top of page

אומרים שהיה פה שמח

1.10.24
מגזימים סיפור אהבה.jpg

קשה לשים את האצבע ולקבוע מתי ה"סליחות" הפסיקו להיות חלק מנומנם למדי מלוח הפעילויות השנתי של בתי הכנסת והתפתחו להיות תופעה בתרבות הפופולרית ואטרקציה ירושלמית חסרת מתחרים. מתי בדיוק נולדו מושגים כמו "קונצרט סליחות" "מופע סליחות" או "סיור סליחות" – צירופי מילים שאי אפשר היה בעבר לדמיין. זה קרה, בכל אופן, כשהמושג "טרנד" רק נכנס לשפה העברית ועורר לפתע צורך אדיר בטרנדים סוחפים. כלומר, כשהטרנד עצמו הפך לטרנד.
גילוי נאות, אני הייתי שם, אם כי לא יכולתי אפילו לדמיין לאן כל זה עומד להתפתח. צעדתי בסמטאות כשלראשי כובע של "ברט" ומאחורי קבוצות מבקרים גדולות שנדחקו לבתי כנסת קטנטנים והפרו בן רגע את שיווי המשקל הדמוגרפי בין קומץ המתפללים לבין האורחים שהלכו והתרבו. זה היה טרנד מוזר ולא צפוי. אף אחד ממרכיביו לא היה פופולרי במיוחד. לא המסורתיות. לא ירושלים. לא הזהות המזרחית-ספרדית. ובטח שלא השעה 04:00 לפנות בוקר. ובכל זאת מדי לילה הגיעו עוד ועוד מבקרים – חילונים מאוד. תל אביבים מאוד. לא פעם, אנטי דתיים על פי השקפתם. שלא היה להם אף סבא שקם באשמורת לסליחות – והם יצאו משם בעיניים בורקות. מאוהבים. וסיפרו לכל החברים שסליחות זה המקום הכי חם בעיר, ושיש מה לעשות בירושלים.
ואני זוכר במיוחד את מה שכתבתי באותם ימים על ספרדים ואשכנזים. אין עוד תפילה, מנהג או טקס, שבהם ההבדלים בין העדות הם תהומיים כל כך. היו לילות שבהם עברתי בין סיבוב פאבים לסיבוב סליחות. אבל בפעמים בהם נדדתי עם חבריי בין סליחות אשכנזיות וספרדיות, המעבר היה הרבה יותר קיצוני ומטלטל. לפעמים זה הביא אותנו לתהות האם אכן מדובר באותה דת עצמה. יותר מזה, היו רגעים שחטאתי בתיאולוגיה של גרוש וחצי, ושאלתי את עצמי האם אלו ואלו באמת פונים לאותו אל עצמו.
נתחיל בסוף. כשמסתיימות הסליחות הספרדיות, לא פעם פונה אליך הגבאי או החזן ושואל אותך בחיוך "נהנית?"... קשה בכלל לדמיין שאלה כזאת בבית הכנסת האשכנזי. סליחות של ספרדים הם אירוע מוסיקלי. כולם שרים. כולם מוזמנים לנסות את כוחם בקטע סולו. מה שנקרא "לחטוף עננו" – ולזכות בתשואות או בהקנטות מבודחות. מישהו מחלק תה עם נענע, ועוגיות. פה ושם רומזים לך שבמטבחון מאחור אפשר להתפנק גם על צ'ייסר של משהו יותר חזק. המילים הן "חטאנו לפניך. רחם עלינו" אבל המנגינה היא חאפלה. היהודים הספרדים חוגגים את עצם האפשרות לסלוח ולהיסלח. הם שמחים בהזדמנות לעשות "ריסטארט" נפשי ורוחני לקראת שנה חדשה, ומהללים את אלוהי אבותינו על כך שהוא לא רק מאפשר את המחילה וההתחדשות, אלא אפילו רואה בה את גולת הכותרת של מפעלו. מי אל כמוך! כמו שמריע אחד מלהיטי הסליחות של יום הכיפורים.
והאשכנזים? ובכן, גם לאשכנזים יש פיוטים רבים ויפים. אבל משום מה לא שרים אותם. ממלמלים. חלק גדול מהם כתוב כמו חידת היגיון עתיקה. הם לא נגישים, והעובדה שבכל יום פוגשים פיוט אחר, בניגוד לספרדים שחוזרים על רשימת השמעה שכולם מכירים, לא עוזרת להנגיש אותם. אבל הנקודה המהותית ביותר היא אווירת הקטסטרופה שמלווה את הסליחות האשכנזיות. מה לעשות חלק גדול מהקטעים הללו נכתבו בדם מייד אחרי פוגרום וכמעט במהלכו. סביב מסעי הצלב הארורים או הזוועות שספרי ההיסטוריה שלנו קראו להם "מאורעות". בסליחות האשכנזיות לא חוגגים את הסליחה. אלא מביעים את האימה מפני האפשרות הנוראית, שהיא כבר לא קיימת. שהאל הטוב הפסיק לסלוח. אחרת, איך אפשר למען ה', להסביר את ההיסטוריה היהודית.
כשאומרים שהסליחות הפכו לטרנד ישראלי, מתכוונים לרוב לסליחות הספרדיות-מזרחיות-מרוקאיות. התופעה שמכונה "קונצרט סליחות", היא אירוע מוסיקלי עשיר שלא נשקר אם נאמר שיותר מ 90 מהתוכן שלו לקוח מסדר הסליחות הספרדי, בתוספת דובדבן אשכנזי בודד כמו "אבינו מלכנו" לקראת הסוף, או להיטים חדשים יותר כמו "רחמנא" ו "תהא השעה הזאת" – לשם האיזון ואהבת ישראל. זאת נקודה חשובה, בין היתר, כי הסליחות הן ככל הנראה המקרה הראשון בתולדות התרבות הישראלית שבו הצד הספרדי-מזרחי נטל את ההובלה באופן חד משמעי. אפשר גם להבין את זה. הישראליות היא בסך הכל תופעה אופטימית ושמחה, וזה לגמרי לא מקרי שלהמנון שלנו קוראים התקווה. מה לנו ולקסטרופה? הנוסח המייבב של מזרח אירופה, נתפס לא רק כשריד גלותי, מבחינות רבות הוא נחווה כמשהו לא רלוונטי לחיינו.
דברים לא רלוונטיים סופם להיעלם. ואכן, בשנים האחרונות, נשאלה לא פעם השאלה האם יש בכלל עתיד ותוחלת לסליחות בנוסח האשכנזי? האם יכול להיות שאין מנוס אלא להשלים עם הפרידה...
מה שמוביל אותנו לשנה האחרונה. למסעות החרב ולמאורעות תשפ"ד.
**
השנה הקשה הזאת החזירה לאוצר המילים שלנו את עצם האפשרות לקטסטרופה. לרוע מוחלט. לעוצמת השנאה הברברית שהתשוקה שלה לחלל את צלם האדם, היא משהו שמותיר אותנו חסרי מילים ואונים. ברגע שבו שאלנו את עצמנו איך נועלים מבחוץ את דלת הממד, מאיזה חלון אחורי אפשר לברוח, מה עושים עם הילדים, ומה ניקח איתנו? ובכן, ברגע הזה חזרנו כולנו להיות היהודי ההוא שאיש מאיתנו לא האמין שהוא רלוונטי לחיינו. ברגע הזה, שהתרחש מספר פעמים בשנה האחרונה, אצל כל מי שאני מכיר, חזרנו פתאום למצב תודעה שמאפשר לי, לפחות, לראשונה בחיי, וידי רועדות על המקלדת כשאני כותב זאת – להתחבר ולהזדהות עם סדר הסליחות האשכנזי. הממלמל. הלא שמח. המתקשה להיות אופטימי. המודע עמוקות לכך שקטסטרופה היא בפירוש אפשרות.
**
זה לא מקרי שאף אחד מפיוטי הסליחות לא מתרכז בעבירות שבין אדם לחברו. בנושא הזה חזל היו מאוד ברורים. עבריינות חברתית, לא נפתרת בבית הכנסת. תפקידו של הפוגע לקחת את עצמו בידיים, להרכין ראש ולרצות את חברו. הנפגע ההגון חייב גם הוא לשמור על חוש מידה, ולא לטרטר עד בוש את המתנצל. אבל רק הוא, הנפגע, יקבע האם זה הזמן לסלוח.
השבוע התפרסם מאמר מתועב בעיתון המודיע. המאמר השתלח בתושבי עוטף עזה, האשים אותם באסון ה7 באוקטובר, ודרש מהם חשבון נפש. אחרי הסערה שהתעוררה כצפוי, ניסו במערכת העיתון להשמיע קולות אחרים, מתונים יותר. אך זאת היתה דרדל'ה כהלכתה. הרטוריקה החרדית יודעת להיות חריפה, ברורה וחד משמעית כשהיא רוצה. וכאן היא לא רצתה מספיק. במילים פשוטות, אנחנו עדיין רחוקים מהיום שבו עיתון חרדי יתבונן במקרה שבו חרדים תוקפים חילונים ויבחר לקרוא לזה בשם "אנטישמיות". אין מילה אחרת לתאר זאת. ועד שהחרדים לא יקבלו ויבינו שהם לא יותר יהודים מאף אחד אחר, נמשיך למרבה הצער לראות מאמרי שטנה מהסוג הזה.
סליחה דחופה לא פחות, צריכים לבקש אלו שטענו שאין לישראל שר ביטחון. שאמרו שהוא לא מבין בביטחון, לא הוא ולא צמרת צהל. שאמרו "רופס" ו"רפיון" על גלנט ועל הלוי. שקבעו בבוז, שמערכת הבטחון בישראל לא מעוניינת בנצחון ולא יודעת את טעמו. כל הגאונים הגדולים הללו, מטעם עצמם או מטעם הקמפיין, צריכים לכרוע ברך בפני האנשים המשובחים שמנהלים את המערכה בצפון, להרכין ראש, למלמל איזו שטות מתנצלת, ואולי גם לצחצח את נעליהם של כמה גיבורים. אולי בעזרת הכלי בו חטאו. עם הלשון.
שנה טובה ובשורות טובות לקוראות ולקוראים, למשפחות החטופים, העקורים המילואימניקים והחיילים וכל אחינו בית ישראל.

טורים נוספים

קשה לשים את האצבע ולקבוע מתי ה"סליחות" הפסיקו להיות חלק מנומנם למדי מלוח הפעילויות השנתי של בתי הכנסת והתפתחו להיות תופעה בתרבות הפופולרית ואטרקציה ירושלמית חסרת מתחרים. מתי בדיוק נולדו מושגים כמו "קונצרט סליחות" "מופע סליחות" או "סיור סליחות" – צירופי מילים שאי אפשר היה בעבר לדמיין. זה קרה, בכל אופן, כשהמושג "טרנד" רק נכנס לשפה העברית ועורר לפתע צורך אדיר בטרנדים סוחפים. כלומר, כשהטרנד עצמו הפך לטרנד.
גילוי נאות, אני הייתי שם, אם כי לא יכולתי אפילו לדמיין לאן כל זה עומד להתפתח. צעדתי בסמטאות כשלראשי כובע של "ברט" ומאחורי קבוצות מבקרים גדולות שנדחקו לבתי כנסת קטנטנים והפרו בן רגע את שיווי המשקל הדמוגרפי בין קומץ המתפללים לבין האורחים שהלכו והתרבו. זה היה טרנד מוזר ולא צפוי. אף אחד ממרכיביו לא היה פופולרי במיוחד. לא המסורתיות. לא ירושלים. לא הזהות המזרחית-ספרדית. ובטח שלא השעה 04:00 לפנות בוקר. ובכל זאת מדי לילה הגיעו עוד ועוד מבקרים – חילונים מאוד. תל אביבים מאוד. לא פעם, אנטי דתיים על פי השקפתם. שלא היה להם אף סבא שקם באשמורת לסליחות – והם יצאו משם בעיניים בורקות. מאוהבים. וסיפרו לכל החברים שסליחות זה המקום הכי חם בעיר, ושיש מה לעשות בירושלים.
ואני זוכר במיוחד את מה שכתבתי באותם ימים על ספרדים ואשכנזים. אין עוד תפילה, מנהג או טקס, שבהם ההבדלים בין העדות הם תהומיים כל כך. היו לילות שבהם עברתי בין סיבוב פאבים לסיבוב סליחות. אבל בפעמים בהם נדדתי עם חבריי בין סליחות אשכנזיות וספרדיות, המעבר היה הרבה יותר קיצוני ומטלטל. לפעמים זה הביא אותנו לתהות האם אכן מדובר באותה דת עצמה. יותר מזה, היו רגעים שחטאתי בתיאולוגיה של גרוש וחצי, ושאלתי את עצמי האם אלו ואלו באמת פונים לאותו אל עצמו. 
נתחיל בסוף. כשמסתיימות הסליחות הספרדיות, לא פעם פונה אליך הגבאי או החזן ושואל אותך בחיוך "נהנית?"... קשה בכלל לדמיין שאלה כזאת בבית הכנסת האשכנזי. סליחות של ספרדים הם אירוע מוסיקלי. כולם שרים. כולם מוזמנים לנסות את כוחם בקטע סולו. מה שנקרא "לחטוף עננו" – ולזכות בתשואות או בהקנטות מבודחות. מישהו מחלק תה עם נענע, ועוגיות. פה  ושם רומזים לך שבמטבחון מאחור אפשר להתפנק גם על צ'ייסר של משהו יותר חזק. המילים הן "חטאנו לפניך. רחם עלינו" אבל המנגינה היא חאפלה. היהודים הספרדים חוגגים את עצם האפשרות לסלוח ולהיסלח. הם שמחים בהזדמנות לעשות "ריסטארט" נפשי ורוחני לקראת שנה חדשה, ומהללים את אלוהי אבותינו על כך שהוא לא רק מאפשר את המחילה וההתחדשות, אלא אפילו רואה בה את גולת הכותרת של מפעלו. מי אל כמוך! כמו שמריע אחד מלהיטי הסליחות של יום הכיפורים.
והאשכנזים? ובכן, גם לאשכנזים יש פיוטים רבים ויפים. אבל משום מה לא שרים אותם. ממלמלים. חלק גדול מהם כתוב כמו חידת היגיון עתיקה. הם לא נגישים, והעובדה שבכל יום פוגשים פיוט אחר, בניגוד לספרדים שחוזרים על רשימת השמעה שכולם מכירים, לא עוזרת להנגיש אותם. אבל הנקודה המהותית ביותר היא אווירת הקטסטרופה שמלווה את הסליחות האשכנזיות. מה לעשות חלק גדול מהקטעים הללו נכתבו בדם מייד אחרי פוגרום וכמעט במהלכו. סביב מסעי הצלב הארורים או הזוועות שספרי ההיסטוריה שלנו קראו להם "מאורעות". בסליחות האשכנזיות לא חוגגים את הסליחה. אלא מביעים את האימה מפני האפשרות הנוראית, שהיא כבר לא קיימת. שהאל הטוב הפסיק לסלוח. אחרת, איך אפשר למען ה', להסביר את ההיסטוריה היהודית. 
כשאומרים שהסליחות הפכו לטרנד ישראלי, מתכוונים לרוב לסליחות הספרדיות-מזרחיות-מרוקאיות. התופעה שמכונה "קונצרט סליחות", היא אירוע מוסיקלי עשיר שלא נשקר אם נאמר שיותר מ 90 מהתוכן שלו לקוח מסדר הסליחות הספרדי, בתוספת דובדבן אשכנזי בודד כמו "אבינו מלכנו" לקראת הסוף, או להיטים חדשים יותר כמו "רחמנא" ו "תהא השעה הזאת" – לשם האיזון ואהבת ישראל. זאת נקודה חשובה, בין היתר, כי הסליחות הן ככל הנראה המקרה הראשון בתולדות התרבות הישראלית שבו הצד הספרדי-מזרחי נטל את ההובלה באופן חד משמעי. אפשר גם להבין את זה. הישראליות היא בסך הכל תופעה אופטימית ושמחה, וזה לגמרי לא מקרי שלהמנון שלנו קוראים התקווה. מה לנו ולקסטרופה? הנוסח המייבב של מזרח אירופה, נתפס לא רק כשריד גלותי, מבחינות רבות הוא נחווה כמשהו לא רלוונטי לחיינו.
דברים לא רלוונטיים סופם להיעלם. ואכן, בשנים האחרונות, נשאלה לא פעם השאלה האם יש בכלל עתיד ותוחלת לסליחות בנוסח האשכנזי? האם יכול להיות שאין מנוס אלא להשלים עם הפרידה...
מה שמוביל אותנו לשנה האחרונה. למסעות החרב ולמאורעות תשפ"ד.
**
השנה הקשה הזאת החזירה לאוצר המילים שלנו את עצם האפשרות לקטסטרופה. לרוע מוחלט. לעוצמת השנאה הברברית שהתשוקה שלה לחלל את צלם האדם, היא משהו שמותיר אותנו חסרי מילים ואונים. ברגע שבו שאלנו את עצמנו איך נועלים מבחוץ את דלת הממד, מאיזה חלון אחורי אפשר לברוח, מה עושים עם הילדים, ומה ניקח איתנו? ובכן, ברגע הזה חזרנו כולנו להיות היהודי ההוא שאיש מאיתנו לא האמין שהוא רלוונטי לחיינו. ברגע הזה, שהתרחש מספר פעמים בשנה האחרונה, אצל כל מי שאני מכיר, חזרנו פתאום למצב תודעה שמאפשר לי, לפחות, לראשונה בחיי, וידי רועדות על המקלדת כשאני כותב זאת – להתחבר ולהזדהות עם סדר הסליחות האשכנזי. הממלמל. הלא שמח. המתקשה להיות אופטימי. המודע עמוקות לכך שקטסטרופה היא בפירוש אפשרות. 
**
זה לא מקרי שאף אחד מפיוטי הסליחות לא מתרכז בעבירות שבין אדם לחברו. בנושא הזה חזל היו מאוד ברורים. עבריינות חברתית, לא נפתרת בבית הכנסת. תפקידו של הפוגע לקחת את עצמו בידיים, להרכין ראש ולרצות את חברו.  הנפגע ההגון חייב גם הוא לשמור על חוש מידה, ולא לטרטר עד בוש את המתנצל. אבל רק הוא, הנפגע, יקבע האם זה הזמן לסלוח. 
השבוע התפרסם מאמר מתועב בעיתון המודיע. המאמר השתלח בתושבי עוטף עזה, האשים אותם באסון ה7 באוקטובר, ודרש מהם חשבון נפש. אחרי הסערה שהתעוררה כצפוי, ניסו במערכת העיתון להשמיע קולות אחרים, מתונים יותר. אך זאת היתה דרדל'ה כהלכתה. הרטוריקה החרדית יודעת להיות חריפה, ברורה וחד משמעית כשהיא רוצה. וכאן היא לא רצתה מספיק. במילים פשוטות, אנחנו עדיין רחוקים מהיום שבו עיתון חרדי יתבונן במקרה שבו חרדים תוקפים חילונים ויבחר לקרוא לזה בשם "אנטישמיות". אין מילה אחרת לתאר זאת. ועד שהחרדים לא יקבלו ויבינו שהם לא יותר יהודים מאף אחד אחר, נמשיך למרבה הצער לראות מאמרי שטנה מהסוג הזה. 
סליחה דחופה לא פחות, צריכים לבקש אלו שטענו שאין לישראל שר ביטחון. שאמרו שהוא לא מבין בביטחון, לא הוא ולא צמרת צהל. שאמרו "רופס" ו"רפיון" על גלנט ועל הלוי. שקבעו בבוז, שמערכת הבטחון בישראל לא מעוניינת בנצחון ולא יודעת את טעמו. כל הגאונים הגדולים הללו, מטעם עצמם או מטעם הקמפיין, צריכים לכרוע ברך בפני האנשים המשובחים שמנהלים את המערכה בצפון, להרכין ראש, למלמל איזו שטות מתנצלת, ואולי גם לצחצח את נעליהם של כמה גיבורים. אולי בעזרת הכלי בו חטאו. עם הלשון. 
שנה טובה ובשורות טובות לקוראות ולקוראים, למשפחות החטופים, העקורים המילואימניקים והחיילים וכל אחינו בית ישראל.

