הקיבוצניקים "התגאו" בו וגם: בקשה קטנה, מהלב, בפרוס ההתבטאות השערורייתית הבאה של נתן זהבי
ממש ניסיתי להתחמק, אבל אינני יכול לפטור את עצמי מכמה מסקנות ממערכת הבחירות האחרונה.
צניעות - לפני שנים רבות, בתום עוד מערכת בחירות סוערת,  ואחרי ניצחון ברור של הצד שקרא לעצמו "גוש השלום" הופיע על המסך חיים רמון- אחד האישים הפעלתניים במחנה המנצח- והודיע חגיגית שהמשחק הסתיים. זהו זה. המסך ירד. המחלוקת הוכרעה אחת ולתמיד. משהו כזה. מאז השתנו כבר דברים, ועד היום בכל פעם שמסתיימת הספירה אני מצפה לתגובות צנועות יותר. מדודות קצת יותר. מחכה לראות מישהו שמכיר בכך שהמשחק הדמוקרטי בישראל נוטה להפתיע ולהתנדנד מעלה מטה, והמצביע הישראלי יודע לשנות סדר יום וטעם אישי, לחזור בו, וגם להעניש. מה יש להגיד, עושה רושם שזה לא עומד לקרות בקרוב. טעמו המשכר של  הניצחון מצליח לשכנע, בכל פעם מחדש, שהגענו לדף האחרון בתולדות המחלוקת.
ביטחון- כשאדם מרגיש לא בטוח בביתו. כשמכוניות משפחתיות מותקפות בדרכים. כשמפעלי חיים של חקלאים נשדדים או עולים באש בן לילה, שום מנהיג לא יכול להרשות לעצמו להכיל את האירוע. ממשלה לא יכולה לחשוב שהיא תצא ידי חובתה באיזה גינוי מילולי גנרי עם המון חריף וכל מיני "בתוקף" ו"לא יעלה על הדעת". כשאזרחים חשים חוסר ביטחון אישי, אין להם עניין בשאלה האם הממשלה רואה בזה איום אסטרטגי או לא. גם גינויים לא עושים להם כלום. הם רוצים שמישהו יראה אותם ואת כאבם. שמישהו יסכים שזה בלתי נסבל. שלא. אי אפשר לזרום עם זה. ואם המישהו היחיד שיראה אותם הוא אחד בשם איתמר בן גביר, אז הם יצביעו לו. והנה עוד שיעור בצניעות. כי ברגע שאדם בוחר, מטעמים בטחוניים, להצביע עבור מועמד שלא לבש מדים לא ניהל מערכת, ולהעדיף אותו על פני רבי אלופים במיל', אפשר לנסות ולהבין מה עומק המצוקה. ואפשר כמובן גם לגדף ולזעוק לשמיים. 
אני הולך! – גם זאת כבר הפכה להיות מסורת. לא תמיד יש לנו הכרעה, אבל כשיש, תמיד יקומו אזרחים מהצד המפסיד ויאיימו בעזיבה לחו"ל. לפני שנים ספורות נשמעו קולות כאלה מהצד החרדי. היום הם נשמעים מהצד הנגדי. איומים מהסוג הזה, כידוע, לעולם לא יגררו זעקות שבר בסגנון "לאאאא!! רק אל תעשו לנו את זה". ישראלים אנחנו, והתגובות הצפויות הן בטווח שבין "יאללה יאללה" לבין הצעות נדיבות לעזור באריזה ובהקפצות לנתב"ג. האיומים הסדרתיים האלה מגדירים מחדש את הפתטיות. מי שרוצה לעזוב, שיהיה לו בהצלחה. אבל די עם הגינונים האופראיים.
דמוגרפיה – כולם מצביעים, ובצדק, על כך שעם הזמן האמת הדמוגרפית הפשוטה תתחדד ותלך, והציבורים שמביאים לעולם יותר ילדים, הם אלו שישלחו לכנסת יותר נציגים. זה כמובן לא אומר שמפלגת מרץ לעולם לא תחזור לבית הנבחרים שלנו. אבל אפשר לשער בזהירות שהגישה הפוסט ציונית תלך ותיחלש עוד ועוד. בין היתר, תוצאות הבחירות מלמדות שרוב המצביעים רואים את מדינת ישראל קודם כל כביתו הלאומי של העם היהודי. אפשר גם לנחש שרובם לא רואים בזיקה היהודית בעיה של המדינה, אלא דווקא את היקר בנכסיה ואת תקוותה הגדולה. לא ברור איזו מין יהדות תשרור במרחב הציבורי של ישראל, ואני מקווה ומתפלל שהיא תאיר פנים ותהיה פתוחה וליברלית ככל הניתן. אבל, מי שזהותה היהודית של המדינה גורמת לו בכל מקרה לסבל נפשי, יתקשה לאהוב את חייו כאן. מי שאין לו שמץ של סימפתיה לחגים, לשירים, להומור, לנרות שבת או סתם למראה של יהודים מאמינים, מוטב לו לפתח סימפתיה כזאת, או להתרגל. נכון, במשך שנים שררה כאן פרדיגמה שראתה במסורת היהודית משהו שבין תקלה גנטית ברת ריפוי לבין מנוע רקטי שיש להתנתק ממנו אחרי הדחיפה הראשונית. ההשקפה הזאת הלכה לבלי שוב. וכמו שכתב חנוך לוין : הצער לא רב. היגון לא קודר.

***
קבלו נא, ברשותכם, חתיכה מהחיים האישיים שלי. בסוף הופעות יש לא פעם רגע נחמד וטעון שבו נשברת המחיצה שבין הבמה לקהל. רוב הצופים נוהרים החוצה, להוציא את הרכב מהחניון, או לשחרר את השמרטפית. אבל יש כמה שמתקרבים. מישהו רוצה להצטלם. אחרים רוצים לומר משהו. יש להם מחמאה או בקשה [אתה יכול לברך את הנכדה של גיסתי? היא עברה טסט!], אבל בואו! זאת ישראל פה, אז הרבה פעמים יש להם בעיקר הערה מחכימה, בסגנון "שכחת לציין ש..." ו"למה לא הזכרת את..." וכמובן: "חבל שלא התייעצת אתי... יש לי רעיונות מעולים". איך אני עם זה, תשאלו. ובכן, אני מתמסר. אין דרך אחרת.
לא פעם ניגש מישהו, עומד בסבלנות מאחורי כולם. או מישהי. יש לו זמן. אין לה בעיה להמתין עד שיסתיימו כל טקסי הד"שים וצילומי ה"סלפי". הם שומרים מרחק מסוים, כאילו לוודא שאתה לא מסתלק לשום מקום, ולבסוף הם מרימים מבט ומצפים ממך לזהות. חברת ילדות. דני מהפלוגה. ההוא מנהרייה שפגשנו בנפאל. "אתה כבר לא זוכר, מה?" חיוך קטן. חצי מריר. אני נבוך עד בהונותי. אין מה לעשות עם זה. ברגעים האלה שאחרי הופעה, כל המערכות הפנימיות מוצפות. מה שהיה דרוך על הבמה, עובר למצב רפיון, ואני מאוד מאוד לא חד. מאוד. מתחיל להתנצל. אף אחד לא אוהב שלא מזהים אותו. אוי כמה שאני לא אוהב את המצבים האלה. והנה בשבוע שעבר זה קרה לי. שוב. אחרי הופעה בקיבוץ עינת, הוא עמד שם והמתין שיסתיים הסלפי האחרון. האבא ההוא. לפני 17 שנה, בילינו יחד שבוע ימים בין חיים ומוות, בג'ונגל המטורף שנקרא מחלקת טיפול נמרץ. אני עם האבא שלי. הוא עם הבן שלו. זחלנו בסבך המוניטורים,  צדנו מספרים שלא אמרו לנו כלום, ניסינו לחיות משברי מילים שאמר הרופא. שבוע ימים שאין בהם יום ואין לילה. ג'ונגל. אין תפילה שלא מלמלנו שם. הוא קיבוצניק חזק וריאליסטי, והיה בטוח שהילד הלך. אנחנו ארבעה בנים מפוחדים, שנאחזים בפרקי תהילים. בסוף אותו השבוע, במוצאי שבת, האחיות קראו לנו להיפרד מאבא. בשנים שחלפו מאז , המוח עשה כמיטב יכולתו למחוק את השבוע הזה. למחוק הכל. לזכור את אבא בריא וצעיר. לחדד את תמונתו הפעילה והחייכנית. אבל כשנפגשנו ברחוב תלאביבי לפני שנים, הוא הזכיר לי. אני האבא מהמיטה הסמוכה, ובכיתי משמחה כששמעתי שהבן בסדר. מה בסדר? חזר לעצמו במאה אחוז. התחתן. התחבקנו כמו שהתחבקנו שוב בשבוע שעבר. השבוע ההוא בבית החולים הבהיר לי מה העוצמה של שותפות גורל. הוא הפך בעיני לתמצית של איזו משמעות עמוקה של הדבר הנסתר ההוא שאנשים שונים חולקים ביניהם. ואין לי שום הסבר לכך איך זה שבכל שנה, סמוך ליום פטירתו, אבא שולח לי ד"שים קטנים. כמו בשבוע שעבר כשירדנו מהבמה הקטנה במועדון של קיבוץ עינת. הוא הראה לי תמונות. הבן מחייך. הבן מחבק את המשפחה היפה שהקים. טיולים בעולם. ואני הוצפתי שמחה שאין שום טעם להסביר. הוא לא מכיר אותי, הבן הזה. אבל באיזשהו מקום, אנחנו אחים.

