top of page

לא מחול לכם

30.05.25
מגזימים סיפור אהבה.jpg

שום דבר בעולם כבר לא בקונצנזוס, ובכל זאת, נראה לי שאפשר לקבוע בוודאות שבקשת סליחה יצאה לגמרי מהאופנה. אכן, התנצלות היא אקט קלאסי. כמעט נצחי. אנשים שנפגעו מצפים להתייחסות. התרבות האנושית תמיד ידעה להוקיר את המחווה האצילית שבמסגרתה אדם מודה שהוא לא מושלם. הוא מועד לטעות. פה ושם אנחנו דורכים למישהו על הרגל. מדברים בלי לחשוב. המחווה כרוכה בהודאה שאני לא לבד בעולם. הזולת הוא עובדה קיימת שיש להתחשב בה. לפגוע במישהו ולסרב להכיר בכך, זה בדיוק מה שמכונה "גזלייטינג", ומה שנחשב לאחת ההתנהגויות הבלתי נסלחות בעולם.
ובכל זאת היא יצאה מהאופנה. הוחלט שלהודות בטעות זאת חולשה. בקשת מחילה היא התנהלות לוזרית. רק ילדים קטנים מבקשים סליחה, וגם זה רק אחרי שהגננת דורשת מהם ואפילו נוזפת "ככה לא מבקשים סליחה" או "לא שמעתי כלום. את שמעת סליחה? תמר, כי אני לא שמעתי". כמו שאמרה לי לפני המון המון שנים הגננת רוחמה, אחרי שלקחתי לעצמי כיסא, וגרמתי לילדה הנחמדה שהזדקפה כדי לקחת צבעים, ליפול אחורה מכל הלב, ועל כל הטוסיק, מה שגרר צחוק גדול ועלבון ועובדה שאני זוכר עד היום.
אף אחד כבר לא מרכין ראש ואומר סליחה.
במקום זה נולד הנוסח הבא: "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון".
אפשר לומר כמה דברים על הבחירה בנוסח המטומטם הזה. הראשון שבהם הוא שהתנצלות זה לא. מדובר בהכחשה. ניסיון להיתמם ולגלגל אחריות לעברו של הנפגע. "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון" אומר בפשטות שאני הייתי בסדר גמור. מן הסתם משום שאני תמיד בסדר גמור. דבריי – שכמו תמיד היו מלאי חכמה וחן, וכמו שאומר הרמב"ם "תפוחי זהב במשכיות של כסף" – פשוט הובנו לא נכון, וזה מכיוון שאתם – סתומים שכמותכם – מצליחים איכשהו לא להבין שום דבר.
ובכן כשאמרתי שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב, לא התכוונתי באמת למדינה, ובטח שלא התכוונתי לתחביב. זה אתם שאיכשהו סילפתם. וכשאמרתי שיהיו לנו בשורות לספר למשפחות החטופים בעוד יום יומיים, לא התכוונתי לבשורות, לא התכוונתי באמת ליום או יומיים, ובטח שלא היתה לי שום כוונה בנוגע למשפחות החטופים. איך לעזאזל הגעתם למסקנה הזאת?.. אבל תראו מה זה, למרות שאני כל כך בסדר ופי לא מפיק שום דבר שהוא פחות ממרגלית 24 קראט, אני בכל זאת מוכן להתנצל בפניכם – אפסים - ולומר שאני מצר על כך שאתם כל כך קשי תפיסה. ולמה באמת אני טורח ומתנצל? בעיקר מכיוון שאני כזה מעולה, מנהיג טבעי, וגדול מהחיים.
**
בכלל, יש כמה אישים בציבוריות הישראלית שעומדים פעם אחר פעם בפני הזדמנות מצוינת לשתוק, ומחמיצים אותה שוב ושוב. לפעמים זאת בסך הכל מילה אחת מיותרת. מילה שאפשר היה להסתדר יופי בלעדיה. המסר היה עובר לא פחות חזק. אז למה בכל זאת יאיר גולן היה חייב להוסיף את "כתחביב"? מדוע נתניהו הקפיד לתאר את מרצחי הנוח'בה כחבורת בטלנים עם כפכפים? אני לא טוען ששתי ההתבטאויות או שני האנשים שאמרו אותן, דומים זה לזה. טענתי היא שלציבור הישראלי מגיע הרבה יותר מהזלזול העמוק שמשתקף משתיהן. ומגיעה לו גם התנצלות. ולא מסוג "דברי לא הובנו" .
חג שבועות, שהוא חג מתן תורה, מזמין אותנו לחגוג את היותנו עם הספר. כל מי שלמד תנ"ך ולו יום אחד בחייו, כל מי שזכה במורה אחת טובה לפחות יודע שכל מילה חשובה. כל מילה מכריעה. לא פעם, זאת דווקא המילה הפחות נחוצה, שמצליחה ללכוד את תשומת הלב והדמיון, והיא זאת שמעוררת את הפרשנים לפרש ואת הדרשנים לספר סיפור. למה סיפור הבריאה [שמופיע גם בקידוש של שבת] מסתיים במילים "אשר ברא א-לוהים לעשות" ? למה לא פשוט "אשר ברא א-לוהים"? זה לימוד שיכול להספיק לכל החיים. במגילת רות, יש דמות אחת שנקראת פלוני אלמוני. ממש במקרה, זאת למדתי מאשתי, אותו פלוני אלמוני הוא מישהו שבעיקר חרד לשמו הטוב. לכן הוא מסרב לגאול את נעמי ואת נחלת המשפחה שלה. כי לפי הכללים של אותם ימים, הנחלה לא תיקרא על שמו אלא על שם אבות המשפחה המתים. לא מתאים לו, לפלוני. הוא רוצה לעשות שם לעצמו. באה המגילה ומנציחה אותו תחת השם פלוני אלמוני. ג'ון דוא, כמו שאומרים באנגלית. מישהו, לא משנה... כך למדנו כעם וכיחידים לכבד מילים. לחפש את השתיקות שביניהן. להניח שכל קמט בדף יכול לומר לנו דברי טעם. בדיוק מהסיבה הזאת, תמיד קיים החשש שהמילה ההיא שאפשר היה בלעדיה, היא כל מה שייזכר בסופו של דבר. יתכן שבעוד שנים עדיין נזכור דווקא את ה"כפכפים" מילים מיותרות אבל טעונות חשמל.
**
והנה צמד מילים שאני ממליץ להוציא מהשיח הפוליטי שלנו. "משיחי" ו"קפלניסט". המילים הללו מכילות מעט מאוד תוכן או מידע, והרבה מאוד רגש שלילי. למעשה, שתיהן תוצאות של תעמולת הסתה מתמשכת, ונכון להיום ישראלים רבים בוחרים לשלוף אותן במקום למצוא נימוק. סוגיית ראש השב"כ החדש, היא דוגמא לא רעה. המועמד הקודם לתפקיד – אלי שרביט – נפסל ברגע שמישהו מצא בו שמץ של קפלניזם. ואילו המינוי המדובר כעת -אלוף דוד זיני - מותקף על רקע החשש שמדובר במשיחי. כשמישהו מטיח "קפלניסט!" הוא לא אומר דבר. כשמזדעזעים אוטומטית "הוא משיחי", לא מחדדים שום עמדה. בעולם שבו שתי המלים הללו נשמעות כל כך הרבה, אין באמת מחלוקת. רק טרולים, הטרלות ומטרילים. אגב, בבידוק הבטחוני בנתב"ג התחילו לחלק מדבקות "טרולי מאושר". לא יכולתי שלא לצחוק. המון ישראלים הפכו לטרולים מאושרים.
לגופם של דברים, אני לא מכיר מישהו שמגדיר את עצמו כקפלניסט, ואני לא מכיר ציוני שאין בו גרגר של משיחיות. להאמין ברעיון של משיח, פירושו להאמין שיכול להיות יותר טוב, ושזה תלוי בעיקר בי. לצאת להפגין, בקפלן או בכל מקום אחר, זה פחות או יותר אותו דבר. יכול להיות יותר טוב. ובמאבק לכך אני לא יכול להישאר בבית. כך שכל מפגין הוא קצת משיחי, וכל מי שאומר "אף על פי שיתמהמה בוא יבוא" הוא סוג של פעיל מחאה.
**
שואלים אותי על פריז. אז כן, בהתחלה שקלנו ללכת על האופציה של סרדיניה. אם מישהו ישאל מאיפה אנחנו, ומה זאת השפה עם כל חיכוכי הח'ית והכ'ף, נענה שאנחנו מהמחוז הלא קיים שבו מדברים סרדינית עתיקה. זה אמור לעבוד, לא?
בסופו של דבר אמרנו ישראל. בכיף ובלב שלם. התגובות היו בסדר. חלק חייכו. חלק הנהנו. מישהו אמר "מזל טוב". לא מזמן הוא הוזמן לבר מצווה. דווקא נהנה.

