top of page

שטריימל במקום קסדה

| 05.04.24 | כ"ו באדר ב' תשפ"ד
מגזימים סיפור אהבה.jpg

לא תמיד אנחנו מבינים את העולם החרדי. הקודים הפנימיים זרים לרובנו. יידיש איננו דוברים. ובכל זאת, אפשר לומר במידה רבה של וודאות שדבר אחד הצלחנו בסופו של דבר להבין, והוא: הם לא רוצים להתגייס. לא מתוך תהליכים פנימיים ולא מכוח החוק. לא בטוב ולא ברע. לא בשגרה, ואפילו לא כשנלחמים על עצם הקיום. בימים האחרונים נאמרו דברים מספיק ברורים, כך שגם אנחנו, יהודים פשוטים ונבערים, נוכל להבין. הבנו שבעוד רבני הציונות הדתית עצמם מתגייסים ונלחמים, ולמדנים גדולים נופלים חלל בשדה הקרב ומותירים חלל לא רק בלב אלא גם בבית המדרש, הרי שבכל הנוגע לציבור החרדי, שם שורר חוק אחר ותורה אחרת. אפילו בטלן גמור, אם הוא בן למגזר הנכון, חובה קדושה על כולנו, לדאוג לכך שהוא יישאר בבית, או ברחוב, וששמץ משגרת חייו לא יופרע. עוד דבר שהובהר, הוא שלא רק מול הגדלת מכסת המילואים הנוכחית דבר לא עומד להשתנות, אלא גם אם כל מילואימניק בישראל יידרש לשרת 365 ימים בשנה, עדיין אין לנו זכות לדרוש מבן גילו החרדי להצטרף, או אפילו להחליף אותו לכמה ימים. ומעל לכל נאמר לנו, בעברית פשוטה ובלי פלפולים, שכל ישראלי שמבקש מאחיו החרדי להטות שכם וליטול חלק במלחמת המצווה, הוא פשוט פושע שנאה. שונא חרדים, ושונא את התורה.
אחד הסרטונים שהופצו השבוע, הראה מפגין מתנועת "אחים לנשק" שהגיע לשכונת מאה שערים, וכנראה פגש את האנשים הלא נכונים. יש לשער שגם הוא עצמו לא שה תמים. הוא בא לחולל מהומות, ומהומות אכן התחוללו. בסרטון, שרבים מצאו אותו משעשע ואף קורע, נראה המפגין נמלט על נפשו באימה, כשקבוצת צעירים חרדים רודפים אחריו. ואכן, מה יותר נורמלי, טבעי ואף מוסרי לקום על מי שפולש לביתך, ולהעיף אותו לכל הרוחות.
אבל רגע, האם זה לא מה שביקשנו מאחינו החרדים לעזור לנו לעשות מול האויב? ישראל מותקפת מכיוון עזה, לבנון, תימן, וכעת גם מעירק? ודווקא כשאיזה ליצן עם מקל מטאטא מגיע אליכם לשכונה, אתם סוגרים את הספר ויוצאים לעשות מה שצריך?
אי אפשר לומר שהציבור החרדי לא מבין מושגים כמו "התגייסות", "מלחמה" או "חירוף נפש". הוא מבין. עובדה, בימים האחרונים המילים הללו הופיעו שוב ושוב בדבריהם של מנהיגי הציבור. כולם חזרו ואמרו שהימים הם ימי מלחמה, וזה המקום להתגייסות מלאה וחירוף נפש. ואז הבן אדם הפשוט, שהוא הדיוט לא קטן, אומר לעצמו "אה, הם בטח מתכוונים שצריך לשבת וללמוד תורה פי שתיים. הרי התורה מגינה יותר מכל אגרוף, תותח או F-35 , אז אם העולם החרדי במלחמה, זה בטח מה שזה אומר. לימוד תורה." ואתה יודע שזה כמובן בלוף. רק מול המדינה הם דורשים לסמוך על הנס. ואילו בתוך המגזר כשאומרים "גיוס" הכוונה היא דווקא לעזוב את בית המדרש ולצאת לרחובות. וכשאומרים "חירוף נפש" מתכוונים להפעלת כוח, פיזי. וזה קצת מבלבל, אני מודה. אבל בעיקר מביש. מביש לגלות עד כמה מנהיגי הציבור החרדי עדיין סבורים שכולנו, כל הבלתי-חרדים, קצת איך לומר, לא מפותחים בשכל. מביש לראות כמה לא אכפת להם להיחשף במלוא חוסר היושר ואפס תום הלב. מביש איך הם לא מבינים מה כל מעולל, לא רק לכוח האדם בצה"ל, אלא לכבודה של התורה, ולמקומה בחברה הישראלית. החברה שתוך כדי שהיא נלחמת על חייה, וקוברת את מיטב בניה, שומעת את התירוצים והבלופים ולא יכולה שלא לתהות איזו מין תורה לומדים שם.
**
יום אחד נצטרך לשבת ולארגן בצורה מסודרת את כל הטענות המטומטמות שמוטחות במשפחות החטופים. אולי, אם ירשה הזמן, אפילו נדרג אותן בשיטת "מצעד הפזמונים", כי לפחות חלק מהן דורשות הלחנה. אשמח לערוך את טבלת המצעד, קצת אחרי שכולם ישובו לביתם. בריאים ושלמים אני מקווה. הם יצחקו מן הסתם כשנעבור על רשימת הלהיטים של 23-24 .
אך עד שנתפנה לערוך את הטבלה המסקרנת הזאת, אין ברירה אלא להתעכב על כמה פזמונים שנשחקו לגמרי ולמרות זאת אנשים טובים עדיין מוצאים לנכון לנופף בהם כאילו מדובר באיזה טיעון גאוני שצץ במוחם ברגע של השראה ארכימדית.
קחו את "כל מה שהם רוצים זה להפיל את הממשלה". זהו משפט שנהוג לאומרו ברגש. השר אליהו אמר אותו השבוע בזעזוע נפעם. ואכן מדובר בהשקפה מעניינת. אין ספק, כשיש לך קרובת משפחה, בן זוג או אחות חטופים בציפורני חמאס, והם עוברים מעשי אונס והתעללות יום יומית, כל מה שאתה רוצה זה להפיל ממשלה. ברור שאם לפתע ישובו החטופים כרעם ביום בהיר, נתאכזב מרה. מה באתם עכשיו, ומי בכלל צריך אתכם? נגער בהם. בגללכם לא הספקנו להפיל ממשלה. מובן שנדרוש מהם לשבת בצד, לסתום ולא להפריע למה שבאמת חשוב... מה נגיד על הוגי הטיעון הזה, ועל נפשם הבריאה? אשרינו שזכינו. חכמינו לימדו ש"הפוסל במומו פוסל" ו"הכל עובר עליך" והאמת היא ש"כל מה שהם רוצים זה להישאר בממשלה" מה שגורם להם לחוש משטמה עזה כלפי כל מי שלא מתלהב. אז מה דעתכם, חברים, לכחכח ולתקן: "כל מה שהם רוצים זה שהחטופים ישובו. שהמשפחה תנשום. שהקהילה תשתקם. ולצורך זה הם מוכנים אפילו להפיל את הממשלה" מוכנים לנסות?
-טיעון אחר, שמופיע בעיקר במבואות האפלים של שיח הרשתות, מנסה לרמוז שחלק מפעילי המאבק אינם קרובי משפחה מהמעגל הראשון. הקביעה הזאת מוטחת בחגיגיות כאילו לפנינו פיצוח בלשי גאוני. היא בסך הכל בת-דודה!! והכוונה ברורה. אבל היא לא רק דוחה ומכוערת, היא גם מסגירה פרט לא נעים בצדו של הטוען. הוא אומר בעצם שאצלו במשפחה אף אחד לא עושה עניין אם אסון נופל על ראשה של איזו דודה. איש לא מתגייס לעזור אם חלילה נטבחת משפחת הגיס, או נחטפת אחיינית. אחלה משפחה יש לכם חברים. אבל מאחר וחשפתם את בעיית האמפתיה שאתם סובלים ממנה, ובגללה כל מה שאנושי זר לכם, למה אתם חושבים שמישהו יפקיד בידכם אי-פעם אחריות לגורלם של בני אדם?
-להיט נוסף מככב לאחרונה. נכון, כבר התייחסתי אליו בעבר, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שהפזמון מעאפן, והביצוע טראנטה, הוא ממשיך להתנגן, גם אחרי יותר משלושה חודשים בצמרת המצעד. מדובר בטענה "אתם משמחים את חמאס", כולל וואריאציות בנוסח "משמחים את סינוואר" ו"תארו לכם איך הם מרגישים שם בעזה כשהם שומעים אתכם". ובכן, למרבה הצער, אין ברשותנו יותר מדי מקורות מידע שיכולים לשפוך אור על התגובות הרגשיות בצמרת חמאס. עד כמה שזה מצער, אין לנו מושג איך הגיב סינוואר להפגנות, לפרישה של גדעון סער, לקלטת של אפי נווה או לתבוסה של נבחרת ישראל מול איסלנד. הפעם היחידה שבה אנחנו יודעים על תגובה שמחה מצד האויב בעקבות משהו שנאמר כאן, זה היה חסן נסראללה. מה שהרווה אותו נחת היו דברים שאמר הרב הראשי לישראל. נסראללה ציטט מהם בהרחבה, וחגג את האיום לעבור לחו"ל. על תגובות אחרות אינני יודע. גם אתם לא. לכן אני ממליץ שכל מי שלא ידע לחזות את מהלכיו של סינוואר לפני ה 7.10 , ולא הבין את פשר התמרונים והפרובוקציות, שיעשה טובה ולא יציג את עצמו כעת כמומחה לעולמו הפנימי של רב המרצחים. מי שיודע מה משמח את סינוואר, מה מבאס ומה עושה לו נעים בגב, מתבקש להציע את שירותיו למודיעין הישראלי ולחסוך אותם מאיתנו. תודה

טורים נוספים

לא תמיד אנחנו מבינים את העולם החרדי. הקודים הפנימיים זרים לרובנו. יידיש איננו דוברים. ובכל זאת, אפשר לומר במידה רבה של וודאות שדבר אחד הצלחנו בסופו של דבר להבין, והוא: הם לא רוצים להתגייס. לא מתוך תהליכים פנימיים ולא מכוח החוק. לא בטוב ולא ברע. לא בשגרה, ואפילו לא כשנלחמים על עצם הקיום. בימים האחרונים נאמרו דברים מספיק ברורים, כך שגם אנחנו, יהודים פשוטים ונבערים, נוכל להבין. הבנו שבעוד רבני הציונות הדתית עצמם מתגייסים ונלחמים, ולמדנים גדולים נופלים חלל בשדה הקרב ומותירים חלל לא רק בלב אלא גם בבית המדרש, הרי שבכל הנוגע לציבור החרדי, שם שורר חוק אחר ותורה אחרת. אפילו בטלן גמור, אם הוא בן למגזר הנכון, חובה קדושה על כולנו, לדאוג לכך שהוא יישאר בבית, או ברחוב, וששמץ משגרת חייו לא יופרע. עוד דבר שהובהר, הוא שלא רק מול הגדלת מכסת המילואים הנוכחית דבר לא עומד להשתנות, אלא גם אם כל מילואימניק בישראל יידרש לשרת 365 ימים בשנה, עדיין אין לנו זכות לדרוש מבן גילו החרדי להצטרף, או אפילו להחליף אותו לכמה ימים. ומעל לכל נאמר לנו, בעברית פשוטה ובלי פלפולים, שכל ישראלי שמבקש מאחיו החרדי להטות שכם וליטול חלק במלחמת המצווה, הוא פשוט פושע שנאה. שונא חרדים, ושונא את התורה.
אחד הסרטונים שהופצו השבוע, הראה מפגין מתנועת "אחים לנשק" שהגיע לשכונת מאה שערים, וכנראה פגש את האנשים הלא נכונים. יש לשער שגם הוא עצמו לא שה תמים. הוא בא לחולל מהומות, ומהומות אכן התחוללו. בסרטון, שרבים מצאו אותו משעשע ואף קורע, נראה המפגין נמלט על נפשו באימה, כשקבוצת צעירים חרדים רודפים אחריו. ואכן, מה יותר נורמלי, טבעי ואף מוסרי לקום על מי שפולש לביתך, ולהעיף אותו לכל הרוחות. 
אבל רגע, האם זה לא מה שביקשנו מאחינו החרדים לעזור לנו לעשות מול האויב? ישראל מותקפת מכיוון עזה, לבנון, תימן, וכעת גם מעירק? ודווקא כשאיזה ליצן עם מקל מטאטא מגיע אליכם לשכונה, אתם סוגרים את הספר ויוצאים לעשות מה שצריך?
אי אפשר לומר שהציבור החרדי לא מבין מושגים כמו "התגייסות", "מלחמה" או "חירוף נפש". הוא מבין. עובדה, בימים האחרונים המילים הללו הופיעו שוב ושוב בדבריהם של מנהיגי הציבור. כולם חזרו ואמרו שהימים הם ימי מלחמה, וזה המקום להתגייסות מלאה וחירוף נפש. ואז הבן אדם הפשוט, שהוא הדיוט לא קטן, אומר לעצמו "אה, הם בטח מתכוונים שצריך לשבת וללמוד תורה פי שתיים. הרי התורה מגינה יותר מכל אגרוף, תותח או F-35 , אז אם העולם החרדי במלחמה, זה בטח מה שזה אומר. לימוד תורה." ואתה יודע שזה כמובן בלוף. רק מול המדינה הם דורשים לסמוך על הנס. ואילו בתוך המגזר כשאומרים "גיוס" הכוונה היא דווקא לעזוב את בית המדרש ולצאת לרחובות. וכשאומרים "חירוף נפש" מתכוונים להפעלת כוח, פיזי. וזה קצת מבלבל, אני מודה. אבל בעיקר מביש. מביש לגלות עד כמה מנהיגי הציבור החרדי עדיין סבורים שכולנו, כל הבלתי-חרדים, קצת איך לומר, לא מפותחים בשכל. מביש לראות כמה לא אכפת להם להיחשף במלוא חוסר היושר ואפס תום הלב. מביש איך הם לא מבינים מה כל מעולל, לא רק לכוח האדם בצה"ל, אלא לכבודה של התורה, ולמקומה בחברה הישראלית. החברה שתוך כדי שהיא נלחמת על חייה, וקוברת את מיטב בניה, שומעת את התירוצים והבלופים ולא יכולה שלא לתהות איזו מין תורה לומדים שם.
**
יום אחד נצטרך לשבת ולארגן בצורה מסודרת את כל הטענות המטומטמות שמוטחות במשפחות החטופים. אולי, אם ירשה הזמן, אפילו נדרג אותן בשיטת "מצעד הפזמונים", כי לפחות חלק מהן דורשות הלחנה. אשמח לערוך את טבלת המצעד, קצת אחרי שכולם ישובו לביתם. בריאים ושלמים אני מקווה. הם יצחקו מן הסתם כשנעבור על רשימת הלהיטים של 23-24 . 
אך עד שנתפנה לערוך את הטבלה המסקרנת הזאת, אין ברירה אלא להתעכב על כמה פזמונים שנשחקו לגמרי ולמרות זאת אנשים טובים עדיין מוצאים לנכון לנופף בהם כאילו מדובר באיזה טיעון גאוני שצץ במוחם ברגע של השראה ארכימדית. 
קחו את "כל מה שהם רוצים זה להפיל את הממשלה". זהו משפט שנהוג לאומרו ברגש. השר אליהו אמר אותו השבוע בזעזוע נפעם. ואכן מדובר בהשקפה מעניינת. אין ספק, כשיש לך קרובת משפחה, בן זוג או אחות חטופים בציפורני חמאס, והם עוברים מעשי אונס והתעללות יום יומית, כל מה שאתה רוצה זה להפיל ממשלה. ברור שאם לפתע ישובו החטופים כרעם ביום בהיר, נתאכזב מרה. מה באתם עכשיו, ומי בכלל צריך אתכם? נגער בהם. בגללכם לא הספקנו להפיל ממשלה. מובן שנדרוש מהם לשבת בצד, לסתום ולא להפריע למה שבאמת חשוב... מה נגיד על הוגי הטיעון הזה, ועל נפשם הבריאה? אשרינו שזכינו. חכמינו לימדו ש"הפוסל במומו פוסל" ו"הכל עובר עליך" והאמת היא ש"כל מה שהם רוצים זה להישאר בממשלה" מה שגורם להם לחוש משטמה עזה כלפי כל מי שלא מתלהב. אז מה דעתכם, חברים, לכחכח ולתקן: "כל מה שהם רוצים זה שהחטופים ישובו. שהמשפחה תנשום. שהקהילה תשתקם. ולצורך זה הם מוכנים אפילו להפיל את הממשלה" מוכנים לנסות?
-טיעון אחר, שמופיע בעיקר במבואות האפלים של שיח הרשתות, מנסה לרמוז שחלק מפעילי המאבק אינם קרובי משפחה מהמעגל הראשון. הקביעה הזאת מוטחת בחגיגיות כאילו לפנינו פיצוח בלשי גאוני. היא בסך הכל בת-דודה!! והכוונה ברורה. אבל היא לא רק דוחה ומכוערת, היא גם מסגירה פרט לא נעים בצדו של הטוען. הוא אומר בעצם שאצלו במשפחה אף אחד לא עושה עניין אם אסון נופל על ראשה של איזו דודה. איש לא מתגייס לעזור אם חלילה נטבחת משפחת הגיס, או נחטפת אחיינית. אחלה משפחה יש לכם חברים. אבל מאחר וחשפתם את בעיית האמפתיה שאתם סובלים ממנה, ובגללה כל מה שאנושי זר לכם, למה אתם חושבים שמישהו יפקיד בידכם אי-פעם אחריות לגורלם של בני אדם?
-להיט נוסף מככב לאחרונה. נכון, כבר התייחסתי אליו בעבר, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שהפזמון מעאפן, והביצוע טראנטה, הוא ממשיך להתנגן, גם אחרי יותר משלושה חודשים בצמרת המצעד. מדובר בטענה "אתם משמחים את חמאס", כולל וואריאציות בנוסח "משמחים את סינוואר" ו"תארו לכם איך הם מרגישים שם בעזה כשהם שומעים אתכם". ובכן, למרבה הצער, אין ברשותנו יותר מדי מקורות מידע שיכולים לשפוך אור על התגובות הרגשיות בצמרת חמאס. עד כמה שזה מצער, אין לנו מושג איך הגיב סינוואר להפגנות, לפרישה של גדעון סער, לקלטת של אפי נווה או לתבוסה של נבחרת ישראל מול איסלנד. הפעם היחידה שבה אנחנו יודעים על תגובה שמחה מצד האויב בעקבות משהו שנאמר כאן, זה היה חסן נסראללה. מה שהרווה אותו נחת היו דברים שאמר הרב הראשי לישראל. נסראללה ציטט מהם בהרחבה, וחגג את האיום לעבור לחו"ל. על תגובות אחרות אינני יודע. גם אתם לא. לכן אני ממליץ שכל מי שלא ידע לחזות את מהלכיו של סינוואר לפני ה 7.10 , ולא הבין את פשר התמרונים והפרובוקציות, שיעשה טובה ולא יציג את עצמו כעת כמומחה לעולמו הפנימי של רב המרצחים. מי שיודע מה משמח את סינוואר, מה מבאס ומה עושה לו נעים בגב, מתבקש להציע את שירותיו למודיעין הישראלי ולחסוך אותם מאיתנו. תודה