בחירה שלכם

22.11.11 י"ז בחשוון תשפג
כמו בסוף כל מערכת בחירות טעונה, חזרו לחיינו גם הפעם הקלישאות שצריך לשרש ההצלחה של בן גביר
צריכה ללמד אותנו משהו הרבה יותר חשוב וגם: המפגש הפרטי שהמחיש לי )שוב( עד כמה כולנו אחים
באחת הפינות הכי ירושלמיות בעולם יש דבר מה שתמיד הצליח להצחיק את קבוצות המטיילים. מדובר בחזית יפה של בית כנסת ציורי, שרק מהעיצוב אפשר לשמוע את הלדינו מתנגנת. שם, על הקיר יש כמה חריצים שאפשר לתחוב לתוכן מטבעות ולקיים מצווה יומיומית. מעל כל חריץ תלוי שלט קטן שמבהיר לאן הולך הכסף. על שלט אחד כתוב "צדקה". מעל החריץ הסמוך, כמה סנטימטרים ימינה, תלוי השלט "מתן בסתר". מעל החריץ הבא "גמילות חסדים", והלאה משם- "שמן למאור" וכן הלאה. התופעה משכה את תשומת לבי וניגשתי לאחד מאנשי המקום כדי לבקש שיסביר לי מה ההבדל בין צדקה לבין מתן בסתר, ומה הטעם בכל זה. הברנש תקע בי מבט ממזרי מעל למשקפיים, ושאל בנימוס מקומי האם אני סתום עד כדי כך שקשה לי להבין שבסופו של דבר כל המטבעות מתגלגלים לאותה קופה.
אה... מחלתי על כבודי- אז מי צריך כל כך הרבה חריצים ושלטים שאומרים בעצם את אותו דבר?
אוה, זאת שאלה טובה. אתה לא מכיר יהודים? רק תן לנו לבחור. בופה. מערכת לניתוב שיחות. לסיגלית הקש 7. 30 מפלגות בקלפי. מתים על זה. 
השיחה הזאת התקיימה לפני שנים. לא יודע למה, ביום ג' האחרון היא קפצה לי שוב. 
**
הכיפה הסרוגה היא, בסך הכל, מותג די מוצלח. רוב האנשים שגדלו במחנה הזה- הבנים שחבשו לראשם את הסרוגה, והבנות שסרגו אותה תוך כדי האזנה להרצאה על תורה ועבודה- חשים חיבה ודי גאים בהשתייכות הזאת, גם אם עזבו במעלה הדרך חלק גדול מעקרונותיה. מי שחבש אותה אי פעם, יודע שכמה שהיא לא תהיה קטנה, כולם רואים אותה, מכל מרחק ומייד. גם מי שנפרד ממנה לפני שנים יעדיף לחבוש, באירועים שדורשים כיפה, דווקא אותה, את הסרוגה, ולא שום גרסת בד גלותית. עניין של גאוות יחידה. כולנו יודעים- וזה כבר עניין של רגש- מי מביט בה באהדה, או לפחות מקבל  אותה, ומי מתעב אותה וחושד בכל חובשיה. לרוב אנחנו יודעים גם מה הסיפור שלו.
במה בעצם מתגאים כל כך הסרוגים? אני מניח שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת. אבל מגיל צעיר חינכו אותנו שאנחנו אמורים להיות הגשר. מיומו הראשון בבני עקיבא, לומד כל חניך שהחלק החשוב ביותר בסיסמא "ציונות-דתית" היא לא המילה הראשונה ולא השנייה אלא המקף שמחבר ביניהן. גדלנו על המקף הזה ועל משימת הגישור, כמו שהצופים גדלים על מחנאות וקשר מוט, והנה ברור לנו שבלעדינו הדברים פשוט לא יתחברו לעולם. מרכיבי החברה הישראלית יילכו ויתפרקו. הם יפנו עורף זו לזו, יתפזרו ויפוררו כל זכר ל"כל ישראל ערבים זה לזה" [או: זה בזה]. רק אנחנו הסרוגים, יחידה מובחרת שכמונו, נדאג לגשר בין החול והקודש, בין האתמול והמחר וגם בין הימין והשמאל. תכל'ס נציל את המולדת. זאת משימתנו הקדושה, ואנחנו נמלא אותה באהבה, בחיוך וגם די בקלות, כי אחרי הכל בדיוק על המשימה הזאת התאמנו במשך שנים. כל חיינו. מאז שהצטלמנו עם נר חנוכה מבריסטול על המצח, ומאז ששרנו בקול דקיק "ימלוך ה' לעולם" או "אנעים זמירות", תלוי איפה גדלנו. 
אבל משהו קרה בשנים האחרונות. יתכן שנשבר למישהו המקף. יכול להיות שאי אפשר היה למנוע את זה. בכל אופן, עצם הדיבור על הכיפה הסרוגה כעל גורם מחבר, מגשר או מקרב – מעורר בעיקר צחוקים מרים. לא מעט אנשים ששוחחתי איתם לאחרונה טוענים בפסקנות שאין דבר כזה יותר "סרוגים". שזה מזמן לא ציבור אחד, מגזר או מחנה. שיש קו שבר ברור, והוא הולך ומעמיק. בצד אחד של העולם הדתי מחדדים עמדות, מקצינים ומסתגרים, מעדיפים לגור ביישובים הומוגניים, ומתייחסים בחשד לחיבורים כלשהם. בצד אחר דווקא הלכו הלאה עם האמונה בגשר ובמקף ולכן איבדו צורך ועניין במפלגה מגזרית, או בסביבת מגורים מגזרית. אלו ואלו הולכים ומתנתקים זה מזה, ולא. לא מדובר כאן בשני גוונים באותו מחנה, אלא בשבר ופיצול והתמונה ברורה: אנשי המקף האלה, הסרוגים, אשפי החיבור לשעבר, איבדו את היכולת לחבר אפילו את עצמם. החלקים הקרובים ביותר כבר מתפרקים להם בידיים. חלקם איבדו גם כל עניין או רצון בכך, והם לא יחושו בטיפה של צער על השינוי הזה. 
מה שלא השתנה הוא הצורך בגורם כזה מגשר ומקרב. החברה הישראלית עדיין זקוקה, ואולי יותר מתמיד, לאנשים ונשים שמצויים בשני העולמות, דוברים את שלל השפות, לא מתנשאים, ומרגישים בבית גם בשיח השמרני וגם בשיח הליברלי. גם בארגז החול וגם בארון הקודש. בשבוע שעבר התקיים בירושלים אירוע מיוחד בשם "כנס ירושלים למסורתיות" ומה שנאמר שוב ושוב כמעט בכל המפגשים שהתקיימו שם, היה שתפקיד הגשר, החיוני כל כך, עובר לציבור המסורתי. הציבור הגדול הזה שמעולם לא התאמץ להגדיר את עצמו, לא ניסה להקים מערכת חינוך, תנועת נוער או מפלגה, הוא מחנה של בוני גשרים מלידה שלא תמיד יודעים שהם כאלה. 
אחת הדוגמאות המעניינות עסקה בכל מה שנוגע לתרבות מוסיקלית וליצירה צעירה של מוסיקה מסורתית  ועתיקה. בחוגים מסוימים אצלנו, עיתון הארץ למשל, נוהגים לקטול כמעט כל יצירה שנוגעת בשורשים. מין ברירת מחדל שכזאת. אם הלחן או הטקסט הוא עתיק, תימני, פיוטי, קשור בלוח השנה היהודי – אז זה בכלל לא אמנות. פולקלור. נושא שלא מכובד לעסוק בו או להקדיש  לו שורה של תשומת לב עיתונאית.
בחוגים דתיים, למשל, נהוג לפסול כל תוכן שקשור בתרבות המערב או ביצירה חדשנית. אם זה חדש מדי, שחור מדי או אלקטרוני מדי, אז זה לא אמור לעלות על השולחן. אז מי יידע לקחת מהאוצרות העצומים שהגיעו לכאן עם קיבוץ הגלויות ולעשות מזה משהו רלוונטי וחי, ולא רק שימור ומחקר? מי ייקח דוגמא ממה שעשו עופרה חזה ז"ל, או "ימן בלוז" יבדלו לחיים בסבבה, עם המורשת התימנית והעכשוויות הדיגיטלית, ויעשה דבר דומה עם מסורות בלקניות, חסידיות, בוכריות או אנדלוסיות? מי מסוגל, ולמי זה טבעי, לבנות גשרים ולהיות בעצמו לגשר?
ישבתי שם ושמעתי את הדברים ונזכרתי ברגע שבו סיפרתי לאבא שלי שאצלי בשכונה בירושלים נראים לאחרונה ילדים שיוצאים אחר הצהריים לשיעורי הנגינה שלהם, ואם אני לא טועה, נדמה לי שהם לומדים כלים כמו עוד וקאנון. כך לפחות זה נראה כשמביטים במזוודות הכלים שלהם.
אבא פשוט אמר לי שלא יכול להיות. אף אחד כבר לא לומד יותר כלים כאלה. לצלילים האלה אין עתיד. ניסיתי להתעקש אבל אבא חייך בסלחנות. כנראה התבלבלת. זה לא היה עוד. זאת היתה מנדולינה. והקאנון?
בטח איזה מכשיר חיתוך נייר משרדי. האחרון שניגן קאנון זה הבחור העיוור מהתזמורת של זוזו מוסא. זאת האמת...
הוא באמת האמין בדברים האלה. וחבל. חבל בעיקר שאבא לא נמצא כאן בשנים האחרונות כדי לראות את שלל ההרכבים שצצו כאן, ואת המגוון המסחרר של צלילים, שילובים וכלי הנגינה. שלא לדבר על העובדה שלא מעט מהנגנים האלה נושאים איתם שמות משפחה אשכנזיים להפליא. 
כרגע מסתמן שרק ציבור אחד בארץ בנוי למשימה שננטשה על ידי רוב הציונות הדתית. זהו הציבור האלמוני והלא מוגדר של המסורתיים החדשים, בני כל העדות והמוסיקה היא רק דוגמא. והלוואי שאנחנו לא תולים בהם יותר מדי תקוות

נשבר המקף המחבר

22.11.04 י' בחשוון תשפג
אנשי הציונות־הדתית, "הסרוגים" שנחשבו תמיד לאשפי הגישור והקירוב בחברה הישראלית, איבדו את היכולת
לחבר אפילו את עצמם התפקיד ההיסטורי עובר אט אט לציבור "המסורתי" - והדוגמה החיה היא במוזיקה
כדורגל, כידוע, הוא לא רק משחק פופולרי בעולם כולו, הוא גם המשל של כל הנמשלים שבעולם. אוהדים למשל. אין עוד בעולם אנשים פחות אובייקטיביים מאשר אוהדי כדורגל. או פוליטיקה. אימהות מסוגלות להתייחס לעוללים שלהן ברמה גבוהה יותר של אובייקטיביות קרת-מזג מאשר אוהדים. אוהדי כדורגל שרופים אוהבים את הקבוצה שלהם יותר משהם אוהבים כדורגל. אוהדי מפלגה שרופים, עשויים לאהוב אותה יותר מאשר את הארץ והחברה שהמפלגה הזאת מתיימרת לנהל. 
אוהדי "באש ובמים" מתקשים להחזיק עמדה עקרונית כלשהי. כל שריקה נגדם היא עוול בל יכופר. מה פתאום פאול? מקסימום בעיטה קטנה מאחור, בכיינים! מה, אנחנו פה בחוג בלט?! אבל העמדה המחוספסת הזאת מתהפכת על פניה ברגע ששחקן יריב העז לגעת קלות בשחקנים "שלנו". אין דרך אחרת להגדיר אותו מאשר "רוצח סדרתי", "ג'ק המרטש" או לפחות "קצב" ולתהות איך העולם שותק. לכן קשה לדעת ממה באמת מזועזעים הצופים ששורקים בוז לעומר אצילי: ממעשיו הפסולים או מכך שהוא לא משחק בקבוצה שלהם. לא רק השיפוט המוסרי של האוהד לוקה בנאמנות יתר. גם יכולת בסיסית כמו חוש הראייה נפגעת קשות מהנאמנות אין קץ שהם רוחשים למועדון, ולכן כל שחקן בינוני, גמלוני ובועט לשמיים ככל שיהיה- כל עוד הוא לובש את החולצה הנכונה- הוא יהלום גאוני, בן פורת יוסף בניון, ורק אם תינתן לו ההזדמנות הוא עוד יראה לכולם איזה חדל אישים היה מראדונה. ברגע שהוא יעזוב למועדון אחר, הם יתפכחו מיידית ויסכימו ביניהם, שלא רק שהוא בוגד, למעשה הוא אפס חסר כשרון. "עגלה" ותו לא. 
כאלה הם אוהדי המועדון. כאלה הם לא פעם אוהדי המפלגה. כשנשמעו צעקות "הוא זכאי", חלק מהציבור הבין בטעות כאילו הכוונה היתה "הוא לא עשה זאת" בעוד שהצועקים התכוונו "הוא זכאי לעשות זאת". אוהדים הם חידה פסיכולוגית. מחוץ לגבולות המגרש הם מתגלים לא-פעם כאנשים בוגרים, חביבים, סבירים ומקצוענים בתחומם. הם עשויים להבחין בקלות בין אמת לשקר ובין רגש לנתון עובדתי, אבל הביטו בפניהם במהלך המשחק ותראו אנשים שבחרו מרצונם להשאיר את רוב היכולות שלהם מחוץ לאצטדיון. 
למרות שקוראים להם בשם החביב "אוהדים", חלקם מסוגלים לשנוא מכל הלב. ויש מעט מאוד דברים מגעילים בעולמנו כמו השירים שאוהדים מסוימים שואגים במהלך משחק. גזענות, אכזריות וסתם טעם רע חוגגים שם, ולא פעם נשמעו גם שירים שחגגו אסונות משפחתיים שחווה שחקן יריב. לכן קשה להיות מופתע כאשר שומעים על אלימות בכדורגל. אבל בדיוק כאן נעוץ ההבדל העמוק בין הכדורגל לבין הפוליטיקה שלנו. כי בכל פעם שהאווירה במגרשים נעשית מתוחה ואלימה מדי, יש סיכוי שהשחקנים עצמם יקומו וייצאו נגד האלימות. הם יצטלמו לסרטוני הסברה או יפגשו תלמידים ותלמידות, וישוחחו על הסכנה. בסוף משחק הם יחליפו חולצות עם שחקני היריב, מה שמזכיר מצד אחד שכביסה היא צורך חיוני, ומצד שני שמאחורי היריבות הקשה יש בסך הכל משחק, ואהבה משותפת שלא כל האוהדים מסוגלים להבין או לזכור. 
לא רק השחקנים. הציפייה היא שראשי המועדונים והצוות המקצועי יהיו הראשונים לקחת על עצמם את התפקיד של המבוגר האחראי. מעליהם יש גם התאחדות ארצית, ומפעלי הימורים שגם הם לא יכולים לפטור את עצמם מלהקצות תקציבים ותשומת לב במטרה למתן את האנרגיות הרעות שתמיד מפעפעות מסביב לדשא. וכאן באמת ההשוואה מסתיימת. כי בפוליטיקה שלנו הטונים הצורמים ביותר נשמעים בדרגים הגבוהים ביותר. בכל מקום עבודה, ובכל פלוגת מילואים משתפים פעולה ימנים ושמאלנים. בכל מקום מתנגדים לממשלה היוצאת ותומכים בה. אבל חוץ מכמה עקיצות מזדמנות יש בעיקר סחבקיות ישראלית, שהיא סוג של קירבה בלתי אמצעית, ואיזה אמון בסיסי של מי שמסמן בפנסים למכונית האלמונית שלפניו שיש משטרה על הכביש. זאת אולי לא אזרחות לפי הספר, אבל זהו מרכיב חשוב בסולידריות הישראלית, שעקבותיו נעלמו כמעט לגמרי מהמשחק הפוליטי. כאילו מדינה אחרת שוררת שם ומשום מה מתעקשת לדבר עברית. והמנהיגים, ראשי הקבוצות ומנהלת הליגה, עושים ככל יכולתם כדי להחריף את הקונפליקט.
**
אילו יכולנו לגשת למשחק הפוליטי מתוך שמץ של יושר- סתם כדי להבין טוב יותר את המציאות שלפנינו- היינו נאלצים להודות שבניגוד לתמונה שמציירים פוליטיקאים, אין בישראל מאבק בין בני אור לבני חושך וגם לא בין נאמנים לבין בוגדים. אבל התבוננות ישרה היא מוצר מותרות בעולם שבו כולם פוחדים מירי בתוך הנגמ"ש.  
אז האמת היא שכאשר רוהמ יאיר לפיד מתחמק מלהעביר בכנסת את מתווה הגבול הימי עם לבנון, הוא עושה מעשה פסול שאין להטוט מילולי שיוכל להכשיר. לפיד מניח שמותר לו. כי בחלוקת התפקידים הכוזבת בין "יהודית" ל"דמוקרטית", הדמוקרטיה, כביכול היא נחלת השמאל. ברצותו ירחיב וברצותו יצמצם. ברור לגמרי שאילו איש ימין היה מרשה לעצמו לדלג כך מעל הכנסת בתירוץ מסוג "אבל אין לנו אופוזיציה אחראית", יאיר לפיד עצמו – וויי וויי וויי- היה חותך אותו לחתיכות. אבל ככה זה בפוליטיקת המחנות. 
האמת היא שכאשר גלית דיסטל אטבריאן אומרת על הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש המלל שהם "היעלון, ברק וגנץ של מחר", היא עושה דבר שהוא לא רק פסול ומכוער. הוא גם לא כל כך לאומי. אילו זהבה גלאון היתה אומרת מילים כאלה, בימים סוערים של עשן ודם, אפשר רק לדמיין את תגובתה של דיסטל אטבריאן, אבל לגלית מותר. כי בחלוקת התפקידים הכוזבת, הביטחון, כביכול הוא נחלת הימין. ואם זה נשמע לכם עקום, השמיעה שלכם לא רעה בכלל.  
וכך גם לגבי השאלה למי מותר להתנשא על תושבי הפריפריה. בשבוע שעבר ישב מגיש טלוויזיה באולפנו, ופתח את הפה על תושבי הפריפריה, באופן שלא היה מבייש את גרבוז. אלמלא היה מדובר בערוץ 14 ובשמעון ריקלין, התגובות היו רועשות הרבה יותר. ריקלין, מסתבר, מאוכזב מתושבי הפריפריה. "עיירות הפיתוח", כמו שהוא מכנה אותן בחן. הם לא מתנהגים בהתאם לציפיותיו. הם לא מצביעים מספיק לטעמו. התבטאויות מהסוג הזה, גירבזו בעבר לא מעט מערכות בחירות. אבל ריקלין לא גירבז. לריקלין כנראה מותר. 
**
באופן אישי מעולם לא הייתי אוהד שרוף של אף קבוצה. אבל לפני שנים, בעקבות כמה חוויות דוחות, החלטתי שקבוצת הכדורגל היחידה שאני אוהד היא נבחרת ישראל. מעולם לא נשבעתי אמונים לשום מפלגה במיוחד. אם כי מחלק מהן אני נרתע יותר ומאחרות פחות. כבר שנים שאני מצביע כדי להכניס למשכן חבר כנסת אחד או חברה אחת שהייתי שמח לראות בפנים. היא יכולה להיות במקום הראשון במפלגה חזקה, והוא יכול להיות במקום לא ריאלי במפלגה לא ריאלית. אבל אני יודע שאותו, באופן אישי, אני רוצה לשלוח למקום שבו ההחלטות החשובות מתקבלות. השתחררתי לחלוטין ממשחק המפלגות והגושים. כמו בכדורגל, בסופו של דבר אני בעד ישראל. נדמה לי שגם אתם. אני שמח להודות שמאז שהתחלתי לנהל בצורה הזאת את שיקולי ההצבעה שלי, עדיין לא התאכזבתי ולו פעם אחת.