טורים נוספים

שום דבר בעולם כבר לא בקונצנזוס, ובכל זאת, נראה לי שאפשר לקבוע בוודאות שבקשת סליחה יצאה לגמרי מהאופנה. אכן, התנצלות היא אקט קלאסי. כמעט נצחי. אנשים שנפגעו מצפים להתייחסות. התרבות האנושית תמיד ידעה להוקיר את המחווה האצילית שבמסגרתה אדם מודה שהוא לא מושלם. הוא מועד לטעות. פה ושם אנחנו דורכים למישהו על הרגל. מדברים בלי לחשוב. המחווה כרוכה בהודאה שאני לא לבד בעולם. הזולת הוא עובדה קיימת שיש להתחשב בה. לפגוע במישהו ולסרב להכיר בכך, זה בדיוק מה שמכונה "גזלייטינג", ומה שנחשב לאחת ההתנהגויות הבלתי נסלחות בעולם.
ובכל זאת היא יצאה מהאופנה. הוחלט שלהודות בטעות זאת חולשה. בקשת מחילה היא התנהלות לוזרית. רק ילדים קטנים מבקשים סליחה, וגם זה רק אחרי שהגננת דורשת מהם ואפילו נוזפת "ככה לא מבקשים סליחה" או "לא שמעתי כלום. את שמעת סליחה? תמר, כי אני לא שמעתי". כמו שאמרה לי לפני המון המון שנים הגננת רוחמה, אחרי שלקחתי לעצמי כיסא, וגרמתי לילדה הנחמדה שהזדקפה כדי לקחת צבעים, ליפול אחורה מכל הלב, ועל כל הטוסיק, מה שגרר צחוק גדול ועלבון ועובדה שאני זוכר עד היום. 
אף אחד כבר לא מרכין ראש ואומר סליחה.
במקום זה נולד הנוסח הבא: "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון".
אפשר לומר כמה דברים על הבחירה בנוסח המטומטם הזה. הראשון שבהם הוא שהתנצלות זה לא. מדובר בהכחשה. ניסיון להיתמם ולגלגל אחריות לעברו של הנפגע. "אני מצר על כך שדבריי הובנו לא נכון" אומר בפשטות שאני הייתי בסדר גמור. מן הסתם משום שאני תמיד בסדר גמור. דבריי – שכמו תמיד היו מלאי חכמה וחן, וכמו שאומר הרמב"ם "תפוחי זהב במשכיות של כסף" – פשוט הובנו לא נכון, וזה מכיוון שאתם – סתומים שכמותכם – מצליחים איכשהו לא להבין שום דבר. 
ובכן כשאמרתי שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב, לא התכוונתי באמת למדינה, ובטח שלא התכוונתי לתחביב. זה אתם שאיכשהו סילפתם. וכשאמרתי שיהיו לנו בשורות לספר למשפחות החטופים בעוד יום יומיים, לא התכוונתי לבשורות, לא התכוונתי באמת ליום או יומיים, ובטח שלא היתה לי שום כוונה בנוגע למשפחות החטופים. איך לעזאזל הגעתם למסקנה הזאת?.. אבל תראו מה זה, למרות שאני כל כך בסדר ופי לא מפיק שום דבר שהוא פחות ממרגלית 24 קראט, אני בכל זאת מוכן להתנצל בפניכם – אפסים - ולומר שאני מצר על כך שאתם כל כך קשי תפיסה. ולמה באמת אני טורח ומתנצל? בעיקר מכיוון שאני כזה מעולה, מנהיג טבעי, וגדול מהחיים.
**
בכלל, יש כמה אישים בציבוריות הישראלית שעומדים פעם אחר פעם  בפני הזדמנות מצוינת לשתוק, ומחמיצים אותה שוב ושוב. לפעמים זאת בסך הכל מילה אחת מיותרת. מילה שאפשר היה להסתדר יופי בלעדיה. המסר היה עובר לא פחות חזק. אז למה בכל זאת יאיר גולן היה חייב להוסיף את "כתחביב"? מדוע נתניהו הקפיד לתאר את מרצחי הנוח'בה כחבורת בטלנים עם כפכפים? אני לא טוען ששתי ההתבטאויות או שני האנשים שאמרו אותן, דומים זה לזה. טענתי היא שלציבור הישראלי מגיע הרבה יותר מהזלזול העמוק שמשתקף משתיהן. ומגיעה לו גם התנצלות. ולא מסוג "דברי לא הובנו" .
חג שבועות, שהוא חג מתן תורה, מזמין אותנו לחגוג את היותנו עם הספר. כל מי שלמד תנ"ך ולו יום אחד בחייו, כל מי שזכה במורה אחת טובה לפחות יודע שכל מילה חשובה. כל מילה מכריעה. לא פעם, זאת דווקא המילה הפחות נחוצה, שמצליחה ללכוד את תשומת הלב והדמיון, והיא זאת שמעוררת את הפרשנים לפרש ואת הדרשנים לספר סיפור. למה סיפור הבריאה [שמופיע גם בקידוש של שבת] מסתיים במילים "אשר ברא א-לוהים לעשות" ? למה לא פשוט "אשר ברא א-לוהים"? זה לימוד שיכול להספיק לכל החיים. במגילת רות, יש דמות אחת שנקראת פלוני אלמוני. ממש במקרה, זאת למדתי מאשתי, אותו פלוני אלמוני הוא מישהו שבעיקר חרד לשמו הטוב. לכן הוא מסרב לגאול את נעמי ואת נחלת המשפחה שלה. כי לפי הכללים של אותם ימים, הנחלה לא תיקרא על שמו אלא על שם אבות המשפחה המתים. לא מתאים לו, לפלוני. הוא רוצה לעשות שם לעצמו. באה המגילה ומנציחה אותו תחת השם פלוני אלמוני. ג'ון דוא, כמו שאומרים באנגלית. מישהו, לא משנה... כך למדנו כעם וכיחידים לכבד מילים. לחפש את השתיקות שביניהן. להניח שכל קמט בדף יכול לומר לנו דברי טעם. בדיוק מהסיבה הזאת, תמיד קיים החשש שהמילה ההיא שאפשר היה בלעדיה, היא כל מה שייזכר בסופו של דבר. יתכן שבעוד שנים עדיין נזכור דווקא את ה"כפכפים" מילים מיותרות אבל טעונות חשמל. 
**
והנה צמד מילים שאני ממליץ להוציא מהשיח הפוליטי שלנו. "משיחי" ו"קפלניסט". המילים הללו מכילות מעט מאוד תוכן או מידע, והרבה מאוד רגש שלילי. למעשה, שתיהן תוצאות של תעמולת הסתה מתמשכת, ונכון להיום ישראלים רבים בוחרים לשלוף אותן במקום למצוא נימוק. סוגיית ראש השב"כ החדש, היא דוגמא לא רעה. המועמד הקודם לתפקיד – אלי שרביט – נפסל ברגע שמישהו מצא בו שמץ של קפלניזם. ואילו המינוי המדובר כעת -אלוף דוד זיני - מותקף על רקע החשש שמדובר במשיחי. כשמישהו מטיח "קפלניסט!" הוא לא אומר דבר. כשמזדעזעים אוטומטית "הוא משיחי", לא מחדדים שום עמדה. בעולם שבו שתי המלים הללו נשמעות כל כך הרבה, אין באמת מחלוקת. רק טרולים, הטרלות ומטרילים. אגב, בבידוק הבטחוני בנתב"ג התחילו לחלק מדבקות "טרולי מאושר". לא יכולתי שלא לצחוק. המון ישראלים הפכו לטרולים מאושרים. 
לגופם של דברים, אני לא מכיר מישהו שמגדיר את עצמו כקפלניסט, ואני לא מכיר ציוני שאין בו גרגר של משיחיות. להאמין ברעיון של משיח, פירושו להאמין שיכול להיות יותר טוב, ושזה תלוי בעיקר בי. לצאת להפגין, בקפלן או בכל מקום אחר, זה פחות או יותר אותו דבר.  יכול להיות יותר טוב. ובמאבק לכך אני לא יכול להישאר בבית. כך שכל מפגין הוא קצת משיחי, וכל מי שאומר "אף על פי שיתמהמה בוא יבוא" הוא סוג של פעיל מחאה. 
**
שואלים אותי על פריז. אז כן, בהתחלה שקלנו ללכת על האופציה של סרדיניה. אם מישהו ישאל מאיפה אנחנו, ומה זאת השפה עם כל חיכוכי הח'ית והכ'ף, נענה שאנחנו מהמחוז הלא קיים שבו מדברים סרדינית עתיקה. זה אמור לעבוד, לא?
בסופו של דבר אמרנו ישראל. בכיף ובלב שלם. התגובות היו בסדר. חלק חייכו. חלק הנהנו. מישהו אמר "מזל טוב". לא מזמן הוא הוזמן לבר מצווה. דווקא נהנה.