שטריימל במקום קסדה

| 05.04.24 | כ"ו באדר ב' תשפ"ד
אם החרדים היו מתגייסים לצבא באותו הלהט שבו הם נלחמים בכל מי שמותח על הפטור שלהם ביקורת, היינו
מנצחים את חמאס מזמן וקבלו מצעד לשיפוטכם: טבלת טיעוני האיוולת הגדולים שמוטחים במשפחות החטופים
היו לנו כבר חגי פורים צולעים. כולנו זוכרים שנים בהן החג האהוב הזה הגיע בימים שאתגרו את היכולת להתבדח, להתחפש או סתם לשמוח. היה לנו פורים של מלחמת המפרץ – המלחמה שהולידה את הממ"ד- והוא הזמין משחקי מילים מתישים על מסיכות אב"כ. ואז בתקופת הקורונה שוב הופיעו מסיכות, ועוד בדיחות צפויות, ושוב היתה בעיה לחגוג במרחבים פתוחים, או ביחד. והיה ברוך גולדשטיין, והיו הפיגועים בבתי הקפה. ובכל זאת, פורים עגום כמו זה שהיה לנו השנה עדיין לא היה פה. כשהתלבטנו כמה נחגוג השנה, ואם בכלל, נזכרנו שבעצם הסיפור המקורי של פורים, סיפור המגילה, הוא אירוע קשה של שנאה ורדיפות, ממלכה מושחתת ומנהיגות קפריזית, וזה לגמרי לא מובן מאליו שהעם היהודי החליט לחגוג אותו עם צחוקים ויין, מסיכות רעשנים שירים וריקודים. באותה מידה זה היה יכול להסתכם בעצרת, יזכור ודקה דומיה. 
כשמביטים לאחור נדמה שכמעט בכל שנה היה קל למצוא לפחות המן אחד אקטואלי. אבל מרדכי ואסתר עכשוויים – קצת פחות פשוט למצוא. ראש הממשלה אמר השבוע ללוחמים שכמו שחיסלנו את המן, כך נחסל את סינוואר. משפט שמצד אחד מתכתב עם "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" של מאיר אריאל, ומצד שני נוגע בקונצנזוס. שהרי אין ישראלי שיזיל דמעה ברגע שסינוואר ישיב את נשמתו לשטן. אבל למען האמת, ומתוך כבוד למסורת, יש להעיר שלא אנחנו חיסלנו את המן. ה"קטע" עם פורים הוא שלא אסתר ולא מרדכי היו צריכים בכלל לגעת באיש המתועב עם האוזניים. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, וגדולתם של השניים היתה שהם ידעו לנהל את הדברים כך, שאחשוורוש עצמו, שחתם בטבעת המלך על מיזם הג'נוסייד של המן, הוא זה שיעשה את העבודה המלוכלכת ויסיים את הסיפור. איך? תלוי.
קודם כל דיפלומטיה. מרדכי דאג להיזכר לטובה בספרי הזכרונות של המלך אחשוורוש, וידע להיות שם ברגעים הנכונים. והיו שם גם תחכום ותזמון גאוני. כך אסתר השכילה ליזום פגישה גורלית מול מלך קפריזי, שנודע בתגובותיו הקטלניות לשינויי לו"ז של הרגע האחרון. והיתה יכולת להבדיל בין עיקר לטפל. איש מהם לא מבזבז אנרגיה מיותרת על געגועי סרק לכורש או בלשאצר. הם עובדים עם מי שעומד בראש האימפריה, ולא אומרים לו בפרסית "מיינד יור אוון ביזנס". גם אם מדובר במגלומן שיכור, רודף תענוגות ודי מבחיל. והכי חשוב, בשיחות בין אסתר ומרדכי, שניהם מדייקים זה את זה, ודוחפים זה את זה לשים את האגו בצד, ולפעול למען טובתו של עם ישראל. לשניהם היו שאיפות אישיות, ושניהם הכירו היטב את המשחק הפוליטי, אבל ברגע האמת שניהם התגייסו. ברגע האמת הם שמו בצד את כל שיקולי הקרדיט וההישרדות – הפוליטית וגם והקיומית- והקדישו את כשרונם, שכלם- ותכל'ס גם את נפשם- כדי לסובב את הגלגלים כך שבסופו של דבר הממלכה עצמה תשלוף את המן מהמנהרה. מה לעשות והשורה החביבה "כל אחד מאיתנו הוא מלכת אסתר" הוא שקר גס ובדיחה עצובה. אפשר כמובן לנסות להיות אסתר. או מרדכי. או לפחות חרבונה. אבל בשביל זה, אדוני ראש הממשלה, יש צורך ברוח אחרת, דרך אחרת ומנהיגות אחרת. וכדאי להתחיל מכך שנדייק בפרטי הסיפור. ולא. לא אנחנו חיסלנו את המן.
**
יש לא מעט אנשים רציניים בינינו שפעם אחת בשבוע חוזרים להיות ילדים קטנים. לפני עשרות שנים, היה להם כנראה רגע מכונן של ילדות. אבא שלהם, אם אני מנחש נכון, לקח אותם למשחק כדורגל או כדורסל. איש מהם לא יכול היה לנחש שהמשחק הזה ישנה את חייו של הצוציק. בדרך הלוך לימד האבא את ילדו לשיר את שיר האוהדים, וקנה לו שקית גרעינים, בייגל'ה, ארטיק לימון, ואולי גם צעיף של המועדון, ובין אם הקבוצה שלהם ניצחה או הפסידה באותו משחק, ניצוץ מכושף נזרק אז לתוך נשמתו של הילד וגם היום, כשהילד הזה הוא רופא בכיר, מנהל חברה או בית ספר, איש קבע או עובד עירייה, משהו מהקסם של אותו משחק נשכח עדיין מלווה אותו. הוא התגרש פעמיים, שינה הרגלי תזונה ומקומות עבודה. החליף בנק, מפלגה וספק כבלים ורק לקבוצה ההיא הוא נאמן כמו קנאי דתי חסר פשרות, כי "קבוצה לא מחליפים" או משהו כזה. פעם בשבוע, פחות או יותר, הוא עולה לרגל. ושם באיצטדיון, בהיכל ובטריבונה, עם הצעיף ושקית גרעינים, הוא מרגיש שייך ו"הוא עצמו" יותר מבכל מקום אחר בעולם כמעט, אם אני מנחש נכון.
ואני, שאבא שלי מעולם לא לקח אותי למשחק כדורגל או כדורסל, חש אמפתיה עמוקה לכל העניין הזה של אהדה ונאמנות ספורטיבית. אם כי באופן אישי, מעולם לא היתה לי בעיה להתנתק רגשית ממועדון שפעם שמחתי בשמחתו, אך איני יכול עוד להזדהות איתו. אני מניח שזה בדיוק בגלל שלא עברתי את תהליך החניכה המסודר הזה בילדותי. ומצד שני, יש משהו בלתי נסבל בעיני בחוליגניות שמאפיינת אוהדים שרופים, ומזכירה – מה לעשות- את האלימות הדתית למיניה. השבוע, כשישראל במלחמה, ורבים מאיתנו מתעלים ותורמים ופותחים את הלב, החליטו כמה אוהדי הפועל תל אביב לבצע לינץ' באוהדי הקבוצה החיפאית. הם לא יכלו לשאת את ההפסד הספורטיבי להפועל חיפה, והתמונות איומות ונוראות. כמה נוראות?  כשאנשים אומרים ש"הפעם זה כמעט נגמר באסון" הם לא מגזימים. 
התגובה הראשונית של מועדון הפועל תל אביב היתה יפה ומנהיגותית. הם לא ניסו לזרוק אחריות ולא התחמקו. התפעלתי. אבל אחרי שמפקד מחוז מרכז של המשטרה החליט לסגור להם את המגרש, הם עשו את מה שעושים בזמן האחרון בישראל. הם ניסו לטעון שזה פוליטי. שהאיש הוא מינוי של בן גביר, ולכן כל מהלך שיבוצע כלפי מועדון בשם "הפועל" חייב להיות מסומן. חשוד מראש. פסול.
כשרצו למוטט את מאבק משפחות החטופים אמרו "רונן צור". כשרצו לנפנף את דוח וועדת החקירה לאסון מירון, אמרו "שלמה ינאי". עכשיו, כשהפועל תל אביב מנסה להדוף מעליה את האחריות לגידולי הפרא שצומחים בחצר הקדמית שלה, הם אומרים "בן גביר" ומוכיחים שמכונת הרעל, כפרקטיקה וכתרבות מקולקלת, עובדת בימין כמו בשמאל, במרכז כמו בפריפריה, ומזהמת, וגם מסכנת את חיי כולנו 
**
עוד מילה אישית על פורים. אותי כאמור לא לקחו לשום טריבונה ולא קנו לי צעיף של מועדון. לי היה פורים. בכיתה י"ב הייתי חלק מהוועדה שהיתה אמורה לתכנן בין היתר את התפילה המשוגעת של השבת הסמוכה לפורים – "שבת זכור". הרעיון היה למצוא מנגינות "חילוניות", משעשעות ובלתי צפויות ולהדביק אותן לקטעי התפילה. כך היה בישיבה וכך עד היום, כשפורים מתקרב, הראש שלי מתחיל להתמלא באפשרויות למנגינות מטומטמות ומצחיקות שיכולות להתאים לקטעי התפילה בשבת. זה חזק ממני, גדול עלי ואני לא יכול להאבק נגד זה. גם השנה, עם הפורים העגמומי הזה, לא היתה ברירה, וארגנו בבית הכנסת שלי את אמירת הקדיש במנגינה של
 "IN  THE JUNGLE  " [זה עובד. תנסו]      כשכל החברה עומדים מסביב במקהלה ומשמיעים את כל הקולות, היללות ה"אאווי מאווי " והצרצורים המתבקשים בשיר הזה. ביציאה אמרנו זה לזה שעשינו את זה בעיקר בשביל הילדים. וכך צריך. אבל גם בשביל הילדים שאנחנו.