יציע הכנסת

22.10.28 ג' בחשוון תשפג
בין כדורגל לפוליטיקה יש הרבה דמיון: תיקולים, התלהמות ואוהדים שלא רואים בעיניים אבל אם על
הדשא נותרו עדיין מבוגרים אחראים - בפוליטיקה שלנו ממשיכים להרוס את הסולידריות הישראלית
לאחרונה הולכים וגוברים הקולות שמשמיצים את תעשיית הפייק. במקהלה אחידה ומאיימת, על גבול ההסתה [-הו, פייקופוביה!], הם טוענים שתרבות הפייק מסוכנת לעצם קיומנו. יש ביניהם מי שמזכיר שבקרוב נגיע שוב לקלפיות, ורבים יצביעו מתוך שיקולים שמבוססים על נתונים שהשד יודע מה המקור להם. אחרים מתעקשים לקבוע שהפייק מפורר את שאריות האמון שבלעדיו לא תיתכן דמוקרטיה. מול החזית האחידה, איש לא מעז להתייצב להגנתו של הפייק, לומר עליו מילה טובה או סתם להציג תמונה קצת יותר מורכבת, וזה בהחלט מוזר. אחרי הכל, בעולם שבו כולם מייצרים טונות של פייק, נבנים על גביו ומתפרנסים ממנו יפה, אפשר היה לצפות לגישה קצת פחות כפוית טובה.
אז הנה אני מתייצב, ובמקום שאין אנשים, אשים נפשי בכפי ואודה: יש לי חיבה כלשהי לפייק. אפילו תשוקה. כלומר במצבים מסוימים, מתעורר אצלי מין יצר, לטפח איזו בדיה קטנה, בלוף מחמד – חף מכל שיקול פוליטי או תועלתני- ולהפריח אותו או אותה לפה ולשם סתם כדי לראות מה יקרה. 
הנה תשמעו סיפור:
קצת לפני החג הגיעה אלינו הזמנה מחוגים המקורבים לצד החילוני לצאת ולבלות כמה ימים בצפון. חגי תשרי הם אכן חתיכת משימה אתגרית למשפחות מורכבות. במיוחד בירושלים עיר הקודש. מי שהחיים הדתיים מוכרים לו מילדות, יתכן שגם רצף החגים עובר עליו טבעי וקל כמו קינוח פרווה. אבל אנשים שגדלו בבתים חילונים לא יודעים מאיפה זה בא להם. אני, למשל, מעולם לא הוטרדתי בשאלה כמה ימים רצופים אפשר להעביר בתפילות ארוכות מדי וסעודות חגיגיות מדי. כבר ברחם אמי חבשתי כיפה, ומבחינתי מדובר בחלק אינטגרלי מהסתיו: חצבים. קרירות בוקר. שעות בבית כנסת. חזנים מהגיהינום. יורה ונחליאלי. חמישה ק"ג שחייבים להוריד עד חנוכה. אבל רעייתי, המכונה כאן לא פעם בשם "העוכרת", גדלה בחוגי השומר הצעיר, וגם אם נעבור את גיל 120 היא לעולם לא תתרגל. בקיצור היה משהו מפתה, ואפילו צודק, ביומיים או שלושה של פגרה מחוץ למדחסה היהודית של החגים. עובדה, לא שללתי את ההצעה על הסף. לא פלורליסטי מצדי? 
אבל אז, בעודנו בוחנים את ההצעה והשלכותיה, צלצל הטלפון. על הקו היה נציג הוועד המנהל של בית הכנסת שלי. הוא כחכח קלות ובישר בחגיגיות שבשעה טובה, ופה אחד, הוחלט להכתיר אותי השנה לחתן בראשית. הידד הידד ו
משהו בתוכי נמס ותפח. סומק זרח על לחיי. חתן בראשית הוא תואר כבוד אולטימטיבי בעולמו של המגזר. בשיאה של שמחת תורה, החתן מתכבד לפתוח את ספר התורה בעמודה הראשונה שלו ולברך על המילה "בראשית". לכן שרים לו, מריעים לכבודו ולעתים אף זורקים סוכריות כאילו הוא נער מצווה ולא יהודי מקשיש. אז נכון, זה לא פרס נובל ולא פרס ישראל. לא אוסקר ולא השחקן המצטיין. למען האמת התואר הזה כלל לא עונה על ההגדרה של פרס. המדקדקים יטענו אפילו שיש כאן הוצאה כספית, שהרי חתן בראשית מחוייב לגמול לקהילה ב"קידוש" מפנק אחרי התפילה, כולל מיני אלכוהול ופחמימות ריקות כמיטב המסורת. כל המשמעות של התואר הזה היא שחבריך החליטו לעשות לך שמח, ואין מה לעשות, זה עובד. נער הייתי גם זקנתי, וטרם פגשתי אדם שבחירתו לחתן בראשית לא מילאה את לבו בשמחה מוזרה. 
מה שכן, הלכו התוכניות להתאוורר בצפון. זהו, אמרתי לעוכרת. צריך לצלצל לחברות, להתנצל ולהודיע שלא נוכל להצטרף הפעם. 
החברות כמו שכבר אמרתי הן חילוניות הארד-קור, ולכן השאלה לא איחרה לבוא:
אבל מה זה חתן בראשית?
דינג דונג. התעורר בי היצר. התשוקה לפייק. שכחתי לציין מקודם, שהרגעים המועדים ביותר לפורענות הם בדיוק אלה. מישהו מהצד החילוני במשפחה שואל לתומו על מושג יהודי עלום שזר לא יבין. לך תסביר להם עכשיו מה זה חתן בראשית... מאיפה בכלל מתחילים להסביר?
אל תעני מהר. הפצרתי בעוכרת. בואי ניקח לנו קצת זמן ונבנה את זה יפה.
חמש דקות לאחר מכן, עדיין במכונית, רעייתי ואם ילדיי כבר שלחה הודעה מוקלטת ומפורטת שהלכה פחות או יותר, כך: בכל שנה כשמתחילים לקרוא את ספר בראשית, אחד החברים בבית הכנסת נבחר לגלם את הדמות של אדם הראשון. הוא אמור להגיע לתפילה בלבוש מינימלי . במקומות רבים נהוג שאשתו תופרת לו משהו מעלי תאנה. מותר גם לאלתר משהו מוושינגטוניה. אבל זהו בסך הכל. כך הוא מגיע לבית הכנסת, וזה כבוד לא קטן והשנה זה ג'קי. ישירו לכבודו, [בכל שקר מרהיב חייבים לטמון לפחות גרגר אחד קטן של אמת] ואני חייבת להכין את עלי התאנה. 
התגובה שלא תיאמן היתה "אהההההה" . כלומר: נכון! בטח! פדיחות, איך יכולתי לשכוח מושג כה בסיסי. חתן\אדם בראשית. סבא שלי היה רב ומאוד הקפיד על המנהג הזה של שמחת תורה. וכו' וכו'. ההצלחה רק עודדה אותנו לפזר את השטות המוחלטת הזאת לגורמים נוספים שהתעניינו בשלומנו. לא תופתעו לגלות שהתגובות היו די דומות, מלבד אחת שמיהרה לברר האם בבית הכנסת שלי יש גם "כלת בראשית" בדמות חווה, וכמובן מי תופר עבורה את עלי התאנה או מה שזה לא יהיה.
-"לא..." ענתה לה הרעיה מתוך כאב אמיתי. "- אנחנו מתים על הקהילה הזאת, אבל הם כל כך שמרנים...שנים תחלופנה עד שנזכה לכלת בראשית בדמות חווה"
-"איזו הדרה מקוממת."
"בדיוק מה שאמרתי לו! דוסים חשוכים"

לא פחות פוקחות עיניים היו התגובות אחרי שהודענו לכולם שסתם צחקנו. מטעמים הומניטריים נתנו להם להתבשל על הסיפור לא יותר מחצי שעה. אז התנצלנו, דיווחנו ביושר על חולשתנו לפייק. ואמרנו, די בצער, שלא. אין מנהג כזה. בצד השני של הקו נשמעה נשימה עמוקה. עמוקה מדי.
מסקנות הביניים שלי מהחווייה הן
א-	יש עונג עמוק בניצול תמימותן של הבריות. אך אם כעבור חצי שעה ייסורי המצפון לא תוקפים אותך, כדאי מאוד להיבדק. בשלב הבא אתה עלול, כמו פוליטקאים רבים, להאמין בעצמך בשטות שבדית. 
ב-	תמיד טוב לדעת יותר. בכל תחום. בורות מפוארת היא פיתוי שקשה לעמוד בו.
ג-	 העובדה שהסיפור המופרך הזה נשמע אמין לכל מי שמתחנו אותו, אמורה בעיקר להדאיג אותנו, אחי ואחיותי הדתיים. אם הסבר כל כך מחופף ורחוק מהמציאות, הצליח ליישב את דעתם של החבר'ה, נורית אזהרה אמורה כבר להבהב. מסתבר שעם השנים הצלחנו לבסס את הרושם ששום דבר לא מוזר מדי, והכל אפשרי. 

....
בשבועיים האחרונים קיבלנו מושג לא רע לגבי בוחן המציאות של הציבור בישראל. לרובנו המכריע יש דעה נחרצת לגבי הסכם הגבול הימי מול לבנון. ביססנו אותה על מה שאמרו האנשים שעבורם הצבענו. עם זאת מספר האנשים שבאמת מבינים מה נחתם שם, האותיות הקטנות וההקשר הרחב, ויודעים לומר משהו על חולשותיו או יתרונותיו של ההסכם בלי לדקלם דף מסרים, רחוק מלעבור את אחוז החסימה. ודווקא הם מתלבטים לגביו, ולא ממהרים להשתמש במילים נחרצות. בהצלחה לכולנו.