לא מחול לכם

30.05.25
בעידן שבו כל בקשת סליחה נתפסת כעדות לחולשה, משגשג לו תחליף לשוני לולייני שמצליח לעצבן עוד יותר לא מחול לכם
וכל המתבטאים־להכעיס, שעוררו לאחרונה סערות, חייבים לשנן: יש כוח גדול דווקא בהשמטה של מילים מיותרות
טיסה עם ישראלים, כידוע לכולנו, היא אירוע שלא דומה לשום טיסה אחרת. אין לשלול את האפשרות שבפינה נידחת כלשהי ביקום חיים עוד אנשים שקשה להם כל כך לשבת. יתכן שגם הם קמים בבוקר ומרגישים שהם עם, ואם כבר לקום, אז גם לשחרר חגורות ולהפיל מזוודה, בזמן שהשלטים המוארים, הדיילות והמצב עצמו אומרים דווקא שזה לא הזמן. לא מן הנמנע שקיים בחלד עוד שבט שמוחא כפיים בעקבות נחיתה סבירה, כאילו מדובר בביצוע וירטואוזי של יצירת מופת. אבל יש רק עם אחד, ככל הנראה, שכמעט כל טיסה כרוכה אצלו בשאלות של זהות. הרבה לפני ההתראות החד משמעיות של גופי הביטחון, ישראלים בחו"ל העדיפו להסתיר סימנים מזהים. כבר לפני כמעט 30 שנה, שרו קובי אוז ו"טיפקס" את "נשיקה לדוד", שהוא שיר שימושי ביותר, עמוס הומור אבל מתכוון לכל מילה:
 "אם אתה יוצא לטיול\במדינה זרה\אז את המגן דויד שלך\תחביא בתוך החולצה"
זה סיפור ישן וישראלי לגמרי. חולצות עם הדפסים עבריים נשארות בבית. חלק גדול מחובשי הכיפה שולפים פתאום כובעי בייסבול ושלל קסקטים. הורים אוספים את ילדיהם ומזכירים להם שמעכשיו עוברים לדבר יותר בשקט. לא שזה עוזר.
ההנחה היא שבכל פינה בעולם עלול לארוב לנו אנטישמי מסוכן ומוכן לפעולה. זה נורא כשחושבים על זה. אף יפני לא מנסה להסתיר את יפניותו, ומוסלמים אדוקים רק משתדלים להבליט אותה. זה גם מצחיק, אנחנו מדברים כאן על אנשים שמצד אחד שונאים אותנו עד מוות, ומצד שני לא מסוגלים לזהות ישראלי אלא אם כן הוא יבוא מולם עם מגן דוד בקוטר 4 צול, חולצת סוף מסלול וכיפת השבת של השר גולדקנופף.
מצד שלישי, וכאן צריך לשחרר אנחה יהודית עמוקה מבית החזה, אפילו ההסתרה של סממני זהות, היא חלק מסממני הזהות העתיקים שלנו. אברהם אבינו טען ששרה היא אחותו. משה נראה כמו מצרי. רבי מאיר התחפש לפרש רומאי. כובעי בייסבול מגוחכים הם לא טשטוש המסורת. הם כבר המסורת עצמה.
ואז, ממש ברגע שהמטוס מתגלגל לאיטו אל עבר בית הנתיבות בפריז, קם בזריזות אחד הנוסעים ומוציא מהתא שמעליו שופר תימני ענק. שופר שהוא קנה בישראל כנראה והוא לוקח אותו הביתה וצרפתה, כשהוא קשור ברצועה ותלוי על כתפו, עושה צחוק מכל הפחדים וההתראות, ואומר בפשטות אני יהודי, וכל מי שיש לו בעיה עם זה שיקפוץ לי. 
**
קשה שלא לאהוב את פריז. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר חברים אמרו לנו שאין יותר. שהיא נגמרה. נכבשה. תשכחו מפריז שהכרתם או דמיינתם, הם קבעו. תשכחו מהרומנטיקה וחדוות חיים, מזוגות יפהפיים שרוקדים להם סתם כך באמצע הרחוב. מזקנים בלי גיל שטובלים מאפה בתוך הקפה של הבוקר, וזורקים כדורי פטאנק. תשכחו מילדים חמודים ורציניים-מדי בבגדי מלחים שמכרסמים קצה של באגט בדרך הביתה. זהו זה, אמרו לנו, סה פיני. נכון, היו ימים שכל אמן היה חייב לעצמו תקופה בפריז. ולא רק מאירופה ומארה"ב. גם ישראל טבלה את הפיתה שלה בבתי הקפה הפריזאיים. נעמי שמר, נתן אלתרמן ויוסי בנאי לא היו הופכים למה שהיו, ולא היו הופכים אותנו למה שאנחנו, בלי הקסם של עיר האורות. אבל כל זה הוא נחלת העבר. פאסה. האסלאם ניצח את המהפכה. המסגד כבר מסתיר את מגדל אייפל. ההגירה לא הוקסמה כלל מהתרבות הצרפתית. ההגירה בזה ל-וולטיר למולייר, וללואי פסטר. כמו שהיא יורקת על המטבח הצרפתי על גבינותיו ומאפיו. כן, גם השווארמה ניצחה את הקרם ברולה. העתיד של צרפת מתגורר כרגע ברבעים שבהם אתם לא רוצים לרדת בטעות מהמטרו. ובקרוב, קרוב מאוד, לא יישארו עוד תחנות שבהן כדאי לרדת. זה בלתי הפיך. הם אמרו לנו. אין לכם מה לנסוע לשם.