אומרים שהיה פה שמח

1.10.24
אם מדובר בעליצות הספרדית ואם ברוח הנוקבת יותר של הנוסח האשכנזי, פיוטי הסליחות בבתי הכנסת מזכירים לכולנו שאופטימיות תביס תמיד כל קטסטרופה • ואחרי השנה שעברנו, טוב נעשה אם גם נדע לבקש מחילה
פרשן אוהב ישראל סיים השבוע עוד סיבוב אולפנים בעוד אחד מערוצי החדשות הצרפתיים, ויצא לשתות קפה קטן, להסיר איפור, לשחרר כפתור ולנשום קצת אוויר. ממש לא חשוב הסדר. הוא בעמדת מיעוט מלכתחילה, יודע את מלאכתו ומכיר את אירופה. הוא צעיר, הפרשן שלנו, אבל הוא לא נולד אתמול. שום טיעון כבר לא יכול להדהים אותו ושום שקר לא יעיף לו את הגבות. אבל השבוע הוא מצא לנכון להרים כמה טלפונים לחברים בארץ, רק כדי לשתף אותם בחוויות של הימים האחרונים מאחורי הקלעים. שם, במקום שבו לא מצלמים ולא מקליטים, ניגשים אליו הדוברים הערבים והפרו ערבים, ואומרים לו בקנאה גלויה, "איזה כיף זה להיות ישראלי". ככה. במילים האלה. ובניגוד למה שהתרחש באולפן, את המילים האלה הם אומרים כמעט בלחש. בלי לדפוק על השולחן בתיאטרליות ההיא. אבל המבט שלהם אומר שהפעם הם גם מאמינים במלים שיוצאות להם מהפה. שלראשונה מזה זמן רב, רב מדי, ישראל, והישראליות עצמה, החזירה לעצמה את היכולת להוציא מאנשים את ה"ואו!!". את מה שצרפתים אתיאיסטים מבטאים "או-לה-לה", והפרשנים ממוצא צפון אפריקאי יעדיפו להגדיר "אח, יא ראב. בטח איזה כיף זה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא ישראל"
והוא לא הסכים איתם. זה לא כיף להיות ישראלי בימים האלה. מה הקשר בכלל לכיף? אין שום כיף, כשמאה ואחד אחים ואחיות שלנו נתונים בחושך וצלמוות. לא כיף להביט במטולה, וקרית שמונה ומנרה. וצריך להיות מטומטם במיוחד כדי להכניס את המילה "כיף" לסיפור הזה. אבל אם כבר במטומטמים שיכורי כוח עסקינן, אז באמת עדיף שהם יחשבו שכיף לנו. בשכונת ילדותנו, כשמדינת ישראל אסרה על שידורי טלוויזיה צבעוניים, היו לא מעט שכנים שהדביקו יריעת צלופן צבעונית על מסך הטלוויזיה שלהם. זה לא גרם להם להנות יותר מהצפייה, אבל את השכנים זה הטריף מקנאה. זה היה מטופש להפליא. אבל גם לטפשות יש הגיון משלה. ואם בשכונה המסויימת בה ישראל חיה, מדד האושר צמוד כל כך למדד ההרתעה והפחד, אז טוב שהשכנים זזו סוף סוף לעמדה המשתאה, המתפקעת מקנאה. טוב שהם רואים במו עיניהם כמה מגוחכים הנאומים הנבובים של מנהיגי חיזבאללה. כלומר, אלה מהם שעדיין עומדים על הרגליים. הנה הם מנסים למחזר את המלל המתלהם והמתבריין שפעם עבד כל כך טוב.  אבל הביצוע, הו הביצוע, חיוור, תשוש וחסר אונים. גם דרך מסך הטלוויזיה אפשר להריח את הזיעה החמוצה שבוקעת מהטורבן של נסראללה, שיושב קצת אחרת על ראשו מאז איבד את החיוך השטני ההוא.
לא. לא כיף בכלל. מה הקשר לכיף. אבל טוב שהחבר הפרשן הרים כמה טלפונים לחברים בארץ, ומסר להם את הידיעה המודיעינית השולית והבלתי חשובה הזאת. השם "ישראל", מתחיל לצלצל קצת אחרת בכמה חדרי איפור באירופה. בכמה פינות קפה מאחורי הקלעים. לאט לאט זה יחדור גם פנימה לאולפנים ולמעגלי הפנלים. ונכון, לא מערך ההסברה של מדינת ישראל ביצע את השינוי. אבל לפעמים, דווקא האנשים הנעלמים הללו, עם הרעיונות המבריקים, התעוזה ויכולת הביצוע העילאית, מצליחים גם לעשות הסברה לא רעה. או לפחות לגרום למותג "ישראל" להחזיר לעצמו את הערך.
**
לאור הדברים האלה אני מצטרף בלב שלם לכל מי שהפנה את תשומת לב הציבור לכך שכל ההתרחשויות המסעירות שהרימו לאחרונה את גוונו השפוף, הם פרי של עבודה קשה, השכלה ומצויינות. היכולת של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל, להעמיד מאגר מופלא של מוחות שמצליח לייצר לישראל הגנה כזאת, התקפה כזאת, ומשק שכזה, היא לא איזה תוספת מגניבה וקראנצ'ית. זה לא דובדבן בקצפת ולא פרוסת גזר על הגפילטע. היכולות הללו הם תנאי הכרחי לקיומנו. אם נחדל מלטפח מצוינות, פשוט נחדל. 
ומה לעשות, חיינו בזמן האחרון הם ימים של ארז ושל לבנון. לבנון וארז. בשפת התנ"ך ארז הלבנון הוא הביטוי הטבעי המובהק ביותר לגדולה ולעוצמה. בכמה פתגמים וגם בטקסים עתיקים, ארז הלבנון הוא הניגוד הקלאסי לאזוב המזדחל על הקיר. הוא כביר ומלא הוד, ולמרות שאיננו נושא פירות למאכל, העברית העתיקה שלנו לא מיהרה לקרוא לו אילן סרק, וידעה תמיד לתת לו כבוד.
אבל איפה אנחנו ואיפה השפה העתיקה. לבנון הפכה להיות שם נרדף למדינת נפל, בערך כמו שארז הפך להיות שם נרדף לשביתת מורים. כך חולפת תהילת עולם. כך נראה מירוץ אינסופי אחר כח. לא גדולה ולא כבוד גדול. לא צדיק כתמר יפרח, ולא כארז בלבנון ישגה. כל מי ששירת בצה"ל בשנות ה 80 זוכר את ההבנה שתמיד היכתה בנו אחרי כמה ימים בין צור לצידון, או בהרי השוף היפהפיים. אין  ציפורים. לקח לנו זמן להבין את זה, אבל פתאום אחד החיילים היה אומר שמתם לב? ושמנו. ומישהו התחיל לשיר "אם ציפורים אינן נראות, המוות פה מולך" שנכתב בכלל על פתח תקווה. היינו בסך הכל חיילים, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה קורה כאשר כל האנרגיות מופנות למאבק ועוד מאבק. אין ציפורים. אין עתיד. וכדאי לכולנו ללמוד משהו מהלקח של לבנון. מעליבותה. מהכלום ושום דבר שהיא מציעה לבניה ובנותיה. פעם אמרו עליה פאריז של המזרח התיכון. והיום. טוב, היום אני כבר לא יודע מה אומרים על פאריז עצמה. 
**
שתי הערות:
-בין הדברים החשובים שהתגלו בשבוע שבועיים האחרונים, חייבים לציין לא רק את העליונות הטכנולוגית והמבצעית, אלא גם את העובדה החשובה לא פחות: ישראל הוכיחה, סוף סוף, שהיא יודעת להשתגע עבור מה שיקר לה. היינו זקוקים לאישור הזה. משפחות החטופים, וקהילות העקורים, היו זקוקות במיוחד לאישור הזה. ישראל יודעת להשתגע כצשריך, וכשהיא אכן משתגעת, היא מתפקעת מרוב כשרון מעשה.

-	חלק מפתרון המשבר במערכת החינוך הביא אתו את הרעיון של "עמיתי הוראה". כלומר מורים שהם לא בדיוק מורים. כך אפשר יהיה לעבוד איתם על בסיס קצת שונה. אני רק רוצה לומר שזה עשוי להיות רעיון מצויין. בעברי היתה לי הזכות להיות חלק מבית ספר מיוחד לילדים מיוחדים שהגיעו אליו יום או יומיים בשבוע. כל המורים שם לא היו לגמרי מורים. המורה לביולוגיה היתה ווטרינרית, והמורה לעברית היה מחזאי. כולם היו עסוקים מאוד ומומחים בתחומים וכולם היו מורים ליום או יומיים מדי שבוע. זה היה נפלא. אף אחד לא דיבר על שחיקה. אפשר היה לחוש באוויר איך חדוות הלמידה מתפצפצת סביבנו, ועד היום אני שמח ונרגש לפגוש את התלמידים שהיו לי שם בבית הספר "מרחבים". כולם היום אנשים שידיהם מלאות וגם הראש ברוך ה' עובד. השילוב הנכון בין אנשי מקצוע שההוראה היא מקצועם העיקרי, לבין עמיתים כאלה, בעלי כשרון ואהבה, אבל עם קצת קוצים בתחת, וציפורים בראש, נראה לי כמו הנוסחה המושלמת לעולם החינוך הישראלי.

לקנא בנו: מה באמת חושבים היום בצד השני על ישראל?