פייק עלה התאנה

2.10.21 כ"ו בתשרי תשפ"ג
סתם מתוך שובבות, בהיותי חובב מתיחות לא מזיקות, מכרתי לחבריי החילונים מעשייה מפוארת על "מנהג דתי"
שלא קיים הקלות שבה התקבל הקשקוש כעובדה הצחיקה אותי, אבל האמת היא שזה צריך בעיקר להדאיג
לא מזמן ביקרנו עם כל המשפחה בשכונת מאה שערים. זאת היתה השבת הצמודה ליום כיפור, זאת שקוראים לה "שבת שובה" ומנשב בה אוויר ריחני. יצא שהתארחנו בסביבה, ופתאום צפה השאלה למה שלא ניקח את הילדים לביקור בשכונה המיוחדת הזאת? הרי כבר טלטלנו את המשפחה למקומות נידחים בארץ ובעולם רק כדי לראות משהו- תרבויות, תלבושות ושלטים- ולבסוף מצאנו איזו גרוטאת אטרקציה מי-ישמע, שלא מגיעה לקרסוליים של מאה שערים... חוץ מזה השכונה הזאת היא חלק מהסיפור המשפחתי. הנה הזדמנות לספר לילדים איך המשפחה הגיעה לכאן אחרי הגירוש ב-48. איך הסתדרה סבתא, אלמנה עם 9 ילדים ולא מעט נכדים, בשכונה הצפופה שכבר אז הייתה חרדית. על ילדות הסמטאות של אבי ואחיו, שלמדו חומש עם רש"י מגיל 3-4, טעמו טעם רעב, ושיחקו סטאנגה עם ילדים שגדלו להיות הרב עובדיה יוסף והרב כדורי. נמצא על הקירות פשקווילים מוזרים או מצחיקים, וננסה לתרגם או לפחות להסביר. וליד אזור התעשייה הקטן של מאה שערים, נעצור לרגע כדי לספר איך אבא שלי – סבא שלכם- למד את אמנות ניפוח הזכוכית, אחרי שנאלץ לעזוב את הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. כן, דווקא במאה שערים, אצל "נקר" הוא למד את המקצוע שבו עסק עד יומו האחרון. 
בטח שמאה שערים!! לקחנו איתנו כמה בקבוקי מים ויצאנו. 
דקות ספורות לאחר מכן, כל מה שרצינו היה להסתלק משם ולא לשוב עוד לעולם. ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. הספקנו לספר משהו מהסיפורים, ולענות לכמה שאלות כמו: למה כשהמודעה מכריזה "כפרות" יש שם ציור של תרנגול? ו:למה כל כך מלוכלך פה? "אני מקווה שהנעל שצ'רלי צ'פלין אכל בסרט, לא דרכה כאן לפני כן"- התחכם בני בן ה8 וצחקנו, אבל פתאום ראינו דברים שלא היה לנו שום עניין או רצון להסביר.
לאורך הרחוב, בין כל צמד חלונות, בגובה עיניו של ילד, נמרחו כתובות שנאה. "ציונים = עמלק". "ציונים = נאצים". וה"דובדבן" -  "דרישתנו: שואה לציונים". חשבתי לרגע שאני לא מבין נכון. הרי אין סיכוי שזה מה שכתוב. אולי פספסנו משהו בניקוד ובכלל מדובר על מחאה נגד ציוני הבגרות. לא, מה?.. זה בדיוק מה שכתוב. מישהו פה מתגעגע לאירופה עד כדי אובססיה. יש לו איזו סטייה, ואותה הוא מורח ברשות הרבים של שכונה, שעיקר פרסומה הוא בכך שהיא רגישה כל כך. פגיעה.  ולכן שבה ודורשת מכל אורח שיתאים את לבושו והתנהגותו לסטנדרט המקובל על התושבים המקומיים – צדיקי עליון כולם. 
לא היתה לי מילה לומר לילדים. גם ביני לבין עצמי לא מצאתי משהו סביר לומר. נכון, גרפיטי כועס על קירות מאה שערים זה לא דבר חדש. בדרך כלל זה נחשב אפילו לחלק מהחוויה. אבל לא מה שאנחנו רואים עכשיו. לא זה. 
בואו ילדים! אנחנו הולכים מפה.
בדרך הסברנו לילדים שרוב תושבי השכונה לא חושבים כך. רובם אנשים נחמדים והם בטח לא אוהבים את הכתובת הנוראה הזאת. האיש המעוות שכתב את זה, לא מייצג אף אחד. אבל מצד שני חייבים להודות שיש פה בעיה. הרי אילו מישהו היה כותב על הקיר הזה סיסמא אחרת, נניח "דרישתנו, אהבה חופשית". "רוקנ'רול" או אפילו "חיה'לה, התינשאי לי?" – כולנו יודעים באיזו מהירות הכתובת היתה נמחקת, מכוסה ונעלמת מן העין. גם בצהרי יום הכיפורים, מישהו היה מוצא דרך להעלים את המילים הלא רצויות מהסביבה, ועוד בטרם יבש תרסיס הצבע. והנה עם הזוהמה שלפנינו, עם "דרישתנו: שואה לציונים" מאה שערים זורמת. ועל זה קשה מאוד לסלוח לשכונה כולה. 
על מה חושב אדם אחרי שהוא אוסף בבהלה את ילדיו, ואומר להם "מסתלקים מפה"? – הוא חושב על הסכנה המרחפת מעל כל שבטיות סגורה. על קללת החיים ההומוגניים עד מחנק. על זוהמת המים העומדים ואויר המרתפים המעופש באין תנועה או חלון. וכמובן "מה יהיה?". שהרי אפשר רק לשער אילו הבטחות מסרו המועמדים השונים לראשות הממשלה להנהגה הפוליטית של הציבור החרדי. אבל העובדה שהדרישה החרדית היא "בלי לימודי ליבה" – מקוממת. כי היא נשענת על היומרה היהירה שאומרת: אל תחנך אותי. מצבנו טוב כל כך. נשמותינו מעודנות וגבוהות יותר ממה שאתם יכולים בכלל לתפוס. יומרה ריקה ואבודה של מי שכבר מזמן לא יצא לטיול קטן של שבת ברחוב הדגל, שהיה יכול להיות מפעים, מרגש ומעורר הרהורים וזכרונות, אלמלא העובדה שכמעט כל העברית שמרוחה על כתליו מבוססת על המילון השלם של השנאה. 
**
כבר שנים שאני וחבריי מהווים חלק מניסוי חלוצי בתחום התפילה. יש בארץ אלפי בתי כנסת, ורובם המוחלט עדתיים. כמעט ואין בתי כנסת ישראליים. כבר על השלט אפשר לראות אם הוא תימני, מרוקאי או אשכנזי, כמו מאומה לא קרה וכאילו רק אתמול עלינו לארץ. לפני כמה שנים התאספנו קבוצה לא גדולה של ירושלמים, והחלטנו לנסות ולבנות תפילה משולבת. ממילא רובנו הקמנו משפחות מעורבבות כאלה, ואנחנו מגדלים ילדים רחבי מנעד ולב, שמרגישים בבית בכל מה שיש לישראל להציע. הם אוכלים מרק תימני עם קניידל'ך, מורחים שניצלים באריסה, ויודעים שעלי גפן ממולאים זה הסושי של הכורדים. אם כבר מדברים על אוכל, אז בילדותי גם המסעדות היו כמו בתי כנסת. הרומנים הלכו למסעדה הרומנית, הבולגרים ישבו בפתח בית האוכל הבולגרי, הפולנים הלכו ל"בתיה" וגם מי שהזמין מרק עצם ב"כרם התימנים" היו בעיקר כאלה שחיפשו את המרק של האמא שלהם. המון מסעדות הוגדרו "מזרחיות". הן הציעו סלטים טעימים מאוד מחצילים, ולצידם דבר איום ונורא שנקרא "סלט טורקי". לא פעם אכלנו שם קבבים מצויינים, אבל הסטייק היה עבודה של סנדלר. ולקינוח תמיד הציעו "קרם בוואריה", שהרי "בוואריה פרווה" היא הבירה והלב הפועם של המזרח. 
השבח לאל, הימים הללו חלפו. בזכות הפתיחות והחקרנות המטבח הישראלי המריא. למה? כי המטבח הוא דמוקרטי, ולקולינריה הישראלית אין רבנות. רוב ילדי ישראל משרטטים קשת טעמים מגוונת, וכל מטבח נאלץ להשאיר בחוץ כמה מאכלים שפשוט לא עוברים היום. זה בדיוק מה שרצינו שיקרה בבית הכנסת שלנו. ואחרי מספר שנים אפשר כבר לקבוע שהמסע לא פשוט, אבל מרתק וכדאי. בסך הכל הצלחנו. למה? אני יכול להעיד על עצמי שאני כבר לא מסוגל להעביר יום כיפור שלם בנוסח עדתי אחד. מצטער. עם כל הכבוד לאותנטיות, צר לי המקום, ומחניק לי מדי. חסרים לי טקסטים, מנגינות וגישות שמתקבלים רק כשמשלבים סגנונות. והכי חשוב, ילדים גדלים בקהילה שלנו, והם שרים הכל בקולי קולות, הלב פתוח והכל טבעי ושלהם, ולא דחוף לדעת או לשאול מהצד של איזו סבתא, ומאיפה בדיוק על הגלובוס, מגיע כל פיוט וכל ניגון. זהו סיכום חוויית החגים שלי לשנה זאת, והוא בסך הכל אופטימי.