הם הגזימו. 
דווקא חברים שחיים בין פריז לירושלים דיברו אחרת. דווקא הם שמכירים מקרוב, עודדו אותנו לתת לעיר המופלאה הזאת עוד קרדיט. הם שהחליטו לעלות ארצה, אמרו שההספדים מוקדמים ומרחיקי לכת, ושבכלל, מפתיע לגלות כמה הישראלים נהנים להיות נביאי זעם וחוזי שחורות. ואולי אנחנו לא באמת מנבאים ולא חוזים אלא קצת מאחלים רע לאירופה. מכל מיני סיבות וטעמים שאת חלקם לפחות אפשר להבין. בכל מקרה פריז חיה וקיימת, הם אמרו וצדקו. נכון, גם הם מודאגים. אי אפשר שלא לדאוג. גם ממה שקורה בישראל. אבל הם לא מיואשים. לא מישראל ולא מצרפת. הם אלו ששכנעו אותנו לבוא, לבקר שוב בעיר הזאת שהיתה בין הראשונות להוכיח שיופי, אמנות ורוח, הם לא רק תבלין או מותרות, הם מה שבונה עיר. ושעיר מודרנית היא לא רק ריכוז אוכלוסין או וועד בית ענק עם בעיות תחבורה ושפכים. ותרבות זה לא רק מה שקונים עבורו כרטיס, אלא גם הסיכוי המתוק לשמוע אקורדיון בפארק. לראות זוג רוקד סתם כך ברחוב השוק. ילד בבגדי מלחים מכרסם קצה של בגט. את כל אלו ועוד ראינו. 
**
את הימים בפריז עשינו בבית יהודי כשר, שחלונותיו צופים לתעלת סאן מרטין. יהדות הגולה תמיד ריתקה אותי. גם אחרי שהמשפחה עלתה לארץ ולקחה איתה את רוב חפציה, הבית עדיין מלא ספרים. ויש שם היסטוריה צרפתית והיסטוריה יהודית. ומדף של ספרי קודש לא רחוק מספרות צרפתית עם בלזאק ודיומא וכל זה. על כותל המזרח "אם אשכחך ירושלים" ולא רחוק משם ציורים מקומיים מלאי חן. אחד הדברים מעוררי ההתפעלות בתולדות היהדות, בעיני לפחות, הוא האופן שבו יהודים היגרו. תמיד מתוך כבוד לתרבות המקומית. תמיד מתוך נכונות לתרום ולהצטיין, ולא רק לינוק את טוב הארץ. וגם כשהיה ברור שבאו להשתקע ולא להתארח עדיין נהגו במקומיים כמארחים. 
האם זה השתלם להם? האם מישהו הכיר תודה? בדרך כלל לא.  אבל יתכן שאילו המהגרים בעולם היו לומדים את המודל היהודי, כל סוגיית ההגירה היתה היום במצב שונה לגמרי. 
**
עם הנחיתה חזרה ארצה, לא התאפקנו וניגשנו להציץ בכותרות. איזה יצר מגונה. כך למדנו שחברת הכנסת טלי גוטליב טוענת שכל החטופים ששבו, הם שטופי מוח של חמאס, ולמעשה סוכנים. כך צריך להתייחס לדבריהם.
שני דברים יש לומר כאן. ההתייחסות לטלי גוטליב כאל קוריוז משעשע היא שגיאה. דברים "מוזרים" שגוטליב אומרת היום, הופכים באורח פלא, ובתוך שבועות ספורים, לעמדה רשמית שמושמעת על ידי נציגים הרבה פחות תיאטרליים של הקואליציה. זה יכול להזכיר את היחס שבין ה"פלג הירושלמי" לבין המחנה החרדי. וזה לא מצחיק.
ב – גוטליב ודאי תשמח לשמוע שעוינות חשדנית כלפי שבויים שחזרו הביתה היא מסורת וותיקה של השמאל הקומוניסטי. הספר הנפלא "והיום איננו כלה", של אייטמטוב מספר על השבויים של צבא ברית המועצות שנרדפו עד מוות אחרי שובם. גם צפון קוריאה הודיעה שהיא מצפה מחייליה שנפלו בשבי האוקראיני להתאבד. כולם היו חשודים, ובכן, בבגידה פוטנציאלית. גם אלף הכרזות קולניות אודות "אנחנו ממשלת ימין" לא יטשטשו את האמת הפשוטה הזאת.

