השבוע קיבלה ישראל, לצד הבשורות המרות, מרסקות הלב, על רצח 6 יקירינו, גם שיעור פוקח עין שאפשר לקרוא לו "ובכן, כך עובדת קונספציה".
קונספציה, כשלעצמה, איננה דבר פסול. כדי לתכנן את חיינו, הפרטיים או הלאומיים, אנחנו חייבים להניח הנחות. לשער השערות. וכך אנחנו באמת עושים. אנחנו מניחים שמתי שהוא נצטרך להחליף מטבח, או לפחות דוד חשמלי, ושמים כסף בצד. רובנו מניחים שמחר לא תתרחש רעידת אדמה, למרות שזה תמיד עלול לקרות, וקובעים עם חברים בים. משערים, ובצדק, שזה לא סביר שהבנקים יקרסו מחר בבוקר. אנחנו באמת לא יכולים בלי איזשהן קונספציות, כי אי אפשר לכסות בו זמנית את כל האפשרויות וכל הסיכונים, וכמו שפסק מאיר אריאל: "טוב, אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות ששים וחמש מעלות" ואם הוא לא יכול, אז מי אנחנו?
הבעיה עם קונספציה היא הנטייה להתמכר לה. לקדש אותה ולהאמין באמיתותה הנצחית והמוחלטת. זה נעשה מסוכן עוד יותר, ברגע שבו הרחקנו לכת כל כך, שאנחנו מתייחסים אל כל מי שמעז להטיל ספק, או להציע קונספציה חליפית כאל בוגד. חתרן וגיס חמישי. או לפחות כהפרעה בלתי נסבלת לסדר הטוב. אלו הרגעים שבהם הקונספציה מפסיקה להיות כלי עבודה די יעיל והופכת למכשול מסוכן.
הנה כך קרו הדברים. היתה קונספציה שאמרה "רק לחץ צבאי יוביל לשחרור החטופים" ולחץ צבאי אכן היה. די להתבונן לרגע בתמונות שמגיעות מעזה. בעיי החורבות שהיו פעם חאן יונס או רפיח. מומחים אומרים שספק אם היה איזור שספג לחץ צבאי מאסיבי וממושך כל כך, מאז מלחמת העולם השנייה. שלא לדבר על החיסולים. הפגיעה המדויקת במפקדים בכירים, שהוכיחה עליונות מודיעינית ומבצעית, וגם נחישות ועוז רוח. אני לא חושב שבימים הראשונים בהם שמענו על "לחץ צבאי" מי מאיתנו העלה בדעתו כזאת מידה של לחץ.
והנה, ברגע האמת, התסריט לא התנהל על פי הנחות היסוד שלו. המחבלים הארורים ששמעו והרגישו כיצד הלחץ המפורסם מתקרב לפתחם – קולות זחלים, פיצוצים וצעדי רגלים - לא מיהרו להצהיר על רצונם בעסקה. הם לא ביקשו לממש את הנכסים האנושיים והיקרים שגזלו. הם ירו בהם בקור רוח ומטווח קצר. ומה שהיה אמור לקרות אצלנו, היה לפחות הודאה בכך שהקונספציה לא מושלמת. שהיא לא תמיד עובדת. אם בכלל. שהיא נחבטה ונסדקה, אם לא התנפצה לרסיסים. אבל מה שקרה למעשה, והפעם לנגד עינינו ממש, היה היאחזות מחודשת בקונספציה. היצמדות נואשת ומקודשת, שהיתה כרוכה – איך לא – בגינויו התקיף של השר גלנט שעדיין מרהיב עוז להטיל ספק באמת הנצחית. כרוניקה של אסון ידוע מראש.
כך, בעת ובעונה אחת, הוכיחה הממשלה שלא רק שהיא לא למדה דבר ממה שקרה במנהרות בסוף השבוע שעבר. היא גם לא למדה מ 7.10 מה קורה כשמקדשים קונספציות. כך זכינו, ואוי לה לאותה זכייה, לקבל הצצה חיה בזמן אמת למה שקורה שם במרומי קבלת ההחלטות, ברגע שבו הנחות היסוד סופגות חבטה. ולא פחות חשוב, במו עינינו ראינו מה קורה כאשר מישהו מעז להציע את ה"אפכא מסתברא". והוא מציע אותה מתוך דחיפות ואימה. ולא כי היום תורו לשחק את "האפכא מסתברא". ומה שקורה באותו רגע הוא שכולם קמים עליו להשתיקו. להכפישו ולהטרילו. זה המצב. כך קרה השבוע. כך קרה מן הסתם אינספור פעמים לקראת ה 7.10. אז מה הפלא שמעטים כל כך העזו להשמיע קול אחר? ומה הפלא שאלו שהשתיקו אותם, גם זכו לציון לשבח על גילוי הנאמנות.