25.9.24
השבועות האחרונים החזירו את ישראל למעמד "המותג הנחשק", שכמעט שכחנו ממנו • להבדיל, לבנון הפכה את עץ הארז שלה מסמל של גדולה לשם נרדף למדינת נפל • ואיך קשורות ציפורים שותקות למאבק במערכת החינוך?
לוח השנה העברי הוא לא רק כרוניקה יבשה, תאריכים ומשבצות. לוח השנה העברי מספר סיפורים. ובאופן מופלא למדי, הסיפור הפותח מצליח למזג בין בריאת העולם והאדם, לבין רעיון הסליחה כאילו מדובר בשילוב מתבקש. אנחנו לא ממש מתעכבים לחשוב על כך. הדברים כל כך מוטמעים בד.נ.א התרבותי שלנו. אבל ככה זה עם סיפורים עתיקים ומכוננים, ובכל שנה "בבוא אלול אלינו", ולא משנה כמה קשה היתה השנה, וכמה ארורות היו קיללותיה, אנחנו חוזרים לדבר, ולקרוא ולכתוב, על התחדשות, ועל האדם והעולם, ועל היכולת המופלאה והלא ברורה מאליה לסלוח ולהיסלח. כאילו שהקשר בין כל אלו הוא ברור ומובן מאליו. 
כשאדם מבקש סליחה הוא נמצא במקום הכי אנושי שלו. כשאדם מבקש שכולם יכו על חטא, מוטב לו שיתחיל מהחזה האישי שלו, ויכה חזק מספיק כדי להרגיש, אבל לא יותר מדי חזק, כדי לא להפוך את כל זה להצגה מביכה. כשאדם חוזר בו לא רק ממעשה בודד שעשה, אלא מדפוס מחשבה שליווה אותו, מפרדיגמה שהיה חלק מהזהות שלו, הוא הולך אפילו כמה צעדים הלאה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, של ערב בואה של שנה חדשה- שתבוא עלינו לברכה, אמן- ולהזכיר דבר חכם ומטריד מאוד ששמעתי באחד הפודקאסטים של אפרת רוזנברג שפירא וד"ר מיכה גודמן. ברגע מסוים, גודמן מודה ביושר בקריסתה של אמונה. הדברים נאמרים בעקבות מה שעבר עלינו השנה, והוידוי האישי של גודמן, הוגה דעות אמוני וליברלי, נשמע באוזניי כמו קינה כואבת על תפיסת עולם שגם אצלי היא קרסה.
הוא פתח בציטוט פופולרי. "בן אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". 
 HOMO SUM; HUMANI NIHIL A ME ALIENUM PUTO
היו ימים שבהם אנשים נשבעו באמירה הזאת שמיוחסת למחזאי הרומי טרנטיוס. בחוגים ליברליים היא היתה מעל לכל מחלוקת. האנושיות היא אוניברסלית. האנושיות לא מסתכמת רק בכך שכולנו יונקים זקופים והולכים על שתיים. לאנושיות יש גם איזו איכות פנימית, מוסרית, ואם אני בן אדם, אני בוודאי יכול להבין כל בן אנוש אחר. לא משנה מה שפתו או תרבותו, באילו עקרונות הוא מאמין ומול איזה הימנון הוא עומד דום. הוא אדם ואני אדם, ולכן יש לנו בסיס רחב ומוצק שעליו אנחנו יכולים להתחבר. להגיע להבנה ולאמפתיה. גם אם קשה לנו לקלוט מה מצחיק בבדיחות של יפנים, ואיך העמים ממרכז אמריקה מסוגלים ללעוס סוכריות בטעם של עץ מעופש, ברוב הנקודות אנחנו כן יכולים. כי האחר הוא אנחנו, וכולנו בראש ובראשונה בני אנוש, ומשום כך כל דבר אנושי אינו זר לנו.
כך באמת האמננו. עד ל 7 באוקטובר. באותו יום בלהות ראינו התפרצות של רוע וזוועה שאין לנו דרך בעולם להבין. בין השאלות שישראלים רבים שאלו את עצמם, מאז ועד היום, נשאלה גם השאלה: ומה, הנוח'בות הארורים לא ידעו שזה עומד להתנקם בהם? הם לא ידעו שבמו רשעותם המפלצתית הם מחריבים את עזה? מה הם חשבו שהם עושים, ולמה לעזאזל הם שמחים כל כך?
גודמן מצטט בהקשר הזה את הרב יונתן זקס זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי של חבר העמים הבריטי. הרב זקס טען שאנחנו יכולים להבין רוע שבא ממניעים אגואיסטים. ברור שכולנו מגנים כל פשע, אבל משהו בתוכנו יכול להבין למה שמישהו ירצה לגנוב מיליון דולר, לנקום באדם שמירר את חייו, או להעביר 11 מוצרים בקופה של מקסימום 10 פריטים. מה שאנחנו לגמרי לא מסוגלים להבין, זה את הרוע של הקצינים הנאצים לקראת סוף מלחמת העולם השניה. ברשותם היתה רכבת תקינה אחת, והם היו צריכים להחליט מה לעשות בה: האם לשלוח בה ציוד חורף לחיילים הגרמנים שקפאו מקור בחזית הרוסית, או לשלוח עוד כמה אלפי יהודים להשמדה, והם בחרו באפשרות השנייה. הם כבר ידעו שגרמניה עומדת בפני תבוסה, הם ידעו שהם גוזרים את דינם של חבריהם, אבל הם העדיפו שעוד כמה יהודים יישלחו למשרפות. לרוע מהסוג הזה הרב זקס קרא "רוע אלטרואיסטי". וזה רוע שלא מתיישב על דעתנו. 
ישראל פוגשת את הרוע הזה. גם בעבר פגשנו בו, ולא תמיד ידענו לקרוא לו בשם. ניסינו להעניק לו כל מיני הסברים כדי ליישב אותו על דעתנו, ואפשר גם להבין למה: לא רצינו להיפרד מהנחת היסוד האנושית, מה גם שמשהו בתוכנו – ולא משנה מהי עמדתנו הפוליטית – לא מסוגל ולא בנוי לעכל סוג כזה של התנהגות. רוע לשמו. רוע שמטופח בידי הכלים הדתיים והלאומיים. רוע שמוכן להקריב את חייו שלו ואת חיי הקרובים לו, רק כדי לקצור עוד מוות ועוד כאב. העובדה שעד לרגע זה, איננו יודעים אפילו על עזתי אחד שאפשר להגדיר אותו כ"חסיד אומות העולם" איננה פשוטה לעיכול עבור מי שחשב שהוא אוהב אדם באשר הוא. וכן, אני מזדהה עמוקות עם שברון הלב של מיכה גודמן. שברון לב שכרוך בהשלכה של אמונה תמימה ואהובה, שאנחנו חייבים לה כמה רגעים קסומים בחיינו. נדמה לי שגם טרנטיוס הרומי עצמו היה נאלץ לעדכן את דבריו למשהו כמו "בן אנוש אני, אבל יש לי סטנדרטים. ולא כל תרבות היא אנושית בעיני". מה לעשות, אנחנו חיים בתקופה שבה מסוכן להחזיק בתפיסות עולם תמימות. משהו רע עובר על העולם. כשמביטים אל הברית המוזרה שמתרקמת בין הלהט הדתי של איראן, לבין הלאומנות החילונית של פוטין, מבינים שזה לא בלעדי לאידיאולוגיות דתיות פנאטיות. נאחל לעולם יום הולדת שמח. נאחל לו שיזכה לשנה הבאה. ובמקום שבו אין אנשים, נשתדל אנחנו להיות האנושיות. 
**
ערב ראש השנה הוא באמת זמן מעולה לחשבון נפש. הנה כמה מחשבות
    מנהג עשו להם כמה חכמים, שבכל פתיחת שנה עברית חדשה לוקחים את צירוף האותיות של שמה, ובאמצעות התחכמות בסיסית, מנסים להפיק ראשי תיבות חביבים שאולי גם ישפיעו על המציאות עצמה. מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה השנים תמיד נפתחות ב"תש..." זה גם פשוט יחסית. מתחילים ב"תהיה שנה" וכו'. הנה לפני שנה, למשל, הציע אדם חכם את "תהא שנת פחות דרמה". ואני אומר, בואו נכיר בכשלון, ואולי פשוט נפסיק עם המנהג הזה, ודי. 
-	לאחרונה יצא לי לנהל ויכוח נעים עם אדם חכם ונחמד שלא מסכים כמעט עם אף מילה שאני אומר. לתדהמתי האינסופית הוא הצליח לומר לי את זה בלי לקלל, ובלי לאחל אסונות למשפחתי. לא תאמינו איזה כיף היה לי להתכתב אתו. באי מייל האחרון, [בינתיים] התייחסתי לתואר דוקטור שמופיע בחתימה האוטומטית שלו ושאלתי מה תחום המחקר שהוא עוסק בו. הוא ענה שהוא חוקר את חכמי צפת וירושלים לפני כמה מאות שנים. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו למה כולכם חוקרים רק את החכמים? האם לא היה עדיף לחקור דווקא את הטפשים? הרי גם בצפת וגם בירושלים, כמו בכל מקום, היו אי אלו דבילים, סתומים ואף אהבלים פה ושם, ולא פעם נדמה שההשפעה שלהם על ההיסטוריה, לא נופלת מזאת של החכמים.
דווקא בנקודה הזאת נרשמה בינינו הסכמה. אתם רואים שאפשר? שנה טובה.

תכלי, שנה ארורה: בואו ננסה לזכור שצלם אנוש גובר על כל רוע

19.9.24
תמיד האמנו שכל בן אנוש יכול להבין כל אדם אחר, עד שהשנה הפגישה אותנו עם רוע שאין לנו שום דרך להבין • רוע שמטופח בכלים דתיים ולאומיים ומוכן להקריב הכל • נשאר לנו רק לשמור על האנושיות בעצמנו, ולקוות לטוב
השבוע קיבלה ישראל, לצד הבשורות המרות, מרסקות הלב, על רצח 6 יקירינו, גם שיעור פוקח עין שאפשר לקרוא לו "ובכן, כך עובדת קונספציה".
קונספציה, כשלעצמה, איננה דבר פסול. כדי לתכנן את חיינו, הפרטיים או הלאומיים, אנחנו חייבים להניח הנחות. לשער השערות. וכך אנחנו באמת עושים. אנחנו מניחים שמתי שהוא נצטרך להחליף מטבח, או לפחות דוד חשמלי, ושמים כסף בצד. רובנו מניחים שמחר לא תתרחש רעידת אדמה, למרות שזה תמיד עלול לקרות, וקובעים עם חברים בים. משערים, ובצדק, שזה לא סביר שהבנקים יקרסו מחר בבוקר. אנחנו באמת לא יכולים בלי איזשהן קונספציות, כי אי אפשר לכסות בו זמנית את כל האפשרויות וכל הסיכונים, וכמו שפסק מאיר אריאל: "טוב, אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות ששים וחמש מעלות" ואם הוא לא יכול, אז מי אנחנו?
הבעיה עם קונספציה היא הנטייה להתמכר לה. לקדש אותה ולהאמין  באמיתותה הנצחית והמוחלטת. זה נעשה מסוכן עוד יותר, ברגע שבו הרחקנו לכת כל כך, שאנחנו מתייחסים אל כל מי שמעז להטיל ספק, או להציע קונספציה חליפית כאל בוגד. חתרן וגיס חמישי. או לפחות כהפרעה בלתי נסבלת לסדר הטוב. אלו הרגעים שבהם הקונספציה מפסיקה להיות כלי עבודה די יעיל והופכת למכשול מסוכן. 
 הנה כך קרו הדברים. היתה קונספציה שאמרה "רק לחץ צבאי יוביל לשחרור החטופים" ולחץ צבאי אכן היה. די להתבונן לרגע בתמונות שמגיעות מעזה. בעיי החורבות שהיו פעם חאן יונס או רפיח. מומחים אומרים שספק אם היה איזור שספג לחץ צבאי מאסיבי וממושך כל כך, מאז מלחמת העולם השנייה. שלא לדבר על החיסולים. הפגיעה המדויקת במפקדים בכירים, שהוכיחה עליונות מודיעינית ומבצעית, וגם נחישות ועוז רוח. אני לא חושב שבימים הראשונים בהם שמענו על "לחץ צבאי" מי מאיתנו העלה בדעתו כזאת מידה של לחץ. 
והנה, ברגע האמת, התסריט לא התנהל על פי הנחות היסוד שלו. המחבלים הארורים ששמעו והרגישו כיצד הלחץ המפורסם מתקרב לפתחם – קולות זחלים, פיצוצים וצעדי רגלים - לא מיהרו להצהיר על רצונם בעסקה. הם לא ביקשו לממש את הנכסים האנושיים והיקרים שגזלו. הם ירו בהם בקור רוח ומטווח קצר. ומה שהיה אמור לקרות אצלנו, היה לפחות הודאה בכך שהקונספציה לא מושלמת. שהיא לא תמיד עובדת. אם בכלל. שהיא נחבטה ונסדקה, אם לא התנפצה לרסיסים. אבל מה שקרה למעשה, והפעם לנגד עינינו ממש, היה היאחזות מחודשת בקונספציה. היצמדות נואשת ומקודשת, שהיתה כרוכה – איך לא – בגינויו התקיף של השר גלנט שעדיין מרהיב עוז להטיל ספק באמת הנצחית. כרוניקה של אסון ידוע מראש.
כך, בעת ובעונה אחת, הוכיחה הממשלה שלא רק שהיא לא למדה דבר ממה שקרה במנהרות בסוף השבוע שעבר. היא גם לא למדה מ 7.10 מה קורה כשמקדשים קונספציות. כך זכינו, ואוי לה לאותה זכייה, לקבל הצצה חיה בזמן אמת למה שקורה שם במרומי קבלת ההחלטות, ברגע שבו הנחות היסוד סופגות חבטה. ולא פחות חשוב, במו עינינו ראינו מה קורה כאשר מישהו מעז להציע את ה"אפכא מסתברא". והוא מציע אותה מתוך דחיפות ואימה. ולא כי היום תורו לשחק את "האפכא מסתברא". ומה שקורה באותו רגע הוא שכולם קמים עליו להשתיקו. להכפישו ולהטרילו. זה המצב. כך קרה השבוע. כך קרה מן הסתם אינספור פעמים לקראת ה 7.10. אז מה הפלא שמעטים כל כך העזו להשמיע קול אחר? ומה הפלא שאלו שהשתיקו אותם, גם זכו לציון לשבח על גילוי הנאמנות. 
ראש הממשלה נתניהו, אוהב להשיב למבקריו במילים "אתה משמח את סינוואר". כבר אמרתי מה אני חושב על הטענה הזאת, שלא מעטים זכו לספוג השנה, ודווקא מצד מי ששימח את סינוואר לאורך שנים. אבל מה שקרה כאן בשבוע האחרון, והוכיח שהממשלה הנוכחית לא למדה כלום, עלול להוות שלב חמור מדי בסולם "מי משמח את סינוואר". מה החולשה הזאת משדרת לעולם, ובעיקר לעולם העוין המבקש את נפשנו. לא בכדי יצאו המונים לרחובות. ישראלים טובים, אוהבי ארצם ועמם, שידעו בדיוק אלו האשמות יוטחו בהם על כך שהחליטו למחות ולהרים קול. הרי כל ההאשמות הציניות הללו המוכנות ומדוקלמות מראש, בוודאי לא ירתיעו את מי שרואה לאן מובילה אותנו הדרך הנוכחית. 
**
זמן קצרצר אחרי שיצאה הבשורה, ווודאות איומה ירדה על שמותיהם האהובים של כרמל, אלמוג, עדן, אור, הירש, ואלכסנדר, כבר היו מי שידעו מי אשם במותם. הכל באשמת המחאה, קבע עיתונאי חרדי, ובעיקר בגלל הקריאה "בכל מחיר". זה מה שמעלה שוב ושוב את המחיר, ומרחיק כל אפשרות להסכם. הדברים הללו דחפו אותי לשני מהלכים. הראשון היה לעזוב את קבוצת העיתונאים שבה הגאון הזה מפזר את פניני חוכמתו. את נשימת הרווחה שלי אפשר היה לשמוע למרחקים. השני והמורכב יותר הוא להתמודד סוף סוף עם הטיעון הזה, שנעשה מאוד פופולרי. לא רק טוקבקיסטים מנסים לחגוג על המילים "בכל מחיר!!"  גם שרי ממשלה בכירים מתחכמים מולן, ובאופן אישי אני מוצא את עצמי נתקל בדמגוגיה הזאת בתדירות מוגזמת. ברשותכם, כמה הערות לגבי "בכל מחיר" – טענה שחייבת לרדת מסדר היום שלנו.
א – חוסר תום לב. את הביטוי "בכל מחיר" אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי. אנשים השתמשו בו תמיד, כששוחחו על חלומות אישיים כמו על מאווים לאומיים. ספורטאים, אמנים, ומי לא?  אמרו שהם יגיעו ויגשימו כך וכך, בכל מחיר. ואף אחד, ממש אף אחד לא התחיל לבלבל להם את המוח עם שאלות כמו "מה זאת אומרת? אתה תגיע לאליפות העולם בפינג פונג גם אם בתמורה תצטרך לרצוח את ילדיי?!". "שניכם תתחתנו בכל מחיר? גם אם זה אומר שאת תיאלצי לחתוך לעצמך את הסרעפת??". אז למה, לכל הרוחות, השר סמוטריץ' מגיב כך שוב ושוב?! זהו טיעון שאתה מצפה לשמוע מילד קטן ששמע פעם חצי שיעור בלוגיקה. הוא עומד ברמה אחת עם השאלה: :האם אלוהים יכול לברוא דמגוג שהוא לא יוכל למוטט את טיעוניו?". זאת הפעם הראשונה בתולדותינו, שהביטוי "בכל מחיר", מתיר את ההתחכמות הקבועה, המיתממת והזדונית הזאת. מול מי? מול משפחות החטופים. "בכל מחיר?? ככה? אפילו אם הם ידרשו בתמורה את כל שאר הילדים במדינה?!"
אז הנה אני אומר לאט וברור – אף אחד לא דרש שמשפחות החטופים עצמן תנהלנה את המשא ומתן.  כשאימא, אח, או חבר אומרים "בכל מחיר" הם מתכוונים לכל מחיר שיאושר ע"י הנושאים והנותנים בשם ישראל - אנשים רבי זכויות, שמבינים משהו בבטחון. 
השאלות על "בכל מחיר" הן רעל טהור. ההתעקשות לרדת לקוצו של יוד, דווקא מול משפחות החטופים. דווקא מול טרגדיה אנושית ומחדל לאומי חסרי תקדים, מתוך התחכמות מזלזלת ומיתממת, זהו משהו שמישהו התיר. לזה קוראים קמפיין. קמפיין להקטנת קולן של המשפחות, ולנירמול המילה הזאת "חטופים". 
ב- זאת טענה לא חכמה. מי שחושב שרק עכשיו הבינו בחמאס מה היחס שלנו לחיי אדם, באמת לא למד כלום ולא הבין דבר. מי שחושב שהאויב לא למד אותנו בפרטי פרטים, לא הכין שיעורי בית, ורק עכשיו לנוכח זעקות המשפחות הוא מתחיל להבין מה הם חיי אדם עבורנו, ובכן, שיחשוב שוב. 
ג – חלאס.