בין כובע בייסבול לשופר

23.05.25
ההסתרה של סממני הזהות שלנו כישראלים בחו"ל הפכה כבר למסורת יהודית, אבל זה נורא להתנהל כאילו בכל פינה
בעולם אורב לנו אנטישמי ולמה זו שגיאה מסוכנת לראות באמירות של ח"כ טלי גוטליב רק "קוריוז משעשע"
כבר שנים שאנשים שואלים אותי למה בעצם לא להוציא אזרחות זרה. הרי זה קל כל כך. היתה תקופה שבשביל דרכון כל מה שהיית צריך זה שם משפחה אופייני, ואולי שני מסמכים. אנשים מסביבי הוציאו דרכונים פולניים, פורטוגליים, רומניים ובולגריים. חלקם אפילו נשמו עמוק והלכו לשגרירות הגרמנית. הרי לכולנו היתה סבתא באיזשהו מקום, לכולנו יש זכויות שנרמסו, והם לא עושים טובה לאף אחד. מה גם שמאז האיחוד האירופי, כל דרכון הוא חתיכת כרטיס כניסה, ונקודת פתיחה מעולה לילדים. לימודים, עבודה או עסקים. רק יתרונות יש לאזרחות הזאת. ווין ווין, ולמה לא באמת?
אבל אני, חמור לא קטן, סירבתי בתוקף. התשובות שנתתי היו מלאות גאווה ובוז, וכל אחת מהם יכלה להתאים לכרזות של הסוכנות היהודית. אמרתי "אלפיים שנות גלות" ו"ארבע כנפות תבל": מעפילים וחלוצים. נופפתי במשפחה שלי שהקריבה קורבנות קשים במלחמות ישראל. נפגעתי מעצם השאלה. "פורטוגל?!" נחרתי בזעף. מי?! הנבלות כפויי הטובה, שרק בזכותם של יהודים- מדענים וקרטוגרפים, נווטים ימיים ורופאים- הם הפכו לזמן מה לאימפריה, וכאות תודה גירשו את כל היהודים מעל אדמתם, מה שהחזיר את פורטוגל לחשיבותה הטבעית כמדינת עולם שלישי שהסתננה לאירופה?! אליהם אתם מצפים שאזחל עד ארבע, ואנופף במסלולי הנדידה של משפחתי לדורותיה, כדי לקבל מהם נייר שלא הייתי מנגב איתו?... מה עובר לכם בראש?
ככה עניתי. וככה משהו בנפשי עדיין מצייץ בכל פעם שנושא השיחה הוא דרכון זר. עדיין איני כופר בעצם הדברים, גם אם כרגע אני לא עושה מהם כזאת אופרה. עודני מאמין שזה לא חכם לקחת מסקנות של אלפיים שנה ולהשליך אותן לפח אחרי פחות משמונים... אבל משהו נשבר כאן לאחרונה, ומכיוון שהוא כרוך בדיני נפשות ובשלום הילדים, יכול להיות שאין דבר מוסרי יותר מלדאוג לכך שלכל אחד מילדיך הישראלים, הצברים והגאים, יהיה דרכון של מדינה זרה שאינך דובר את לשונה, ואין לך כלום איתה, ובכל זאת מדינה. שבה, אם חלילה הוא ייחטף בידי מפלצות אדם, איש מחברי ממשלתה לא יעז לטעון שיש דברים חשובים יותר מאשר להציל את נפשו. לא בשביל להשתקע שם. אלא כמו אברהם אבינו, למען הביטחון האישי. אצל אברהם זאת היתה בצורת זמנית. אצלנו זה ליקוי מאורות מנהיגותי. נקווה שגם הוא זמני.
אין דרך פשוטה לומר זאת: מדינת ישראל לא עמדה בשבועה "לא עוד". זה קרה כאשר אלפי פורעים פשטו על יישובינו ועל מחנות הצבא באותו 7 באוקטובר. זה קרה בכל אחת מהפעמים שבהן אישה ישראלית 2023 ניסתה להשתיק תינוק כדי שבכיו לא יסגיר את מחבואם. זה קרה בכל פעם שיד לפתה ידית לוהטת של ממ"ד כדי להציל את המשפחה. זה קורה בכל רגע שבו ממשלת ישראל מסרבת להקים וועדת חקירה ממלכתית, כי אין דרך למנוע אסונות עתידיים בלי לחקור, ואין דרך לחקור את מכלול הכשלים, הנקודתיים והמתמשכים, בלי מבט-על בלתי תלוי וחסר פניות שיש רק לוועדה ממלכתית. זה קורה כאשר הדרך להינצל היא דרכון זר. וגרוע לא פחות: ישראל ממשיכה להפר את השבועה "לא עוד" כאשר היא מאפשרת לאויבינו להחזיר אותנו אל לב הטראומה – הסלקציה. 