נאצה בשכונה

22.10.14 י"ט בתשרי תשפג
בסך הכל רצינו לבקר במאה שערים ולתת לילדים קצת יידשקייט והיסטוריה של המשפחה אבל אז נתקלנו
בכתובת שנאה נוראית על הקיר, שעסקה בשואה וב"ציונים", וכל מה שרצינו היה לברוח משם - והכי מהר
חצר בית הספר אמורה להיות המקום הבטוח ביותר בעולם. המון זיכרונות שהולכים איתנו מורכבים משאריות של מה שחווינו כתלמידים. ריחות של גיר, קליפות הדרים וכריכים מתעפשים. משחקי מסדרון ושירים מטופשים. אבל מאחורי הקלעים של האידיליה הזאת, שאהובה כל כך על תסריטאים וסטנדאפיסטים, קיים הצד האפל של הילדות. מי שחווה אותו על בשרו, לא ישכח. חצר בית הספר, היא לא תמיד "גן העדן של ילדות". ילדים מסוגלים, כידוע, לנשוך, להכות או למשוך בשיער, אבל נשק יום הדין של עולם הילדים הוא החרם החברתי. רעל שקט וקטלני שרובנו לא יודעים עדיין להתמודד אתו.
במקרים רבים, רבים מדי, גם בית הספר מצליח לפספס. המחנכת מניחה שמגיל מסוים כבר אין טעם להתערב יותר מדי בחיי החברה של התלמידים. אדרבא, חלק מהלמידה החברתית תלוי במשחק חופשי שמתנהל במסדרונות. אז נכון שהמשחק הזה לא תמיד חינני, ולפעמים, מול הלוקרים, מתרחשות תצוגות של נבזיות וביצ'יות שמזכירות סצינות נחותות מסדרות טלוויזיה אמריקאיות. אבל זה הכל. ואפילו די נכון, עד לשלב שבו חבורה קטנה של תלמידים מתחילה לקבוע עם מי מדברים ועם מי לא. את מי רואים ומי שקוף. מי יוזמן ומי יישאר בחוץ. מי בקיצו ומי לא בקיצו. ברגע שעניין החרמות מתחיל להיות מתוזמר ומוכתב על ידי "המקובלים" אין כבר שום "דינמיקה ספונטנית" או "משחק חברתי בריא". בשלב הזה מישהו מבוגר חייב להתערב. לקטוע. להציל חיים. כי ילד שסובל מחרם או בידוד חברתי הוא ילד חבול ופגוע מאוד מאוד. אבל לא פעם אנחנו עסוקים מדי, לא תמיד מודעים. מניחים שזה עדיין בגבולות הלגיטימיים של כן-חברים-לא-חברים. לפעמים כל מה שצריך זה מודעות. 
דרור היה צעיר מבטיח, מוכשר ואהוב. דרור היה ילד פגוע, קרבן חרם. לכו תדעו למה ילדים מחליטים להתעמר. דווקא כשהיה נדמה שהחיים שלו עולים על מסלול מיטיב, והוא חזר לתכנן ולחלום, משהו עורר בו את הפגיעה ההיא והפעם הוא לא עמד בכאב. הוריו האבלים הקימו את "כנפי דרור" כדי לעורר מודעות ולהילחם נגד חרמות, ואני מצטרף באהבה. אם הגעתם עד כאן, אתם כבר קצת יותר מודעים. והנה עשינו משהו קטן וטוב. חפשו אותם בגוגל. תמכו בהם.
ועכשיו, איך מעוררים מודעות לחרם, כאשר חלק גדול מההנהגה שלנו עסוקה בחרמות. איך אפשר באמת להוקיע את מעשה החרם ולהוציא אותו אל מחוץ למשחק הלגיטימי, כאשר כל כך הרבה מלל בתקשורת נשפך על הצהרות רברבניות בנוסח "בחיים לא אמרתי לו שלום" "לא אלחץ לו יד" ועוד ניסוחים שבעולם מתוקן היו אמורים להיאמר במלמול מתנצל, אבל לא אצלנו. 
**
זכרון ילדות רחוק מלווה אותי כבר שנים. זיכרון שמבהיר כמה מעט צריך כדי לבודד ילד. סיפור מגוחך מכדי לספר אותו, וצורב מכדי שאפשר יהיה להשליך הצידה. היינו בכיתה ב', ובשיעור תורה למדנו את "בראשית". בתחילת שנות ה-70 כמעט לכל הכיתה היו שמות תנ"כיים, אבל רחל היתה רק אחת בכיתה, ויעקב הייתי אני. יום אחד דפדפתי קדימה בספר, מתוך שעמום, ומה שראיתי שם הקפיא את דמי. ידעתי מה עומד לקרות. יש לי שבועיים או שלושה. בסוף נגיע לדף ההוא והמורה כרמלה תקרא בקולה הנאה את הפסוקים ההם. יעקב ינשק לרחל. יעקב אוהב אותה. השמיים יפלו עלי. הקורא התמים עלול לחשוב שמדובר ביופי של פסוקים, אבל אני הכרתי את הכיתה ואת הנפשות הפועלות. היה ברור שזה לא יגמר בכמה צחוקים. בהתחלה הם ישירו "יעקב ורחל לנצח, שתי נשיקות במצח". באמת לא נורא. אבל בשלב הבא, בהפסקה נניח, מומי ידחף אותי עליה. או חיים, או דני, או כולם ביחד. מתי שהוא שנינו נופל ארצה. ילדים מכוערים יעמדו סביבנו במעגל ויעשו לנו "חתונה". יזרקו עלינו חול בתור קונפטי. שקיות מים בתור פרחים. צעקות קצובות וסיוט מתמשך. זה יתחיל בצחוק אבל אף אחד לא יוכל לעצור את זה. אף מחנך לא ישים לב. איש לא יסביר להורים למה אני חוזר הביתה מלוכלך כל כך.
הכי נורא, עמוק בלב פיתחתי כעס כלפי אותה רחל. מסכנה. היא באמת לא עשתה כלום. 
תסריט האימה התממש במלואו. זה באמת אידיוטי מכדי שאוכל לתאר את ההשתלשלות אבל כשאני כותב את הדברים הלשון זוכרת את טעמו של החול. בהתחלה שרו. אחר כך דחפו. ולבסוף שני ילדים בני שבע מצאו את עצמם בלב מעגל שזורק עליהם חול. קשה גם לזכור מה שם קץ לימים שבהם השתדלתי ככל יכולתי להיות חולה. להשתעל. להתקפל. רק לא להגיע לבית הספר. אינני טיפוס טראומתי, אבל שנים רבות חלפו עד שיכולתי לקרוא בחיוך את הפסוקים הנחמדים האלה סביב הבאר, יעקב ורחל, כדים וגמלים. 
זאת רק דוגמא אחת לדינמיקה האומללה. ילד יכול להפוך לשק חבטות בגלל משקפיים או מכשיר שמיעה. בגלל רגישות יתר. בגלל השם שלו או כל שטות אחרת בעולם. אבל מרגע שהפך למטרה, זאת רק שאלה של זמן עד שפתאום לא יזמינו אותו לשום דבר. לא יספרו אותו ולא ישמחו בו. איש אחד בוגר ומודע. אישה אחת בוגרת ומודעת. זה כל מה שצריך. 
**
המסורת היהודית אוהבת לומר שחג סוכות הוא חג מושלם. "מוש!!" כמו שהילדים אומרים. יש ביהדות כל מיני מצוות, אבל המצווה לשבת בסוכה- שנחשבת אפילו למצווה גדולה- היא ככל הנראה המצווה הכי קלה על המדף. קלאס באפס מאמץ. כמו פרי בלי חרצן. כמו עולם שבו נתניהו מסוגל להרים טלפון ללפיד, ולומר לו "לא מסכים עם מילה אחת, אבל נתת נאום לא רע בכלל". כמו הגילוי שרוג'ר ווטרס בכלל תומך בפוטין. מוש. מה כבר ביקשנו?
חלק גדול מהחיים שלנו אנחנו מחפשים את השלמות האבודה. מנסים לפצח את סוד השיר, הבדיחה או הסנדוויץ' המושלמים. וכמובן בן\בת הזוג מהחלומות. אבל כמו עם פרפרים, סוד המושלמות הוא משהו שאסור להניח עליו את היד. הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב על סופר שניסה שוב ושוב לכתוב את הסיפור המושלם, הוא חקר לעומק את כל מרכיבי השלמות, אבל בכל פעם שניסה לאסוף אותם לסיפור, כל מה שיצא לו זה העתק ל"דון קיחוטה". מילה במילה. דון קישוט. 
בניגוד לאחרים, אני מודה שלי אין מתכון לשום דבר מושלם. הסיבה היא די פשוטה. מה שהופך דבר למושלם הוא תמיד מרכיב מפתיע, שבכלל לא תלוי בנו ולכן הוא חומק מהמתכון. 
הנה שלמות; בוקר. קמתי עייף. באיחור אני מגלה שנקבעה לי פגישה עם X. הדבר האחרון שאני צריך בעולם, אבל  אין מצב לבטל. כאב ראש. מבזבז חצי שעה בחיפושים אחרי תירוץ מקורי להברזה, אבל אז – ישועת ה' כהרף עין- מצלצל הטלפון, ו- X מודיע בקול נוגה שהוא חייב לבטל. קונצ'רטו לשלמות. כעת כל מה שנשאר לעשות הוא לצלחת את המנה- להעמיד פנים שהביטול מצער אותך, אבל אתה מפרגן. עולם מושלם.

?!לא חראם

22.10.07 | י"ב בתשרי תשפ"ג
חרם ילדים בבית הספר מייצר טראומות מכאיבות, ולעיתים נחוץ רק מבוגר אחד שישים לב – ויציל
מנגד, איך מחנכים נגד נגע החרמות, כשהפוליטיקאים שלנו משתמשים בנשק הזה במופגן?
תשמעו סיפור. פעם הוזמנתי להתארח באיזה אולפן טלוויזיה אבל לא רציתי לבוא. למען האמת, לרוב ההזמנות לתוכניות טלוויזיה אני מסרב בנימוס ובתודה. הפעם בכל אופן, היה שם משהו מעבר לכך. התחקירנית החביבה שהתקשרה להזמין אותי ציינה את שמו של המנחה. היא בטח רצתה להרשים, אבל השם הזה ננעץ בי כמו חץ. היה לי חשבון פתוח עם האחד ההוא. מנוול יהיר! כמה שנים לפני כן הוא כיסח אותי ברשעות- ובכתב!- מעל איזו במה שניתנה לו. לא זכרתי אפילו על מה הוא זעם כל כך, האפס. האם זו היתה תגובה לאיזו תוכנית שצילמתי, או למשהו שאמרתי ברדיו. אולי לעצם קיומי. אבל את הרוע זכרתי היטב. כל מילה היתה דקירה, וכל חץ היה משוח בסוג מעט שונה של רעל. שטויות, אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה. אל תתייחס! אל תתן לזה להיכנס אליך בכלל!! ובכל זאת התייחסתי. אוהו, כמה התייחסתי. מסיבות עמוקות הקשורות לטבע האדם, כפרה עליו, חזרתי וקראתי את הטקסט הזה שוב ושוב. שיננתי אותו בזעם אך בהתמדה, ינקתי ביסודיות את הארס ווידאתי שהוא יתפשט עד קצות נשמתי. 
כמובן שסירבתי להזמנה. מה פתאום שאני אבזבז שעות יקרות מחיי כדי למלא את רשימת המרואיינים של האחד ההוא. עצם אזכור שמו גרם לי לתחושת נימול, צריבה חריפה בסינוסים, ועצבנות כללית. אבל התחקירנית התעקשה. למען האמת גם הסוכנת שלי הודיעה לי שלראיון הזה אני חייב להגיע. צריך לקדם פרוייקט מסוים, ולהזכיר לפחות פעמיים איזה אירוע שאני עומד להנחות. ובקיצור, זאת תוכנית עם רייטינג, ואתה לא יכול להיות מפונק! פשוט תאטום את עצמך; שחק אותה מקצוען, גוד דאמיט! עלה על המונית וסע כבר לאולפן.
נסעתי. שנאתי את עצמי שאני נוסע. אבל נסעתי. אל תלבש חולצה לבנה מדי או משובצת מדי. אל תשכח לחייך הרבה. נכנסתי לחדר האיפור בחדווה של תלמיד שנקרא לחדר המנהל. אל תגזימי עם המייק אפ ובואי נסיים עם זה.
כן כן. הנה אתה מוכן. תיכף תיכנס לשידור.
ואז זה קרה. ברגע שכף רגלי פסעה בכניסה לאולפן, הרים המנחה את עיניו מהשולחן, השתיק את שאר האנשים שבפאנל. הצביע עלי ואמר "לאיש הזה אני חייב התנצלות". ככה. בלי שום רמז מוקדם. בלי שהתבקש. קבל עם ומצלמות הודה שי גולדן שהוא זוכר. וקצת מתבייש. הוא היה גלוי, מפורט ונדיב. אמר שזה לא הגיע לי, ושהוא מרגיש צורך לבקש סליחה. אני חושב שהמחווה הזאת קצת שיתקה אותי. הרי אפילו לא ביקשתי. לא הזכרתי את הסיפור ההוא ולא חשבתי שהוא זוכר. עד כמה שהדבר היה תלוי בי, התכוונתי לאמץ את התדריך של הסוכנת. לבוא אטום וממוקד מטרה, לעשות את יחסי הציבור המחורבנים, לסמן וי וללכת הביתה. המקום האחרון שאני מתכנן להתרגש בו הוא אולפן טלוויזיה, אבל מצאתי את עצמי ברגע חשוף וישר. נדמה לי שדמעות הציפו את עיני, ובכל אופן הייתי נבוך ונרגש מאוד. עד היום יש בליבי המון כבוד וחיבה לאיש המיוחד הזה, שי גולדן. ממש באותו רגע שאלתי את עצמי האם אני במקומו הייתי מסוגל. הרי כולנו יודעים להיות לפעמים מנוולים וגסי רוח. זה קל כל כך. לפעמים גם די נעים. אבל יש בינינו יותר אנשים שמסוגלים לרוץ מרתון ברגלים יחפות מאשר כאלה שיקחו על עצמם את המשימה להודות, להביט ביושר בצד הלא מוצלח שלהם, ולהיות נכון לשאת באשמה כלשהי. ולא, אני לא מדבר על ההתנצלות של איילת שקד. 
תכל'ס, לבקש סליחה במפתיע, בלי שהתבקשת לכך, זה קצת כמו להציע נישואין במפתיע. הסיכוי להשפלה הוא די גבוה. בעולם של חשבונות קטנים אין מקום לחשבון נפש, ולכן אנשים שיודעים לסלוח, לבקש ולהיסלח, הם סוג של גיבורי על בעיני.
עברו מאז כמה שנים. אם לומר את האמת, אני לא זוכר מה היו המילים שפגעו בי. אבל בכל הנוגע לסליחה, הנה מגיע יום הכיפורים, ודווקא הזיכרון הזה – אולפן טלוויזיה, גולדן, דמעות פתאום- מצליח להבהיר לי למה התרבות היהודית לדורותיה, מאמינה בכל לב שסליחה היא אחד הדברים הקדושים ביותר בחיינו. 
**
בשבוע שעבר הזכרתי כאן לרגע את הכניסה המרתקת של מנהגי ה"סליחות" לתרבות הישראלית הכללית. ציינתי לתומי את סיורי הסליחות, והנה יום לאחר מכן נתקלתי בידיעה על רבנים חשובים שיצאו בגינוי חריף כלפי "מופעי הסליחות". כן גם זאת תופעה שהולכת ומשתרשת כבר כמה שנים. בימים שסביב ראש השנה, אפשר לראות ברחבי הארץ לא מעט מודעות על מופעי סליחות בהרכבים שונים. ויש גם קונצרטים גדולים. ממש גדולים, עם תזמורות של עשרות נגנים וזמרים מפורסמים ועולים על הבמה שרים "עננו" "יה שמע אביוניך" או "בזוכרי על משכבי", מול קהל אלפים נרגש שמצטרף בקולי קולות.
האם הגינוי הרבני הפתיע אותי? לצערי לא באמת. אנשים טובים שאלו האם מבחינה הלכתית, מותר להם להגיע למופע כזה כשהם בשנת-אבל. תשובת הרבנים היתה זועפת וחד משמעית. בלי שום קשר למנהגי האבלות, הם  טענו שקונצרטים מוסיקליים של פיוטי סליחות הם דבר פסול ומגונה. הם לא חסכו בדימויים קשים והיו להם גם טענות שאי אפשר לפסול על הסף. הם טענו, למשל, שסליחה היא לא בידור ולא חגיגה. ואין צורך להיות מומחה להלכה כדי להסכים שיש משהו בטענה. אבל יותר ממה שהפריעו לי המילים הקשות, הצטערתי מן המילים שלא הופיעו שם בתשובה ההלכתית. לא היתה שם מילה אחת טובה על עם ישראל. ימים נוראים. סתיו יהודי בארץ אבותיו. אלפי אנשים עומדים באמפי תיאטרון, בפארק או בבריכת הסולטן, קורעים את השמיים במילים כמו "חטאנו לפניך רחם עלינו" או "עננו, העונה בעת צרה!" ולכבוד הרבנים אין מילה טובה אחת קטנה לומר על כל זה?  סתם, כדי להשמיע מעט סניגוריה על עם ישראל – עיקרון שפעם לפני שנים היה לו משקל מסוים גם בהלכה. לא שמץ של פירגון או נסיון לשרטט תמונה מעט יותר מורכבת. רק גינוי ושלילה. כמעט אוטומטיים. מה שמהווה גם תזכורת נוקבת מדוע יותר ויותר ישראלים מאמינים ושומרי מצוות משתדלים לשאול כמה שפחות שאלות הלכתיות. לא כי הם מזלזלים או פורקי עול, אלא כי הם מעדיפים שלא לעשות שקר בנפשם. 
האם פסק ההלכה והגינוי החריף עומדים לשים קץ לתופעת מופעי הסליחות? לא הייתי מהמר על כך. אבל בפירוש אשמח לשמוע תגובות אחרות מצדם של רבנים אחרים.