?באמת אנחנו חיסלנו את המן

29.03.24 | י"ט באדר ב' תשפ"ד
ראש הממשלה רצה לדרבן לוחמים, אבל לא דייק בפרטי הסיפור כי במגילה, אסתר ומרדכי ידעו לנווט בתחכום
אנשים אחרים שיעשו את העבודה ואיך זה קשור לזיגזג המנהיגותי של הפועל תל אביב מול אוהדיה המתפרעים?
פעם היו לי טקסים לפני העלייה לבמה. תרגילי נשימה וקול. אני זוכר ממי למדתי כל תרגיל ותרגיל- מורים, וחברים שהם מורים- וגם ההיזכרות היא חלק מהטקס. חשוב להתבודד לפני ההופעה לזמן מה ולברר מה שלום הגוף, הנפש והריכוז. מאז אוקטובר בכל אופן, גם הטקסים הללו נפרמו. הנה השבוע, רגע לפני שעלינו על הבמה, הגיע זוג שרצה לומר שתי מילים. אתה זוכר את האחים הגדולים שלי, היא אמרה. מבת ים. מבית הכנסת. ההורים שלנו היו חברים. זוכר, הנהנתי בחיוך, האבות שלנו היו הקוראים בתורה היותר טובים. אבל אותי אתה לא תזכור, היא המשיכה. אני הייתי ממש פיצפונת. רצינו לומר לך, שהבן שלנו נפל בעזה לפני שלושה חודשים. [ הו האימה. הלב צונח. נשימה] אז אנחנו לא נישאר להופעה, [איזו הופעה?] אבל חשוב לנו לומר לך שבשיחות שהיו לנו, וגם במכתב שהוא השאיר, הוא הדגיש כמה הוא והחברים שלו עושים הכל כדי לנסות ולשחרר את החטופים. זה היה לו ממש חשוב לומר את זה. וחשוב לנו לומר לך שתעביר לכל המשפחות. ואני חושב שאמרתי כמה יקרות לי המילים האלה, ובאמת חשוב שהן נאמרו. כך נשארנו שלושתנו לשתוק קצת, ולחלוק כמה רגעים. כמה יקרים הרגעים האלה לצד ישראלים טובים שנתנו באמת הכל, ורק רוצים לוודא שאתה יודע שהם נתנו זאת בלב שלם. עבורך. 
באותו סוף שבוע כל המדינה דיברה על הדברים שאמר תת אלוף גולדפוס, וגם אני מסכים שמדובר בתקלת המשמעת הכי נחוצה והכי מדוייקת שנעשתה כאן בשנים האחרונות. עבירה שהנסיבות והתזמון-החד פעמי והחד כתער- הם ההצדקה הטובה ביותר שלה. הצבא היה חייב לנזוף בגולדפוס. כל השאר חייבים להקשיב. אני יודע שלחלק מהפוליטיקאים כבר נמאס מהפיזמון הזה. אבל זאת האמת. אנשים מופלאים חיים כאן. זאת זכות לחיות במחיצתם. זכות גדולה לשרת אותם. ודווקא אלו שלא חושבים שזאת זכות כל כך גדולה, דווקא הם נבחרים שוב ושוב לנהל ולהנהיג את העם הזה.
למה? בעיקר כי כבר יותר מדי שנים אנחנו מצביעים נגד ולא בעד. 
כך עמדנו והרהרנו. ותכף יקראו לנו לעלות לבמה. אז הודיתי לזוג היפה והעצוב על פיסת הלב הזו שהם חלקו אתי. כי לפעמים כל מה שצריך זה לגשת ולומר. בלי הבטחות מפוצצות. לומר שאנחנו שותפים. בכאב. בדאגה ובתקווה. לרגע אחד לא הייתי בטוח, שאצליח למצוא כוחות ולעלות למקום שלי על הבמה. מאיפה עכשיו אני מגרד את האנרגיה לספר. שלא לדבר על להצחיק. באמת שלא הייתי בטוח. בסופו של דבר דווקא המפגש הקצר הזה מילא ודייק אותי יותר מכל התרגילים שבעולם. 
**
מאז ומתמיד מלחמות טלטלו והפכו סדרי עולם. מלחמות מסיימות תקופות ופותחות תקופות חדשות, והן הופכות על פניהן הנחות יסוד בכל תחום, מכלכלה ופוליטיקה ועד אמנות ואמונה דתית. בכל הנוגע למלחמה הקיומית שנפתחה עלינו בשמיני עצרת, אין לי ספק שהיהדות שלנו עוברת טלטלה עזה. אירועי הימים הראשונים החזירו אותנו לזכרונות יהודיים שרובנו לא חשבנו שעוד ישובו. הניצולים שהתחבאו בארון. האנשים שנאבקו בדלת הממ"ד. אלו שהשתיקו תינוקות כדי שלא ירעישו. האכזריות הצוהלת שאין לה גבול. אפילו המילה "יהודים" שחזרה ונשמעה מצד המרצחים, והבהירה, לכל מי שתהה, מה מהות הסכסוך. מה הפלא שישראלים רבים מדווחים שהם מרגישים יהודים יותר. עם או בלי קשר, רבים מאיתנו מודים שגילויי העוינות כלפי ישראל – הם שום דבר מלבד אנטישמיות קלאסית. 
אבל בימים הקשים האלה, היהדות מאותגרת גם מבפנים. כל אלו שמרגישים יהודים יותר, יצטרכו מתישהו לגבש לעצמם תשובה לשאלה מהי היהדות שלהם, ומהם פניה. שנים רבות ריחפה כאן השאלה "מיהו יהודי", ויתכן שהגיע הזמן לטפל בשאלה "מהי יהדות". מעבר לפולקלור של "יידישקייט" וחפצי יודאיקה, מהי היהדות שלנו: ישראלים ריבוניים, עצמאיים ומודאגים. מהי יהדותנו - כתורת חיים, או כמרכיב בזהות הישראלית. כמעט בכל שבוע אנחנו זוכים לקבל דוגמאות למה כן, ולמה לא. למשל דבריו של הרב הספרדי הראשי לישראל הרב יוסף, שאמר שעדיף לנסוע לחו"ל וללמוד תורה מאשר לצאת ולהילחם על קיומו של עם ישראל. משפט אחד שדי בו כדי לעורר שאלות קשות על כל אחד ואחד ממרכיבי התואר: רב ספרדי. ראשי. לישראל. על התורה נאמר שהיא תמימה, משיבת נפש ומחכימת פתי. דבר מכל אלו לא היה שם.
הדברים שאמר הראשון לציון [לציון, כן?!]  היו מסוג הדברים שאחריהם גם שתקנים מופלגים מבינים שמחובתם לשבור שתיקה. ברגעים מקוממים ומביכים מהסוג הזה, לא נותרת ברירה אלא לבחור: האם המשמעות של זהותי היהודית היא שעלי לכבד את התואר הרם, את הייחוס, גלימות השרד הרקומות והמצנפת, ולומר "אמן" לדברים שאין כל דרך להשלים איתם. או שדווקא מתוך מחוייבות לזהותי היהודית, עלי להניח בצד את זהותו של הדובר, את רבניותו וייחוסו ובגדי הקודש אשר עליו, ולהגיב בתקיפות. במילים אחרות, מי שלא יצא לו עדיין לצפות בתגובתו המצולמת של הרב תמיר גרנות, ראש ישיבה ואב שכול, מוזמן להקדיש כמה דקות לצפייה במסמך החשוב הזה. ולהחליט איזה דגם של יהדות הוא מבקש לאמץ לעצמו. לילדיו. וחשוב עוד יותר: איזו יהדות אנו מבקשים עבור העם הזה והמדינה הזאת. את היהדות כפי שהרב יוסף לומד ומלמד אותה, או כפי שהרב גרנות לומד ומלמד. הרב גרנות מופיע בסרטון כשהוא לבוש בסגנון פשוט שיכול להתאים לישראלים רבים בגילו. אבל כל ישראלי ישר-לב שיציב אלו מול אלו את דבריהם של שני הרבנים, יודע ומבין מי מביניהם מייצג את היהדות הצלולה שעליה חונכנו וחינכנו, מוסר אביך ותורת אימך. שלא לדבר על רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים שבכל הזמנים, שאומר במסכת אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" 
**
בנעוריי שלחו אותי ההורים ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. הם לא אהבו את הרעיון שאלך לפנימייה, אבל היו מוכנים לקבל את החיסרון הזה כדי שאלמד תורה. על חלק מהדברים שאיתם חזרתי הביתה, אבא ואימא שמחו מאוד. חלק אחר שסיפרתי, גרם להם להזדעזע. כך למדתי לפתח סקפטיות מסויימת. לא פעם אבא תפס את הראש ולא הבין למה מחנכים מסלפים דברי תורה פשוטים, וכבר כתבתי כמה הייתי גאה בו כאשר התווכח עם המחנך שלי והכריח אותו להתנצל. ביום שסיימתי את לימודיי בישיבה, ניגשתי לאחד הרבנים ואמרתי לו "על אפך ועל חמתך אני אשאר דתי". הוא נעשה ירוק. אבל אני המשכתי. "עשית הכל כדי שאני אזרוק את הכיפה. שאתנצר. אבל לא בזכותך אני יהודי ולא בגללך אפסיק. על אפך ועל חמתך. אני לא אוריד את הכיפה". בשנים לאחר מכן, ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם הזיכרון הזה. היו רגעים שחשבתי שקצת הגזמתי. שלא הייתי אמור לדבר כך. דבריו של הרב יוסף הזכירו לי את המצב שבו מתבקשת תגובה חריפה ומתנערת. ודווקא למען כבודה של תורה, ודמותה של היהדות והחברה בישראל.

תקלת המשמעת הכי נחוצה

22.03.24 | י"ב באדר ב' תשפד
הצבא היה חייב לנזוף בתא"ל גולדפוס על נאמו המדויק, כל השאר חייבים להקשיב לו גם סערת הרב הראשי יוסף
מוכיחה שכולנו צריך לבחור: איזו יהדות אנחנו והמפגש המטלטל עם זוג הורים שלימד אותי על נתינה בלב שלם
עם מותו של צ'ארלי ביטון, פנתר, גיבור תרבות ואביר מחאה, תם פרק בתולדות החברה הישראלית. זהו פרק שרבים מאיתנו עדיין לא טרחו ללמוד או להבין, וכדאי שימהרו לעשות זאת. אבל מתוך מה שכבר נכתב השבוע אפשר להתעודד, כי יש מי שימשיך ויספר באהבה את סיפורם של פנתרי השכונות, שהוא סיפור חשוב ומכונן, לא רק בהקשר הספציפי של המאבק לשוויון של מי שמכונה "בני עדות המזרח", אלא בנוגע לכל מחאה באשר היא, כולל מנת הכאב, הרפש והבדידות שהיא מנת חלקו של כל מי שנאבק בידיים חשופות מול ממסד, שהוא לא רואה בו אויב, ולא רוצה להכניע אותו, אלא רק לגרום לו לראות את הדברים אחרת. כדאי לזכור שצ'ארלי בניגוד לאי אלו אחרים, לא ביקש להחליף את השחיתות של מפאי בשחיתות מטעם החברים שלו. הוא באמת שאף לתקן.
בשנים האחרונות, בכל פעם שהייתי פוגש את צ'רלי ביטון- לרוב במחנה יהודה- היינו מתחבקים בחום, כמו בני משפחה. והחיבוק הזה היה יקר לי, כבן הדור השלישי לעלייה, יותר משיכולתי לספר לצ'ארלי ואולי גם לי עצמי. אנסה לשתף כאן מעט מהמחשבות שעולות בי מאז התבשרנו על מותו. חאסלו, תשמעו סיפור:
המכונית הראשונה שלי היתה אלפא רומיאו יד שלישית מעבריין. היה בגרוטאה הזאת משהו רומנטי ומשעשע, וכדרכן של בחירות רומנטיות היא עשתה לי רק צרות. באותם ימים עזבתי את הקיבוץ והתחלתי לעבוד כעוזר הוראה באוניברסיטה. עני מרוד הייתי, עוזב קיבוץ וסטודנט נצחי, אך חגגתי את חיי החדשים בעיר. בעיקר נראה לי מגניב לתקוע את מדבקת החניון של "מדעי הרוח" על שמשה של רכב, שהיו בו כל המאפיינים של רכבי העולם התחתון. מאוד בוגר מבחינתי... אבל המגניבות התפוגגה די מהר, והאלפא מוטטה אותי כלכלית, כשגררה את שנינו ליותר מדי ביקורים במוסך ויותר מדי דוחות מהירות. המוסך, אלפא,  בגלל המצב המכאני הרעוע של רכב שידע בחייו יותר מרדפים מנסיעות שלוות. והדו"חות, רומיאו, כי הוא פשוט לא היה מסוגל לנסוע לאט. 
בכל פעם שעמדנו ברמזור, הרכב הארור היה רועד, גועש ומתנשף מתוך חוסר שקט קיצוני. הוא הבהיר בכל דרך שזה לא בטבע שלו לעמוד, ותכף יימאס לו והוא פשוט יזנק על דעת עצמו אל תוך הצומת. משהו במראהו של הרכב – פנסים שנגנבו ממשאית, ספוילרים שהותקנו ברשלנות, ג'אנטים ממגנזיום- משך אליו מבטים של שוטרים ואנשי חוק, ועל שולחני נערמו יותר דוחות משטרה מאשר עבודות סטודנטים לבדיקה. כך הצטברו הנקודות עד שזכיתי להתקבל, בלי ראיון ובלי פסיכומטרי - לקורס לנהיגה מונעת. הקורס נערך בחדר חסר חן ולא נקי, בין מחסנים ומוסכים, ופגשתי בו ירושלמים מכל הצבעים והעדות. מוסלמים ונוצרים מבית חנינא, ליטאים משערי חסד, גננת עם מסטיק ממעלות דפנה, פרופסור מגבעת רם ופרחחים צעירים מגילה. בכיסא לצדי ישב, לא פחות ולא יותר, צ'ארלי ביטון, שבתוך דקות הפך לכוכב הקורס ומרכז העניינים. כך קרה שמכל הקורסים שלמדתי ולימדתי באותה שנה, אני זוכר בעיקר את הקורס הזה. נהיגה מונעת למתקדמים. 
מולנו, לצד לוח תמרורים צבעוני, עמד מורה קשיש וניסה כמיטב יכולתו. בכל פעם שהוא הצביע על קו צהוב ואמר "אלו הם השוליים" צ'ארלי קפץ ואמר "לא אדוני. אנחנו השוליים. אנחנו". בכל פעם שהמורה ניסה לדבר על תמרור עצור, צ'ארלי הזכיר לו את המעצרים שהוא וחבריו בילו שלא בצדק. ואתם יכולים לנחש לבד מה נאמר כשדיברנו על זכות קדימה. הכיתה צחקה בדרך כלל. לפעמים גם צ'ארלי הגניב חיוך. בהפסקה הוא הצית סיגריה והמשיך להרצות בשטף ובעברית פשוטה וגרגרית את השקפתו ומפעל חייו. ישבתי שם, קיבוצניק צעיר חובש כיפה סרוגה, וראיתי בן אדם שלא ציטט את מרקס או הרב קוק, אלא פשוט חי את השוויון ואת תיקון העולם במו לבו ידיו ורגליו. ישבתי שם, סטודנט לתיאטרון עם קוקו ומשקפיים, וראיתי לנגד עיני אמן קיומי, שלא מצטט את ז'אן ז'נה או ברכט, אבל חייו כולם הם מיצג ומופע אישי לוהט. ישבתי שם גם בתור הנכד של סבא וסבתא שעלו ממרוקו בשנת 1921, בימים בהם עדיין קראו להם "מוגרבים", אבל אבא כבר שירת בנח"ל,  דיבר צברית ילידית בלי ח'ית ובלי ע'ין ושר שירים של נעמי שמר. הבטתי בצ'ארלי וחשבתי שכך אולי היינו מדברים, כועסים ולוהטים אילו סבא וסבתא היו דוחים את העלייה ב 35 שנים. לא פעם התביישתי. במבט לאחור, רק בשביל המפגש הזה שווה היה להחזיק את האלפא רומיאו הארורה.
בילדותי הזעיר-בורגנית, רבים התייחסו לצ'ארלי בתערובת חשדנית של שאט נפש וחוסר אמון. רדיפת הצדק הבלתי מתפשרת שלו נתפסה לא פעם באופן דומה לזה שבו התייחסה ישראל לזמרים המזרחיים הראשונים. למה הם לא שמחים? שאלה ישראל. למה הם כל כך לא מרוצים? למה הם לא מתלהבים מהפרחת השממה והנצחונות ההירואיים. ובכן, גולדה לא היתה היחידה שחשבה שהם לא נחמדים. למען האמת, אנשים שיוצאים נגד הסדר הקיים תמיד ייחשבו ללא נחמדים. לעתים יאשימו אותם בשיקולים זרים עד כדי בגידה. זו דרכו של שלטון לטעון בעלות נצחית על זכות השליטה. ואולי הם באמת לא היו נחמדים. הם היו הרבה מעבר לכך. ממפגש למפגש, הבנתי שהשד, כמו שאומרים, לא נורא כל כך. פה ושם צ'ארלי קילל את הממסד. לרגעים הוא נשמע כאילו כבר השלים מתוך דכדוך עם הקלקולים המובנים שאין מה לעשות לגביהם. בקלות אפשר היה לטעות בו. אבל מי שקצת התקרב לצ'ארלי כמו גם לחבריו סעדיה מרציאנו ז"ל וראובן אברג'ל יבדל"א פגש אנשים מתוקים ואמיצים, שמבעד לכאב נושן, שכנה בהם אהבה ואכפתיות שכמותן יש רק לאנשים שמאמינים שיכול להיות  טוב יותר. עצוב לחשוב כמה זמן לוקח לנו, כאנשים וכחברה, להבין שהיתה לנו הזכות להכיר מקרוב גיבור תרבות אמיתי. בשר ודם. צ'ארלי ביטון. האיש שכל תמרור בקורס "נהיגה מונעת" הזכיר לו מה מקולקל, וכל קלקול הזכיר לו שבידינו ההגה, ובידינו גם לתקן. 
**
אני זוכר את ישיבת הכנסת שבה חבר הכנסת ביטון, נאם מעל הדוכן. אין ספק שהוא לא היה גדול האוראטורים שצמחו כאן. כשנחה הרוח על מנחם בגין, הוא נהג לכנות אותו "צ'ארלס ביטון" – מחווה שהצליחה לערבב יפה קורטוב של חיבה עם קורטוב של התנשאות. באותם ימים נהוג היה לחשוב שזה לגמרי סביר שיהודי שגדל בפולין יקרא לעצמו מקס, אבל מרוקאי? פחח... ולגמרי סביר שיהודי מאודסה יקשקש שתי מילים בצרפתית, אבל יהודי ממראקש? ובכן ביטון עמד שם על הדוכן ודיבר בכאב על יוקר המחיה. הוא סיפר שלמרות שכבר עבר את גיל חמישים, עדיין אין לו דירה בבעלותו, וגם הרכב לא מי ידע מה. סמואל פלאטו שרון, אולי המיליונר הראשון בכנסת, שישב במליאה ונהנה מכל רגע, זרק שם משפט בלתי נשכח. אינני מתיימר לצטט מילה במילה: "שארלי, מון שר, אולי קודם תטפל בבעיות שלך, ורק אחר כך תבוא לפה לטפל במדינה ישראל". זה היה מעליב. אגרוף לפנים. לרגע נראה צ'ארלי פגיע. חסר היה לי שם מישהו, אולי יושב ראש רחום, שיניח יד על כתפו ויגיד משהו כמו "צ'ארלי, הבעיות שלך, הן הבעיות של עם ישראל. ואין כמוך מי שראה זאת"