הסלקציה היא האימא של חרפת הרדיפה האנטישמית. המצב שבו חיי יקיריך תלויים בגחמותיו של שטן נבזי וחסר לב, שמסמן באצבע מי לחיים ומי למוות, ואתה יודע שאין ברירה אלא למרפק את עצמך החוצה מהתור, היא התמצית של כל מה שהפוך מהרעיון שעליו קמה מדינת היהודים. כרגע אפילו סמל החטופים הופרט, וכמעט כל משפחה יוצרת לה סמל פרטי משלה, כדי להבליט את יקירה. איך הגענו לשם? מאיר אריאל היה אומר: "גם מזה עוד נצטרך להיגמל" והנה עוד סיבה לוועדת חקירה.  

***

השחרור של עידן אלכסנדר הוא קודם כל אירוע משמח, ועל אירוע משמח מברכים. הלב גואה משמחה, מניו ג'רסי ועד תל אביב ומחטיבת גולני ועד לגרעין צבר בקיבוץ חצור. ואילו פינו מלא שירה כים, כמו שאומרת התפילה היפה, אין אנחנו יכולים לתאר מה קורה שם בלב, ברגע שבו חרדה ודאגה ומתח ואפלה מתפוצצים אל תוך חיבוק וקריאות שמחה. באמת ובתמים שהרגעים הללו גדולים עלינו, ולא צריך להיות דתי גדול, כדי לגלות שלפעמים כל מה שהפה מסוגל להגיד הוא פסוקי תודה. טוב לראות משפחה שמחה. למרות שהאירוע בכללותו, חייבים לומר, משקף כמה וכמה כשלונות קשים ומרים. 
ואוסיף גם שאת המשפחה הזאת אני מכיר ואוהב. למרות שבעולם מתוקן, כולנו היינו אוהבים גם משפחות שאנחנו פחות קרובים אליהם. לפני שנים נוצר קשר אמנותי וחברי בין חנן יובל, הזמר והאושיה, לביני, ויצאנו לדרך עם מופע נהדר, שנקרא "גשר ההלכה" ועסק, תראו מה זה, בתופעה הזאת שנקראת תפילה, שהיא הרבה יותר אנושית מאשר דתית, ושהיא יכולה לבקוע מכל מקום, ושכל דבר יכול לקרות בבית כנסת. היו שם כמובן שירים, וקטעים והומור ורגש, וחנן אסף נגנים נהדרים, והאחד שישב קצת מאחוריו, וניגן פסנתר ואקורדיון, היה לוי בן ברוך. מוסיקאי מעולה שכבר מאות ימים מתפקד בעיקר כדוד של עידן אלכסנדר, מנגן את אותה שורה ושר את אותה תפילה: תוציאו אותם. עכשיו. הביאו אותם הביתה.
יש אנשים שכאשר אתה יוצר איתם קשרים, ממילא נכנסת להם למשפחה, ולוי הוא בדיוק אחד כזה. אחד השירים במופע היה גרסה בוכרית- שמחה וקצת צוענית- לפיוט של סוכות, ותמיד בשיר הזה לוי היה מחייך ומשוויץ שהוא מכיר אותו מהבית, ושאנחנו חייבים להכיר את ההורים ולעשות אצלם שבת. כך יצא לנו להכיר את האימפריה הבוכרית של וורדה בן ברוך. שולחן שבת שכמעט קרס מרוב מסורות, ומטעמים מדהימים, וחצי תל אביב שרק קופצת לרגע להגיד שבת שלום, לנשוך גודג'גידזה [אם ככה אמורים לכתוב את זה] ו...טוב נשתה גם כוסית מהדבר ההוא בצבע זהב, שהתברר כעראק שהישרו בו זעפרן.
ומאז ה 7 באוקטובר אני פוגש אותם בפעילות למען החטופים. הלב אותו לב, אבל הבגדים הרקומים הפכו למדי קרב, והשולחן המפואר הפך לחדר מצב. ואם שאלתם את עצמכם מה גורם לילד שגדל כל חייו בתפנוקי ניו ג'רסי לחוות את עצמו מעל לכל כישראלי ויהודי וחייל קרבי בצה"ל, אין לכם ברירה אלא לדפדף לאחור לבית של הסבא והסבתא ושולחן השבת הבלתי נשכח שלהם. ואם המדינה הזאת חפצת חיים אין לה ברירה אלא לשאול את עצמה ביושר באיזו יהדות היא צריכה להשקיע, בבתי הגידול שבהם צומחים עידן אלכסנדרים, או בחממות שמהם בוקעת הקריאה "נמות ולא נתגייס". אבל זה כבר לוקח אותנו לעניין הכשלונות והביזיון, שלא נוכל לחמוק מהם גם אם נרצה. וגם אם ברגעים בהם אני כותב זאת הלב מרקד ומרחף עם לוי הדוד ועם סבתא וורדה ועם עידן שדומה להם כל כך.

