נסו רגע לא לצחוק, בבקשה. אני מנסה כאן לבצע תרגיל היפותטי, ודי חשוב שננסה לא לצחוק, או לבכות, בשלב הזה. ובכן, אני מזמין את כולנו לתהות, מה היה קורה אילו בשלב כלשהו היה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, פונה לציבור ואומר משהו כמו: אזרחי ישראל, כשלתי. כן כן. גם אחרים כשלו, ואין כל טעם להתווכח מחדליו של מי היו חמורים יותר. יש מספיק כישלון לכולם. אבל אין ספק שלי, כמנהיג, יש אחריות עליונה להצלחות כמו גם למחדלים. היו דברים שאילו הייתי עושה אחרת, המערכת כולה היתה מגיעה אחרת ל 7.10 . מוכנה יותר, וחזקה יותר. ההבנה הכואבת הזאת תלווה אותי עד סוף ימי. אחיי ואחיותיי, אני מקבל על עצמי בראש מורכן את האחריות לאסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה ומאז קום המדינה. לא, אני לא עומד להתפטר היום וגם לא מחר, יש דברים שחובה עלינו לתקן, יש משימות שחובה עלינו לבצע, ואני מאמין שהחובה הזאת מוטלת בראש ובראשונה עלי ולא אפרוש מתפקידי לפני שאסיים אותם." וכו'
אם שרדתם את הדברים ההיפותטיים הללו עד כאן, הנה השאלה: מה היה שלומנו כרגע אילו הדברים הללו היו נאמרים? מה היה נחסך מאיתנו? אכן, הרכב הממשלה, וגם העומד בראשה, היו נשארים בעינם וזהים לחלוטין למצב הנוכחי. אבל אפשר ומצבנו, בוודאי מצבנו החברתי, היה אחר לגמרי. בעיקר בכל הנוגע למתח הנפיץ שמנסר את חלל האוויר בישראל ומוציא רבים מאיתנו מן הדעת. בכלל, ניתן לשאול מה היה שלומנו אילו התרבות הפוליטית שלנו היתה מאפשרת דיבור כזה. פשוט דיבור. דיבור פשוט. בראש מורכן וקומה זקופה.
שוו בנפשכם חברי ממשלה שמתייצבים ומודים שאין להם מושג איך אפשר לשחרר את כל החטופים בהקדם. זה מדיר שינה מעיניהם, קורע את לבם, אבל בכנות, אין להם פטנט. האם יתכן שבעקבות הגישה הישרה הזאת פחות נבחרי ציבור היו מביישים את עצמם באמירות על כך ששחרור החטופים הוא לא הכי חשוב, והיו מגלים פחות בורות בכל הנוגע לשמות החטופים ופרטיהם?

עצם העלאת השאלה הזאת, בנקודת הזמן הנוכחית, נשמעת כמו רעיון הזוי ומופרך. כמה מופרך? בערך כמו הסבירות לכך שמנהיגי המפלגות החרדיות יתחילו לדבר ביושר על החובה להתגייס, בלי לגלוש לטיעונים שהם עצמם לא מאמינים בהם. רמת האמינות שמאפיינת היום אנשי ציבור ישראלים היא בערך הרמה שפגשנו באותו סרטון ויראלי שבו דובר המשטרה מתראיין מחוף הכרישים. "החוף סגור ומסוגר", הוא קבע "היחידים שתמצאו פה הם אנשי כוחות הביטחון" ואפילו לא חייך, כאשר כמה ברנשים בלתי בטחוניים בעליל שוטטו מאחורי כתפיו, פנצ'רו את דבריו, והפכו ידיעה טרגית לבדיחת רשת.
בסקרים שהתפרסמו לאחרונה עולה שרוב הציבור מאמין לרונן בר ולשבכ יותר מאשר לממשלה. לכאורה זאת תוצאה מוזרה. לא רק שהשבכ והעומד בראשו כשלו כישלון חרוץ ב 7.10, רוב הישראלים אינם תמימים. בדרך כלל אנחנו לא חושבים שאנשי ביטחון הם בהכרח אלופי העולם באמירת אמת. אז מה קורה פה? ובכן, רונן בר כן עשה את זה. הוא התייצב מול הציבור והודה שיש בעולם דברים, שאילו הוא באופן אישי היה עושה אחרת, אסון ה 7.10 היה נמנע. או לפחות נראה אחרת. מסתבר שבעיני ישראלים רבים, עצם ההודאה הזאת שווה הרבה. היא לא מוחקת כישלון מודיעיני או מבצעי, אבל היא התחלה של שיקום האמון.