בא לתקן עולם

01.03.24 | כ"א באדר א' תשפד
מותו של פנתר השכונות צ'רלי ביטון חותם פרק חשוב בתולדות החברה הישראלית הוא היה גיבור תרבות בשר ודם,
שחי את השוויון במו ליבו יחסרו לי החיבוקים שלנו בשוק מחנה יהודה ולא תאמינו איך נפגשנו שמעו סיפור
בת-ים של היום היא עיר פורחת ואטרקטיבית, אבל בת ים שאני זוכר מילדותי היתה עיר קטנה וצנועה שנסמכה על הערים השכנות. עד כמה שאני זוכר לא היה בית חולים בבת ים, ולא היתה בריכת שחייה. ולכן כל הבת-ימים שהיכרתי נולדו ביפו, ולמדו שחיה בחולון. בת-ימים נהגו להיוולד בבית החולים דג'אני, וללמוד שחיה, כמה שנים לאחר מכן, בבריכת הניצחון ליד גן הגיבורים. גם אני כמו כולם, עליתי בקיץ על האוטובוס לחולון, בידי תיק תפוח מרוב מצופי קלקר וסנדוויצ'ים, ועל צווארי התכשיט הראשון בחיי – שרוך נעליים שבקצהו משתלשלים מפתח וכיס ניילון. בתוכו נשמרו שתי כרטיסיות יקרות – אחת של "אגד" ואחת של בריכת הניצחון – שאבוי לי אם יאבדו. הילדים שהיינו העריצו את נהגי "אגד" את הגיבורים ואת הניצחון. היה משהו חגיגי ומפעים בנסיעה באוטובוס, לעבר גן הגיבורים ובריכת הניצחון. אבל החוויה בבריכה היתה סיוט.
לקח לי זמן לספר להורים על היחס המחורבן שקיבלנו מאחד המצילים. האיש המקולקל הזה, נהג מפעם לפעם להטיל את אחד הילדים למים העמוקים, להתעלל ולהטביע אותו קצת. זה קרה גם לי. ולמרות שחלפו יותר מחמשים שנה, אני זוכר היטב כמה פחדתי מהבריון הנפוח ההוא שאף אחד לא העז להתעסק אתו, ושעם השנים גיליתי שלא רק אני, אלא ילדים רבים אחרים, בת ימים וחולונים, נפגעו ממנו. אני מניח שכולנו פיתחנו מאז מידה של ספקנות כלפי מילים כמו "ניצחון". יתכן שזאת הסיבה שדווקא עכשיו נזכרתי פתאום בבריכה ההיא.
**
המילה "ניצחון", היא ללא ספק פצצת כריזמה. זה חשוב לנצח, וזה גם כיף גדול, ועצם הדיבורים על ניצחון, מרגישים כמו משהו "מרים". [ מי, לעזאזל, המציא את הביטוי הזה?] במלחמה, בכדורגל, בטאקי וב"כן לא שחור לבן", כולנו חייבים לנצח ואוהבים לנצח, מה יש פה לדבר? הביטו בערים הגדולות בעולם! הן מלאות בשערי ניצחון, כיכרות ניצחון, ואובליסקים זקורי ניצחון וכמעט כל התיירים יעדיפו להצטלם לידם מאשר מול "שער התבוסה" או "כיכר התיקו". שלא לדבר על "אנדרטת ההתאוששות".
אבל אני רוצה לומר פה גם מילה לא כל כך פופולרית ובטח שלא מרימה. אני מבקש לומר שהמילה "ניצחון" כשהיא מנותקת מכל הקשר, לא רק שהיא לא מעודדת, היא גם לעג לרש. כמו בריכה שקוראים לה ניצחון, אבל המציל שלה מתנכל לילדים. כשמצמידים עוד ועוד סופרלטיבים- "ניצחון מוחלט", או מהדהד, או מונומנטלי או תנ"כי- היא עלולה גם לעורר חשד בדבר ניסיון להסחת דעת. מה שקרה בשמחת תורה היה אסון. אפשר למצוא כל מיני מילים כדי להגדיר את האסון. כך או כך, מה שקרה שם לא היה דבר שמנצחים אותו. באופן כללי, אסון אינו דבר שמנצחים. עבור קהילות רבות, והמוני משפחות וישראלים, המילים הדחופות באמת נשמעות כמו: תיקון. התאוששות. מזור. התגברות. החלמה. ואני מודה. מעט מאוד כריזמה יש כאן. מעט מאוד חומר לכיכרות ומצעדים, לא תופים ולא מצלתיים. אבל מה לעשות והן בדיוק מה שנחוץ כאן ובדחיפות.
אמרתי "הסחת דעת" ועלי להסביר. נראה כאילו יש מי שמאמין שניצחון גדול, מוחלט ומפואר, עשוי איכשהו למחוק את אסון ה-7 באוקטובר. וזאת טעות מרה. את חמאס ננצח, עם או בלי סיסמאות. אבל שום ניצחון לא יכול למחוק או להשכיח את החרפה, את הכישלון והחידלון. את מה שלא עבד נצטרך לתקן. לא לנצח. מרגע שנפנים את העובדה הפשוטה הזאת, אפשר שגם הוויכוח יירגע מעט.
**
כל אדם שדיבר אתי על ניצחון בזמן האחרון, [חלקם ניסו אפילו לרמוז שאולי אני לא כל כך מעוניין בניצחון] שמע ממני שאמן והלוואי. אבל אחרי כמה רגעים שאלתי אותו או אותה איך הם רואים את הניצחון הזה. האם אפשר להסכים שתמונת הניצחון המהותית היא חזרתם של התושבים לכפר עזה, ניר עוז ובארי? פתיחת בתי הספר בשדרות כמו גם בקרית שמונה ובשלומי? האם נסכים בינינו שמראה של פעוטון יוצא לטיול שליו בשבילי המשק, מטפלות וגננות, ועוללים צוהלים על העגלות המצחיקות האלה שיוצרו בידיהם המוכשרות של המסגר והנגר המקומי, היא תמונת ניצחון יותר מכל פטריית עשן שתתרומם מהריסותיו של כל מבנה סמלי של האויב? כי אם כן, ואם ברור לנו ההבדל בין ניצחון לבין נקמה, כי אז רובנו מסכימים על הרוב.
ואם כן, אז אולי כדאי לשאול קודם כל את תושבי המקומות הללו, אלו שאמורים להצטלם לתמונת הניצחון, מה חשוב להם יותר כדי שיוכלו לשוב הביתה: הנקמה המוחלטת באחרון מנהיגי חמאס, או שיבתם של החטופים? גופתו המרוטשת של איזה מנוול מספר 1 או 2, או החלטה לאומית אמיצה שכולנו אחים שנלחמים על הבית, וכולנו, מכאן ולתמיד, מפסיקים להכיל, או להקל ראש, לומר שזה טפטוף וזה זולג, ומסכימים שאין שום דבר לגיטימי בהתנגדות לעצם קיומנו? האם אנחנו יכולים להסכים שרוב מה שחשוב נמצא כאן, אצלנו ובינינו? 
כי אם כן, למה אנחנו שולחים את עיקר מבטנו אל האויב – מה משמח אותו, מה מקשיח את עמדותיו, ומה מעלה את המחירים – וכמעט שלא מביטים הביתה, ועוסקים בשאלה מה יחזק אותנו כחברה. מה ישקם את האמון שהתרסק בינינו. מה יזקוף את קומתן של קהילות נפלאות שנחבלו כל כך קשה, וייתן להן אויר לנשימה. היום שאחרי בישראל חשוב עשרות מונים משאלת "היום שאחרי" בעזה. ולעזאזל מה משמח ומה מצער את סינוואר. 
**
את הדברים הבאים, קשה לי, באופן אישי, לומר. השקפת העולם שלי די ליברלית ודי פלורליסטית, והרב תרבותיות שגדלתי עליה מושפעת בעיקר מרגעים מרגשים של מזרח-מערב שבהם שני הצדדים רק הרוויחו. הרגע שבו ג'ורג' האריסון חזר מהודו עם סיטאר והביטלס החלו להישמע אחרת. שחורים ולבנים רוקדים ביחד ב"שיער", או הזיכרון של להקת כוורת מנגנת עם התזמורת של זוזו מוסא את "התמנון האיטר" של סנדרסון. אלו הם חלקים מהדנ"א התרבותי שלי ושל בני דורי. אבל במקום שבו צד אחד שואף למחוק את שכנו, אין מקום לרב תרבותיות. ואני מאמין שעזה איבדה את זכותה לנהל מערכת חינוך עצמאית. כדי שהדור הבא שם לא יגדל גם הוא על התשוקה להרוג יהודים, החינוך שם חייב להימסר לידיים אחרות. כדי שבעזה יפסיקו לחנך על ברכי השיטה המפלצתית לפיה היהודי והיהודייה אינם בני אנוש, ולכן הם, גופם ורכושם אינם ראויים לכבוד, ישראל תצטרך לפקח ולעקוב אחרי תכני הלימוד כפי שהיא תעקוב אחרי כריית מנהרות וייצור אמל"ח. 
אולי בעוד 20-30 שנה, נוכל לפתוח זאת לדיון מחודש. עם תום מלחמת העולם ה-2 עברה גרמניה תהליך של "דה נאציפיקציה" שמי שחולל אותו היו בנות הברית. זה לא היה נחמד. תפיסות פוליטיות וספרי לימוד הוצאו מחוץ לחוק. היום, גרמניה היא ידידתה הטובה והנאמנה של ישראל. לכו תדעו.

להצטלם מול צער הניצחון

15.03.24 | ה' באדר ב' תשפד
הדיבור על "ניצחון מוחלט ומונומנטלי" צריך להתחלף במילים דחופות יותר, גם אם הן נשמעות פחות כריזמטיות:
תיקון, התאוששות, מזור, התגברות, החלמה ואיך כל זה קשור למציל "מקולקל" מילדותי בבריכה בבת ים?
לקח לזה שלוש שנים. אבל את תמצית המסקנות של וועדת החקירה שדנה באסון מירון, אפשר היה לנחש מראש. כל מי שחי במדינה הזאת ומתבונן מעט ימינה ושמאלה יכול היה לשער במידה רבה של וודאות ש: 
-סיכום הדוח יהיה חמור. הוא חייב להיות חמור. למה? כי ככה זה כשכל כך הרבה אנשים משלמים בחייהם על תקלה שאפשר היה למנוע.
-למרות חומרת הדוח, אף אחד מהדרג הפוליטי לא יתפטר מיוזמתו. גם אם נוריות מהבהבות בשלל צבעים יקיפו כל אזכור של שמו. למען האמת הדבר היחיד שעשוי להפתיע, הוא התפטרות של נבחר ציבור. למה? כי ככה זה. השתרשה לה מסורת, ואצלנו לא מתפטרים. התרבות הפוליטית בישראל תקועה עמוק בתוך סטנדרט מקולקל שאומר לאזרחים: תנו לנו להנהיג. תנו לנו את האחריות. ואם חלילה משהו ישתבש, אנחנו מבטיחים לקחת אחריות ולהאשים את קודמינו בתפקיד, את הדרג הצבאי, הזולת המשטרתי והאיך קוראים לו ההנדסי. לא נהסס להאשים גם את ועדת החקירה עצמה ואת התקשורת. אבל אנחנו?! איך זה קשור אלינו?
-לא מעט אנשים ימהרו לקבוע, שאם כך קורה עם אסון מירון, אין כל טעם להקים וועדת חקירה לאסון ה 7 באוקטובר. למה? כי אם שם לקח לוועדה שלוש שנים להגיש את המלצותיה, לכו תדעו כמה דורות יחלפו עד שיפורסמו מסקנות וועדת עזה. ואם לגבי האסון האזרחי הגדול בתולדותינו אפשר היה למשוך בכתפיים ולטעון לא ידעתי, ולא הובא לידיעתי, ואחריות אין פירושה שום דבר באמת, אז מה לנו כי נלין לשמע טיעונים דומים גם לגבי הטבח הטרוריסטי הגדול בתולדותינו?
**
בהקשר הזה אני חייב להודות שעקבתי בשלווה ונחת אחרי הבחירות המוניציפליות בעיר שלי. במשך חודשים אפשר היה לדבר על המצב בעיר בלי לגלוש לקללות ועלבונות ובלי לגלוש לטונים העצבניים של הפאלצט החנוק. משהו ענייני שרר בוויכוח המוניציפלי של ירושלים. הכל סבב סביב התפקוד בפועל. ניקיון הרחובות. הגנים והשדירות. האם אפשר למצוא בית ספר מתאים במרחק סביר. כמה זמן לקוח לטפל במפגע, ומה האיזון בין הבנייה העירונית לבין שמירה על נכסי טבע. שום דבר לא הפך להיות זהותי מדי. שום "לנו או לצרינו". יכולתי להגיד, למשל, שאני חושב שמשה ליאון עושה דווקא אחלה עבודה, והעיר מעולם לא היתה כה נקייה ואף אחד לא קרא לי "ליאוניסט". ויכולתי להעיר שנמאס לי מהשחתת תמונות של נשים במרחב הציבורי ואיש לא האשים אותי באנטי-ליאון. לא כולם הסכימו, אבל אף אחד לא אמר שאני חייב להיות נורא נורא אמיץ כדי לומר את דעתי בקול. 
אני יודע שיש רשויות מקומיות שבהן זה לא עבד כך. יש מקומות שבהם הבחירות היו טבולות במתח ואיבה, בדיוק כמו השיח הפוליטי הלאומי. שם היו גם תקריות מכוערות של אלימות וזיוף והשחתת פתקים. מה מיוחד באותם מקומות? ובכן, שם המחלוקת היא שבטית. אנשים מזהים את עצמם עד תום עם המועמד ועם הדילים שמסביבו. הם לא יכולים להתפשר סביב זה. הם לא מסוגלים לדיון ענייני. הם לא סובלים את המחשבה שמישהו אחר ינצח. כשזורקים מבט אובייקטיבי מבחוץ על ישוב כזה, ועל כל הדפקטים שמלווים סוג כזה של פוליטיקה, אפשר בקלות להבין מה מקולקל אצלנו בפוליטיקה הלאומית. 
איך בדיוק מתקנים את זה? זאת כבר שאלה טובה. כלומר וואחד כאב ראש. לשמחתי קמו בינינו אנשים רציניים, ביניהם לוחמים שחזרו ממילואים, שהקימו גופים וקבוצות במטרה לעסוק בדיוק במשימה הזאת. בעיניהם זה סוג של צו 8. הגנה על המולדת. ואני מסכים איתם. 
**
הערה נוספת על ירושלים: כל מי שמכיר את העיר הזאת אפילו קצת, יודע שיש בה רחובות שלא תוכננו למעבר כלי רכב. יש בה גם רחובות שלא תוכננו בכלל. הם פשוט קרו. משעולים הפכו לשבילים שהפכו לרחובות ששורטטו והתפתלו לאורך הדורות תחת פרסותיהם של גמלים וחמורים, ותחת סוליותיהם, מגפיהם וכפכפיהם של בני אדם. תתפלאו או שלא, אבל חלק מהרחובות האלה הם היום רחובות דו סטריים. טורים ארוכים של כלי רכב חונים משני צידיהם, ובין לבין אמורים איכשהו להידחק מכוניות ואוטובוסים זה מול זה. אם ניקח מטר ונמדוד, נגיע די מהר למסקנה שאין מצב בעולם. שני כלי רכב לא יוכלו לעבור שם זה מול זה. מתמטיקה פשוטה והיגיון בסיסי. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה מדי יום ברחובות הירושלמיים האלה. כלי רכב עוברים זה מול זה. חלק מחייכים באדיבות. חלק צופרים כמו משוגעים. חלק לא מאמינים שיצליחו. לאחרים זה לגמרי ברור שעוברים. או ממתינים לרגע. כלי הרכב עשויים ממתכת נוקשה, אבל בפנים יושבים בני אדם. וכך ירושלים מתנהלת כבר נצח נצחים בניגוד למתמטיקה או להגיון. אמונה, הומור ועצבים מרוטים הם כלי המשחק בעיר הנצח שאני אוהב כל כך. וכל מה שאני יכול לאחל לה, זה שנמשיך לעבור זה מול זה, ורק שיהיו קצת יותר חיוכים מאשר זעף, וקצת יותר כבוד הדדי מאשר קנאות שוצפת. 
**
לא מזמן כתבתי כאן על מפגש עם לוחם מילואים שחזר מחאן יונס, וטרח לפתוח את חלון הרכב ולבקש ממני שנפסיק להתייחס לשירות הצבאי כאל נטל. זאת זכות, הוא אמר, ולמרות שאני לא לגמרי מסכים, דבריו שבו את לבי, ושמחתי לפרסם אותם. בהמשך לדברים הגיעו אלי כמה תגובות מעניינות. הן ביקשו מצד אחד לתקן את דבריי, ומצד שני להוסיף על הסיפור, צירוף ישראלי קלאסי.
ראשון היה אבא שלו. שהעיר בעדינות על כך שקראתי לבנו "אלידע" בעוד ששמו יהוידע. אכן יצאתי טמבל. בהמשך סיפר לי האבא שיהוידע, "או אלידע, כמו שאתה קורא לו"" מצא בתוך דירה בחאן יונס, פמוטים שללא ספק נגנבו ממשפחה יהודית. אחרי שהוא העלה תמונה ברשת, זוהתה האבידה והתברר שהם היו חלק מאוסף של חפצי יהדות משפחתיים שנבזזו מבית בקיבוץ ניר-עוז. ביום חמישי האחרון כל הצדדים לסיפור נפגשו והתרגשו, והפמוטים חזרו הביתה. עדיין לא לניר עוז עצמה. אבל הביתה.
שני היה בחור נחמד וחובב עברית שלא אהב את העובדה שהשתמשתי בתואר "מילואימניק". הוא חושב שהסיומת "ניק" מקטינה ולא מכבדת, וביקש ממני לתקן ל"לוחם מילואים". כך עניתי לו: 
"תודה על פנייתך. אני מבין שכל כוונותיך לטובה ואתה כותב באמונה שלימה ומתוך רצון לדייק בבחירת המילים ואולי גם להיטיב ולשפר את תדמית אנשי הצבא היקרים שלנו. עם זאת אני מרשה לעצמי לחלוק עליך. אני עצמי הייתי מילואימניק שנים רבות. חוץ מזה הייתי קיבוצניק. וכשהייתי קיבוצניק, הייתי הנוי'ניק של הקיבוץ. אהבתי את שני התארים הללו והם יקרים עד היום ללבי. מעולם לא ביקשתי שיתקנו ל"חבר קיבוץ", או ל"רכז הגינון". למרות מילים כמו "כלבויניק" ואף "נקניק", אינני רואה שמץ של זלזול בסיומת "ניק" והיא חביבה עלי מאוד. מקווה שתוכל לסלוח לי על כך.
בכבוד רב, שותפך לאהבת העברית..."
ואני מספר לכם על זה בעיקר מכיוון שגם הוא ענה לי בנועם ובחיוך. אף אחד לא קרא לשני סוס טרויאני, גייס חמישי, מתייפייף או מתלפלף. וחשבתי שמזמן, אבל מזמן, לא מצאתי את עצמי פשוט נהנה ממחלוקת עקרונית, נעימה ומכבדת.