הקונספציה מלפני המלחמה מתה, אבל עכשיו יש עוד אחת - וגם היא חייבת למות

5.9.24
לא רק שהממשלה לא למדה כלום מרצח חטופינו במנהרות, היא גם לא הבינה מאז 7 באוקטובר מה קורה כשמקדשים הנחות • והגיעה העת להעיף מחיינו הציבוריים את טענת "בכל מחיר?!" שהפכה לאופנה רעה
בערבו של יום שני, התעורר במחוזותינו חשד לאירוע חטיפה. אם הבנתי נכון, בחור צעיר בן 17 ראה רכב ערבי שהגיע מדרום לצומת תפוח, וכשהאט הרכב בקעו ממנו קולות שנשמעו לבחור כמו קריאות "הצילו" של נערה. בעברית. הבחור עשה נכון והעביר הלאה את חששו, גם שם איש לא המעיט בערך ההתראה, ולא משך בכתפיו. כל התרגולות וכל נהלי החירום יצאו לדרך, וזרועות הביטחון הישראליות השתמשו, אם הבנתי נכון, במיטב יכולת המודיעין והביצוע כדי להגיע בתוך שעות ספורות למסקנה המרגיעה- לא היתה חטיפה כלל.
בצבא נהוג לראות במקרים כאלה תרגול מושלם. אימון בתנאי אמת, שרק בסיומו אפשר לנשום לרווחה. גם בעיני הדיוט אזרחיות, אפשר ללמוד ממנו, כמו מדוגמאות אחרות, שמערכת הביטחון הישראלית, נמצאת במקום אחר לגמרי מזה שבו היה שרויה בימים שקדמו לאוקטובר. לא רק במבחן התוצאה, במקצועיות האישית או בטכנולוגיה. הרוח השתנתה. לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ולמען האמת הוא אפילו לא נשען לאחור. על קצה הכיסא הוא יושב דרוך, אם בכלל. כל רחש מזניק אותו. וכשהוא מזנק הוא עושה זאת בעוצמה וביעילות. אנחנו חייבים להם הרבה, לגיבורים האלה. הגלויים והנסתרים. גם לאלה שכבר לא יסלחו לעצמם על מחדל ה 7.10 אך עושים הכל כדי לתקן. 
אבל לא כולם חושבים כך. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, הקימה וועדת חקירה פרטית תוך כדי האירוע, ויצאה במסקנות נחרצות : "כבר חצי שעה אנחנו בתוך אירוע....חמור ביותר. הפרטים אמנם עדיין בבדיקה אבל איך ייתכן [הטעות במקור. י.ל] שבמשך כל כך הרבה זמן לא מצליחים למצוא קצה חוט של רכב שנוסע בכבישים ראשיים בשומרון". והנה פתאום מתברר שחצי שעה זה המון זמן בשומרון. חברת מפלגה שמטיפה למשפחות חטופים שעשרה חודשים זה בסך הכל זמן די סביר. שלא צריך להלחיץ. שלא לדבר על טנטרום. מפלגה שנוזפת באנשים שכבר קרוב לשנה אינם מסוגלים לשמוע דבר מלבד קריאות ה"הצילו" של יקיריהם. מפלגה שקוראת להם בשמות ועולבת בהם, ופתאום, חצי שעה בלי קצה חוט! וכעת אנחנו מבינים שאין קצה חוט, כי אין בכלל עפיפון, או אירוע. ובכל זאת איך זה יתכן?!
וכיוון שהשוונג בעיצומו, חברת הכנסת סון הר מלך ממשיכה לדהור אל יעדי התיירות הפופולריים של קיץ 2024- השמצת צה"ל וכוחות הביטחון. הראית איזה יופי : "המציאות ההזויה הזאת מתאפשרת בגלל מדיניות מפקירה [ההדגשה שלי. י.ל] של פיקוד מרכז המעדיפה את חופש התנועה של האויב על פני ביטחון אזרחינו..."
כמה טוב שאפשר להטיח את המילה "מפקירה" בכל דבר שהוא לא הממשלה הכושלת שהח"כית היא בשר מבשרה. כמה נעים להטיל רפש במי שמחרף את נפשו על הגנתנו, ואינו יכול להילחם על שמו הטוב ולהגיב – גם כי אין לו זמן לשטויות, וגם כי החוק אוסר עליו. פסטיבל של כפיות טובה משתולל בימים אלה במרחבי הקואליציה, ולפי כמות חברי הכנסת שנדחקים ונדחפים ליטול בה חלק, נראה שזאת המסיבה החמה ביותר הקיץ. או לפחות המהלך האלקטורלי המשתלם בסקרים. ושוב, נמאס כבר לחזור על כך: כך עובדת דמגוגיה: עיסקה לשחרור חטופנו היא, כביכול, מופקרת. צה"ל – בשבוע נוסף בו הוא מנחית מהלומות מהדהדות על ראשם של מבקשי נפשנו - מפקיר!! מאליו ברור שהמחאה, ומשפחות החטופים וכל מי שמעז לא להיות מרוצה או לדרוש מהממשלה את מה שדרשה היא מאחרים על הרבה פחות – כל אלו מופקרים ומפקירים. רק הממשלה היא מופת לאחריות וממלכתיות, וכל מי שלא מצטרף למקהלה שלה – פוגע באחדות. מה יכול להיות ברור יותר? ובאמת, בלי אחדות, איך נוכל כולנו להשמיץ בעוז ובלב אחד את מפקדי צה"ל?
**
במפגשים הרבים עם בני משפחה שכולים, בראש מורכן ובמחויבות שאין לה קץ, חוזרת ועולה השאלה: האם צריך משהו? האם המדינה היתה יכולה להציע לכם דבר שהיא לא חשבה עליו? מה נדרש מאיתנו? כל שתבקשו לו יהי.
והם נושאים את עיניהם העצובות ואומרים: פשוט תפסיקו לריב. די. תפסיקו. זה כל מה שהנופלים היו דורשים, וזה כל מה שאנחנו מבקשים. 
ובקשתם קדושה ויקרה ללבנו, אך קשה לבצע אותה. כמעט בלתי אפשרי. כי רוב הקטטות הן יוזמה שלטונית, ו"הפרד ומשול" היא הטקטיקה הפוליטית. כך שכל מי שיוצא נגדן, מייד מואשם בפלגנות ובריסוק האחדות! וזהו מעגל מכושף וארור שאי אפשר למצוא בו את הידיים והרגליים, והוא לא ייפרם עד ש- 
א - הממשלה תחדול ממעלליה ותודיע על תאריך בחירות מוסכם.
ב – כולנו נפסיק לראות בבחירה הפוליטית שלנו חלק מהותי מזהותנו הנפשית. נלמד להתייחס אליה כמו אל כל החלטה צרכנית. מפלגה כמו ספקית אינטרנט. מפלגה כמו קופת חולים או חברת גז. כך אולי נוכל לשמוע יום אחד ביקורת על המפלגה שהצבענו לה, בלי לחוש שרמסו את כבודנו, איימו על זהותנו, ופגעו באחדות צרכני האינטרנט\רפואה\גז.
**
בשלב מסוים ישראל תצטרך להתייצב ולגבות מחיר משתי מדינות שעד עכשיו נהנות לשחק בתפקיד המהדורה המזרח תיכונית של שוויץ. אלו הן מצרים וקטאר. קטאר, כידוע כרגע לכל ילד, לא תוכל להמשיך לאורך זמן עם המשחק הכפול. כבר שנים שהיא מלהטטת בווירטואוזיות מרשימה. ביד אחת היא מציגה את עצמה כפטרונית של כל מה שהמערב אוהב. בעיקר בכל הקשור בספורט, וחופש והשכלה אקדמית. היא השקיעה מיליארדים רבים ורכשה מועדוני כדורגל יוקרתיים, קמפוסים מיוחסים, ומלונות פאר. בעיקר רכשה את לבו ואת אמונו של המערב הפתי. כל כך פתי, וכל כך מכור לפינוקי האירוח במונדיאל הקטארי ובאליפויות העולם השונות, עד שסירב להבחין בפעילותה הנמרצת של היד הקטארית השנייה. זאת שבאופן מאוד לא שוויצרי מאכילה, מארחת ומחמשת ארגוני טרור וכאוס רצחניים, שכל מטרתם – ראו זה פלא - להביא את הקץ על אותם דברים שהמערב אוהב. בעיקר לחיות. מתישהו כדאי שהעולם – זה שיהודים זקנים וחכמים קראו לו פעם "עוילם גוילם" – ינסה להבין מה עשתה קטאר ביד ימין ומה ביד שמאל. כלומר, מה מבין הפעילויות הסותרות כל כך היא עשתה "כי צריך" ומה היא עשתה "בשביל הנשמה". זאת לא תהיה משימה קלה או נעימה, וגם מסקנותיה עלולות להוביל להחלטות שלאף עסקן אירופאי מדושן אין באמת חשק לקום בכבדות משולחן ארוחת הבוקר המלכותית, במלון שבבעלות קטארית, ולהיכנס אליהן. אבל זה דבר שנצטרך לעשות בשלב כלשהו. נניח, מייד אחרי שנתרשם שקטאר מיצתה את תפקידה כמתווכת.
מצרים היא כבר סיפור אחר. בניגוד לקטאר, היא חתומה על הסכמים מול ישראל, והיא הפרה אותם ברגל גסה. במזרח התיכון, כמו בכל מקום תחת השמש, צריך לדעת לגבות מחיר על הפרת הסכם ועל בגידה באמון, גם אם הן קטנטנות. ומה שהתחולל מתחת לעמדות המצריות במעברי הגבול לא היה קטן כלל.  כבר שנים אנחנו מבכים את ההישגים הדלים של הדיפלומטיה וההסברה הישראלית מול העולם. מרתק יהיה לעקוב ולראות איך ישראל עומדת על שלה מול מצרים, ואיך היא גובה ממנה מחיר כואב, בדרכי שלום, שיוציא לה את החשק לשטות בה גם בעתיד. 
מחיר אפשרי יוכל להיות קשור, נניח, במקום מגוריהם העתידי של אוכלוסיות, שהמלחמה הנוכחית – שפרצה בין היתר באשמת מה שהתחולל תחת עינם העצומה של המצרים – הותירה אותם חסרי בית ועתיד.

מופקרים ומפקירים: כמה נעים להטיל רפש במי שלא יכולים לענות

29.8.24
מעיניהן העצובות של המשפחות השכולות עולה בקשה אחת: די, תפסיקו לריב - אבל את הממשלה זה פחות מעניין • ובשלב מסוים ישראל תצטרך לגבות מחיר משתי מדינות שעד עכשיו נהנות לשחק את שווייץ של המזרח התיכון
הסיפור הבא הוא לא דוגמא לשום דבר. משהו בי היה רוצה לשכוח ממנו ולהניח לו. ומצד שני, דווקא בגלל שהוא אירוע כמעט זניח, הוא אומר משהו על המצב שאנחנו תקועים בו עד צוואר, ואם הוא אומר משהו עלינו, אז אולי נגיד גם אנחנו משהו עליו. מה גם שאני מוצא בו – לצד הכיעור והרוע – גם משהו טיפה'לה משעשע.
תשמעו סיפור. השבוע התקיים בירושלים אירוע תרבות צנוע מאוד – "פסטיבל הקומדיה" שמו. זאת בסך הכל השנה השלישית לפסטיבל הצעיר הזה, ואירועיו החביבים – הצגות והרצאות, סטנד אפ וספוקן וורד, ומרתון סרטי אפרים קישון - לא ממלאים את תיאטרון ירושלים ולא את אצטדיון טדי, אלא אולמות מופעים פצפונים המוכרים בעיקר לשוחרי תיאטרון ולחובבי הז'אנר – מקומות של פחות מ-200 איש, כמו בית מזי"א ו"נוקטורנו". גילוי נאות – אני עצמי הוזמנתי להשתתף בפסטיבל ולהנחות את אירוע הפתיחה הקצר. חלק גדול מהמשתתפים הם חברים, שותפים לדרך, ותלמידים שלי לשעבר. אחרת אני לא חושב שהייתי שומע על הסיפור הזה אי פעם.
מה הסיפור? ובכן, מרגע שהתפרסמה תוכניית הפסטיבל, חשו כמה נשמות  טובות לבדוק בשבע עיניים מה קורה שם. אולי נמצא איזה אירוע מקומם?! אולי נחולל שערורייה?! נכפיש מישהו? אולי פשוט נעשה סיבוב קטן של וואטאבאוטיזם, לאמור: אתם מדברים על החרדים? אתם מדברים על ליבה, ותרבות, ותפילות ברשות הרבים, וכספי ציבור? ומה תגידו על זה?! קומדיה!! אה?!!
כמו שהוכיחו מדענים רבים, עם קצת רצון רע, עין עקומה ולב רעיל, תמיד אפשר למצוא משהו לשנוא. ומי שבאמת מוכשר, ישמח לגרום לכם לתעב גם את חנהל'ה ואת שמלת השבת שלה, להאמין שמהאטמה גאנדי היה חלאה, ולרמוז שאנחנו עדיין לא יודעים הכל על יאנוש קורצ'ק. ואכן אחרי שתוכניית הפסטיבל נבחנה "בזכוכית מגדלת של שען חרש" – אם נצטט מהקלאסיקה של ההומור הישראלי- מצאו החוקרים החרוצים את אשר חיפשו. הכותרת של אחד האירועים בתוכנייה היתה "עירומים". כך. לא פחות ולא יותר. מרגע גילוי הכותרת "עירומים", המערכת עברה ממצב "בדיקה" למצב "זעזוע פעיל". הנוריות האדומות ריצדו כמו משוגעות, והמכשירים הנכונים של האנשים הנכונים קיבלו הודעות דחופות, מודגשות בהיסטריה. רוצו לעירייה! את הפסטיבל הזה אנחנו הולכים לתקוע!!
מיהרתי לשאול את ידידיי בהנהלה: והיה שם עירום?
-עירום?! הם ענו לי. עירום בתחת שלי.
כמו שאפשר לנחש, במופע "עירומים" לא היתה כל כוונה להציג עירום. הוא דיבר, אם הבנתי נכון, על חשיפה במובן הנפשי של המילה. חוצמזה, כשאתה רוצה להעלות מופע אירוטי, עתיר אפידרמיס אנושי ודל טקסטיל, לעולם לא תקרא למופע שלך בשם "עירומים". למופע מן הסוג הזה נהוג לקרוא בשמות כמו "היקינטון החצוף", "תולעת משי פראית" או "יום בחייו של מנקה חלונות". אנשי הפסטיבל חייכו בנימוס. הם האמינו, תמימים שכמותם, שזאת טעות פעוטה שאפשר להבהיר תוך רגע. אלא שהזמבורות כבר רעמו, והגרונות כבר ניחרו. המילים החריפות נכתבו, הפשקווילים הוכנו לדפוס וכל האגרופים דפקו בקצב על השולחן. מהומה גנרית כהלכתה. לסדום היינו?! בירושלים עיר הקודש, שעליה נאמר ככה ונאמר גם ההפך?! ניתן לשער שאפרים קישון – שהפסטיבל ציין 100 שנה להולדתו - היה כותב מן הסתם פיליטון מושחז, מצחיק ונוטף גיחוך על האירוע הזה. שילוב מופלא של צרות עין, צרות מוחין, וטמטמת קרום הלב. אבל בירושלים של מטה 2024  מה שקרה הוא שהפסטיבל נאלץ לשנות את שמה של היצירה. 
כמה האירוע הזה מטומטם? ובכן, בערך באותה מידה שהוא מרושע. 
א – עבור מי שלא מבין מדעתו כמה זה מטומטם להיות מרושע, אני מציע תרגיל מחשבתי פשוט. דמיינו גוף אנטי-דתי שהיה מחליט להרים קול צעקה וגעוולד, על כך שבישיבות לומדים תלמוד, והשם של אחת המסכתות באותו תלמוד היא "סוטה". מה הייתם חושבים, מרנן ורבנן, על אותו פוץ שהיה מחליט שמי שלומד מסכת כזאת, מן הסתם עסוק מכף רגל ועד ראש בסטיות שונות ומשונות, ועל סמך התובנה המזהרת הזאת היה יוצא למלחמת קודש נגד הישיבות ותלמודי התורה שלומדים "סוטה"?
- יש לכם תשובה? יופי. כי זה בדיוק מה שחושבים עליכם כרגע.
ובעצם, למה ללכת רחוק לתרגילים היפותטיים? גופים כאלה קיימים. כל מי שיחפש מעט ברשתות ימצא בלא קושי גופים פאתטיים שעסוקים בהגחכת הלימוד היהודי. בעיני קבוצות כמו "דעת אמת" כל מי שבכלל לומד תלמוד -ולא משנה באיזו גישה או שיטה - הוא אדם מגוחך שלא שווה התייחסות. שונאי תרבות, כמו שונאי תלמוד, הם אנשים מסוכסכים ומסכסכים, שמוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי שהחיים המשותפים בישראל יהפכו להיות עוד פחות נסבלים. אלא שעדיין לא שמעתי על ישיבה שנאלצה לשנות את שמה, או את שם המסכת שלומדים בה. 