זה הזמן לסלוח

22.09.30 | ה' בתשרי תשפג
הופעה שלי באולפן טלוויזיה, מול מגיש שבעבר פגע בי מאוד - אבל ידע גם להתנצל - לימדה אותי המון על
היכולת האנושית הכי רגישה שיש וגם: מה יש לרבנים נגד "מופעי הסליחות" המוזיקליים?
תדמיות הן עניין חמקמק. כבר שנים מתרחשת בירושלים תופעה תרבותית מרתקת שנקראת "סיורי סליחות". מדובר בסיורים פופולריים ביותר, שתרמו בין היתר לעיצוב חיי הלילה של שוק מחנה יהודה, ומביאים לירושלים עשרות אוטובוסים של מטיילים מדי לילה. אפשר לשאול מה הקשר בין סיור לבין סליחות? ואפילו לתהות מה ההסבר לכך שגם בימים של פלגנות וחשדנות הדדית, המוני חילונים מכל הארץ מוכנים להסתובב באמצע הלילה בעקבות רגעים קטנים, ולא מפוארים במיוחד, של מסורת עממית. גם אני, שסיורי סליחות היו חלק נכבד מחיי, מתקשה להסביר לעצמי את התופעה. אבל עם העובדות לא נתווכח: יש סוג מסוים של יהדות שמצליחה לעורר חיבה והזדהות למרות שהיא דתית. והסוג הזה קשור איכשהו לסליחות. לבתי הכנסת הקטנים של ירושלים. למילים ומנגינות מסוימות, ובעיקר לתדמית אחת, ותיקה כל כך עד שאיש כמעט לא שואל על מה היא מבוססת וכמה היא עדיין תקפה: תדמית היהדות הספרדית המתונה ומאירת הפנים.
לתדמיות יכול להיות משקל פוליטי או כלכלי. יעדי תיירות בכל העולם אוהבים לטפח תדמיות מהסוג שקורץ למבקרים. אנשים נוסעים כדי לראות מקומות "פראיים" "מכושפים" או "ציוריים", ולא מעט ילידים ביבשות אחרות נאלצים לכבות את הטלוויזיה, להוריד חולצה, למרוח משהו על הפנים ולחבוש לראשם כתר נוצות, כי הגיעה קבוצת מטיילים. אוכלוסיות אחרות דווקא סובלות מהתדמית שדבקה בהן וגם הן לא יחסכו מאמץ, כדי להיפטר ממנה. היהדות הספרדית-מזרחית מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם התדמית הסימפתית שלה. בהכללה, התדמית הזאת הסבה לה חיבה מהצד החילוני של החברה, שאוהב את "בוסתן ספרדי" ואת היהדות של משפחת בנאי. מצד שני, אותה תדמית הביאה עליה גלים של בוז אינסופי מהצד החרדי של המפה. אלו שעבורם "יהדות במאור פנים" הוא כיסוי מנומס לפולקלור זול וריק. יהדות לחובבנים.
לפני כחודש הלך לעולמו הרב  שלום כהן זצ"ל, מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס. הרב כהן היה איש תורה עתיר זכויות שהעמיד תלמידים הרבה, ועיתונאים רבים, דתיים וחילוניים, ציינו את שלל המעלות והשבחים שיש לומר במעמד זה. אבל בין השורות ריחף שמץ של מבוכה, מכיוון שאיש מהם לא ידע להוסיף שום דבר אישי לזכרו ואת ציטוטיו המפורסמים מוטב היה לשכוח. אפשר בכל זאת לציין שבחירתה של ש"ס להציב בראשה דמות חמורת סבר כל כך, שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין אותה מחייכת, לא יכולה להיות מקרית. הדבר נראה כמו ניסיון מודע להדוף אחת ולתמיד את התדמית העתיקה של יהדות מלבבת, ולנתץ את הקביעה "ספרדי =מתון". קביעה שהיא נכס מצד ישראל הכללית, וכתם מצד העולם החרדי. אם זו אכן בחירה מודעת לצבור יותר נקודות חרדיות, על חשבון הסימפתיה הישראלית, זה מעורר הרהור או שניים. 
***
בקרב אנשים שנולדו במקום מסוים, יש שיח פנימי של שותפי סוד שניצת ברגע המפגש. אתה פוגש אדם זר. מתברר שגם הוא מאותה שכונה, גם אם בפער של שנים, ותוך רגע עולות אותן שאלות. "זוכר את הזקנה המקללת?", "גם אתם הלכתם לפלאפל של הגידם?". אני אוהב להיות עד מהצד למפגשים כאלה בין חיפאים, או יוצאי קיבוץ. לא תמיד אני מבין על מה הם מדברים, אבל לגמרי מתחבר. בנוגע לעיר הולדתי, למדתי עם הזמן, שברוב המפגשים עם  יוצאי בת ים בסביבות שנות ה-70, עולה השאלה על בית הכנסת המופלא "מרום ישראל". המקום המוסיקלי, רב ההוד, והקרוב ביותר למושג "בית מקדש" שהיכרנו בילדותנו. אני יודע בדיוק מה אומרים על בת ים. גם אני מתבדח על כך לעתים. אבל תעזבו אתכם מתוויות של סטנדאפיסטים, בת ים של "מרום ישראל" היתה קלאסה יחידה במינה. 
דודי, הרב משה לוי זצ"ל, היה הרב הספרדי הראשון של בת ים, והוא הביא אתו את הנוסח הירושלמי אל עיר החוף ואל בית הכנסת שניצח על הקמתו. עולים חדשים ממצרים הוסיפו מקהלת ילדים מעולה, עם מנצח והרמוניות, ואני מודה שלמרות שכבר ביקרתי במאות רבות של בתי כנסת, מעולם לא ראיתי פלא כזה - בית כנסת ספרדי עם מקהלה ומנצח, ועם תפקידים ברורים, ופינג פונג מדויק בין הקהל, המקהלה והחזן האדיר עזרא ברידס. הרגשות נעו בין צמרמורות של יראה ועונג, חיוכים ודמעות, וכל מי שביקר שם אפילו פעם אחת בראש השנה או יום כיפור, מצא את עצמו בכל מקום אליו הגיע מחפש שמץ מהטעם של "מרום ישראל", אך לשווא. כך הודו בפני כל הבת-ימים לשעבר שפגשתי. אין עוד דבר כזה. 
זאת היתה החוויה שלנו כשגרנו בקרית אונו. בת-ימים לשעבר, בנים לירושלמי לשעבר, שבימי שגרה שמחים לקבל את השבת בנוסח בני עקיבא, אבל עם פריחת החצבים כשהתקרבו חגי תשרי, אפשר היה לחוש את המתח באויר. לאן נלך? האם נמצא סוף סוף מקום שיהיה דומה מעט למקדש של בת-ים? ביררנו ותחקרנו לעומק, היינו מוכנים לצעוד למרחקים. לא חייבים מקהלה. בואו נהיה ריאליים. אבל לפחות שיהיה נוסח. שהחזן יידע לקרוא, למען ה'. או שלפחות לא יהיו מריבות, בלאגן או קטטות, לא עליכם. כך מצאנו את עצמנו מדי שנה קמים בשעה מוקדמת של בוקר ראש השנה ונודדים בעקבות שמועות שלחשו שכדאי לבדוק את "הצריף של התורכים" או "המניין של הבגדדים" שאומרים עליהם שיש שם משהו למביני עניין. פעם אחר פעם, שבנו הביתה מאוכזבים ומתגעגעים ל"מרום ישראל". לבת ים.   

**
בזמן האחרון אני משתדל לצמצם בדיבור פוליטי. אין טעם. כמו רבים אחרים, גם אני מרגיש שהלבבות לא פנויים בכלל להקשבה או לדעה  מורכבת. כל ביקורת נקודתית מואשמת בהסתה, והכל הולך מייד למקום המר והצועק של "הלנו אתה אם לצרינו".
ובכל זאת לא תמיד אפשר לשתוק. בכמה הזדמנויות נשמעה טענה כאילו כל ביקורת כלפי תרבות הדיבור של ח"כים מסוימים, היא לא רק ניסיון להשתקה פוליטית, אלא אף "התגזענות". בבסיס הטענה מסתתרות מספר הנחות בעייתיות. אחת מהן היא שדיבור צעקני, קצר רוח, תוקפני ומאיים, הוא מאפיין עדתי שיש להתגאות בו, או לפחות לקבל כהתנהגות נורמטיבית בעדות ישראל השונות. במילים אחרות, חייב אדם להיות אשכנזי מתנשא, גזעני וחי-בסרט כדי לחשוב ששיקול דעת ודיבור מתון, הם תכונות ראויות למנהיג. זכותם של אנשים טובים להחזיק בעמדה הזאת, אבל זה לא פוטר אותי מלומר שהיא לא רק מוטעית, אלא שדווקא בה יש אבק של גזענות. למען הסר ספק: 
אישי ציבור, גדולי תורה ומנהיגים בעדות ישראל השונות, כולל מרוקו, לא נהגו לנופף בידיים, לאיים ולזלזל בגסות. 
המשפט "דברי חכמים בנחת נשמעים" לא תורגם מיידיש, ותכונות כמו שנינות, פקחות עמוקה, הקשבה ואירוניה דקה אינן המצאה אשכנזית או שמאלנית. הן זכו, בצדק, להערכה רבה בכל מקום שבו בני אדם נהגו לדבר. 
דודי אמסלם או מירי רגב אינם "מרוקאים" או "אותנטיים" יותר, מהשרה מרב כהן, נניח. 
ראש השב"כ מודאג מהרטוריקה האלימה בישראל לא מכיוון שהיא מקרינה כוחנות מוגזמת, אלא מפני שהיא משדרת חולשה איומה.
שנה טובה יותר לכולנו