תבדקו טוב את עצמכם

08.03.24 | כ"ח באדר א' תשפ"ד
כבר לפני פרסום מסקנות הוועדה לאסון מירון יכולתי לנחש מי )לא( ייקח אחריות מה הלקח שלמדתי מהרחובות
המוזרים של ירושלים? והלוואי שכל הוויכוחים בארץ יתנהלו כמו העימות שניהלתי על הסיומת "ניק" בעברית
תאמינו לי שאין בי כל רצון או חדווה לכתוב את הדברים הבאים. גם כך המעורבות של משפחתי במאבק לשחרור החטופים חושפת אותנו למערבולת סוערת ועכורה של האשמות, קללות ואיומים שאנחנו לא מורגלים בהם. באופן כללי, צריך לומר שמעולם לא התכוונו להיות "משפחות חטופים". בכל יום ויום אני מתפלל שכולם ישובו כבר, מי לבתיהם ומי לקבר ישראל, בין היתר כדי שנפסיק סוף סוף להיות "משפחות החטופים". שנפסיק להרגיז, בעצם קיומנו וכאבנו, כל כך הרבה אנשים. האם אנחנו אמורים להתנצל על עצם החטיפה? אני חוזר הביתה בשעות לילה מאוחרות אחרי עוד הופעה בהתנדבות מול מפוני יישובים או גדוד חיילי מילואים, ומבזבז שעה מחיי על ניקוי המכשיר מתגובות נאצה שמאשימות אותי בפשעי שנאה. כרגע אין לי ברירה, אלא לנסות ולשרטט חלק מהמהלך שהתרחש כאן מאז ה 7 באוקטובר, ואולי גם להסביר למה רבים כל כך חשים שמתנהל כאן קמפיין מכוון נגד המשפחות.
ב -7 באוקטובר נבקעו שערי הרוע הצרוף, ומחבלי הנוחב'ה חוללו כאן דבר שאין דרך לכנות אותו מלבד פוגרום. אסון שכמותו לא האמנו שיתרחש בישראל הריבונית והעוצמתית. למחרת, בבוקר ה-8, רוב הישראלים היו רחוקים מלשער את ממדי האסון, אבל כמה מאות משפחות כבר הבינו שאם ימתינו לשיחת טלפון מנציג רשמי של המדינה, שרמת התפקוד שלה לא היתה ברורה, זה לא יקדם אותן. כך החלו משפחות הנעדרים ליצור קשר אלו עם אלו. אנשים מרוסקים ומבולבלים, ניסו לברר ולאסוף שברי מידע. לצרף נתונים. לרשום את שמות יקיריהן ואת המקום האחרון שבו נראו.. גל עצום של התנדבות התפתח. אדם בשם דודי זלמנוביץ הציע את בניין המשרדים שלו בלב תל אביב כדי שישמש מרכז מידע. הוא הזמין מקרב המתנדבים את אלו שהיו להם כישורי ניהול מוכחים. אחד מהם היה רונן צור. בתמימותנו חשבנו שזה כל כך יפה שתומך ליכוד כמו זלמנוביץ, ואיש שמאל כמו רונן צור משתפים פעולה ברגע האמת. התפטרותו של צור השבוע היא אחת הסיבות שאני כותב את הדברים האלה.
בימים הראשונים התמקדתי בילדים ובבית, כדי לפנות זמן לאשתי שבמשפחתה היו 5 נעדרים. אבל אז התרחשו שני אירועים שגרמו לי להתייצב ולהשמיע קול. על אחד כבר כתבתי. בפגישה הראשונה של ראש הממשלה עם נציגי המשפחות, הופתעו הנציגים לגלות שהגיעו למקום בני משפחות שהם לא הכירו ושמיהרו עם כניסתם המפתיעה לחדר, להאשים אותם בהחלשת המערכה. זאת היתה הפתעה לא נעימה, בעיקר מכיוון שמטה המשפחות הציג שם תביעה "חלבית": ששחרור החטופים יוגדר כאחד מיעדי הפעולה הקרקעית. בערוצי תקשורת מסויימים כבר החלו להישמע טענות כאילו מטה המשפחות עסוק בפוליטיקה. "כל מה שיש להן בראש הוא להפיל את נתניהו" אמרו שם על אנשים שבקושי נשמו. אנשים שמפעם לפעם קרסו ואיבדו הכרה מול פינת הקפה. הדימוי הזה נחרת בנפשי, כי יצא לי לעזור לאחד מהם להתאושש. צביקה מור, שבנו נעדר, טען שהוא לא מצטרף ליתר המשפחות כי הגיע אליו מידע שמדובר בהמשך של "כח קפלן". זה היה מוזר כי הוא לא טרח להיפגש עם איש מהם. תהינו, מי צובע אותנו כך? ולמה מנסים לסכסך בינינו?
האירוע השני היה שיחת טלפון מחברי הטוב, הקולנוען יוסף סידר. הוא יוצא לצלם סדרת סרטונים עם שולי רנד, כך סיפר לי, במטרה להעניק פנים ושמות לחטופים ולבני המשפחה. אתה מבין, הוא אמר, נעשו סקרי דעת קהל, והתברר שיש בעיה של חוסר אמפתיה בציבור וחייבים לעבוד. הייתי מאוד תמים בשלב הזה, וחשבתי שהוא מדבר על הבעיה המספרית. מול כמות כזאת של חטופים באמת קשה לייצר הזדהות אינטימית. בעבר היינו משאירים כסא פנוי ליד השולחן, אבל מי יכול להשאיר מאות כסאות פנויים?! איך לומדים את כל השמות?
או קי. מה הבעיה למצוא מרואיינים? יש מאות!!
זה לא זה, אמר סידר. בעיית החטופים מצטיירת כבעיה מגזרית. קיבוצניקים. שמאלנים אשכנזים עם קעקועים וקרחת. אני צריך דמויות שישברו את הדימוי... בנקודה הזאת לבי צנח בקרבי. אמרתי לו שבן הדודה שלנו, דור דן, שאימו כרמלה ואחייניתו נויה נרצחו, הוא חסיד ברסלב, ויש לו פאות ארוכות וכיפה לבנה. הוספתי אפילו שלפני שהמשפחה עברתה את שמה ל"דן" הם היו "ז'אווי". תוניסאים, אתה מבין. זה יכול לעזור? אבל, מה לעזאזל אתה רוצה לומר לי? שאם הם מצטיירים כאנשים שלא תומכים בממשלה הנוכחית, לא נצליח לעורר אמפתיה? 
השבוע כבר סיפרו בני משפחה, שבביקוריהם במשכן הכנסת נאמר להם ישירות, "לא נעזור לכם, עד שלא תחליפו את אנשי המטה". אין תמיכה בממשלה – אין עזרה עם החטופים. מיום ליום השיח הלך ונעשה פחות מרומז ויותר בוטה. לא שחשבנו שיהיה קל לשחרר את חטופינו, אבל ציפינו שנבחרי הציבור יפנו אלינו בראש מורכן, וישאלו איך אפשר לעזור. למעשה, רק מעטים פנו אלינו כך. רבים העדיפו לומר דברים כמו "המטה חטף את המשפחות" – אמירה שגסות הרוח שבה מצליחה להתחרות רק בשקריות. באחת מהוועדות, אחרי שחברת כנסת התנצלה בפנינו על כך שח"כים אחרים פנו אל המשפחות בתוקפנות, מיהר יו"ר הועדה, צביקה פוגל, לסלק אותה מהאולם. מאוחר יותר התחילו אנשים פרטיים ליצור איתנו קשר רק כדי לאחל לקרובי משפחתנו "שיירקבו בעזה". מילא שהם חושבים כך. למה חשוב להם להטיח את זה בנו? רק לפני כמה שבועות המדינה הזדעזעה מאחד בשם יוהן סרוסי שהניף אצבע משולשת והתריס "ז**ן על בארי" מול פניהם הנדהמות של שרידי הקיבוץ. לאחרונה משתוללים ברשתות המוני יוהן סרוסים חסרי בושה. 
אז למה כל כך הרבה משפחות משוכנעות שמדובר בקמפיין מאורגן? כי המילים דומות להפליא. כי השקרים חוזרים על עצמם. כי השדים יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם. כי הטיעון המרכזי הוא "רונן צור", ושם של בן אדם הוא לא טיעון. כל מי שבאמת ניסה לעבוד עם המטה לא יכול היה שלא להבחין שרונן צור נזהר מכל שמץ או רמז לפוליטיקה. הוא ידע שהשם שלו מושך אש. מצד שני מאז ה 7 באוקטובר נשבענו להניח מאחור את כל הסכסוכים והמחאות. כך בצבא, ובמשטרה ובכיתות הכוננות. בחדרי המיון והצוותים הרפואיים. וכך גם במאבק לשחרור החטופים. לא? מי שרצה להעביר ביקורת כלשהי על התנהלות הממשלה מול משבר החטופים, זכה לכתף מאוד קרה מצדו של רונן צור. אתם לא תהפכו את זה לפוליטי, הוא סגר עניין. נפגשנו פעמיים, וחשבתי שהוא קצת מגזים עם זה. אבל למרות הזהירות, דבר לא עזר. תעמולה עקשנית הפכה את צמד המילים "רונן צור" לטיעון בפני עצמו. לא צריך להוכיח שצור אמר או עשה משהו בעייתי. מספיק היה לנופף בשמו.
אפשר כמובן לבקר את צור. אבל העוינות המתוזמרת כלפי "המטה של רונן צור" לא שונה במאומה מניסיון לעצור תמיכה בבית חולים שמטפל בפצועי צה"ל, רק בגלל שיש שם רופא שמאלני, או אפילו מנכ"ל ערבי. 
גם מי שלא מאמין שיש קמפיין, חייב להיות מוטרד מן העובדות. מאות משפחות שעברו אסון נורא, חששו שבשל הזהות הפוליטית שלהם כקיבוצניקים, הממשלה לא תעשה הכל למענם. הממשלה, היתה אמורה בשלב הזה להניח יד רחומה על כתפם, ולהסיר מלבם כל חשש, אבל היא עשתה בדיוק את ההפך. 
**
רונן צור, כידוע, התפטר השבוע מתפקידו. המשפחות שביקשו ממנו לעשות זאת הבינו ש
א-	המותג שלו גורם נזק להשבת החטופים, בלי שום קשר למה שהוא אומר או פועל.
    ב- הזהירות המופלגת של צור שלא לעורר מדנים פוליטיים, משתקת כל אפשרות לביקורת. והרי לא כולנו מאוד מרוצים מתפקוד הממשלה. 
האם זה עדיין לגיטימי לא להיות מרוצה מתפקוד הממשלה?