הסלקציה שלנו

16.5.25
ישראל מאפשרת לאויבינו להעמיד אותנו שוב מול הבחירה הכי טראומטית - מי מבינינו יזכה להינצל כשאפילו סמל
החטופים הופרט, וכשכמעט כל משפחה נאלצת להבליט בעצמה את יקירה - מופקרת מולנו שוב ההבטחה "לא עוד"
כל מי שעבר אי פעם טירונות בצה"ל, ואולי גם בצבאות אחרים, מכיר בוודאי את הטיפוס ההוא של המפקד שכל מה שהוא רוצה זה להעלות אותך למשפט על סירוב פקודה. אני זוכר את הטיפשים ההם משוטטים משועממים בשבילי מחנה 80 ונטפלים מפעם לפעם לטירון ביש מזל שנקלע על דרכם. אחד נבח "חייל, רד ל 50!", השני פקד עליך למצוא מגרפה ולגרוף עלים מסביב לאחד האקליפטוסים, והשלישי שלח אותך להביא אבקת חשמל מהאפסנאות. ולא. זה לא שהם דאגו לכושר הגופני שלך, לניקיון המחנה או לידע הכללי של חייל בצה"ל. הם בסך הכל רצו להדביק מישהו לפינה, להנאתם האישית. להכשיל חייל בסירוב, ואז לחוש כמה הם נישאים מעליו. חזקים ממנו. ואולי עוד משהו. הרי תמיד היה סיכוי שהטירון יענה בהיגיון מסוים "אבל אני חייב להגיע למחלקה שלי. המפקד שלי נתן לי דקה" או "אין דבר כזה אבקת חשמל", כדי שהם יפצחו בהתפרצות זעם: "אתה מסרב פקודההה?! . אתה בכלל יודע מה זה אי מילוי הוראה?!!
נו, התסריט ברור.
צבא לא יכול להרשות לעצמו סירובי פקודה. צבא לא יכול להרשות לעצמו סרבנים. בדיוק מהסיבה הזאת, חייבים לחנך למשמעת, ובדיוק מהסיבה הזאת, פקודות ומפקדים חייבים לשמור על מינימום של היגיון והוגנות. וזה נוגע בעיקר לפיקוד העליון, המדיני, שמוריד למטה פקודות שבחלק גדול מהמקרים נראות לא רק שרירותיות, אלא גם נגועות באפליה קשה שאין כל דרך להצדיק. ובקיצור, זאת חוכמה קטנה מאוד לקחת את המילואימניקים עד לקצה ומעבר לו. ואז לפטור משירות ישראלים אחרים באותו גיל ובאותו מצב משפחתי, רק מכיוון שלישראלים האחרים האלה יש מפלגה שזה בדיוק מה שהיא מציעה למצביעיה. זאת איוולת מסוכנת להתייחס אל האזרחים המשרתים כאל פראיירים מובנים מאליהם, לתת להם להבין בכל דרך שהמדינה האהובה שעבורה הם מוכנים לחרף את נפשם, לערער את משפחתם ולסכן את עתידם הכלכלי, לא מתכוונת להכניס שמץ של הדדיות למערכת היחסים הזאת. ואז לפצוח ביללות "סרבנות!! סרבנות!!" ברגע שמישהו מודה שקשה לו – עם העומס, עם העוול, או עם המטרות הלא משכנעות – ושהוא לא בטוח שהוא יכול להוסיף עוד משא על כתפיו, על כתפי בת זוגו ועל המשפחה...
זה קצת מזכיר את אותו חבר כנסת, שאחרי ששמע על כמה ישראלים שהחליטו לעבור לחו"ל לזמן מה, הגיב במילים הגאוניות "חייבים למגר את תופעת הירידה". ובכן, דוקטור, האם צריך לומר זאת בפירוש? – יש דברים שאי אפשר למגר. יש דברים שכדאי פשוט למנוע. ומי שמתעקש לגרום לישראלים רבים כל כך להתערער בנוגע לבית ובנוגע לשירות הצבאי, כדאי שייקח בחשבון, שיתכן שלו עצמו יש יד ורגל, ואחריות כבדה, בכל הצרה הזאת. 
**
בפרשת "קדושים" מופיע פסוק די תמוה. "ולפני עיוור לא תתן מכשול". מדובר במצוות "עשה" חשובה, אבל הניסוח קיצוני. אם מתייחסים למילים בפשטות זה נראה כך: לפנינו בן אדם שיש לו תחביב. בכל פעם שהוא רואה עיוור הולך ברחוב, עם או בלי הלברדור, עם או בלי מקל או משקפיים כהים, הוא חוכך את ידיו בהנאה וחושב לעצמו: "אהמממ איך אני הולך להכשיל את העיוור הזה... רק לראות אותו מתגלגל על המדרכה, יעשה לי את היום". ואל האדם הזה, אם אפשר לקרוא לו אדם, פונה התורה ואומרת: בבקשה תפסיק. זה לא לעניין להפיל עיוורים. פשוט חלאס. 