סליחה רגע

כז' באלול תשפ"ב 23.9.22
יש יהדות דתית שמצליחה לעורר תמיד הזדהות וחיבה, ואיכשהו זה קשור לסיורי הסליחות ולתדמית של
"הספרדים הסימפטיים ומאירי העיניים" וגם: זיכרונות מ"בית המקדש" בבת ים, ומי מתגזען בפוליטיקה
יום אחד, מזמן מזמן, כשהיינו תלמידי י"א, הגיעה אלינו הזמנה לאירוע שהוגדר "פגישת גרעין". נאמר שם שחבורה של חניכי תנועת הנוער שלנו, מתחילה להתגבש במטרה לצאת ביחד לשירות בנח"ל. ההצעה קרצה לי. אהבתי את השירים של להקת הנח"ל. המילה "היאחזות" הילכה קסם. הייתי בן של נחלאי גאה. ובעיקר, לא היה לי שום רעיון אחר לקראת השירות הצבאי.
כך קרה שהגענו ערב אחד לדירה נחמדה בנתניה. היו שם חבר'ה שלא היכרתי. רובם נראו לי בסדר, חלק היו מצחיקים. הבנות היו רציניות יותר, וכמה מהן ממש יפות. אני לא זוכר על מה שוחחנו שם ולאן זה התגלגל, אבל בלי שנרגיש חלפו מאז ארבעים שנה וקצת יותר, והחבר'ה האלה הם המשפחה השנייה שלי. היינו ביחד בקיבוץ ובצבא. לא תמיד הסכמנו עם הרעיון המוזר של מגל וחרב. אבל רעינו כבשים בהיאחזות "מצפה נטופה" בגליל, ושירתנו בגדוד הנח"ל המוצנח בלבנון. קראנו זה לזה "בנגה" ו"בתגה" [קיצור של בן ובת גרעין]. חלק מאיתנו, כמוני, נשארו שנים בקיבוץ. הרוב הסתלקו לדרכם ביום השחרור. אבל עד היום אנחנו חברים. כשמישהו מאיתנו צריך עזרה, עידוד או עצה טובה, הוא יתקשר מן הסתם לאיזה בנגה. או בתגה. במקרים רבים הוא יעשה את זה לפני שהוא יפנה לאחים שלו. לא מזמן נפגשנו כמו שאנחנו עושים פעם בחצי שנה. כמובן שחזרנו על אותן בדיחות ושרנו את אותם שירים. פה ושם מישהו השוויץ בקילוגרמים שהשיל, או בתמונות של הנכדים. אבל כולנו הודינו שאי אפשר היה להעלות על הדעת, אי-אז כשרק יצאנו לדרך, שלא נקים יישוב חדש, אבל נקים לעצמנו משפחה. לכל החיים. רק בלי הדרמות המשפחתיות. יש בינינו דתיים וחילונים, נשואים וגרושים. מצביעי ימין ושמאל. אף אחד לא עזב את הארץ. ותקשיבו לזה: כולנו למדנו עם השנים לאהוב זה את זה יותר ממה שחיבבנו אז, כשהיינו בקיבוץ או בצבא. מישהו זרק שחבל שהילדים שלנו לא הקימו גרעין. וכולם הסכימו שהיה יכול להיות נחמד אילו לכל אזרח במדינה היו קצת פחות חברים ברשת, פחות קבוצות ווטסאפ, ובמקומם איזה גרעין נח"ל שהולך איתך שנים ארוכות עד שאין לך ברירה אלא להבין ולאהוב את אלו שקולטים ואוהבים אותך יותר מכל אחד אחר.  
**
בבוקר ט באב התלבטתי קשות מה ללבוש. מצד אחד, הייתי אמור להגיע לאירוע בבית הנשיא, ואפילו לעלות על הבמה. אין מצב שאגיע כמו שלומפר, או כמו שאימא שלי נהגה לומר בבוז-"כמו קלושאר". מצד שני- ט באב. יום האבל על כך שאבותינו לא הצליחו להקים גרעין. חלק ממנהגי האבל הפוטוגניים, עוסקים בדיוק בניסיון להיראות כמו מישהו שמזניח את עצמו מרוב יגון. תשלובת של זיפים, נעלי בד מרופטות, ומחסור בקפאין – עושה את העבודה. אבל בית הנשיא! אכן דילמה. וכך התגלגלו בראשי הרהורים והרהורים שכנגד. על הזכות שנפלה בחלקנו להתלבט בכלל. כי אמנם הבית נחרב אי אז, אבל ירושלים בנויה כמו שמעולם לא היתה בנויה. ואמנם אין מלך אבל יש ממלכתיות, ואם אין את בית הבחירה אז יש את בית הנבחרים, בתי המשפט ובית הנשיא, וגם כמה בתי קפה לא רעים. ובאמת לא הייתי מתנגד לאסוף הפוך חזק  לדרך. אבל טיטוס...והשנאת חינם... יימח שמם. ותוך כדי שאני מעביר יד על זיפי חודש אב המסורתיים, שמעניקים לי את המראה המלבב של יעד לגיטימי לסיכול ממוקד, נזכרתי שהנשיא הרצוג עצמו עשה השנה יחסי ציבור בינלאומיים ולא רעים בכלל לזקן האבל היהודי. ובכלל בשנים האחרונות זיפים זה לגמרי לגיטימי. כך הלכתי בסופו של דבר על דרך האמצע הנחלאווית. זיפים ונעלי בד ובאמצע בגדים מגוהצים. מי אמר שמשהו יכול להיות פשוט בחיים האלה?!
כבר הפסקתי לספור כמה שנים אני עושה את זה. משתתף באירועים המודאגים של ט' באב. אירועים קטנים או גדולים, תמיד בנוכחות בני נוער רבים. שיחות שמתמקדות פחות בעבר הרחוק, בית ראשון או שני, ויותר בבית שלנו, "השלישי". החשש הנצחי שמא לא השתנינו. שלא למדנו כלום. שיש איזה דפקט בראש היהודי, באג הרסני במערכת ההפעלה, שלא מאפשר לנו להחזיק את מה שבעמים אחרים הוא כמעט טריוויאלי. באג, שגם משכיח מאיתנו מהר מדי, את מה שלוקח לנו נצח וחצי כדי להבין. לאורך השנים גיליתי שחלק מהדוברים החביבים שישבו לצדי על במות ההידברות הטיפו לדבר אחד, ועשו בפועל את ההפך הגמור. עם הזמן פיתחתי יחס חשדני לדיבורים מתוקים וריקים על אחדות ו"אהבת חינם" [מה זה בכלל?] והתחלתי לשאול אנשים על מה הם עצמם מוכנים לוותר, על איזה עיקרון שקדוש להם הם מוכנים למחול למען שלום הבית השלישי, ולקחת לפחות צעד לאחור. היה זה יוסי בנאי שנהג לצטט את דברי אמו, שבכל פעם שיהודי אומר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" הוא נוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור. 
הנשיא יצחק הרצוג חזר והביע דאגה ממערכת הבחירות המתקרבת. אני לא חושב שמישהו באולם חלק על דבריו שבחירות מחדדות אצלנו לא רק את חילוקי הדעות, אלא גם מעוררות שנאות ישנות. נכון, גם משטרים דמוקרטיים מבוססים משלנו, ובעלי מסורת פרלמנטרית מפוארת, סובלים בזמן האחרון מחוסר יציבות, ובעיקר מנטייה לשלול את עצם הלגיטימיות של היריב, לסתום לו את הפה או להעלים אותו מהשטח. אומרים שזה הרשתות. הניכור של דור המסכים. אבל מי שמעוניין להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד, אז סבבה ושיבושם לו. אבל בינתיים יש לי הצעה שכמובן לא תתקבל לעולם, אבל את דמיוני היא כבר מצליחה לגרות.
ובכן, הצעתי מתבססת על המחשבה שמותר לנו, כמדינת ישראל, להיות קצת שונים משאר העולם. ממילא אנחנו לא כל כך מצליחים לחשוב בתוך הקופסא, אז אולי כדאי להתמסר לחשיבה מחוץ לה. אני מתכבד להציע שבמערכת הבחירות הקרובה, כל מצביע יצטרך לשלשל לקלפי שני פתקים. האחד מהם [רקע לבן?] למפלגה שתייצג את דעותי ואת תפיסת עולמי. על הפתק השני [רקע תכלכל?]: מי הנציג שהייתי רוצה שייצג את הדעות ותפיסות העולם שאני לגמרי לא מסכים איתן.  המשקל של הפתק התכלכל יהיה כשליש או רבע ממשקלו של הפתק העיקרי, אך מעטפה שיהיה בה פתק אחד, תיפסל. כן תיפסל מעטפה ששני הפתקים שבתוכה אינם מנוגדים זה לזה. כך, למשל, כל מצביע ימין יתבקש לבחור איזו ממפלגות השמאל הוא היה מעדיף לראות בכנסת: את מרץ, העבודה או המשותפת. כל מצביע ליברמן יכריע בין שס, החסידים או הליטאים. וכן הלאה.
בשיטת הבחירות המוזרה הזאת, כל נבחר ציבור, גם משולי האופוזיציה, יידע שהוא עובד גם אצל אלו שלא מאמינים בדרכו. הוא לא צריך, כמובן לעשות שקר בנפשו, להתחנף או לייצג אותם, אבל בוודאי שלא משתלם לו להסית נגדם או לשלול את עצם הלגיטימיות שלהם. יתכן שגם המצביעים עצמם, יצטרכו לחשוב מחדש. 
ההצעה, אני מודה, מעט בוסרית ומאוד הזויה. היא בחיתוליה כמובן, והצוות המשפטי [שאין לי] כבר עמל על הגרסה המפורטת יותר. אבל אם לומר את האמת, עדיין לא שמעתי הצעה פחות גרועה ממנה.

פתק כפול

טו' באב תשפ"ב 12.8.22
יום אחד, מזמן מזמן, כשהיינו תלמידי י"א, הגיעה אלינו הזמנה לאירוע שהוגדר "פגישת גרעין". נאמר שם שחבורה של חניכי תנועת הנוער שלנו, מתחילה להתגבש במטרה לצאת ביחד לשירות בנח"ל. ההצעה קרצה לי. אהבתי את השירים של להקת הנח"ל. המילה "היאחזות" הילכה קסם. הייתי בן של נחלאי גאה. ובעיקר, לא היה לי שום רעיון אחר לקראת השירות הצבאי.
כך קרה שהגענו ערב אחד לדירה נחמדה בנתניה. היו שם חבר'ה שלא היכרתי. רובם נראו לי בסדר, חלק היו מצחיקים. הבנות היו רציניות יותר, וכמה מהן ממש יפות. אני לא זוכר על מה שוחחנו שם ולאן זה התגלגל, אבל בלי שנרגיש חלפו מאז ארבעים שנה וקצת יותר, והחבר'ה האלה הם המשפחה השנייה שלי. היינו ביחד בקיבוץ ובצבא. לא תמיד הסכמנו עם הרעיון המוזר של מגל וחרב. אבל רעינו כבשים בהיאחזות "מצפה נטופה" בגליל, ושירתנו בגדוד הנח"ל המוצנח בלבנון. קראנו זה לזה "בנגה" ו"בתגה" [קיצור של בן ובת גרעין]. חלק מאיתנו, כמוני, נשארו שנים בקיבוץ. הרוב הסתלקו לדרכם ביום השחרור. אבל עד היום אנחנו חברים. כשמישהו מאיתנו צריך עזרה, עידוד או עצה טובה, הוא יתקשר מן הסתם לאיזה בנגה. או בתגה. במקרים רבים הוא יעשה את זה לפני שהוא יפנה לאחים שלו. לא מזמן נפגשנו כמו שאנחנו עושים פעם בחצי שנה. כמובן שחזרנו על אותן בדיחות ושרנו את אותם שירים. פה ושם מישהו השוויץ בקילוגרמים שהשיל, או בתמונות של הנכדים. אבל כולנו הודינו שאי אפשר היה להעלות על הדעת, אי-אז כשרק יצאנו לדרך, שלא נקים יישוב חדש, אבל נקים לעצמנו משפחה. לכל החיים. רק בלי הדרמות המשפחתיות. יש בינינו דתיים וחילונים, נשואים וגרושים. מצביעי ימין ושמאל. אף אחד לא עזב את הארץ. ותקשיבו לזה: כולנו למדנו עם השנים לאהוב זה את זה יותר ממה שחיבבנו אז, כשהיינו בקיבוץ או בצבא. מישהו זרק שחבל שהילדים שלנו לא הקימו גרעין. וכולם הסכימו שהיה יכול להיות נחמד אילו לכל אזרח במדינה היו קצת פחות חברים ברשת, פחות קבוצות ווטסאפ, ובמקומם איזה גרעין נח"ל שהולך איתך שנים ארוכות עד שאין לך ברירה אלא להבין ולאהוב את אלו שקולטים ואוהבים אותך יותר מכל אחד אחר.
**
בבוקר ט באב התלבטתי קשות מה ללבוש. מצד אחד, הייתי אמור להגיע לאירוע בבית הנשיא, ואפילו לעלות על הבמה. אין מצב שאגיע כמו שלומפר, או כמו שאימא שלי נהגה לומר בבוז-"כמו קלושאר". מצד שני- ט באב. יום האבל על כך שאבותינו לא הצליחו להקים גרעין. חלק ממנהגי האבל הפוטוגניים, עוסקים בדיוק בניסיון להיראות כמו מישהו שמזניח את עצמו מרוב יגון. תשלובת של זיפים, נעלי בד מרופטות, ומחסור בקפאין – עושה את העבודה. אבל בית הנשיא! אכן דילמה. וכך התגלגלו בראשי הרהורים והרהורים שכנגד. על הזכות שנפלה בחלקנו להתלבט בכלל. כי אמנם הבית נחרב אי אז, אבל ירושלים בנויה כמו שמעולם לא היתה בנויה. ואמנם אין מלך אבל יש ממלכתיות, ואם אין את בית הבחירה אז יש את בית הנבחרים, בתי המשפט ובית הנשיא, וגם כמה בתי קפה לא רעים. ובאמת לא הייתי מתנגד לאסוף הפוך חזק לדרך. אבל טיטוס...והשנאת חינם... יימח שמם. ותוך כדי שאני מעביר יד על זיפי חודש אב המסורתיים, שמעניקים לי את המראה המלבב של יעד לגיטימי לסיכול ממוקד, נזכרתי שהנשיא הרצוג עצמו עשה השנה יחסי ציבור בינלאומיים ולא רעים בכלל לזקן האבל היהודי. ובכלל בשנים האחרונות זיפים זה לגמרי לגיטימי. כך הלכתי בסופו של דבר על דרך האמצע הנחלאווית. זיפים ונעלי בד ובאמצע בגדים מגוהצים. מי אמר שמשהו יכול להיות פשוט בחיים האלה?!
כבר הפסקתי לספור כמה שנים אני עושה את זה. משתתף באירועים המודאגים של ט' באב. אירועים קטנים או גדולים, תמיד בנוכחות בני נוער רבים. שיחות שמתמקדות פחות בעבר הרחוק, בית ראשון או שני, ויותר בבית שלנו, "השלישי". החשש הנצחי שמא לא השתנינו. שלא למדנו כלום. שיש איזה דפקט בראש היהודי, באג הרסני במערכת ההפעלה, שלא מאפשר לנו להחזיק את מה שבעמים אחרים הוא כמעט טריוויאלי. באג, שגם משכיח מאיתנו מהר מדי, את מה שלוקח לנו נצח וחצי כדי להבין. לאורך השנים גיליתי שחלק מהדוברים החביבים שישבו לצדי על במות ההידברות הטיפו לדבר אחד, ועשו בפועל את ההפך הגמור. עם הזמן פיתחתי יחס חשדני לדיבורים מתוקים וריקים על אחדות ו"אהבת חינם" [מה זה בכלל?] והתחלתי לשאול אנשים על מה הם עצמם מוכנים לוותר, על איזה עיקרון שקדוש להם הם מוכנים למחול למען שלום הבית השלישי, ולקחת לפחות צעד לאחור. היה זה יוסי בנאי שנהג לצטט את דברי אמו, שבכל פעם שיהודי אומר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" הוא נוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור.
הנשיא יצחק הרצוג חזר והביע דאגה ממערכת הבחירות המתקרבת. אני לא חושב שמישהו באולם חלק על דבריו שבחירות מחדדות אצלנו לא רק את חילוקי הדעות, אלא גם מעוררות שנאות ישנות. נכון, גם משטרים דמוקרטיים מבוססים משלנו, ובעלי מסורת פרלמנטרית מפוארת, סובלים בזמן האחרון מחוסר יציבות, ובעיקר מנטייה לשלול את עצם הלגיטימיות של היריב, לסתום לו את הפה או להעלים אותו מהשטח. אומרים שזה הרשתות. הניכור של דור המסכים. אבל מי שמעוניין להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד, אז סבבה ושיבושם לו. אבל בינתיים יש לי הצעה שכמובן לא תתקבל לעולם, אבל את דמיוני היא כבר מצליחה לגרות.
ובכן, הצעתי מתבססת על המחשבה שמותר לנו, כמדינת ישראל, להיות קצת שונים משאר העולם. ממילא אנחנו לא כל כך מצליחים לחשוב בתוך הקופסא, אז אולי כדאי להתמסר לחשיבה מחוץ לה. אני מתכבד להציע שבמערכת הבחירות הקרובה, כל מצביע יצטרך לשלשל לקלפי שני פתקים. האחד מהם [רקע לבן?] למפלגה שתייצג את דעותי ואת תפיסת עולמי. על הפתק השני [רקע תכלכל?]: מי הנציג שהייתי רוצה שייצג את הדעות ותפיסות העולם שאני לגמרי לא מסכים איתן. המשקל של הפתק התכלכל יהיה כשליש או רבע ממשקלו של הפתק העיקרי, אך מעטפה שיהיה בה פתק אחד, תיפסל. כן תיפסל מעטפה ששני הפתקים שבתוכה אינם מנוגדים זה לזה. כך, למשל, כל מצביע ימין יתבקש לבחור איזו ממפלגות השמאל הוא היה מעדיף לראות בכנסת: את מרץ, העבודה או המשותפת. כל מצביע ליברמן יכריע בין שס, החסידים או הליטאים. וכן הלאה.
בשיטת הבחירות המוזרה הזאת, כל נבחר ציבור, גם משולי האופוזיציה, יידע שהוא עובד גם אצל אלו שלא מאמינים בדרכו. הוא לא צריך, כמובן לעשות שקר בנפשו, להתחנף או לייצג אותם, אבל בוודאי שלא משתלם לו להסית נגדם או לשלול את עצם הלגיטימיות שלהם. יתכן שגם המצביעים עצמם, יצטרכו לחשוב מחדש.
ההצעה, אני מודה, מעט בוסרית ומאוד הזויה. היא בחיתוליה כמובן, והצוות המשפטי [שאין לי] כבר עמל על הגרסה המפורטת יותר. אבל אם לומר את האמת, עדיין לא שמעתי הצעה פחות גרועה ממנה.