כששמו של אדם הופך לתעמולה

23.02.24 | י"ד באדר א' תשפד
למה משפחות חטופים רבות כל כך משוכנעות שהקמפיין נגדן מאורגן? כי השקרים חוזרים באותם נוסחים והשדים
יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם למי התאים שצמד המילים "רונן צור" יהפוך למזוהה עם "התנהלות פוליטית"?
החוזה בין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי חייב להשתנות. הנקודה הזאת ברורה לכל מי שעיניו בראשו, ומבין שאירועים בסדר הגודל של ה-7 באוקטובר אמורים לטלטל את אמות הספים ולשנות סדרי בראשית. אז הנה סדר בראשית אחד שיהיה חייב להשתנות בהקדם האפשרי. הפטור מגיוס, שבניגוד למה שאומרים עליו איננו פטור לעילויים הלומדים תורה, אלא פריבילגיה לבני מגזר מסוים שניתן להם בזכות העובדה שנולדו למשפחות הנכונות ובשכונות הנכונות.  הפטור הזה ישתנה. הוא ייערך מחדש וינוסח אחרת. הוא יצומצם או יקוצץ או יבוטל. אם אפשר להתרשם מדברים שנאמרו השבוע מפיהם של מנהיגים בציבור החרדי עצמו, הדבר הזה ברור גם להם.
גם לפני שכוחות הנוח'בה פרצו את הגדר, היה משהו בלתי מתקבל על הדעת בסידור שמכונה בשם "חלוקת הנטל". היום זה כבר בלתי נסבל ודורש שינוי דחוף. למען האמת, קשה להבין איך ציבור של אנשים חכמים, הגונים ויראי שמיים כמו הציבור החרדי, לא אומרים זאת בעצמם ומיוזמתם. משהו כמו "תקשיבו, אחינו כל בית ישראל. אנחנו מתגייסים. עכשיו. הרעיון שמי שממילא משרת ומחרף את נפשו ישרת עוד ויחרף עוד, מעליב אותנו ואת השכל הישר. אתם לא באמת מצפים מאיתנו לקבל את זה שכל היתר יכפילו את מכסת המילואים ויאחרו את גיל הפטור, רק כדי שאנחנו נוכל להמשיך בשגרת חיינו כאילו מאומה לא קרה". באמת לא ברור איך הדברים הללו עדיין נאמרים רק פה ושם, בחצי קול או בלחש, על ידי אנשי חזון יקרים וצדיקים ובעיקר מעטים. מעטים מכדי לשנות את תמונת המצב. וחבל. כי השאלה החשובה כרגע היא לא האם חרדים צעירים חייבים להתגייס ולתרום למאמץ המלחמתי אלא האם יש דרך לעשות זאת בלי לגרום לקרע נורא.
וזאת, ובכן, שאלה של מנהיגות. עוד אחת משאלות רבות באותו נושא עצמו. וכשיש כל כך הרבה סימני שאלה בנוגע לטיב הכישורים, האחריות ושיקול הדעת של דור המנהיגים הנוכחי, מה הפלא שרובנו רק מחכים שבני הדור הצעיר יותר יפשטו את האימוניות ויעלו כבר למגרש.
**
לא מזמן כתבתי כאן על המילואימניקים שחוזרים הביתה. ביקשתי שכולנו נקבל על עצמנו להתייחס לכל נהג שעולה לנו על העצבים, כאילו הוא חזר מעזה. שלא נמהר לכעוס, או לצפור. שנהיה קצת יותר נדיבים. גם כי אנחנו חייבים להם כל כך הרבה, וגם כי ייקח לגיבורים שלנו זמן להסתגל שוב למציאות, שהם נתנו כל כך הרבה כדי לשמור עליה. 
והנה השבוע חזרתי עם הילדים מבית הספר, ורגע לפני שחצינו את הכביש, התקרב אלינו רכב משפחתי שהתנועע כאילו הוא לא זוכר מה זה מעבר חצייה בכלל. הוא שכח לעצור והמשיך קצת, ואז חזר ברוורס רק כדי לחייך חיוך מתנצל. קוראים לו אלידע. הוא מילואימניק שחזר מחאן יונס. כשירושלמים אומרים את זה, זה יוצא להם "חניונס" חמוד כזה, שנשמע כמו איזשהן עוגיות סבתא עם פיניונס [צנוברים בלאדינו]. הוא ביקש שאכתוב את מה שיש לו להגיד, אז אני כותב.
אלידע ביקש שנפסיק להשתמש במושג "חלוקת נטל". הוא לא חושב שמדובר בנטל. זאת זכות לשרת בצה"ל, וזאת זכות וגם כבוד להילחם את המלחמה הזאת עבור עם ישראל ועבור המדינה. ואלידע ישמח אם גם אחינו החרדים יצטרפו, אבל לא בכח. אם הם לא רוצים להיות חלק מזה, אז חבל באמת. וקצת קשה להבין. רק אל תגידו נטל. וסליחה שעיכבתי אתכם, הוא אומר לי. אלידע עם החיוך המתוק שהולך ולומד מחדש מה זה מעבר חצייה.
**
אני אינני אציל נפש כמו אלידע, ומה שקרה במודיעין עלית היה חרפה למופת. העיר החרדית ממוקמת סמוך ליישובים ערביים עוינים, ולא פעם נשמעות בה תלונות מהסוג שאפשר לשמוע מישראלים שמתגוררים קרוב לגבול ולמבקשי נפשנו. רעשי חפירות למשל. או חדירות של גנבים ופורצים שיכולות להפוך בן רגע לאירוע טרור. כמתבקש מתפקידו, צה"ל שלח כוחות להגנת המקום, וראש העיר אפשר להם ללון במבנה של העירייה, אבל חלק מהתושבים הגיבו בתוקפנות. מכתב ששלח נציג הפלג הירושלמי, יהודי בשם הכט, לראש העיר כלל בין היתר את השורה  "בתקופה האחרונה סבלו תושבי עירנו מהשהות והפעילות של הצבא בעיר שלוותה בפריצות נוראה ובהפצת הרוח הצה"לית הכפרנית בתוככי עירנו". אין ספק שהדברים נכתבו מתוך כאב אמיתי, וכשקראתי את המילים הקשות הללו, לפני שבועיים בערך, חשבתי שגם אני לא הייתי רוצה פריצות נוראה בשכונת המגורים שבה אני מגדל את ילדיי. ניסיתי אם כך לברר מה היתה אותה "פריצות נוראה". האם החיילים הקימו חלילה קזינו? מאורת סמים? האם השתכרו וצפו בסרטי תועבה, חס ושלום? כך מתנהג אורח? וכמה כפויי טובה אפשר להיות?
ובכן התברר שלא. הפריצות הנוראה היא עצם הנוכחות של אותם חיילים. וכפיות הטובה היא לא מצד החיילים. חשבתי שיש לי מושג מסויים ביהדות, אבל הבנתי שלא. מסתבר, שבעיני פלגים מסויימים, חייל צה"ל במדים הוא פריצות. ולמעשה נוכחותו של כל אדם שלא עונה על ההעדפות של הכט וחבורתו היא דבר לא רצוי. פריצות ושיקוץ. אני, את היהדות שלי למדתי במקומות הרבה יותר פשוטים כנראה. אותנו לימדו שמידתו של אברהם היא הכנסת אורחים ואהבת כל הברואים. במקומות הלא חרדיים בהם למדתי, כפיות טובה ושנאת הבריות לא נחשבו למעלה עילאית, וגם שימוש אינפלציוני באוצר מילים היסטרי, לא נחשב לאיזו מידה שחייבים לדבוק בה.
הדבר הראשון שעלה על דעתי כששמעתי את הסיפור ממודיעין עלית היה שאם זאת התורה של אותה חבורה, מדינת ישראל לא אמורה להשתתף במימון שלה. ברור שהמדינה לא אמורה להעניק פטורים כדי לעודד לימוד של השקפות מהסוג הזה, וספק אם היא אמורה בכלל להרשות דבר כזה בתחומיה. 
לא מזמן התקיים השימוע המביך בקונגרס האמריקאי, ובו שלוש נשיאות של מוסדות אקדמיים יוקרתיים ביותר, עשו ללעג ולקלס לא רק את עצמן אלא את עולם הערכים שהן התיימרו לייצג. כולנו ראינו את זה בעיניים, החזקנו את הראש, ושאלנו איך לעזאזל קרה הדבר. הרי חלק גדול מתפיסת העולם של המערב צמח לנוכח ארובות אושוויץ. לרוע המוחלט יש שפם קטן. והשבועה האולטימטיבית היא "לעולם לא עוד". אז איך התרחש סיבוב הפרסה המטורף הזה שהפך את המוסר על פניו? ואיך קרה שמוקדי הסיחרור והטרלול הם דווקא המוסדות שהיו אמורים לשמש כמקדשי הדעת והתבונה? יש כמה תיאורטיקנים שכותבים תשובות די מעניינות לשאלות האלה. אבל אותי מטרידה לא פחות השאלה איזו מין יהדות ואיזו מין תורה נלמדת במוסדות יוקרתיים ומתוקצבים כאן אצלנו? והאם פה שם, אין דווקא שם פניות פרסה מטורפות שהופכות את היהדות על פניה?!
**
כשנגמרות המילים, הנפש נאחזת בשורות ישנות, שירים ופסוקים. אחרי הרבה זמן, היה לנו השבוע בוקר אחד שנפתח בחדשות משמחות ברמה של אין מילים. הגבורה והתעוזה של מבצע החילוץ ותמונות החיבוקים המשפחתיים סביב לואיס ופרננדו הותירו אותנו מעבר למילים. יש לא מעט חילוקי דיעות בין משפחות החטופים, אבל השבוע היינו כולנו חלק מהחיבוק ודמעות השמחה של ניר יצחק. לפני ברכת הגומל אנחנו נוהגים לצטט את הפסוק "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" ואלו בדיוק המילים שהתרוצצו לי בלב.

תתגייסו כבר, למען השם

| 16.02.24 | ז' באדר א' תשפ"ד
הפטור לחרדים מגיוס, פריבילגיה שניתנה למעשה לבני מגזר מסוים רק כי נולדו בשכונות הנכונות, הוא סדר בראשית
שיהיה חייב להשתנות והקריאה "פריצות נוראה", על נוכחות חיילים במודיעין עלית, מלמדת על יהדות מעוותת
חז"ל, שהיו אנשים חכמים להפליא ואינם עוד, אמרו פעם "יפה שיחתם של עבדי אבות, מתורתם של בנים". נוסטלגיה זה נחמד, אבל חז"ל באמת התפעמו מהאופן שבו התנהלו אנשי השירות שעבדו אצל אבותינו, בעיקר דמשק אליעזר עבדו של אברהם. כך הם הסבירו את העובדה שהתורה חוזרת פעמיים על הסיפור הנאה שבו אליעזר פוגש את רבקה ליד הבאר ומבקש משהו לשתות. אבל חז"ל, חובבי דיאלוגים משובחים שכמותם, פשוט לא זכו לשמוע השבוע את שיחתם של חברי הכנסת טלי גוטליב והשר דוד אמסלם. מעניין מה הם היו אומרים על שיחתם המפוארת, שגם היא סופרה פעמיים, שהרי אמסלם טרח לשוב ולצטט הכל מעל דוכן הכנסת, לזיכוי הרבים ולטובת כל מי שהחמיץ.
ובכן השר הפציר במחוקקת שמא תואיל לסתום קצת. מרת גוטליב, לא זו בלבד שהתעלמה מבקשתו אלא אף טענה שאת ניחוחות היי"ש שהוא לוגם אפשר להריח למרחקים. זו היתה דרכה המעודנת לרמוז שאם מישהו מבין שני האראלים חייב לסתום, מוטב שיהיה זה כבוד השר. השר יכול היה לעצור בשלב הזה, ולא לרדת לדקויות הוודקה, הרי בכל זאת מתרחשים דברים במציאות. רבבות ישראלים עקורים מבתיהם. רבבות משפחות לא עוצמות עין מדאגה לחיילים ולחטופים. רבים מדי שרויים באבל ובחרדה, ואולי השיחה הספציפית הזאת היא לא בדיוק מה שכולנו זקוקים לו ברגע זה. אבל יש אנשים שמאמינים שיפה שיחתם, ולמה לעצור. הם המשיכו בשלהם, ואם יש את נפשכם לשאול, מה פתאום מחאה בימים של מלחמה, אז זאת התשובה. לאנשי המחאה אין מושג איפה מוצאים את סינוואר, איך משיבים את הביטחון ליישובי הספר, ואיך משחררים את החטופים. אבל כולנו יודעים שכך לא מתנהלת הנהגה שמחוברת למציאות. כך לא יכולה הנהגה להתנהג. וחייבים להבין שההתנהלות הזאת מעוררת תחושה של הפקרות ובוז, שגם בימים כתיקונם אי אפשר לשאת. ובימים כאלה שבהם רוב אזרחי ישראל מצפים מכל מנהיג ומחוקק להתהלך בחרדת קודש ותחושת שליחות, התמונה האיומה הזאת היא סטירת לחי אחת יותר מדי. יאללה יאללה אתם ויאללה יאללה הדאגות שלכם, אומרים נבחרינו. אתם לבד חברים, ואין לכם מושג כמה. 
התחלתי עם חז"ל, אז הנה עוד תובנה יפה שלהם. לקראת סוף ספר בראשית מסופר שיוסף ואסנת הביאו לעולם שני בנים "בטרם תבוא שנת הרעב". החיבור בין מצבו המשפחתי של יוסף לבין האקטואליה המצרית, לא נעלם מעיני החכמים, והם לומדים מכך שאסור לאדם לעסוק בענייני זוגיות, ואפילו לא במצוות פרו ורבו, כשבחוץ משתולל רעב [-ריש לקיש, מסכת תענית]. יוסף שהיה נער חולמני, מנודה וחסר מזל, ועבד ואסיר ואז האיש השני בחשיבותו באימפריה הגדולה בעולם, הוא בדיוק ההפך מ"עבד כי ימלוך". הוא לא אומר לעצמו שהוא סיים לטפס, ועכשיו הכל מותר. יש לו תפקיד, והממלכה בצרות, ויוסף מהלך בעולם בחרדת קודש וכובד ראש, בדיוק כמו שרבבות משפחות בישראל דורשות לראות מהמנהיגים והמחוקקים שלהם. עד מתי?
**
משהו השתבש אצלנו בכל הנוגע לביקורת. ישראלים רבים השתכנעו שביקורת על מנהיג היא פשע שנאה. אם מישהו לא מרוצה ממנהיג נבחר ומהתנהלותו, הוא בטח שונא אותו. יש ביקורת על המינויים או ההתבטאויות? שנאה! אין דרך אחרת להסביר את זה. ומי שמבקר, לא מהיום הוא שונא אלא מאז ומתמיד. ולא רק את המנהיג, אלא גם את כל מי שתומך בו, מאמין ומצביע לו, את כולם הוא מתעב. ולכן אין סיבה להקשיב לו. דברי שנאה הם רעש מיותר שצריך להשתיק. 
אין לי מושג איך הגענו למצב שבו רבים כל כך חווים ביקורת באופן כל כך אלים וקורבני. זה גם פחות חשוב לחפש מי אשם ומי טיפח את הגישה הזאת. מה שחשוב הוא להבין שבימים שלפנינו לא תהיה ברירה אלא לעסוק בביקורת. ביקורת קשה, נכוחה ועמוקה שנחוצה לנו בדחיפות קיומית ולא תפסח על איש. כדאי שנפנים: ביקורת איננה שנאה. היא חלק הכרחי מהתיקון. אני ואתה איננו פתק ההצבעה שבחרנו לשלשל. אם טעינו אין זה אומר שאשמנו. טענות כלפי מי שבחרתי בו, גם אם הן קשות, אינן פשע שנאה כלפיו ובטח שלא כלפי. בילדותנו נדרשנו לא פעם לכתוב משפטים כאלה 300 פעם בתור עונש חינוכי. לא יודע עד כמה זה עבד, אך כרגע אין לי עצה טובה יותר.
**
בשנת 2021 כתבתי כאן על סיפור יהודי עתיק מהאיים שממערב לחופי אפריקה. זהו סיפור שמעטים הכירו, ולרוב התייחסו אליו כאל אגדה, כי במשך 500 שנים איש לא ידע מה עלה בגורלם של מאות ילדים מהקהילה היהודית של פורטוגל שנזרקו מאוניות הגירוש מול חופי האיים הפראיים. למי היה פנאי או אמצעים להתעניין בגורלם, ולמה שנחשוב שמישהו שרד?
אבל שוב ושוב נזרקו שמועות על כך שחלק מהאוכלוסייה השחורה, באיים הגעשיים והאקזוטיים קאבו-וורדה וסאו-טומה, מחזיקים בשברי מנהגים יהודיים. אמרו שמסתובבים שם שמות משפחה אופייניים ליהודי ספרד ופורטוגל. שמות כמו רודריגז ובן עוליאל, שנשארו כמו כתובת על גזע עץ, ומספרים על הגירוש האכזרי שביצעה ממלכת פורטוגל בשם הכנסייה. מצד אחד כדי "לנקות" את ארצה מנוכחות של כופרים, ומצד שני לטפח אוכלוסייה של עבדים. לכן נזרקו לאיים השוממים שבשליטתה ילדים יהודים ושחורים בתקווה שיתערבבו אלו באלו. מי שישרוד יוכל להיות עבד לא רע. ומי שלא, אז לא. 
לפני כשבועיים, הייתי חייב לעצמי קצת אסקפיזם, ובתום זפזופ קצר נפלתי על ערוץ הספורט ועל משחק כדורגל במסגרת אליפות אפריקה. מה יותר אסקפיזם מנבחרת מצרים נגד קאבו וורדה?! השדרים הישראלים עברו על שמות השחקנים, ולא יכלו להישאר אדישים כשגילו שלחלוץ החוד של קאבו וורדה קוראים "בן שימול". איך בן שימול? שאל עמיחי שפיגלר את אייל לחמן. בן שימול הוא שם שכולנו מכירים מהשכונה, והוא הולך לרוב עם כפכפים, שקית גרעינים ושמות פרטיים כמו: זיו, דדי, או אילנה. פחות אנטוניו, שלא לדבר על טבארש.
מה אומר? מיהרתי לאתר את מספר הטלפון של לחמן, פרשן המשחק, וכתבתי לו את עיקרי הסיפור. לחמן, שהסיפור היהודי מעניין אותו, סיפר תוך כדי משחק איך הגיע השם בן שימול לאיים הגעשיים הנידחים, וברגע שסיים את המילה האחרונה, אותו בן שימול הבקיע שער יפה לרשת של מצרים. נחת.
אני לא חושב שהחלוץ בן שימול יודע שדיברו עליו בערוץ הספורט הישראלי, ושכמה ישראלים כבר חשים כלפיו קירבה, ואולי רוצים לראות אותו במדי אחת הקבוצות בארץ. אני לא חושב שהוא אי פעם טעם מצה או ספינג', או עמד בקידוש, אבל בכל פעם שאני נתקל בשרידים ישנים של הסיפור שלנו, אני נזכר שתמיד, ברגע בו מתרחשים הדברים, אנחנו במיעוט. שבט נרמס שמותר להגיד עליו ולעולל לו כל דבר. אבל בסופו של דבר ובעין היסטורית, הנראטיב שלנו מנצח. איש לא מספר על יציאת מצרים בגירסת פרעה, ואף אחד לא מספר את סיפור מרדכי ואסתר בגירסת המן. גם מלכי הגירוש פרדיננד, איזאבל וז'ואאו, חשו צודקים עד השמיים כשחתמו על צו הגירוש, אך בסופו של דבר פגעו בעיקר בפורטוגל וספרד שירדו מגדולתן אחרי שנותרו ללא הכישרון של כל הכוהנ'ס, הלוויט'אס, הנחמיאסים והבן שימולים ובעיקר ללא פירור של יושרה.