ב - בירושלים, זה לא סוד, חיים זה לצד זה אזרחים יהודים ולא יהודים. דתיים ולא דתיים. חרדים ולא חרדים. בשכונותיו של הציבור החרדי יש בית מדרש, כולל או תלמוד תורה כמעט בכל קרן רחוב. לציבור הלא חרדי, שגם לו יש זכות לחיות בעיר הזאת, יש מעט מאוד "בתי מדרש" בהם עוסקים ומתפלפלים בתרבות וברוח שחשובות לאותו ציבור. בנוגע לאמנויות הבמה, מדובר במקומות ספורים, שמרוכזים בשכונות החילוניות של העיר ולא אמורים להפריע לאיש. לעשות להם את המוות, הוא מהלך מסוכן לעתיד העיר. ובקיצור, גם אם היה שם עירום, בהצגה ההיא שבה לא היה עירום, לא היתה שום הצדקה להטרדה ולהטרלה.
אני יודע שבלב חלק מהקוראים מתבשלות ברגעים אלו המילים: "אבל למה אתה לא אומר שום דבר על עיריית תל אביב, ועל כך שהיא אוסרת על תפילה יהודית במרחב"? . אז הנה אני אומר. אני מגנה את איסור התפילה הציבורית בתל אביב. עם או בלי הפרדה. אני מאמין שמי שעצם המילה "תפילה" מעוררת בו אנטגוניזם, חייב לשאול את עצמו האם הוא באמת הומניסט. ויותר מכך, העובדה שבשתי הערים הגדולות שלנו, לוקח לעצמו הרוב את הזכות למרר את חייו של המיעוט, להצר את צעדיו ולגרום לו לחוש לא רצוי, היא סיוט מסוכן לא רק לירושלים ולא רק לתל אביב, אלא לפרצופה של מדינת ישראל כולה. זוהי גם תזכורת למי שעדיין לא הבין, שחלק חשוב ועקרוני מתפקידה של דמוקרטיה הוא הגנה מפני עריצותו של הרוב.
ודבר נוסף, והוא מכוון לשר התרבות שלנו מר מיקי זוהר, ולכל שרי התרבות לדורותיהם. הגיע הזמן שהמשרד הזה יתחיל לחקוק על לוח לבו את העיקרון שהוא איננו עוסק בבידור ולא בהפגת מתחים. הוא עוסק בנכסי הרוח המקודשים לציבור רחב ויקר בישראל. באלו ששוקדים, מעמיקים ויוצרים; בצורך להנגיש את היצירה, ובזכות של הציבור הרחב לצרוך אותה. אי אפשר להתייחס לאמנות, לתורה או לתרבות רק מתוך שיקולי רווחיות מסחרית. גם מי שבלבו פנימה לא חושב שערך התיאטרון, האמנות הפלסטית או הקולנוע, יכול להיות שקול לערך לימוד התורה, חייב לנהוג כך מטעמים של כבוד הציבור. כל עוד הציבור החילוני בארץ ירגיש שערכיו מזולזלים רק מפני שהם לא נחשבים "דתיים", הוא עשוי להשתכנע שיש בפניו רק דרך אחת: לטפח קנאות חילונית פנאטית, ולדרוש לנקות את המרחבים שלו מכל סממן דתי. רק אז יתייחסו אליו ברצינות. כמו בתל אביב.

עירומים בלבוש מלא: למה פסטיבל הקומדיה בירושלים חטף אש?

21.8.24
תקרית מוזרה, ולא מצחיקה, שהתרחשה בפסטיבל הומור ירושלמי קטן, המחישה שוב איך שונאי תרבות, כמו שונאי תלמוד, הם אנשים מסוכסכים שיקדישו זמן ומאמץ להפוך את חיינו המשותפים בישראל לעוד פחות נסבלים
בערך באותה השעה שבה המוני יהודים מתכוננים ליום העצוב והשפוף ביותר בשנה, מצאו לנכון שר הביטחון וראש הממשלה של מדינת היהודים להתקוטט ביניהם. בערך באותם רגעים שבהם בני העם הזה הכינו את סעודת העניים שנהוג לאכול לקראת הצום – על הכיריים התבשלו ביצים קשות או עדשים – ותהו אם לא כדאי הפעם להגיש את הסעודה המפסקת בממ"ד - הם זכו [אם רק הציצו בעדכונים השוטפים] לקבל מצמרת ההנהגה המדינית בטחונית שלהם תזכורת כואבת. באמת, למה לא בממ"ד? שם, ליד מלאי קופסאות השימורים, הסוללות ושישיות המים, וכל הסמליות המדכדכת, שמעורבת במציאות חיינו. בדיוק אז, כשחילצנו את נעלי הבד המרופטות מעומק הבוידם, ושלחנו מבט מודאג אל המכשיר, אולי הגיעו עידכונים על מתקפה שתבוא או לא תבוא, באותו הרגע, הללויה, טרחו מנהיגינו להבהיר מה עמוק הסכסוך ביניהם. וכמה חשוב ובוער להם לנהל בפומבי את הסכסוך כאן ועכשיו. כמו זוג מתפרק שכבר לא רואה בעיניים ומחליף עלבונות מורעלים גם, ובעיקר, כשכולם מסתכלים. כאילו לא היה לנו מספיק ט' באב כל השנה. כאילו לא השתמשנו מספיק במילה "חורבן". כאילו שאנחנו זקוקים בכלל לתזכורת. 
התזכורת הזאת לוחצת על כאב נושן. פצע וותיק. אי אפשר לברוח או להתעלם מהפער התהומי בין עם ישראל המופלא ובין אלו שעומדים בראשו. אני יודע שבשדה הפוליטי כבר לא מסוגלים לשמוע את הטיעון הזה, שנשמע להם כמו פזמון שחוק ודמגוגי להכעיס. אבל מה לעשות? התמונה ברורה ופשוטה. שר הביטחון גלנט אומר שהמוטו של ראש הממשלה הוא קישקוש מקושקש. ברור שהוא לא היה חייב לומר את זה, ובטח שלא היה חייב לומר זאת דווקא במילים הללו. מאוחר יותר גלנט יטען, שהדברים הודלפו מפורום סגור. אבל הוא אמור כבר לדעת שבמדינה הזאת אין דבר כזה פורום סגור. מרגע שהדברים יצאו לתקשורת, היה ברור שבמערכת הרפש שלפנינו, לא תהיה הכלה ולא איפוק. יכולת עמידה? את זה אפשר לדרוש מהעורף האזרחי. מתושבי שדרות וקרית שמונה תבקשו יכולת עמידה. להתעלות? להקריב? לזרוק הכל הצידה ולחשוב על טובת ישראל? את זה תחפשו אצל המילואימניקים הגיבורים. אצל נשותיהם המופלאות. אצל מאות אלפי המשפחות שלא ישנות בלילה. לא מהצמרת המדינית. מהם, אל תצפו לכלום ולשום דבר. 
והתגובה אכן לא איחרה לבוא. היישות המכונה "סביבת נתניהו" מיהרה להאשים את גלנט בכך שהוא מאמץ את הנראטיב האנטי ישראלי. כלומר זה בכלל לא אישי. יש לנו כאן עסק, אומרת סביבת נתניהו, עם גייס חמישי וסוס טרויאני במשרד הביטחון. לא פחות. גם כאן, ברור ש"סביבת" לא היתה חייבת לומר את זה. היא בטח לא היתה חייבת לומר זאת דווקא במלים האלה. אבל כך בדיוק היא אמרה ובמילים האלה דווקא, מה שהציף את הרשתות בתגובות כביכול פרטיות, אבל דומות זו לזו להפליא, שהמשיכו להדהד את המוטיב הנורא. שר הביטחון טוען שיש לו ראש ממשלה קשקשן. ראש הממשלה טוען שיש לו שר ביטחון שמזדהה עם האויב. לא פחות.
אני קורא בזמן האחרון את דבריהם של עמיתיי וידידיי, כאן ב"ישראל היום" וגם בעיתונים אחרים, והם מתפלצים מהדברים החמורים שנאמרים לאחרונה על ראש הממשלה. הם תוהים האם מבקריו החריפים של נתניהו לא ירדו מהפסים, נתקפו שיטיון, או איבדו את זה לגמרי. ואני תוהה האם הם עצמם, ידידיי, טורחים לעקוב אחרי הדברים שראש הממשלה עצמו מטיח בצמרת זרועות הביטחון, בשליחי המו"מ, בשר הביטחון ובעצם בכל מי שחולק על דעתו. או אפילו משיג על סגנונו! האם הם בוחנים ביושר, ומכל הצדדים, את התיזה שביקורת בוטה מדי, קיצונית או גורפת מדי, היא עדות מדאיגה.
כך או כך, השאלה הכי מיותרת היא "מי התחיל?". הדבר החשוב הוא שלעם הזה, שלא מפסיק להוכיח כמה הוא נס ופלא, וכמה גדלות נפש יש בו, ואיזה מבוע עצום הוא של טוב וחיים – מגיע הרבה יותר. ככה פשוט. לעם הזה מגיע הרבה יותר. למי זה עדיין לא ברור?!
**
המון ישראלים, אפילו גברים, מדווחים בזמן האחרון על כך שהם בוכים. בוכים יותר משהם זוכרים אי פעם בעבר. לפעמים זה בכי של צער וכאב, ולפעמים בכי נפעם של התרגשות וגאווה. לפעמים כי פתאום התחיל שיר שלחץ להם על הלב, או כי זה הצטבר ועלה על גדותיו. הם בוכים. לבד במכונית, או מול המסך, כשאף אחד לא רואה, או כאשר גם הילדים רואים. מגילת איכה שקראנו השבוע, היא אולי הטקסט התנ"כי שיש בו הכי הרבה ביטויים של בכי ודמעות, למרות שגם באזורים אחרים בתנ"ך יש תמיד יחס של כבוד עצום לדמעות. אני רוצה לציין שני פרצי בכי שהייתי עד להם לאחרונה, ושהעניקו לי תקווה וכח. 
הבכי הראשון הוא של אבישג סמברג, לוחמת הטקוואנדו האולימפית. כולנו מתעסקים עכשיו באופן טבעי בזוכי המדליות, אבל היה משהו ענק בהופעה של אבישג. באוליפיאדה הקודמת היא זכתה במדליה, ורצתה כל כך לשחזר את ההישג גם הפעם, אך לא הצליחה. היא עמדה שם מול המצלמות ולא עצרה את דמעותיה, פשוט געתה בבכי, ואמרה שהיא כל כך רצתה להעניק את השמחה הזאת, וכבר תכננה בראש איך ולמי היא תקדיש את המדליה. וזה הרחיב את הלב לראות את הבחורה הצעירה הזאת, לא נבחרת ציבור ולא מנהיגה, אפילו לא חברה בספורט קבוצתי, שכל מה שמעסיק אותה הוא למי להעניק את פיסת האושר שהיא עובדת עליו ימים ולילות. וכל מה שציער אותה היה האכזבה לדעת שהיא לא תוכל להקדיש מדליה ללוחמים, או למשפחות החטופים, או לתושבים העקורים מבתיהם. ונדמה לי שבכלל לא עלה על דעתה איזו מתנה היא נתנה לנו בעצם העובדה שאכפת לה כל כך. עד דמעות אכפת לה.
גם הבכי השני התרחש בחו"ל. בדרך חזרה הביתה עברתי עם הילדים בסלוניקי, וקפצנו לבקר בבית הכנסת הישן והיפה של העיר הזאת שפעם נחשבה לעיר יהודית. היו שנים, לפני שהשואה הגיעה לבלקן, שנמל סלוניקי לא פעל בשבתות, משום שרוב עובדי הנמל היו יהודים. אחד הדברים שאני אוהב בבתי כנסת, הוא לוחות השיש שקבועים על הקירות, בחלל התפילה וגם בחדרים הצדדיים. הלוחות האלה מספרים בקצרה את הסיפור המקומי, מזכירים את השמות של מי שבנה את הקהילה, ואפשר למצוא כמותם בכל חור בעולם וכמעט תמיד בעברית.
בפעם הקודמת שביקרתי בבית הכנסת בסלוניקי, משך את תשומת לבי שם המשפחה ארואסטי, שהופיע לא מעט על הקירות ושלח דרישת שלום למוטי ארואסטי הרכז האגדי של מכבי ת"א כדורסל. הפעם הזאת לא יכולתי להתעלם מהשם קלדרון. על קירות בית הכנסת כתבו אותו בכתיב מלא וקצת גלותי "קאלדירון", ומייד הסתובבתי לגברת עם המפתח שאירחה אותנו, הצבעתי על השם ואמרתי לה שקרוב המשפחה שלנו שחטוף בעזה נקרא עופר קלדרון, ותמיד ידענו שהמשפחה שלו סלוניקאית במקור. והגברת פשוט פרצה בבכי, ורצה החוצה אל החצר להירגע. אני שמח מאוד שהילדים שלי זכו לראות את הרגע הזה שהוא אחד השיעורים העמוקים ביותר ביהדות.