בימים האחרונים מתנגנת לכולנו בראש השורה "זה היה בסוף הקיץ...", מה לעשות, מתגעגעים לצביקה... אבל אם נדבר גלויות, כולנו יודעים מה עושים בסוף הקיץ, והזוג האנונימי שבשיר- לא. די ברור שאין להם ילדים. אצלנו בסוף הקיץ אין "הם הביטו בעיניים". אצלנו בסוף הקיץ מטפסים על הקירות. מוצתה רשימת הרעיונות היצירתיים. על הכל כבר שמנו "וי" ונותרו עוד שבועיים למנאייכ. הילדים קלויי שמש, שבעים ורצוצי חוויות. מדי פעם מישהו זורק לחלל האוויר "בואו נארוז משהו ונלך לים" "רוצים גלידה?" "אבטיח?" ואף אחד לא  טורח אפילו להגיב. מתוך תסכול, אנחנו מנסים להיזכר לאן דחפנו את רשימות הציוד לשנת הלימודים. אולי פעם אחת לא נמתין לרגע האחרון? אולי ננצח את ההרגל, נכין הכל מראש, ולא נעמוד שעתיים בתור, לצד אנשים שנראים כאילו הם בילו את כל הקיץ בקטטות המוניות בבתי מלון ושדות תעופה- זה לא סימן של כסא כתר על המצח שלך?!- רק כדי לגלות שלא נשאר מחק, שלא לדבר על "ערבית למתחילים".
ואז מתחיל אצלי מין שיטפון רגשי. בליל הריחות שעולה מילקוט בית ספר פתוח, (שאף אחד כבר לא קורא לו ילקוט) זורק אותי לשלל חוויות ומחשבות. יש ביניהם את כל הטוב והרע, המר והמתוק של זכרונות בית הספר. חלק מהם אני מאחל לילדיי, ולעתים אפילו חרד שמא כבר אי אפשר למצוא כמותם. חלק מהם השאיר בי צלקות כאלה, שאני אעשה הכל כדי למנוע אותם מיקיריי. 
לאחרונה, למשל אני חושב לא מעט על המורה להיסטוריה. 
המורה להיסטוריה היה אחד המורים הכי מבוגרים שלנו. לפעמים חשבנו שזה מה שסידר לו את התפקיד. הוא היה עומד מולנו בחולצת משבצות נצחית, נשען קלות על השולחן, ומקריא בסבלנות מערכי שיעור עתיקים מתוך צרור דפי פוליו צהובים וקמוטי-פינות שקצת רעדו לו באצבעות. הכל נראה לנו היסטוריה רחוקה – החולצה, הדפים, המורה עצמו. הוא לא הסיר את מבטו מהדפים. לא טרח לבדוק אם אנחנו עדיין שם והאם נותר בנו דופק. מעולם לא ניסה להיאבק במונוטוניות. כותרות רדפו תאריכים. תאריכים נצמדו לכותרות. לא היה לנו סיכוי. הכל התערבל לכדי שיר ערש שיכול להביס ממלכות ולהרדים פילים. פיאודלים וויזיגותים ופקידי הברון. וועדות, הסכמים ומהפיכות. הכל התערבל לכדי עיסה לא ברורה שזכתה מאיתנו לכינוי המתבקש "המאגנה חארטה". זה לא שהשתעממנו. פשוט לא הצלחנו להתעורר אפילו עם צלצול ההפסקה.  
יום אחד זה קרה. המורה להיסטוריה פשוט הניח את הדפים על השולחן, נשא את עיניו והביט בנו. תדהמה עמדה באוויר. מה יקרה עכשיו? היו לו עיניים טובות, שמנו לב. שתיקה קצרה עמדה באוויר ואז הוא פתח, כמעט התנצל, שבכל הנוגע לנושא השיעור שלנו היום, יש לו חוויה אישית. הוא לגמרי חלק מהסיפור. היום חברים, נלמד על ההעפלה. העלייה הבלתי ליגאלית. הוא סיפר שנפלה בחלקו הזכות להיות חלק מהבחורים והבחורות שעזרו למעפילים, שרידי יהדות אירופה, לעשות את הדרך מהסירות אל החוף. הוא תיאר לילה קשה. עתלית. אישה כבדה. היא פחדה מהגלים, והיא פחדה שיעצרו אותם בחוף. היא לא ידעה לשחות, ולא ידעה עברית. הוא היה צריך להרגיע אותה, וגם קצת לשאת אותה על הידיים כמו כלה או תינוקת. ואנחנו אפילו לא גיחכנו. אף אחד לא העיר הערה מטופשת ולא צעק "סחתין עליך". כולנו ישבנו פעורי פה. הוא סיפר ואנחנו הרגשנו את מי הים. את הדריכות ואת הלילה. את כובד האחריות, ואת הכעס על כך שהצלת חייהם של שרידי שואה הוגדרה כפעולה עבריינית. זה היה שיעור ההיסטוריה הראשון בחיינו. כי בפעם הראשונה, המורה הניח בצד את הדפים ואת התאריכים, הביט בעיניים וסיפר לנו סיפור אישי. אני מקווה שהוא ידע שלפחות לכמה תלמידים בכיתה, הוא שינה את החיים, ואת מה שאנחנו חושבים על חינוך, על סיפור, ועל הקשר ביניהם. 
**
מוזר לכתוב על חינוך בימים שבהם הדור שלי נפרד משתי דמויות אדירות שהשפיעו על חייו באופן שבאותם ימים נחשב בלתי-חינוכי. בימים האחרונים, שמעתי דבר דומה מהרבה חברים. כולם הופתעו מעוצמת העצב שחשו עם מותם של צביקה פיק ואוליביה ניוטון ג'ון. האחד שכנע שאפשר להיות גדול מהחיים ובלתי נגיש גם אם אתה מפה וקוראים לך צביקה, השנייה נטעה בנו את התחושה ההפוכה. שגם לכוכבי העל של הוליווד יש מספר טלפון. 
היינו תלמידי ישיבה תיכונית וקולנוע היה הפרי האסור. זה היה מוזר בעינינו, כי כולנו באנו מבתים שבהם קולנוע היה בילוי משפחתי לגיטימי, ולפתע התברר לנו שזה לא כל כך פשוט. יציאה לסרט מהישיבה היתה פעולה חשאית ומסוכנת. ברחנו מהפנימייה בקבוצות קטנות של שניים או שלושה. סודי סודות. חמקנו בחשיכה בין הפרדסים והרפתות של כפר הרא"ה לעבר כביש 4, שם ניסינו לעצור טרמפים לחדרה. מבחינתנו- עיר הקולנוע. הסיכון היה גדול. מי שנתפס היה עלול לעוף מהישיבה, ומי שעף אף פעם לא עף למעלה. אם סולקת מהישיבה המיוחסת, מצאת את עצמך במקרה הטוב באיזה תיכון פושטי. במקרה הגרוע – מושבת העונשין שנקראה -התיכון המקצועי. שם תלמד את מקומך החדש כצעיר שסרח. שם תלמד מקצועות כחולות צווארון: מסגרות, דפוס, או מכונאות רכב. 
לא היינו אניני קולנוע. בדרך כלל העדפנו סרטי פעולה קשוחים, שליפות צליפות ומרדפים. תכלס, רק בקופות גילינו איזה סרטים מקרינים הערב. אחרת, אין סיכוי שהייתי מוצא את עצמי מול סרט רומנטי ומוזיקלי, ללא גופות או אקדחים. בכל סיטואציה נורמלית הייתי מוותר וחוזר הביתה. אבל אחרי שכבר הצלחנו לחמוק, להסתכן ולהגיע לחדרה, לא היה מצב שלא נראה סרט. אפילו אם קוראים לו "גריז". אף אחד לא הודה בכך, אבל כולנו התאהבנו עד העצם באוליביה ניוטון ג'ון. בדרך לחדרה עדיין לא שמענו את השם הזה. אבל כשעשינו את הדרך חזרה בין הפרדסים, לא היה דבר יפה בעולם שלא התחרז עם אוליביה. אחסוך מכם את החלומות המביכים שבהם הזמנתי את אוליביה לקידוש אצל ההורים, צירפתי אותה לבני עקיבא, והיצצתי בה רוקדת במעגל "מצא חן במדבר" בסנדלים וחולצת תנועה, וכל זה עוד לפני שגילינו שהיא בכלל ממוצא יהודי. היא לא היתה סופיה לורן, ולא ליז טיילור. היא לא היתה התגלמות הפתיינות המצועפת, או גדולה מהחיים, "פאם פטאל" או דיווה. באופן די מוזר היא נראתה נגישה. אפשר היה לומר עליה מילים כמו "חמודה" או "מקסימה". אני שהתביישתי לדבר עם בנות מהשבט, חשבתי שזה לגמרי בר ביצוע, להציע לאוליביה שנלווה אותה הביתה בסוף הפעולה. ומה שהכי נגע בנו: בסרט היא התאהבה בדני המוסכניק וזה נראה סביר. היא אפילו אימצה תספורת "סיגי מהשכונה" רק למענו. ג'ון טראוולטה, שכולנו כינינו בצחוק "רון טרבלסי" נראה לנו כמו בחור שככל הנראה נתפס פעם כשהוא ברח לקולנוע ונזרק מהישיבה לאיזה בית ספר מקצועי ללמוד מכונאות. בסוף הסרט לא היה דבר בעולם שרצינו יותר מלהיתפס, להיזרק למקצועי, מגמת מכונאות, ולרקוד על מכסה מנוע של רכב שיצא מטיפול. כמו עם צביקה פיק ז"ל, גם הידיעה על מותה הציפה אותי בצער בלתי פדגוגי בעליל.

חינוך טוב: המורה ששינה לנו את החיים

כב' באב תשפ"ב 19.8.22
המורה עצר לפתע, הניח את דפיו על השולחן בצד, ועבר לדבר בגוף ראשון על חוויותיו מתקופת ההעפלה

זה היה רגע כיתתי קסום ומזוקק, שלימד אותנו יותר מכל על חינוך, סיפור ומה שביניהם