**
מה שהחזיר אותי ביעף לתקופת ההתנתקות. באופן כללי המערכה הנוכחית בעזה מעוררת מחשבות רבות בנוגע להתנתקות ההיא. ובכן באותם ימים כואבים ישראל עשתה כמעט כל טעות אפשרית, ורובן היו קשורות איכשהו לחוסר יושר ואי אמירת אמת. וזה כולל את סירובו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון להסביר לציבור מה באמת גרם לו לשנות את דעתו בנוגע להתיישבות בגוש קטיף. למה, אם כן, הוא לא מחזיר את המנדט לציבור. ולמה למען ה', הפינוי חייב להתבצע בצורה חפוזה כל כך. והיה שם איזה רגע שבו חלמתי, שראש הממשלה דאז אריאל שרון, מכנס מסיבת עיתונאים. הוא תוקע מבט עצוב במצלמות, סוחב בעוז את הנשימה-נחירה המיוחדת לו, ומודיע לציבור שלנוכח המחיר הנורא שנגבה מהמשפחות והקהילות שמפעל חייהן נגדע, התכנסה משפחת שרון וקיבלה החלטה. הם יוותרו על 10% מן השטחים העצומים של חוות שקמים וימסרו אותם לצורך יישוב מחדש של מפוני קטיף. כאן פחות או יותר, הסתיים החלום. התעוררתי קשות. אבל לאחר מכן, לא יכולתי להפסיק ולחשוב, למה לא, באמת? למה לא?
**
כמעט בכל שנה אני משתתף בכנס המימונה באשדוד, ותמיד אני לומד שם משהו חדש, ולעתים גם מסעיר, שלא חשבתי עליו קודם. כנס המימונה הוא אירוע עיוני ואקדמי שעוסק בתרבות יהודי צפון אפריקה לפני ואחרי העלייה לישראל, ומוכיח שנה אחר שנה, שלא על המופלטה לבדה, יחיה האדם.
השנה התארח בכנס חוקר צעיר למדי ממרוקו בשם פרופ' ג'מאל בחמאד. זה לגמרי לא מובן מאליו שאקדמאי מוסלמי ממדינה ערבית מגיע להתארח בישראל בזמן המלחמה הנוכחית, אך הדברים שהוא נגע בהם היו מסקרנים עוד יותר. הוא דיבר על כך שצעירים רבים כבר מודעים לכך שיש למרוקו סיפור וזהות שקודמים לאסלאם ואפילו לערביות עצמה. עוד לפני שהגיעו המוסלמים למאגרב, כבר היו שם חיים יהודיים עשירים לצד התרבות המקומית הקדומה. באירופה קראו להם "ברברים". היהודים קוראים להם לעתים "שלוח'ים". אבל הם עצמם מעדיפים להציג את עצמם כ"אימאז'יען" או "אמאזיגים", כלומר בני חורין. הממסד הפוליטי המוסלמי התאמץ למחוק את המאפיינים הללו, אבל לא מעט מרוקאים צעירים גאים בשורשים המיוחדים הללו, ובעיקר במרכיב היהודי שלהם. החבר'ה האלה, כולל פרופ' בחמאד, הם עצמם מוסלמים, אך מתונים. והם רחוקים מלהזדהות עם מה שארגוני הטרור מציגים בעולם כשיא התפארת, הכבוד והתהילה המוסלמית. למען האמת, הם מתביישים בכך. כמה מתביישים? עד כדי לבוא לישראל, בשעת מלחמה, לחגוג את המימונה עם יהודים ציונים, ולצטט באוזנינו את מה שאומרים להם הזקנים שבמשפחה, שעדיין זוכרים. הם מציגים את מעבר היהודים לארץ ישראל ולמקומות אחרים כנטישה כואבת. מאז שעזבתם, הם אומרים, לקחתם איתכם את הברכה.
ואני מודה שבשעה שנשמעו הדברים על הבמה, שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאנחנו, בישראל, לא יודעים דבר על המהלכים הללו. איך יכול להיות שהעולם המוסלמי הענק, נתפס בעינינו עדיין כגוש חסר ניואנסים ובלתי משתנה. הנה, ממש בקצה הנגדי של אותו ים תיכון מתעוררת קבוצה דינאמית ונבונה שמדברת בגלוי על כך, שבכל הנוגע לכיבוש ולאימפריאליזם, האיסלאם הפוליטי הוא לאו דווקא הקורבן. אדרבא, פעמים רבות הוא דווקא הכובש. איך אנחנו לא יודעים על כך יותר?