מצאו זמן להתקוטט: הגנון של ראש הממשלה ושר הביטחון

15.8.24
מרגע שסכסוך גלנט־נתניהו יצא לתקשורת, היה ברור שברפש הזה לא יהיו הכלה או איפוק • התעלות לגודל השעה? הקרבה? חשיבה על גורלנו? את זה תחפשו בעורף ואצל המילואימניקים • ולמה פתאום כולם מדווחים שהם בוכים?
מכל צמדי המילים שבעולם, את "כוננות ספיגה" אני מתעב במיוחד. יתכן שיש עמים אחרים שמסוגלים לחיות טוב יותר עם המצב הזה. תערובת גדושה של ציפייה, חשש עמוק, וגירוי אין סופי לגרד את הפצע. בישראל, מסיבות שמישהו ייאלץ לחקור, המצב הזה גורם לתשוקה גלויה שמשהו כבר יבוא מכיוון איראן. קטן או גדול, מה זה משנה. המדינה נתקפת "טיקים" עצבניים, שמתבטאים ביציאות של הומור מוזר ביותר, וצורך עמוק להתעדכן בכותרות בכל עשר דקות, גג. אם איראן משהה את תגובתה, היא כנראה יודעת עלינו משהו. אם היא לא תגיב לעולם, אז היא הרבה יותר נבונה ממה שהעלינו על הדעת.
האמת הפשוטה היא שקשה מאוד לכתוב ביום ג' של שבוע כזה. יתכן שזה חסר טעם. בימים הספורים שבין כתיבת המילים הללו לבין פרסומן בעיתון, כל תמונת העולם עלולה, או עשויה, להשתנות מ-א' ועד ת'. לטוב או לרע. מצד שני, יש גם סיכוי סביר ביותר, שהמצב הבלתי נסבל הזה, כוננות ספיגה – צמד מילים שנולד ככל הנראה במוחו של אדם שיודע משהו על ביטחון ומשהו על מוצרי היגיינה למבוגרים – יימשך כמות שהוא.
**
בינתיים נאמר משהו על שמחה. זאת שיהודים נוהגים למעט בה משנכנס חודש אב:
שמחתי לשמוע על הפצצה ששמה קץ לחייו של איסמעיל הנייה. אבל על המדליה של פיטר פלצ'יק שמחתי יותר.
חיסולם של מרצחים הוא דבר משמח, כי העולם הוא מקום טוב יותר בלעדיהם. כשאני אומר "עולם טוב יותר" אני בדרך כלל מתכוון ל "טוב יותר לגדל בו ילדים". כי זאת המשמעות בעיני, לא היחידה אבל העיקרית, של "טוב יותר".
ובדיוק בשל כך, על המדליה של פיטר פלצ'יק שמחתי יותר. כי השמחה על אחריתו של רשע, היא שמחה קצרת טווח. השמחה על הישגים והצטיינות היא שמחת החיים עצמם. ומכיוון שכבר זכיתי לראות את פלצ'יק משוחח עם בני נוער, וראיתי מה קורה בתוך דקות לאופן שבו הצעירים האלה מחזיקים את הגוף שלהם על הכיסאות, אני יודע כמה המדליה הזאת חשובה.
שמחתי לשמוע שהנייה איננו. אבל שמחתי הרבה יותר על כל אחת מהמדליות. של רז, וענבל, תום ושרון וארטיום ופיטר שהם מודלים מופלאים לצעירים ישראלים. זכיתי לבשר על אחת המדליות לחבורת ישראלים שפגשתי בחו"ל, אנשים שאני בכלל לא מכיר
, ואיזה כיף היה לראות אותם קופצים משמחה. אבל שמחנו הרבה הרבה יותר על כל פדויית שבי, וכל פדוי, שחזרו עד היום מעזה לביתם, או למשכנם הזמני. ואפשר ללמוד משהו משמחה. מהצליל שלה, מהעומק וממשך "חיי המדף" של שמחות שונות. אחריתו של רשע היא אמצעי ולא מטרה. לכן אין טעם להתמקד בה או לחגוג אותה, אלא את המטרות שאפשר להגשים עכשיו, משעה שהבמה פנויה מנוכחותו הרצחנית. אילו סופו של מנוול היה מטרה בפני עצמה -בעולם המושגים היהודי, נניח – מגילת אסתר היתה מסתיימת מן הסתם ברגע שבו תולים את המן על עץ גבוה. אבל המגילה נמשכת ונמשכת הרבה אחרי הקתרזיס הרעשני והרגעי הזה. ולא בגלל עריכה רשלנית [כמו שחשבתי בנעוריי...] אלא  כי מי שכתב [או כתבה?] את המגילה הבין שמנוולים תמיד יהיו בשפע. המן אחד מסתלק, וכבר כמה חדשים עומדים בתור. אבל השמחה האמתית, זאת שכולנו מקווים שלא תתמעט, היא נחלתה של חברה שיודעת לאן פניה ומה היא רוצה. 
אגב, במקרה של הסיפור הישן ההוא - שגם בו היו ארגוני פרוקסי איראניים, כסף, רצח וכבוד – היעדים היו ברורים. צריך לכתוב את הסיפור ולדאוג שלא יישכח [המגילה]. ליצור יחסי קרבה בין אנשים [משלוחי מנות] ומה שהרמב"ם ראה בו את המרכיב החשוב ביותר – מתנות לאביונים. לכן המגילה נמשכת הרבה אחרי התלייה. ולכן שמחת פורים הצליחה להחזיק דורות על גבי דורות.
כשחיסול עומד בפני עצמו. לא כחלק מיעד, תכנית מדינית או חזון רחבים יותר, מה הפלא שהמנה השנייה, מייד אחרי הבקלאווה, היא "כוננות ספיגה"?
**
אני מביט במאבק סביב גיוס החרדים, ולא יכול שלא להיזכר ביחזקאל [שם בדוי, כמובן] שהיה איתנו בפלוגה.
באותם ימים השירות בנח"ל היה מסלול מכשולים ארוך ומוזר, ורק אחרי 20 חודשים בערך, נחשבנו לנח"ל מוצנח. הגענו לבסיס בבית סאח'ור, שם החליפו לנו את הנעליים השחורות לאדומות, היו אימונים מפרכים, קורס צניחה ומסע כומתה, ואני לא חושב שמישהו בעולם הסתובב עם הכומתה האדומה שלו כמו שנחל"אים נשאו אותה על ראשם. היוקרה והדאווין התבשלו לאט, ונקנו במאמץ, ואם מישהו היה מציע לנו להוסיף גם נוצת טווס צבעונית על הכומתה, אני לא חושב שזה היה מוגזם בעינינו. 
חוץ מיחזקאל. בעיניו זה נראה מוגזם לגמרי. בכל פעם שהיינו יוצאים לחופשה, בנעליים מצוחצחות וכל הג'אז הזה, כבר בהסעה הוא היה מתחיל להתארגן בחשאי. את הנעליים הוא חלץ וקבר אותן במעמקי הצ'ימידאן. כך עשה עם הכומתה וגם עם הנשק. במקום הנעליים האדומות, שכולנו עפנו עליהן כל כך, יחזקאל היה ממהר לנעול את נעלי הבית הצמריריות והחומות שלו. נעליים מגוחכות מדגם "קיפי", שהיו קצת גדולות עליו, מה שגרם לריצ'רץ' לרחף בתנועה מרושלת. כדי להשלים את התמונה הוא הרים את המכנסיים אל קו החזה, על הראש הניח מין כובע אידיוטי ולבן, ועד שירדנו מההסעה והתקדמנו כל אחד לעבר תחנת האוטובוס שלו, יחזקאל כבר נראה כמו אזרח עובד צה"ל בתפקיד זניח. או כמו שקראנו לזה באותם ימים "סמחח"מ עבש"ש" – כלומר, סגן מפקד חצי חוליה מצומצמת, עורפית, בשעת שלום.
יחזקאל הרג אותי עם המנהג הזה שלו. למותר לציין שהוא היה חייל מעולה. לא שהיה לו קל. אבל הוא נתן את הנשמה באימונים, התנדב לכל משימה, והיה הבחור הכי אהוב על כולנו. למה אתה עושה את זה? למה אתה מתחפש לג'ובניק במילואים? יש לך את כל הסיבות בעולם להיות גאה! אתה לוחם בגדוד 50!
בפעם היחידה שיחזקאל הסכים לדבר, עמדו דמעות בעיניו. הם לא יבינו את זה בחיים, הוא אמר לי. אולי אתה תבין. בשכונה שלי להיות לוחם זה לא כבוד. זה חציית קווים. אצלנו כולם שבוע-שבוע. טבחים. נהגי בוס. מש"קי ממטרות. אם אני חוזר עם מדים של צנחן, זה בכלל בגידה. הצטרפתי לממסד. מפא"יניק. ועוד עם סמל הנח"ל!! אמא שלי לא תוכל להראות את הפנים שלה בשוק...
 הסיפור שיתק אותי. לא יכולתי להאמין שזה המצב בשכונה במרכז הארץ, אבל יחזקאל דיבר אמת. 
אני מספר זאת כעת, תמונה ישראלית משנות ה80, ועדיין לא מאמין שהייתי עד למציאות שנשמעת כאילו לקוחה מעולם אחר. וכל מה שאני יכול לומר לעשרות הבחורים החרדיים האמיצים שכן הגיעו השבוע ללשכות הגיוס הוא שהעתיד בצד שלכם. דברים משתנים. גם בחברות סגורות הרמטית. אני מניח שאתם יודעים זאת. עובדה שהגעתם. אבל היה לי חשוב לומר שגם אנחנו רואים את זה. בהערכה ואהבה רבה.
**
אינני מכיר את יוחאי אורלן, אבל אני כבר מחבק אותו. כך הוא כתב השבוע:
"אילו היה כאן ר' לוי יצחק מברדיטשוב, הוא היה אומר אולי כך: השנה היה לנו תשעה באב בשמחת תורה. מן הדין שיהיה לנו שמחת תורה בתשעה באב. 
אמן

מוכרחים להיות שמח

09.08.24 | ה' באב תשפ"ד
למה אני מתעב כל כך את צמד המילים "כוננות ספיגה" במדינה שמדלגת בכל רגע מ"טיק" עצבני אחד למשנהו? מה
ההבדל בין שמחה על חיסול מרצח לשמחה על מדליה אולימפית? ומה למדתי בנח"ל באייטיז על גיוס חרדים היום?
אין לי מושג מי הם האזרחים הישראלים שפרצו לבסיס הצבאי בבית ליד. עיינתי בתמונות, ואיש מהם אינו מוכר לי. את זעמם אני מבין. גם אני מתקומם נגד האופן שבו נעצרו חיילי צה"ל כאילו הם אויב. גם הניסיון מצד גורמים מסוימים לצאת "יותר צדיקים מהאפיפיור", כמו שאומרת הקלישאה המוזרה, הוא דוחה. 
התעללות בעצירים היא דבר שצה"ל צריך למנוע, לא למען העצירים, אלא למען צה"ל. לא למען האג, אלא למעננו. ויש דרכים לקיים חקירות כאלה. דרכים שלא נראות כמו מעצר של גורמי טרור עוינים. בנקודה הזאת אני מזדהה עם ההתנגדות והכעס של אותם אנשים, שכאמור, אינני מכיר איש מהם. לא מכיר. לא מבין את שיקול הדעת שלהם, וגם לא חושב שהמדינה יכולה לקבל את פלישתם האלימה לתוך בסיס צבאי. לא בעת שלום. ובטח שלא בימים כאלה. שבהם לא מעט אויבים רק מחפשים נקודות תורפה שיאפשרו להם לפרוץ ש.ג. ולחדור לתוך מחנה של הצבא הישראלי. 
את מי אני כן מכיר? ובכן, את אישי הציבור – פוליטיקאים, משפיענים ואנשי תקשורת – שתמכו קולנית, במעשה ובדיבור בפלישה לבית ליד. אני יודע מי הם. דבר אחד משותף להם. כולם שייכים למחנה שנוזף במשפחות החטופים ודורש מהם אורך רוח. אמון במערכת. חלק מהם אפילו נופף בטענה, שעצם השימוש של בני משפחות החטופים במילה "עכשיו" היא סוג של טנטרום. הפרעה נפשית שמסגירה נטייה לילדותיות, וחוסר אחריות לאומית. מה עכשיו? הם גוערים בנו, בחבריי ובבנות משפחתי כבר מאות ימים. למה אי אפשר להמתין קצת. עוד יום יומיים, שלושה ארבעה חודשים, שבהם יקיריכם ימשיכו להיאנס, לאבד דמות אדם, לסבול רעב, מחנק וחוסר תרופות, לשכוח מה הוא אור יום או רצון חופשי, להירצח או להימעך דקה אחר דקה תחת איום מתמיד מצד הגרועים מבין ההולכים על שתיים.
תמתינו!! תתאפקו!! סתמו כבר את הפה. כך שאגו לעברנו, ברחובות, במסדרונות ובאולפנים מסוימים. ומי שצעק זאת הם אנשים ש...בואו נאמר את האמת, לא מסוגלים להתמודד עם חצי שעה דחייה של טיסה, וצופרים כמו משוגעים כשהנהג שלפניהם מתעכב לשתי שניות, ולא מזנק מייד על הירוק. 
קבלו אם כן: ערב אחד. מעצר, שלצורך הדיון אני מניח שהוא מעצר שווא. עלילה ועוול. אבל עוול דובר עברית. בגבולות ישראל, בבסיס צבאי ובתחומם של כללי משחק מסוימים. איש לא ייאנס [סליחה, באמת דוגמא לא מוצלחת]. אף אחד לא יראה קנה של נשק סמוך לפניו. כולם יפגשו עורך דין, ורופא, ועו"ס ורב וקרובי משפחה. ואם לא עכשיו, אז בעוד שעתיים. והנה הם, אנשי הציבור והתקשורת שבעיניהם כל מחאה היא אנרכיזם מסוכן, מריעים או לפחות מחייכים לצווארון מול התמונות מבית ליד. אנשים שכבר חודשים מבטאים עמדה עקבית שלפיה, לא להיות מרוצה זאת עבירה פלילית, והקריאה "עכשיו" היא מעשה מגונה, הם אלו שתמונות הבחורים שמטיחים משטח עץ בשער בסיס צבאי, וניגשים לחיילי המחנה בתנועות מאיימות, מוציאות מהם רק אמפתיה. אצל חלק מהם היא מתבטאת בתמיכה קולנית. אבל אותי מפחידה האמפתיה המיתממת. האולימפית. קפיצה צורנית למעמקי הארכיונים, דחיקת השוואות במשקל כבד, ואקרובטיקה לאורך ולרוחב ההיגיון האנושי, במאמץ למצוא אירוע מהעבר, לא ממש דומה, שבו מישהו התפרע בבסיס צבאי, או תחנת משטרה, או תחנת אוטובוס, ומישהו שכח לגנות. כך נמזער את האירוע, או לפחות נטען שמישהו אחר התחיל. כמה עלוב.
נזכיר לכל מי ששכח. יש לנו קיצוניים מימין וקיצוניים משמאל. המשותף לשני אלו הוא שהם מסוגלים לדגמן זעזוע רק כשיש להם הזדמנות לתקוף את המחנה הנגדי. אז כל הפרעה מוציאה אותם משלוותם. הסדר הציבורי ושלטון החוק הם בבת עיניהם, והם כמעט מתייפחים כשהם שולפים את הטיעון הנרגש: "אתם אילצתם אלפי שוטרים לפנות אתכם מהרחובות במקום לטפל במה שחשוב!!" מימין ומשמאל, הקיצוניים לא מסוגלים לראות את החטוטרת שעל גבם. קיצוניים הם אנשים שראוי לתהות האם יש להם עקרונות כלשהם. כאלה שמחייבים גם אותם. 
אלא שישראל, בניגוד למה שאפשר להתרשם, לא מורכבת רק מקיצוניים. לרובנו לא אכפת בכלל מי התחיל. את מי זה מעניין שגם בעבר היתה חבורה שהתפרעה באיזו תחנת משטרה? אחת היא לנו אם התמונות מחזקות את הימין או את השמאל. התמונות מבית-ליד מטרידות, כי אנחנו שואפים לחיות במדינת חוק דמוקרטית ולא מבודדת, ומה שקרה כאן השבוע מזכיר כתבות על מדינות נידחות שלאיש אין חשק לבקר בהן. ישראל מנסה להסביר לקהילה הבינ"ל שהיא עומדת בחזית מאבק עולמי. אבל תמונות מהסוג הזה, אם לומר את האמת, מעודדות לאבד עניין, ולחשוב שזה אך טבעי שבמקומות כאלה יתרחשו אסונות, שיטפונות, מגיפות, וכל תפריט העולם השלישי, שבו המונים שועטים בכוח אל תוך בסיס צבאי. 
**
האם אפשר לוותר לגמרי על חופשה? כנראה שלא. בעיה. רוב אזורי הנופש החביבים בישראל, כרגע, הם שדות מלחמה ועיירות רפאים. נשארנו עם חו"ל. רק מה? חו"ל, על פי מקורות זרים, הוא מקום די אנטישמי. אנשים רבים בעולם שונאים ישראלים, אפילו יותר מכמה שישראלים מסוגלים לשנוא ישראלים. מכל הלב הם שונאים, ואף שמחים להשקיע זמן ומשאבים כדי לפגוע בבן אדם אקראי, רק כי נדמה היה להם שהוא בדרך לבית הכנסת, מדבר עברית, או עונד סיכת חטופים. נסכים שזה די מטופש להוציא כסף, להזמין חבילה, ולעמוד בתור בנתב"ג רק כדי לחטוף מכות רצח באיזו סימטא בלונדון. אני מכיר גורמים בישראל שיכולים לסדר את השירות הזה במחירים הרבה יותר סבירים.
הסבך הפרדוכסלי שפוקד ישראלים בקיץ הנוכחי, גורם למשפחות רבות להתייחס לחופשה בחו"ל כמבצע חשאי. הם יעקצו את הפרדוכס. לחו"ל הם ייצאו. אבל איש לא יוכל להעלות על דעתו שהם ישראלים. יש אנשים שאשכרה מאמינים שיש להם את כוחות העל האלה. 
אני למשל. פעם לפני שנים באיזה חו"ל, אמר לי מישהו שאני נראה סיציליאני. מאה אחוז סיציליאני. משכונה מסויימת בסיראקוז. הוא אפילו מכיר את ג'יובאני, שחייב להיות בן דוד שלי. אל תשאלו. ובכן, מכל הדברים שמישהו אמר לי אי פעם, דווקא השטות הזאת ננעצה. פה ושם התחלתי לטפח את חבילת האופציות הסיציליאנית. שכוללת – למה נשקר?- חינניות אקזוטית, מקדם הגנה, ושיקום ההרתעה. כמוני, נתב"ג בימים אלו מפוצצת במשפחות שמאמינות שעד לנחיתה הם כבר יבנו לעצמם סיפור כיסוי הרמטי. אף אחד לא ינחש שהם מבאר יעקב מזרח. ישראלים רבים מאמינים אמונה שלמה בכובעי בייסבול. הרי מי שרואה אותם מייד יאמר "הו, הנה שחקן בייסבול". בישראל אין בייסבול, אז בוא נרביץ להוא בלי הכובע. אחרים נשענים על הזה שאמר להם שהם נראים סיציליאנים. או בלגים [אם יש דבר כזה מראה בלגי] או אקוואדורים. כולם חיים בסרט, בעיקר אלו שנוסעים עם ילדים. נקודה למחשבה - ילד ישראלי, כפרה עליו, הוא דבר חמוד וברוך כישרון. אבל יש דברים שהוא לא מסוגל להתמודד איתם.
 א-ענבים עם חרצנים. 
ב – לשתוק או ללחוש או להתאפק מלצעוק "אימא".
ג- לקרוא לאבא שלו "סר".