סטירת לחי עם ריח וודקה

09.02.24 | ל' בשבט תשפ"ד
הריב המביש בין טלי גוטליב לדודי אמסלם המחיש את ההפקרות והבוז בהתנהלות ההנהגה, בימים שבהם דרושות
חרדת קודש ותחושת שליחות ביקורת על מנהיג היא לא פשע שנאה ועל החלוץ בן שימול מאפריקה שמעתם?
לא ברור מי הם הגאונים שהחליטו, דווקא עכשיו, עם שובם של רבבות מילואימניקים אל הבתים והרחובות, להחזיר את הויכוח הישראלי למקומות המכוערים והנמוכים ביותר. דבר אחד ברור, הגאונים האלה לא לבשו מדים בחודשים האחרונים, לא התנדבו באחד החמ"לים ומן הסתם אין להם ילד לוחם שאוכל פסטה קבנוס בשום מיגנן. המילואימניקים חוזרים כשוודאות אחת מפעמת בליבם והיא "הלוואי שהמדינה הזאת היתה מתפקדת כמו הפלוגה שלנו". רוב המילואימניקים שפגשתי מאמינים שהפלוגה היא חברת מופת. והם בכלל לא מאותה פלוגה. הם שריונרים או תותחנים, חי"רניקים או הנדסה. אבל איכשהו זאת בכל זאת אותה פלוגה. כמה עשרות אנשים, ירושלמים ורשלצים, קיבוצניקים ומתנחלים שאתה יודע שעבורך הם יתנו את כל מה שיש להם ועוד. הספיק לי ביקור במסיבת פלוגה, לרגל הפרידה הקצרה עד להתייצבות הבאה, כדי להבין איזו נחיתה קשה צפויה ללוחמים ששבים אל המציאות העלובה של משחק ההאשמות. הנה חזרנו לשם, כאילו בכלל לא היה לנו 7 באוקטובר, מאז שהתברר שאף אחד לא עומד לקחת אחריות ולהתפטר.  
הלהיט העדכני בויכוח הוא ללא ספק "אתם משמחים את סינוואר". הוא מוטח בכל מי שמעז לקרוא לשחרור החטופים, או סתם לבטא את העובדה שהוא לא מרוצה עד הגג, מהתנהלותה של מדינת ישראל. אז מי משמח לנו את סינוואר? ראש הממשלה טוען שהמוחים שהפריעו לוועדת הכספים שימחו את סינוואר. כל מי שתומך בעסקה, משמח את האויב ואף מחזק אותו. שזה דבר נורא לעשות בזמן מלחמה. אבל מי שמטריל את שב"כ כמו חברת הכנסת גוטליב, או סתם פוצח בזובורים מתוזמרים על הרמטכ"ל בכל סקירה. מי שקורא לפטר את אילון לוי הדובר המופלא והנדיר, עם האנגלית האוקספורדית והגבות האקספרסיביות, כי הוא תמך במחאה... האם יתכן שדווקא הם משמחים? את חמאס? טיפה'לה? -חס ושלום, ומה פתאום. אלו מחזקים ומעצימים את עוז רוחנו הלאומית, ומדכדכים עד מוות את הנייה, סינוואר ושאר המרצחים שוכני המחילות. 
אז אם חשוב לכם לעשות סדר, ולהבין אחת ולתמיד, מי אשם בכל מה שקרה פה, ומה משמח את סינוואר, הנני מגיש כשירות לציבור, את תמצית הרשימה, וכפי שמתבקש ברוח השיר של ג'ולי אנדרוס ב"צלילי המוסיקה":
שלט "הפקירו", עצרת בקפלן
נאום של רונן צור, דיסקית באולפן "כאן"
עוד צעדה ושירים בכיכר, 
אלו דברים שמשמחים את סינוואר...
[השיר עודנו בחיתוליו, וקוראינו המוכשרים מוזמנים להוסיף בתים] 
**
ככל שנשמע יותר על עסקה כלשהי לשחרור החטופים, כך יגבר המתח והויכוח ייעשה בוטה יותר וחריף פי כמה. זה לא אמור להפתיע. מאז ה-7 באוקטובר, ולמען הדיוק, מאז סוף אוקטובר, אז התחילה ממשלת ישראל להיכנס לאירוע, הושקעו מאמצים רבים לסכסך בין משפחות החטופים לבין עצמן, ובינן לבין הציבור הרחב שתומך בממשלה. ההשקעה, חייבים להודות, הוכיחה את עצמה. יש סכסוכים ומתחים לרוב. המשפחות שנהגו באצילות ואורך רוח כבר נחשבות לאויבי העם וכל הכבוד למנהיגים המוכשרים שסכסכנות היא כוח העל שלהם. ישראל כבר יודעת שהיא זקוקה למנהיגות אחרת, עם כוחות-על אחרים.  
אני לא מזלזל בטיעונים נגד העסקה. יש לי בעיה עם הרטוריקה. השיקולים עוסקים במחיר שישראל תצטרך לשלם, מחיר שבכל מקרה יהיה גבוה ומאוד לא נעים. זאת בעיקר משום שעל מחדלים חמורים משלמים ביוקר. והמחדל של שמחת תורה האחרון הוא לדעת רובנו, החמור והקשה בכל מחדלי ישראל לדורותיה. כך או כך, חייבים להזכיר למי שנוטה לשכוח. משפחות החטופים אינן אשמות בכך שיקיריהן נמצאים בעזה. הן גם לא אשמות בכך שהן מאוד מאוד רוצות שהסבים והסבתות, האבות והאחיות יחזרו כבר הביתה. וגם "עכשיו" זה באיחור רב, איחור מפלצתי וקורע את הנשמה. 
אחד הטיעונים המרכזיים נגד עסקה, הוא זה שמזכיר שברוב המקרים המחבלים המשתחררים אינם הופכים להיות חובבי ציון או סתם אנשי משפחה למופת. לא, ברוב המקרים הם נשארים מחבלים ארורים, ולא פעם הם ינסו להרוג בנו. לטוענים כך יש רשימה לא קצרה של דוגמאות. משוחררי עסקאות קודמות אכן היו מעורבים בפיגועים ואין ספק שאנשים שכאלה מוטב שיירקבו מאחורי סוגר ובריח. מצד שני, אין ספק שאסור לנו לתת לאויב לחדור באלפיו ליישובינו ולחטוף ישראלים כאוות נפשו. אבל אם נודה על האמת, לארגוני הטרור אין בעיית כח אדם. גם בעיית מוטיבציה אין שם, ואם לא היו משתתפים בפיגוע משוחררי עסקה כלשהי, אז אחרים היו משתתפים בה. לא הרכב המפגעים הוא הבעיה שלנו, אלא החורים בהגנה. ואם אכן החלטנו שמעכשיו ועד עולם אף אחד לא מתקרב לנו לגדר, ואף אחד לא בוחן את סבלנותנו, זה לגמרי לא תלוש או חסר אחריות לתמוך בעסקה. 
טיעון אחר שמוטח במשפחות,  הוא רגשי יותר ומכוון, תסלחו לי, קצת מתחת לחגורה. השאלה היא: למה אתם לא מסוגלים להיות כמו המשפחות הגיבורות ואצילות הנפש הללו שמהרגע הראשון סירבו להתלונן ואמרו במפורש שהן מוכנות להקריב ולשלם את המחיר? 
שתי תשובות יש לי לעמדה הזאת. הראשונה היא עקרונית. בשירותי הצבאי הזניח, יצא לי לשמש כמפקד צוות, ואילו אחד מהחיילים היה אומר לי משהו כמו "אם אני נפצע אני דורש מכם להשאיר אותי בשטח" הייתי אומר לו שהוא חבוב ושאני מת עליו, אבל אני לא באמת שואל אותו. העיקרון ש"לא משאירים פצועים בשטח" הוא ערך והוא לא עומד למיקוח, ואם ייפצע, אז נפנה אותו ונטפל גם אם זה יסכן את הכוח, ויעכב את התנועה.
הבטחתי שתי תשובות, והשנייה פחות נעימה לי. אמסור אותה אם כן בדרך משל, והוא עלול להיות מעט חריף. ובכן, קורה לפעמים באיזו משפחה, שאחד הדודים מגלה שהוא חולה במחלה ממארת ונוראה. הרופא אומר לו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות וגם בהם איכות חייו תהיה די עלובה. אותו דוד, מחילה על האלגוריה הפשטנית, כותב מכתב פרידה, לוקח אקדח ויורה לעצמו בראש. בהלווייה מספרים כל בני המשפחה המזועזעים, כמה אצילי זה היה מצדו של הדוד ליטול את נפשו ולא ליפול למעמסה וטורח. אבל בפינת החדר ב"שבעה" יושבת עוד דודה. גם היא, כך מסתבר, מתמודדת עם מחלה איומה. אוי לי, היא אומרת לעצמה. לי אין שום כוונה לירות לעצמי בראש. האם אני חייבת למישהו התנצלות? האם אני אמורה להרגיש ממש גרוע עם עצמי עכשיו? האם בני המשפחה עומדים להשמיץ אותי ולקרוא לי אגואיסטית. קטנונית ונהנתנית? כך, פחות או יותר, חשים קרובי משפחתי מול תצוגות ההקרבה ההרואיות שמוטחות בהם.
זכותם של בני משפחה לא לכעוס. מותר להם להאמין שאף אחד לא הפקיר את בנם. אבל אין להם זכות לתבוע מאחרים לאמץ את עמדתם ולהאמין שלא היתה הפקרה. אין להם זכות לקרוא לאחרים אינדיבידואליסטים או נהנתנים רק משום שהם תובעים לפדות את יקיריהם הנתונים בצרה ובשביה. בכל פעם שהם חוזרים ומטיחים "אנחנו אוהבים את הבן שלנו לא פחות מכם" כדאי שיזכרו שיתר המשפחות אוהבות את מדינת ישראל לא פחות מהם.