ראש הממשלה נתניהו, אוהב להשיב למבקריו במילים "אתה משמח את סינוואר". כבר אמרתי מה אני חושב על הטענה הזאת, שלא מעטים זכו לספוג השנה, ודווקא מצד מי ששימח את סינוואר לאורך שנים. אבל מה שקרה כאן בשבוע האחרון, והוכיח שהממשלה הנוכחית לא למדה כלום, עלול להוות שלב חמור מדי בסולם "מי משמח את סינוואר". מה החולשה הזאת משדרת לעולם, ובעיקר לעולם העוין המבקש את נפשנו. לא בכדי יצאו המונים לרחובות. ישראלים טובים, אוהבי ארצם ועמם, שידעו בדיוק אלו האשמות יוטחו בהם על כך שהחליטו למחות ולהרים קול. הרי כל ההאשמות הציניות הללו המוכנות ומדוקלמות מראש, בוודאי לא ירתיעו את מי שרואה לאן מובילה אותנו הדרך הנוכחית.
**
זמן קצרצר אחרי שיצאה הבשורה, ווודאות איומה ירדה על שמותיהם האהובים של כרמל, אלמוג, עדן, אור, הירש, ואלכסנדר, כבר היו מי שידעו מי אשם במותם. הכל באשמת המחאה, קבע עיתונאי חרדי, ובעיקר בגלל הקריאה "בכל מחיר". זה מה שמעלה שוב ושוב את המחיר, ומרחיק כל אפשרות להסכם. הדברים הללו דחפו אותי לשני מהלכים. הראשון היה לעזוב את קבוצת העיתונאים שבה הגאון הזה מפזר את פניני חוכמתו. את נשימת הרווחה שלי אפשר היה לשמוע למרחקים. השני והמורכב יותר הוא להתמודד סוף סוף עם הטיעון הזה, שנעשה מאוד פופולרי. לא רק טוקבקיסטים מנסים לחגוג על המילים "בכל מחיר!!" גם שרי ממשלה בכירים מתחכמים מולן, ובאופן אישי אני מוצא את עצמי נתקל בדמגוגיה הזאת בתדירות מוגזמת. ברשותכם, כמה הערות לגבי "בכל מחיר" – טענה שחייבת לרדת מסדר היום שלנו.
א – חוסר תום לב. את הביטוי "בכל מחיר" אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי. אנשים השתמשו בו תמיד, כששוחחו על חלומות אישיים כמו על מאווים לאומיים. ספורטאים, אמנים, ומי לא? אמרו שהם יגיעו ויגשימו כך וכך, בכל מחיר. ואף אחד, ממש אף אחד לא התחיל לבלבל להם את המוח עם שאלות כמו "מה זאת אומרת? אתה תגיע לאליפות העולם בפינג פונג גם אם בתמורה תצטרך לרצוח את ילדיי?!". "שניכם תתחתנו בכל מחיר? גם אם זה אומר שאת תיאלצי לחתוך לעצמך את הסרעפת??". אז למה, לכל הרוחות, השר סמוטריץ' מגיב כך שוב ושוב?! זהו טיעון שאתה מצפה לשמוע מילד קטן ששמע פעם חצי שיעור בלוגיקה. הוא עומד ברמה אחת עם השאלה: :האם אלוהים יכול לברוא דמגוג שהוא לא יוכל למוטט את טיעוניו?". זאת הפעם הראשונה בתולדותינו, שהביטוי "בכל מחיר", מתיר את ההתחכמות הקבועה, המיתממת והזדונית הזאת. מול מי? מול משפחות החטופים. "בכל מחיר?? ככה? אפילו אם הם ידרשו בתמורה את כל שאר הילדים במדינה?!"
אז הנה אני אומר לאט וברור – אף אחד לא דרש שמשפחות החטופים עצמן תנהלנה את המשא ומתן. כשאימא, אח, או חבר אומרים "בכל מחיר" הם מתכוונים לכל מחיר שיאושר ע"י הנושאים והנותנים בשם ישראל - אנשים רבי זכויות, שמבינים משהו בבטחון.
השאלות על "בכל מחיר" הן רעל טהור. ההתעקשות לרדת לקוצו של יוד, דווקא מול משפחות החטופים. דווקא מול טרגדיה אנושית ומחדל לאומי חסרי תקדים, מתוך התחכמות מזלזלת ומיתממת, זהו משהו שמישהו התיר. לזה קוראים קמפיין. קמפיין להקטנת קולן של המשפחות, ולנירמול המילה הזאת "חטופים".
ב- זאת טענה לא חכמה. מי שחושב שרק עכשיו הבינו בחמאס מה היחס שלנו לחיי אדם, באמת לא למד כלום ולא הבין דבר. מי שחושב שהאויב לא למד אותנו בפרטי פרטים, לא הכין שיעורי בית, ורק עכשיו לנוכח זעקות המשפחות הוא מתחיל להבין מה הם חיי אדם עבורנו, ובכן, שיחשוב שוב.
ג – חלאס.