פשיטת רגל על הבסיס

02.08.24 | כ"ז בתמוז תשפ"ד
מה שקרה השבוע בבית ליד מזכיר תמונות ממדינות נידחות ומצורעות - לא הדמוקרטיה שומרת החוק והלא־מבודדת
שבה היינו רוצים לחיות ואולי די כבר עם השקר החינני שכל תייר ישראלי משתמש בו כיום לפני טיסה לחו"ל?
שני טלפונים לדוגמא. הטלפון הראשון הוא חייל מילואים. הוא נרגש. דיבורו נסער. משהו אינטנסיבי ודרוך מלווה את כל המונולוג שהוא נותן באוזניי. אתה לא מבין הוא אומר לי. איזה פער לא נורמלי. לצאת מעזה, מהפלוגה, מהחבר'ה שנלחמים באהבה על העם הזה, ועל הארץ. כן, המילה היא אהבה. אין דתיים ואין חילוניים, ואין ימנים ואין קפלניסטים. ובעיקר אין חלאות ואין מתועבים. זה לא שלאחד מאיתנו אין את הדעות שלו. לכולם יש. אפילו לנחשוני הטמבל. [נביחות של צחוק פלוגתי ברגע. וצליל ברור של שתי צ'פחות] ולרוב אחי, זה בדיוק אותן דעות שהיו לו גם לפני המלחמה. אבל כשאוהבים, אז אוהבים גם את מה שלא אוהבים. אתה מבין? אז אם אני יודע שהחבר שלי מוכן לתת את החיים שלו בשבילי, באהבה, אז איך אני יכול לחשוב רעות על השקפת העולם שלו? לא חייב להסכים, אבל קרדיט!! הוא מאמין במה שהוא מאמין וחושב את מה שהוא חושב. ביושר ומתוך כוונות טובות.
ואז... אתה עדיין איתי? [איתך אחי, איתך] יופי. ואז יוצאים הביתה, ובמקרה הרדיו פתוח באיזה רכב, ו...סיוט. תגיד, אתם לא יכולים שמה באולפנים לדבר קצת באהבה?
וכך הוא ממשיך. מילואימניק שטורח לבזבז עלי שיחת טלפון, בה אני אשמע פחות או יותר את אותה טענה שאני שומע כמה פעמים ביום, כבר חודשים. וזה שהיא חוזרת על עצמה וחופרת על עצמה, לא מפחית מן העובדה שהיא  אמת לאמיתה. וכל מה שאני רוצה להגיד למילואימניק הנסער זה שהעם מחכה שהם ישובו הביתה, ושמתוכם תצמח לנו מנהיגות חדשה. ישראלית יותר. כי כרגע העם שלנו מתחלק פחות או יותר לשניים. לאלו שה-7 באוקטובר גרם להם לשנוא חלקים בעם ישראל עוד יותר משהם שנאו קודם לכן. ולאלו שמאז ה -7 עוסקים אך ורק באהבת ישראל. בלי חלקים. ככה פשוט. וממש באותו יום שכל זה מסתיים, יחזרו הביתה האוהבים. חיבוקים ארוכים, מקלחת זריזה, מכונת כביסה, וקדימה למשימה האזרחית. לעשיית הציבורית. כן, לדבר הזה שלא פעם קוראים לו בבוז "פוליטיקה". ובכל פעם שאני אומר להם את זה, מטיל עליהם את מלוא כובד האחריות, אני מרגיש רע. כי יש גבול כמה משא אפשר להפיל על אותה שכבה של ישראלים נהדרים, וכמה אפשר לחזור על שורת האב'אים ההיא שאהוד מנור כתב לחנן יובל "אל תסמוך על הדור שלי".
**
טלפון שני. יש לה צללית של בכי בקול. מין חתימה או כתם לידה אקוסטי. עוד לפני השיחה, היא כבר כתבה לי איך היא איבדה את בן. למה, היא שואלת, למה אתם מדווחים רק על מה שלא טוב. למה אתם לא מוסיפים אהבה. ואני מנסה לומר לה, שהביקורת החריפה היחידה שיש לי, היא על אלו שמסכסכים בינינו. על אלו שיש להם עניין לזרוע קיטוב. רק עליהם. כל היתר הם טעויות ומחדלים, ולמי אין טעויות ומחדלים?! אבל לסכסך? הם הרי פוגעים בנכס האסטרטגי היחיד שיש לנו באמת והם מתוחכמים כל כך, שתמיד נשמע כאילו הם שונאים מרוב אהבה.
תקשיב, היא אומרת. בנסיבות שהבן נפל, היו מפקדים שלו שלא ידעו אם הם יכולים בכלל לבוא לנחם. הם הרגישו אשמים כל כך. נטל האחריות פשוט מחץ אותם. ואני תפסתי אותם, ועטפתי - היא ממשיכה, ופתאום חתימת הבכי שבקולה קצת מיטשטשת, והקול שלה נשמע בוטח ועוצמתי- ואמרתי להם, שאין בלבי פירור של אשמה אליהם. ושיזקפו קומה וירימו ראש. ובטח שהם באים, אחרת איך אוכל לחבק אותם. ובכיתי איתה קצת. ואמרתי לה: אישה מופלאה שאני בכלל לא מכיר! הנה אמרת את מה שלא הצלחתי למצוא לו מילים. הרי זה כל מה שהיינו צריכים. שמישהו ייגש בראש מורכן. שישאל. שיאותת שהוא מרגיש אשמה. ואחרי שכבר מרכינים ראש, כל כך קל לעטוף, ולסלוח, ולנקות מאשמה ולחבק. רק שירכינו ראש לעזאזל.
**
מתברר אם כן שיגב ואלכס, לא סובלים. הם מתים. מתים מאוד.
חוץ מהשאלה מתי נשיב הביתה את החטופים שעדיין ניתן להשיב, מנקרת שאלה נוספת והיא מה קרה לנו, שבחוגים מסוימים של נבחרי ציבור מתחולל קרב איתנים אולימפי. המשימה: לשבור את כל שיאי הוולגאריות והטעם הרע. להעליב כמה שיותר משפחות חטופים, במינימום זמן. להפגין כמה שיותר עורלת לב ואת כל מה שיכול להצטייר כהפך המוחלט מ"הרכנת ראש". איך זה קרה, שכל ההתבטאויות האלה בוקעות דווקא מצד אלו שבמשמרתם התרחש האסון, והתרחשו המחדלים שבעקבותיו. והרי מהם אפשר היה לצפות להרכנת ראש מסויימת. האם יכול להיות שלא מדובר בתקלת דרך ארץ, או חינוך רע מהבית, אלא במהלך פוליטי מחושב? מניב קולות ומרים בסקרים? ואם בארזים נפלה שלהבת, ונתניהו מנפק את "לא מתים. סובלים", מה יגידו אזובי הכנסת, כשהחבר ואטורי, מלגלג בגסות מול משפחת חטופים. "את אכלת הבוקר? אז הכל טוב.." זאת תשובתו של נבחר ציבור, לבת משפחה טרופה מדאגה וחרדה, שבאמת שואלת מה הם אוכלים שם במחילות עזה. ומה הם נושמים. ומה שלומם ומתי זכו לראות אור יום, ומתי יזכו לקבל את חייהם מחדש. ומול תגובתו של ואטורי אני תופס את הראש ולא מאמין שזה כל מה שמגיע לנו.
אמו של אלון אהל, הפסנתרן החטוף בעזה, אמרה לי השבוע משפט חכם שלא יוצא לי מהראש : אני מבינה שאני לא יכולה להשפיע על התאריך שבו אלון יחזור הביתה. אבל אני יכולה וחייבת להשפיע על הבית שיחכה לו כשהוא ישוב".
ההתנהלות גסת הרוח של נבחרים מסוגו של ואטורי, לא משפיעה על גורלם של החטופים. אבל היא בפירוש גורמת לנו, כעם וכבית, להיות פחות ראויים לחזרתם.
**
כמי שנוהג להתפלל מאז שהוא זוכר את עצמו, אני מודה שביטויים מסוימים בתפילה תמיד תפסו את לבי ועוררו סקרנות. ואילו ביטויים אחרים עברו לי מעל הראש. אחד הביטויים שאי אפשר להישאר אדיש כלפיהם הוא "מפני חטאינו גלינו מארצנו". כולנו יודעים שמבחינה היסטורית היו מדינות אויב שתקפו את יהודה וישראל. כמה מהן הגלו יהודים באופן אקטיבי, בין היתר כדי לסחור בהם כעבדים. אחרות פשוט הפכו את החיים בישראל לבלתי אפשריים, ומי שיכול היה בחר לנדוד מכאן. ובכל זאת, בתפילות חזרנו ואמרנו מפני חטאינו גלינו מארצנו. התעקשנו שהכל בגלל בעיות פנימיות: שנאת חינם, ומנהיגות כושלת. רק אנחנו אחראים לצרה הבלתי נגמרת ההיא, ורק בנו האשם. ויש עוד דבר שיהודים אומרים, וזה- "ארוך כאורך הגלות".
הבחירה לא להפיל את הגלות על הרומאים, האשורים או הבבלים, אלא עלינו, היא מהלך שהגדיר את העם הזה. והיא ככל הנראה זאת שנתנה לו כוחות לעבור את אורך הגלות, לזכור חלומות ישנים, ולחזור לכאן כדי להגשים אותם. כרגע, כשיש יותר מדי רשעים שחולמים בקול רם על השמדת הבית הלאומי שלנו, אסור לנו לאבד אף אחד מהשניים. לא את הזיכרון, ולא את הבחירה העיקשת לראות בנו, ורק בנו, את האחראים לגורלנו.

שיא אולימפי בעורלת לב: הטחת עלבונות הפכה לספורט הלאומי שלנו

24.7.24
כל מה שאנחנו צריכים הוא מישהו שייגש בראש מורכן ויאותת שהוא מרגיש אשמה, אבל נבחרינו מצטיינים בקרב וולגרי של להעליב כמה שיותר • במינימום זמן ומה אפשר ללמוד על אחריותנו כעם מצמד משפטים מתוך התפילה
בשעת ערב, במוצאי יום ב הגיע רכב צבאי ללב בני ברק. בני ברק איננה מעבר לקווי האויב, חלילה, והנסיעה לא היתה חשאית ואפילו לא מאובטחת. מהרכב ירדו שני קצינים בכירים ונכנסו לפגישה שנקבעה להם עם הרב דוד לייבל, ראש ישיבה שתומך בהשתלבות חרדים. הנושא, כמובן, אפשרות הגיוס. אבל מישהו שם הבחין ברכב. אולי גם זיהה את הקצינים, והתגובה, ספונטנית או לא, היתה מסוג התגובות שמתרחשות באיזורי מלחמה עוינים. עשרות קיצוניים בעלי חזות חרדית התגודדו במקום, צרו על הרכב, השליכו חפצים ופגעו  בקצינים, צעקו לעברם "רוצח" ואילצו את משטרת ישראל לחלץ אלוף ותת-אלוף בצה"ל, מתוך רחוב במרכז הארץ כאילו מדובר בחוליה שנתקעה בלב ג'נין או מחנה נור אל שאמס.
מעבר לגינויים המתבקשים שהגיעו מכל רחבי הקשת הפוליטית, האירוע המביש הזה מחייב כמה התייחסויות.
א-	בזמן האחרון כל אירוע חרדי קיצוני ואלים מיוחס מייד לגוף עמום בשם "הפלג הירושלמי". גם אם זה קורה בבני ברק. השיטה הזאת מזכירה מקרים מהעבר בהם דיברנו להנאתנו על ה"קומץ", על "עשבים שוטים" או "תפוח רקוב". כמעט תמיד מתברר שההיתממות מן הסוג הזה היא תרדמה עמוקה בשמירה, והיקיצה ממנה, תמיד באיחור, היא חוויה מבהילה. ובכלל, נדמה שרוב הישראלים כבר הגיעו למסקנה ש"הכלה" היא דרך לא מוצלחת להתמודד עם אלימות. מה גם, שבשבועות האחרונים, סביב מחלוקת גיוס החרדים, התייצבו כמעט כל הפלגים החרדיים מאחורי הקו של הפלג הירושלמי. גישה שאומרת שגם חרדי שלא לומד, גם חרדי שלא עושה כלום עם החיים שלו, וגם חרדי שהוא לא באמת חרדי – לא יתגייסו בשום פנים ואופן. למה? ובכן, על זה עוד נצטרך לשוחח. בכל אופן המותג "הפלג הירושלמי" לא יכול עוד להיחשב כתופעת שוליים זניחה.
ב-	 שוב התברר, שהביטוי "לימוד תורה" הוא צירוף מילים שנועד לצורכי ויכוח, ותו לא. עשרות המשתוללים האלימים שתקפו את מכונית הקצינים, אינם בני תורה. הם לא התלבטו לרגע האם לקום ולצאת מבית המדרש, או לסגור חלילה את הספר. הם לא חשבו במקרה הזה ש"תורה מגנא ומצלא" ואולי היא תגן עליהם גם מפני גזירת הגיוס. לא ולא. הם קיבלו את קוד ההפעלה במכשיר הכשר, [ "לנו המלחמה" כתוב שם. מילים שאיכשהו מוזכרות רק כשהאויב יהודי] ויצאו לטפל בחדירה של האלוף זיני ותת אלוף טייב. הם יצאו לרחובות כדי לעשות מה שעושים אנשים כשהם חשים מאוימים. הם מתגוננים. הודפים. תוקפים. בכוח. בידיים. כמו אחרון החילונים. אז מתי בדיוק לימוד התורה עושה את כל זה, ומייתר שימוש בכוח? ובכן, אתם יודעים מתי. והגיע הזמן להבהיר, שאמנם הציבור הלא-חרדי, איננו מופלג בחוכמה, ובכל זאת גם אידיוט איננו, ולא מספיק תמים. אם גם מי שאינו לומד תורה לא מתגייס, מובן מאליו שלימוד תורה הוא לא הנושא. 
ג-	משבר המנהיגות בישראל חורג בהרבה ממה שאנחנו רואים בהתנהלות הממשלה. גם בצמרת החרדית אחריות היא מילה גסה. הבחירה ליישר קו עם הפלג הירושלמי, לאחוז בקרנות המזבח של שגרת החיים כ"מימים ימימה", לא לפסול את עצמם מההצבעה על הגדלת מכסת המילואים לכלל הציבור, ולהתנער מן הצורך האמיתי במלחמה על עצם קיומנו כעם, היא מהלך אומלל ומסוכן. 