אז מי משמח את סינוואר

| 02.02.24 | כ"ג בשבט תשפ"ד
מבין הטיעונים שמוטחים כעת במשפחות החטופים, אחד מהם מכוון קצת מתחת לחגורה יש לי תשובות – וגם שיר
ואיזו נחיתה קשה צפויה ללוחמים ששבים אל המציאות העלובה של משחק ההאשמות, כאילו לא למדנו כלום
על יותר מדי דלתות בישראל התדפקה השבוע הבשורה האיומה. כל דפיקה מעוררת גלים של כאב שמציפים את כולנו. צער על האובדן והגדיעה, הנעורים, ועוז הרוח, והיופי האבוד שניבט מתמונות החללים. הכאב הוא גופני. מהלומה בלב. סביב האבל הפרטי מתרחבים מעגלים שכולנו חלק מהם. למה? כי כאלה אנחנו. ואוי לנו אילו לא היינו כאלה. תחושת השותפות והערבות גובה מאיתנו מחיר יקר, כי כמה כאב אפשר לשאת? וההכרח לחפש משמעות לחיים שניטלו, להישבע שמותם לא היה לשווא, גם הוא איננו פשוט. לכמה מוות כבר אפשר למצוא משמעות? 
הכאב הישראלי איננו מובן מאליו. מן הסתם היה הרבה יותר קל, אילו ליבנו היה גס. אילו היינו מפריטים מעט את הכאב. הרי יש עמים כאלה. אדישים יותר. עבי עור. אנחנו מכירים כמה מהם. לא פעם יוצא לנו להילחם בהם. הם מושכים בכתפיהם כאילו זה בכלל לא כאב. ולמרות שזה לגמרי לא קל לקדש את החיים, ולקחת אותם ללב, אנחנו ללא מקנאים בשום אפשרות אחרת. ייתכן שלא בחרנו להיות כאלה. אבל עובדתית היחס לחיי אדם הוא מרכיב זהות עיקרי בישראל. 
אני אומר את הדברים הללו, וחושב על אלו שמציעים בזמן האחרון לוותר על החטופים. לדבריהם זהו צו ההיגיון וקור הרוח. הם טוענים שזאת טובת הכלל. הטיעון הזה כבר הפסיק להתעטף בשכבות דקיקות של נימוס. לאחרונה הוא מודפס גלוי ובוטה. מה שמזמין טוקבקים בנוסח: "משפחות החטופים, נמאסתם!!".[אשרי המאמין שאלו הם בוטים איראנים] ההיגיון די ברור. אנחנו חיים במזרח התיכון. לא טוב להיות רגיש. כדי שנוכל להתקיים פה, עלינו להפוך למישהו אחר. מישהו שדומה לאויב. אדיש יותר לחיי יקיריו ובוודאי לכאבם של אחרים. יותר שווארמה ופחות סושי. 
השבוע כתב כאן ב"ישראל היום" החוקר עדי שורץ דברים ברוח הזאת :"בבחירה האכזרית בין שחרור בני הערובה תמרת הפסקת המלחמה, לבין השלמת הלחימה אפילו במחיר חייהם של יותר מ 100 ישראלים חיים שמוחזקים על ידי חמאס – אין ספק כי טובת הכלל גוברת". אין לו ספק מהי טובת הכלל. אין לו ספק שלאובדן חייהם של בני הערובה אין משמעות לגבי הכלל. הם כולם מקרים פרטיים. 100 או 136, מי סופר. הם נחטפו למשפחותיהם. לא לנו. לא לכלל ולא למדינת ישראל. גם לעובדה שהחטופים הם שרידי קהילות חבולות ויישובים עקורים, שזקוקים להם כדי לשקם משהו מן הביטחון והאמון, אין כל משמעות לגבי ה"כלל". אין ספק. עדי שורץ שקורא להפריט את החטופים, ואולי גם את הכאב, הוא עמית מחקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית. כך נכתב בתחתית המאמר. ואני חושש מאסטרטגים שאין להם ספק. ואם האסטרטגיה הציונית היא שעלינו להיות פחות ישראלים, פחות יהודים, פחות מי שאנחנו, כדי להיות, אין ספק שזאת אסטרטגיה מוזרה ומסוכנת מאוד. ואגב, היא כבר נוסתה ונכשלה לא פעם. למעשה, מדובר באסטרטגיה של הגלות.
**
בשבוע הקודם התרחשו לפחות שני אירועים מיותרים לחלוטין, שניהם קשורים בעולם המחול והריקוד, ולמרות שלכאורה אין ביניהם כל דמיון, אני מוצא ביניהם קשר די עמוק. ודי מצער, למען האמת.
אחד מהם התרחש באולפני ערוץ 14. העיתונאי ינון מגל אמר משהו על כך שהמשתתפים בפסטיבל נובה רקדו מול פסל של הבודהה. זה מאוד מפריע למגל, כך הוא אמר בחצי הצטדקות. כואב עד כדי כך שהוא חייב לומר זאת בשידור, ולעורר [שוב, וכצפוי-] סערה גדולה.
האירוע האחר התרחש ברעננה וגם הוא קשור בעולם המחול. שר החינוך יואב קיש הגיע לזירת פיגוע הדריסה. הוא התכוון לתת ראיון לתקשורת, אך עד מהרה נגרר למעגל רוקדים עם חבריהם הצעירים של פצועי הפיגוע. הם שרו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ורקדו את הריקוד היהודי הנצחי, הבסיסי והלא כל כך פוטוגני - צעד פנימה וצעד החוצה. התגובות לא אחרו לבוא. תקפו את קיש בטענה שזאת גסות רוח לרקוד כשהמדינה באבל. האשימו שהשר והנערים "רקדו על הדם". אין ספק שכשאנחנו לא אוהבים מישהו אנחנו מאוד לא אוהבים לראות אותו רוקד. אצלנו קוראים לזה עין רעה.
חוץ מעין רעה, חשוב לציין, יש גם סתם חוסר ידיעה. מי שהתנפל על השר קיש לא מבין את הטקסט שלפניו. הוא לא מבין את עצם הריקוד. הוא מניח שכל ריקוד הוא בהכרח חגיגה, הוצאת לשון ואצבע זקורה. ולכן הריקוד הוא מקבילה עברית לחלוקת סוכריות אחרי פיגוע. המתנפלים לא היו מודעים כלל לעובדה שריקוד מסורתי כזה הוא ניסיון להתגבר ולהתנחם. סוג של חיבוק, אם תרצו. בסופו של דבר אם היתה פה גסות רוח, היא היתה מצד אלו שמיהרו לגנות את השר קיש והחבר'ה שגררו אותו לרקוד. 
כשאדם לא מבין מה עיניו רואות, התגובה תלויה בטיב העין שלו.  בעלי עין טובה, ישאלו ויבררו. ינסו ללמוד, או לפחות לדון לכף זכות. רעי העין ילכו מייד לתסריט הגרוע ביותר
גם מגל לא הבין דבר. בניגוד למה שנרמז, המסיבה לא היתה פולחן פגאני, ולא גרסה עכשווית של חטא העגל. הפסל לא ניצב על תקן של אלוהות, ומה שהרג בצעירים היה חמאס ולא זעם האל. אבל גם באולפן ערוץ 14, כשלא יודעים אז לא מנסים לברר ובטח שלא לדון לכף זכות, אלא להכתים ולפגוע. והלוואי שבעיית הסגנון היתה הבעיה העיקרית. 
ינון מגל [גילוי נאות, פעם היינו מיודדים] בחר להביט בעין רעה על משתתפי המסיבה ברעים. הוא יכול היה להתעלם מהעובדה שעמד שם פסל כלשהוא. הוא יכול היה להאמין שהרוקדים עצמם התעלמו מהפסל. שזה לא עניינו. שלאור האסון הנורא, זה לא שייך להתעסק נוקדנית בענייני התפאורה שליוותה את האירוע. אולי אפילו לחייך ולהזכיר, שגם בחב"ד נוהגים להתפלל ולרקוד מול התמונה של הרבי, ולא בכל הזרמים ביהדות מתים על זה, אבל מפרגנים. אבל הוא לא רצה לפרגן. הוא רצה להפליל. להפריט את אסון המסיבה. אצלנו קוראים לזה עין רעה 
**
את אחד הימים בשבוע שעבר לא אשכח לעולם. פנו אלינו בבקשה להופיע בפני גדוד המילואים שעוסק בזיהוי חללים. לראשונה מאז ה7.10 הם יצאו ליום התרעננות. לראשונה סעדו ארוחת ערב עם בנות הזוג ובני הזוג. כמובן שהגענו. בטח שבהתנדבות. עוד אספר על איך זה להצחיק אנשים כאלה. ולרקוד איתם. כי רקדנו, ואני מקווה שזה בסדר מצד כולכם. מתנדבים עמדו בתור כדי לפנק את הנשמות הטהורות האלה. מדריכי סיורים. שפים. אמנים. אחד מאנשי ירושלים התעקש שארוחת הערב תתקיים בביתו הנאה. אבל תוך כדי שמתנדבי הקייטרינג התחילו לערוך שולחנות, התברר שאין מספיק מקום לכולם. האיש לא חשב פעמיים ושבר קיר.
קראתם נכון.
אצלנו קוראים לזה עין טובה. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. זה ושוברי קירות

שווארמה, בודהה והעין הרעה

26.01.24 | ט"ז בשבט תשפ"ד
אני חושש ממי שמאמינים שכדי שנוכל להתקיים פה, עלינו להיות דומים לאויבינו - אדישים לחיי היקירים ולכאבם
של אחרים ואני גם חושש ממי שמזדרזים לתקוף מתוך ניסיון להפריט את האסון, דוגמת ינון מגל והמסיבה ברעים
עוד לא התאוששנו ממופע האבסורד בזירת הקרקס של האג, וכבר נפלה עלינו פרשיית שגיב יחזקאל. חובבי הקולנוע הוותיקים שבינינו נזכרו מייד ב"אקספרס של חצות" שאפילו כסרט היה סיוט לא קטן. אין ספק, משהו מתרחש בחלל היקום, ובאמת שקשה לעמוד בקצב. השבוע הקודם הסתיים עם המופע הלא ייאמן בבית הדין הבינלאומי. עמדו שם ליצנים בגלימות ולהטוטנים בפאות מסולסלות וניסו, בחוסר חן משווע, לגלגל מילים באוויר, לבצע אקרובטיקה מוסרית, ולשלוף מונחים משפטיים מהשרוול. הכל היה עטוף בחשיבות עצמית חלולה ואינסופית שלא הצליחה ולו לרגע אחד, לטשטש את העובדה שכל תכלית האירוע, אם נדבר לרגע ברצינות, היא לאפשר לארגון טרור רצחני את חופש הפעולה הנחוץ לו כדי לחזור ולבצע עוד פעולות מהסוג שראינו כאן ב 7 באוקטובר.
אני לא חושב שמישהו מבין דוברי העברית הצליח למצוא מילים כדי לתאר את האבסורד. אבל אז, כאילו לא הספיק לנו, הגיעו גם הידיעות ממולדת השווארמה. שגיב יחזקאל הבקיע שער לזכות קבוצתו התורכית. את חגיגת ההבקעה הוא הקדיש- בעדינות, יש להודות- לחטופים שכלואים בעזה כבר 100 ימים ויותר, ללא כל זכויות הומניטריות. ופתאום מהומת אלוהים. ידיעות ראשונות מסרו על מחאה אלימה מצד האוהדים. מיד אחר כך גינוי חריף והשעייתו של שגיב מן המועדון. ואז- מעצר, וחדר חקירות. מסתבר שבתורכיה 2024 תמיכה בחטופים חפים מפשע היא פגיעה בכבוד הלאומי ופשע שנאה. והנה שוב חזרנו לגלימות והחשיבות העצמית, וכבר אמר קהלת [לא הפורום] ש"מקום המשפט שם הרשע". 
החשש היה שלא חסר הרבה כדי ששמו של יחזקאל יצטרף לרשימת החטופים. 
בעולם מתוקן התגובה היתה אמורה להיות מיידית. גינוי חריף מצד כל מוסדות הספורט הבינלאומיים. התייצבות של כל השחקנים הזרים, מכל ענפי הספורט בתורכיה, והכרזה על שביתה עד לשחרורו וזיכויו המוחלט של השחקן הישראלי. ניסיון לברר באיזה מגרש משחק ארדואן, והאמנם תורכיה עדיין רואה את עצמה חברה במועדון המיוחס של נאט"ו על כל הסטנדרטים הכרוכים בכך. 
למרבה הצער, מה שקרה בסוף, הסתכם במגעים שקטים ומאמץ נקודתי לשחרור משפחת יחזקאל. מה שעשוי לגרום לשאר השחקנים ועולם הספורט, לחשוב שדבר לא קרה. אני לפחות נזכרתי בכל השיחות העתיקות שניהלתי כנער עם זקני המשפחה. אנשים מבוגרים שעלו לארץ ממדינות ערב ולא האמינו לאף אחד. לא הבנתי אז מאיפה הם מגרדים את השלילה ההחלטית והגורפת. מה עבר עליהם, שאלתי את עצמי. למה הם לא פתוחים יותר לעולם. ולג'ון לנון. היום אני מבין שאולי דווקא היה להם שלב בחיים שבו הם היו פתוחים אל העולם, עד שהעולם נסגר להם ישר על האצבעות. 
**
בילדותי הייתי בטוח שכל הסיפורים האלה על חכמי חלם, הם בדיחות טיפשים גנריות. חגיגה של התנשאות, לעג, ואולי גם גזענות, על חשבונה של עיר אחת ותושביה הדבילים. מה שגרם לי לשנות את דעתי היה הסיפור המתוק על שמש בית הכנסת של חלם שנהג להשכים בבוקר, לעבור ברחובות ולהכות במקלו על תריסי החלונות כדי להעיר את כולם לתפילה. כשהזדקן אותו שמש צדיק, כבר לא היה לו כוח לעבור ברחובות ומכיוון שכולם דאגו לשלומו, החליטו התושבים לעקור את התריסים מחלונותיהם ולהביא אותם לביתו, כדי להקל עליו...
אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה לא סיפור שרוצה ללעוג. עם כל הגיחוך, יש בסיפור הזה מנה גדושה של אהבה ותמימות, ואי אפשר באמת לספר אותו מתוך ציניות. הבנתי שטעיתי. סיפורי חלם לא מתנשאים, לא לועגים ובטח לא מתגזענים. הסיפורים האלה [כמו אגב, הסיפורים הירושלמיים על שכונת הכורדים] הם דרך מתוחכמת למדי להתמודד עם האידיוט הפנימי שמסתתר בכל אחד מאיתנו, ושכמעט תמיד משוכנע שהוא איינשטיין קטן, או לפחות גאון של אימא. 
מאז ומתמיד חכמי חלם מסקרנים אותי. 
העלילה די חזרה על עצמה: אנשי חלם הם אנשים פשוטים וטובים. הם מנסים בסך הכל ללכת בדרך הישר. רוצים לחיות, להתפרנס, לדאוג לצרכי הקהילה, אבל שום דבר לא עובד להם. כשמתעוררת בעיה- ותראו לי בן אדם בלי בעיות!- הם מנסים להתמודד איתה בתבונה. אבל איכשהו הם תמיד בוחרים בפתרון הכי אידיוטי. בעיני עצמם הם חכמים , זאת רק המציאות הארורה שמסוכסכת עם דרכי החשיבה של חכמי חלם. שוב ושוב מתברר שהם תמימים מדי, טיפשים מדי, לא לקחו משהו בחשבון, ובעיקר מתעקשים לא ללמוד איך הדברים עובדים באמת. ולמרות זאת הסיפורים האלה תמיד סופרו בחיוך ובאמפתיה, והסלחנות ממש נטפה מהם למרות שאפשר להשתגע. 
חכמי חלם מעניינים אותי. אבל קפקא מעניין יותר.
לפני קצת יותר ממאה שנה צץ באירופה סופר יהודי בשם פרנץ [אנשיל] קפקא ושינה את הספרות המערבית. גם הוא סיפר על נתק מוחלט בין המחשבה של הדמויות שלו לבין המציאות כפי שהיא, אבל אצלו זה הוגש בלי טיפת הומור או סלחנות. חלם בלי אמפתיה ובלי הומור זה בדיוק קפקא. אילו בחלם היה מתעורר ברנש בבוקר אחד ומגלה שהוא ג'וק, זה היה מסתיים בצחוקים או לפחות בחיוך סלחני. אצל קפקא זאת התגלמות הסיוט של סוף העולם. אחרית ימיה של האנושות. בימים האחרונים, בין האג ליחזקאל, ריח דומה מאיים על הנחיריים. אילו רק ניתן היה להשתעשע לגבי זה, היינו יכולים לומר שיש משהו חלמאי באוויר. התמימות שלנו ודאי חלמאית. גם הטפשת התורכית קצרת הרואי, היתה יכולה לצאת די מצחיקה. אבל האמת היא שקפקא לא היה יכול לכתוב טוב יותר את אירועי הזמן האחרון, שלא היו מצחיקים בכלל. 
**
הערות בעקבות פרשת שגיב יחזקאל.
-	שוב ושוב מתברר שבכל פעם שישראל השלימה בשתיקה, ומתוך שיקולי תועלת דיפלומטיים צרים, עם ממשלות מרושעות ועתירות עוול, היא עשתה טעות מרה. גם נרשמה בעמודה הלא נכונה של ספרי הזכרונות וגם לא הרוויחה כלום. צחנה כבדה ליוותה לאורך שנים את ההחלטה הישראלית להתעלם משואת העם הארמני, וממעשי הטבח האיומים שביצעו התורכים בידידנו הכורדים. התגובה הנפגעת של שר הביטחון הצליחה להצחיק קצת. השר גלנט נשמע כאילו הוא התאכזב באופן אישי מכפיות הטובה הטורקית. והרי ברעידת האדמה נחלצנו לעזור!! הוא הזדעק. אוי אוי אוי גלאנט. מצאת ממי להזדעזע... אבל אם כבר מדברים על כפיות טובה: העם הזה יצא בהמוניו אל הרחובות כדי למנוע את פיטוריך הלא מוצדקים. מתי תצא גם אתה מגדרך ותפגוש את משפחות החטופים? 
-	אני לגמרי מודע לכך שהמשמעות המלאה של המילים שכתבתי כאן היא שלעולם, ועד יומי האחרון, לא אוכל עוד לנסוע לחופשה בתורכיה. לא אנטליה ולא השוק באיסטנבול. כלומר, אם יש לי גם עניין לחזור הביתה ככלות הכל כלול. בתום ניסיון לחשב מה אני מפסיד, אשמח לשמוע על מתכונים ביתיים לייצור רחת לקום ללא שימוש בשאריות ממוחזרות של צמיגים, מעצורי דלת ומחקים ישנים. תודה. 
-	אם זה לא ברור. הגיע הזמן לחייב את סימון כל המוצרים המיובאים מתורכיה. במדבקה גדולה בבקשה. עם נתרן, סוכר וכולסטרול התמודדנו. עכשיו עם הרוע.

האקספרס של שגיב יחזקאל

| 19.01.24 | ט' בשבט תשפ"ד
בעולם מתוקן, כל מוסדות הספורט הבינלאומיים היו אמורים לגנות מייד את היחס המטורף כלפי הכדורגלן הישראלי,
ששמו כמעט הצטרף לרשימת החטופים אבל כמו בחלם, גם מול הטפשת הטורקית הלכו על הפתרון הכי הזוי
bottom of page