יש לי ידידים שהאופטימיות היא נשמת אפם. במשך שנים הם חזרו ואמרו, שמתרחשים תהליכי עומק בחברה החרדית. צריך פשוט להניח להם לעבוד בקצב שלהם. כמו שהטבע רגיל. יש ביניהם חברי כנסת לשעבר, אנשי שלטון מקומי, וחברי מכונים חברתיים כמו "מכון מנדל". בימים אלו לא נעים לפגוש אותם. הם נשמעים כמי שרק לאחרונה הבין ששיטו בו. הוליכו אותו שולל ושדדו את זמנו. כולנו נזהרים שלא להוסיף שמן למדורה, אבל אסור להתעלם ממה שמתבהר לנגד עינינו:
המחלוקת עם הציבור החרדי כמעט ואיננה קשורה ללימוד תורה. לצד ארגונים מופלאים כמו זקא ואיחוד הצלה, רבים מדי בציבור הזה מאמינים באמונה שלמה במין תורת מעמדות, ולהשקפתם ה"שבט" החרדי הוא מעמד אצולה מורם מעם. לא לכבודו ללכלך את הידיים. לא לכבודו ללבוש מדי ב', או א'. להתאמן. לזחול. להזיע. לשמור, להסתכן, או סתם לנקות את הנשק. הם פשוט לא חושבים, שאפשר לצפות מהם לעשות דברים מעין אלו. צעירים חרדיים נוטים לעשות שימוש רב במטאפורות ודוגמאות, וכמו שאתה לא תרצה לפתוח ביובים,  הם אומרים, כך אנחנו לא נתקרב לבקו"ם. מישהו אחר כבר יעשה את זה. אלו מילים שנאמרות בוויכוחים ספונטניים ברחוב וגם בסדרת הכתבות של גלעד שלמור בערוץ 12 – כתבות חזקות, מטרידות, ויש להודות- גם די מדכדכות. מעמד. ופתאום אתה מבין את התלבושת. את העניין המופרז ביוחסין ובהפרדה עדתית. וכן, גם את ההתנגדות העזה לשרת בצבא. כי אין כאן עניין של אמונה כמו שיש כאן עניין של ציבור שרואה את עצמו נעלה ומיוחס, וראוי לכל הפטורים, ההטבות וההקלות שיש לאצילים, דוכסים ומרקיזים.  ופתאום כל זה מאויים על ידי המון פרוע, חסר ערך ונבזה – שמגיע אליו לבני ברק במגמה לכרסם בנכסיו ולערער את שגרת חייו. מה הפלא שהוא מתקומם.
אני מכיר חוקרים שטוענים שמעמד בעלי האחוזות ברוסיה, פשוט וויתר מרצונו על מעמדו הפריבילגי, מתוך הבנה פנימית שימיו חלפו עברו. הם פשוט שחררו לחופשי את האריסים, וויתרו על האדמות שממילא הפסיקו להניב דובדבנים, ביקשו מהמשרתת כוס תה אחרונה – בצרפתית כמובן – וישבו להמתין בסבלנות לקיצם. אבל קשה להאמין לזה, כמו שקשה להאמין שקבוצה כלשהי תוותר מרצונה על כוחה ונכסיה ועל שגרת חייה, שהיא הרגילה את עצמה להאמין שיימשכו, כמות שהם, לנצח. 
הקריאה שאנחנו עדיין לא שומעים מספיק, צריכה לפנות אל כל צעיר או צעירה חרדיים שמבינים שכך זה לא יכול להימשך. שמסוגלים לראות שהצורך של צהל איננו שנאת חרדים. ששנאה איננה הנושא כאן בכלל. הקריאה היא למנהיגות חרדית חדשה ומפוכחת שמבינה שהחברה הישראלית איננה מעמדית. שיש כאן גיחוך עמוק, ואפילו תיעוב מסויים כלפי עצם היומרה הזאת. החרדים? החרדים הם זרם ביהדות. חלק בפסיפס. זרם לגיטימי בין שאר הזרמים, שיש בו צדדים יפים ופחות יפים. 
כתבתי כאן פעם על היום שבו שמרתי בשער המוצב שלנו בהר דוב. פתאום הגיע לשער ג'יפ של כוחות האו"ם. הג'יפ היה תכול ומבריק וכמוהו היו שני הקצינים המצוייצים והמפורכסים שישבו בו נפוחים מחשיבות עצמית. הם ענדו כותפות, ופתילים, ומדליות ואותות שכיסו כמעט את כל שטח הפנים של הצורה שלהם, ושאלו אותי בנימוס אירופאי אדנותי, האם הם יוכלו לפגוש באופן מיידי את המפקד שלי. בלעתי בקושי את הצחוק, והצבעתי לעבר הנגמ"ש שבדיוק עבר טיפול שבועי. אתם רואים, אמרתי במיטב האנגלית האינטרקונטיננטלית, את האיש שזוחל מתחת לגחון של הנגמ"ש. בדיוק!! ההוא שמחייך מתחת לכל הטינופת של שמן המכונות ושמשתמש בכובע שלו בתוך סמרטוט אבק? זה אורי המפקד!!
ובכן חברים חרדים. את רוב מה שאתם אני ממש מחבב. אבל זאת ישראל, והבחירה ללכת על הקטע המעמדי? טוב, זהו אחד הרעיונות הפחות מוצלחים שיצאו מכם.

הוד מעלתו השטריימל: למה שקורה בבני ברק אסור להישאר בבני ברק

18.7.24
המתקפה בבני ברק על שני קצינים שהגיעו לדון בשאלת הגיוס לצה"ל, צריכה להדיר שינה מעינינו • יותר ויותר מתברר שהמנהיגות החרדית פועלת מתוך תפיסה מקוממת של "מעמד מורם מעם", כמו דוכסים ומרקיזים
כסאות "כתר" לבנים עמדו על מה שפעם היה דשא, ובלטו על רקע החצר המפוייחת. שני שולחנות התביישו בצד. פינת קפה, פירות הקיץ ועוגיות. קומץ קרובי משפחה חברות וחברים הגיעו אט אט, התחבקו בשתיקה, והשתדלו לדבר כמה שאפשר על החום. מישהו אפילו זרק מילה על טורניר הכדורגל. בינתיים. עד שלא יהיה מנוס מלדבר על הדבר שלשמו התכנסנו. 
זה היה טקס שלא אשכח כל ימי חיי. טקס פרידה מבית. שלא תדעו. הבית הוא ביתם של כרמלה ואורי דן ז"ל, בקיבוץ ניר עוז. בבית הזה גדלו והתרוצצו ילדות וילדים ונכדים. נרקמו חברויות ושיחות וחיים. בבית הזה, לפני שנים, נפטר במפתיע דוד אורי – אמן, רכז ביטחון, איש חינוך נערץ- ששכב לנוח על הספה שאהב ולא קם. ואין אדם שהגיע ולא מלמל, או לפחות חשב, שאיזה מזל היה לו לאורי, שהקדים להסתלק ככה על הספה, ולא נגזר עליו לראות את היום המר. את הסוף הנורא של כרמלה, אשת נעוריו, ובזרועותיה נויה הנכדה המתוקה, אלופת העולם ב"הארי פוטר". בין היתר כרמלה היתה סוכנת זיכרון. אספנית עמלנית שאוספת הכל. כלים חקלאיים, כלי מטבח וצעצועים מהימים הראשונים של ההיסטוריה של ניר עוז. הכל היה לאפר, הספרייה העשירה, אינספור הציורים, התמונות ו... תסלחו לי- הפיצ'פקעס שעל הקירות. דבר לא נשאר. 
לא היה צורך במצגת. המוצג השרוף עמד מולנו במלוא חורבנו. בני משפחה, שכנות וחברים, קמו איש איש בתורו כדי לדבר על הבית הזה. על בית בכלל. היו מי שדיברו בשם הבית. הלב הפתוח. הנעימות. העוגיות הלא-טעימות-בהחלט, שכרמלה נהגה להגיש. כי אין כמו יושר אמיתי וזקוף, כדי לשחרר צחקוק קטן ואנחה. הבית הקיבוצי הפשוט והטוב הזה ששרידיו השרופים והמבוקעים עמדו מולנו לאורך הטקס, ייהרס בקרוב. ייהרסו גם שאר המבנים שכבר אי אפשר להציל, ובמקומם יבנו בתים חדשים שיתמלאו חיים ותקווה, וצחוק ילדים, וזיכרון ושכחה. וכשסיימנו עם המילים והדמעות, עברנו כולנו בין ההריסות. הנה כאן היה המטבח. והערימה הזאת היא מה שנשאר מהספרים. ובדיוק כאן גילו אותן, אחרי שבועיים בהם חשבנו שגם הן נחטפו. ואנשים העירו בלחש שזה מרגיש כמו הטיולים האלה שהם עשו בפולין, או בעקבות שרידי קהילות בגולה, עם המדריך שמצביע על מה שהיה פעם מזוזה. מאפייה. או בית כנסת. והנה תראו!! צמח היהודי הנודד הצליח להבקיע לעצמו דרך ולהושיט כמה ענפים סגולים רעננים מתחת לחתיכת הגג שנפלה עליו מפוחמת. ואפילו הגרניום, שהוא קצת פחות יהודי, מבצבץ בירוק רענן, וניגשנו לחתוך ייחורים ולחלק לכל מי שרוצה לגדל דורות חדשים של העציצים של כרמלה. ואני מתפלל ומאמין בכל לבי שהבתים החדשים ההם יהיו רבים יותר, ורחבים יותר, ומאוכלסים הרבה יותר. ושהם יבהירו את ההבדל הגדול. כי שם בגלות אחרי ששרפו, וטבחו ואנסו, נאלצו היהודים ששרדו את הפוגרום, לאסוף את עצמם ולנדוד לתחנה הבאה. ואילו הפעם, המשימה הישראלית היא שכולם יחזרו הביתה, ושמי שייאלץ לארוז מזוודה ולנדוד הלאה, הם מי שישרוד מבין הרוצחים. 
**
במהלך הטקס קמה חנה'לה והביעה תקווה שהיא תצליח לומר את כל מה שיש לה. היא לא צעירונת, חנה, אבל היא בחרה לספר שכשהיא הגיעה לגיל 18 ועמדה לעזוב את הבית, לקחה אותה אמא שלה ואמרה לה: חנה'לה, לאן שהחיים לא יגלגלו אותך, תמיד תזכרי שכאן יש לך בית. לכאן תמיד תוכלי לחזור, בלי לדפוק בדלת.
ואז היא הרימה מבט אל הקהל הדומע שלא היה זקוק למילה אחת נוספת של הסבר. היא פנתה בעיקר לצעירים, בינם גם מי שחזרה מהשבי בעזה. אתם בטח שואלים את עצמכם איפה הבית שלכם, ואני רוצה לומר בשם הקיבוץ, שכל הקיבוץ הוא הבית שלכם. בכל מקום הטבעתם חותם, השארתם זיכרון, וכל מקום הוא הבית שלכם. כך אמרה, ואין לי מושג אם זה כל מה שחנה'לה התכוונה להגיד, ואם אכן הצליחה לומר הכל. אבל המילים הללו והנימה הזאת הן בדיוק, אבל בדיוק, מה שאנחנו לא מצליחים לשמוע מאף אחד ממנהיגי המדינה הזאת. המתים מתו. הבית עלה באש. החטופים עדיין לא שבו. האם אני יכול להציע את עזרתי? 
היי אתם שם. הרי כולכם רוצים להיות מנהיגים, ומאמינים שנולדתם להיות מנהיגים. מה דעתכם להתחיל לומר למשפחות שבפגישה הבאה אתם מבקשים לשמוע נציגים מאתגרים. לעומתיים. כאלה ששואלים שאלות קשות וכואבות. היי אתם שם, מה דעתכם לטלפן  לחנה מקיבוץ ניר עוז, ולבקש שיעור פרטי במנהיגות?
**
אחד הפרקים החשובים בתולדות התרבות הישראלית, היה ההתפכחות הכואבת מהחלום הרוסי. רוסיה מעולם לא שלטה בארץ ישראל, אבל הדור הראשון לישראליות הביט בהערצה לעבר רוסיה. עם או בלי קשר לחזון הסוציאליסטי, כל מה שמבטיח עתיד יפה ומתוקן לאדם ולאנושות, היה אמור לבקוע מרוסיה, לדבר רוסית, לשתות תה מהסמובר ולנגן על בללאיקה. מכיוון שרבים האמינו שממוסקבה תצא תורה, ישראל גידלה שפם רוסי, לבשה חולצה רוסית רקומה, ושרה שירים ישראליים שבהם משום מה לנערה קראו קטיושק'ה, או לושינקה, והאהוב שלה, זהוב התלתלים, נראה לאחרונה למרגלות אלון נישא, או במי הדנייפר, וכמעט אף פעם לא בחדרה. 
זה לא קרה ביום אחד, אבל האכזבה היתה מרה. עם או בלי קשר לקריסת החזון הקומוניסטי, התברר שרוסיה היא לאו דווקא מולדת האנושיות והאחווה. עוד ועוד שפמים גולחו בזעף, ישראל הפסיקה לשיר בסגנון הרוסי, וגם הר'יש המתגלגלת שהיתה תקן להשמעה ושידור ברדיו, נזרקה לאלף עזאזל, והוחלפה בדבר הקלוש והבלוע הזה שאנחנו משמיעים כשאנחנו מתכוונים לבטא את האות ר'יש. 
אני חושב שממש בימים אלו הדור שלי עובר שבר דומה לגבי הרוקנ'רול. החזון של שנות ה-60 אף פעם לא היה רק מוסיקה. הוא היה הרעיון שאי אפשר לעמוד בפני קסמו, ושאיפשר לך להרגיש הכי צודק, הכי צעיר, וגם הכי מגניב וכיפי בעולם. בימים בהם הקירות היו מכוסים בפוסטרים של זמרים ארוכי שיער שהחזיקו גיטרות בשלל תנוחות, אנחנו אשכרה האמנו שהם טובים יותר. יפים וטהורים יותר. צעירים הגדירו את עצמם לפי שם הלהקה שהיה כתוב בכתב יד קטן על המדבקה של הקסטה. מביני העניין לא הסתפקו בלהיטים הנדושים שנשחקו ברדיו. החומרים המשובחים באמת עברו מיד ליד, ונטרקו לתוך מכשירי רדיוטייפ שצעירים ישראלים בשנות ה 70-80 הקשיבו להם עצומי עיניים ובחרדת קודש. אני עצמי גידלתי שיער ארוך ושמרתי עליו במשך יותר מ 20 שנה. אפשר לומר שזה היה השפם של בני הדור שלי. וכן, אני חושב שרבים מחבריי היו מוכנים לעזוב הכל, אמא ואבא ושפה, רק כדי להתגלגל לנצח בדרכים עם להקה כמו פינק פלויד, לד זפלין, ה"מי" או "גרייטפול דד".
חלק גדול מהאמנים הנערצים של נעורינו מתגלים לאחרונה כאנטישמים זקנים, צבועים וטיפוסים די מחורבנים באופן כללי. הלואי וזה היה רק רוג'ר ווטרס. פסטיבלי מוזיקה חשובים הפכו להיות מוקדים של תמיכה בחמאס, ושנאת ישראל שהיא שנאת יהודים. מדובר בהתפכחות כואבת. מפח נפש שגובל בחילול של חוויות נעורים מכוננות. אומרים שאין שמחה כהתרת ספקות. אז אומרים. אני מוצא מעט מאוד שמחה בכך שפתאום לא בא לי לשמוע שום דבר של אריק קלפטון.

בין ניר עוז לרוג'ר ווטרס

12.7.24
טקס מרגש בבית חרב בעוטף עשה לי חשק לשלוח את חדלי האישים בצמרת המדינה ללמוד שיעור במנהיגות מאצילי הנפש שם • ומילה על ההתפכחות הכואבת של דור הרוקנרול מאליליו האנטישמים
bottom of page