ובכן, אם נהיה הוגנים, ככל הנראה אין באמת יותר מדי אנשים כאלה בעולם. ולו היו, חלילה, אנשים כאלה, הרי שהם מקרה אבוד שאין טעם לבזבז עליהם פסוק, או לחשוב שאפשר עדיין להשיב אותם למוטב באמצעות מילים יפות. כך באמת התייחסו כל פרשני המקרא לפסוק הזה. "לפני עיוור לא תיתן מכשול" הוא לא תיאור מילולי של סיטואציה מפלצתית. הוא משל.
משל למה? יש כמה וכמה תשובות חכמות וארון הספרים מלא בהן. אחת מהן אומרת: "כגון, המכה את בנו הגדול". הדוגמא הזאת מופיעה בתלמוד, והיא נשמעת כאילו מי שהגה אותה נתקל בחוויה הזאת באופן אישי. מי שמכה, מדכא או יורד לחייו של בן שכבר גדל, לא יכול להיתמם ברגע שהילד יאבד את זה – יתעוור מרוב כעס, ויעיף לאבא שלו סטירה מצלצלת. 
זאת דוגמא חזקה, כי האיסור להרים יד על ההורים הוא איסור חמור מאוד בתורה. מכה אביו ואמו מות יומת. ודווקא בגלל שהמכה הזאת היא אסון, והיא עלולה לפרק את המשפחה ואולי גם את הציביליזציה, חכמינו בחרו דווקא בה. כי הורים שירדו לחיי בנם, לא יכולים להיתמם, לגלגל עיניים, או לחמוק מאחריות. זה הם שהכשילו אותו. הם שדחפו אותו לפינה. הם שגרמו לו להתעוור ולהגיב בתוקפנות. או בסרבנות. 
כשהמדינה הזאת תחזור יום אחד לעשתונותיה, יהיו לנו כאן מנהיגות ומנהיגים שלא יפחדו מאחריות. הם לא יתנערו ממנה, ולא ישליכו אותה בבהלה על מי שזה לא יהיה. כשהמדינה הזאת תחזור לעצמה, וזה חייב לקרות בקרוב, הם יבקשו מהיועצים שמקיפים אותם לתאר בבהירות וביושר מה ההשלכות של כל פעולה וכל מילה שהם בוחרים לומר או לעשות. ולא כדי להתחמק, ולא כדי לזרות חול בעיני הציבור. אלא כדי לבצע את שליחותם באותה חרדת קודש שבה אנחנו שולחים את ילדינו לצבא, ושבה לוחמי האש מסתערים על הלהבות. כך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פחות מזה. 
**
סלחו לי על כך שאני חוזר על דברים שאמרתי השבוע באחד מאולפני הטלוויזיה. מחילה, אבל זאת פשוט דוגמא טובה מדי לפוליטיקה השבטית והעסקנית המטופשת שקורעת אותנו מבפנים. כאילו אין מדינה ואין ציבור. המילה "ממלכתי" הפכה להיות פרובוקציה פוליטית, ואם אתה לא חלק משבט או מקבוצת מיעוט רעבתנית יש מצב שאף אחד לא ידאג לענייניך.
הנה השבוע, בימים שבהם מקצצים לכולם, נלחם חבר הכנסת דוד ביטן כדי להעביר הצעת חוק בוועדת הכלכלה, שיעניק 1.4 מיליון ש' בשנה לטובת הפקות מקור בשפה הגיאורגית. לא יכולתי להתאפק ופניתי לח"כ הנכבד: דוד ביטן, האם גדלת על השפה הגיאורגית? ואולי אתה פשוט חובב מושבע של קולנוע גיאורגי? פודקאסטים גרוזיניים? לא, מה? ....אז למה חשוב לך כל כך להעביר בוועדת הכלכלה, הצעת חוק שמורה לקופת המדינה להפריש 1.4 מיליון שקלים בשנה להפקות מקור בשפה הגיאורגית?
התשובה היא כי כך נראית פוליטיקה שבטית. אין ציבור. אין ממלכה. יש רק קבוצות אינטרסים. מישהו סגר משהו עם חבר הכנסת סימון מושיאשווילי, ולכן ביטן הולך על הפקות גיאורגיות. אילו היו קוראים לו סימון מושאיוף, היו לנו הפקות בוכריות, ובמקרה של שימל'ה מושקין, תיאטרון היידיש היה משחק אותה. ויתכן שכל מה שאנחנו צריכים כדי להתעורר מפוליטיקת הבלהות הזאת, זה עוד אבסורדים כאלה בדיוק: אני וסימון, ודוד הביטן.

מי מגרף עלים במחנה

9.5.25
סרבנות היא תופעה מסוכנת, ולכן על הפיקוד העליון, המדיני, לשים לב שהוא מוריד למטה פקודות עם מינימום של
היגיון והוגנות, בלי שרירותיות ואפליה הרי גם כך כולנו שוקעים, לצערנו, בפוליטיקת שבטים שתמוטט אותנו
נסו רגע לא לצחוק, בבקשה. אני מנסה כאן לבצע תרגיל היפותטי, ודי חשוב שננסה לא לצחוק, או לבכות, בשלב הזה. ובכן, אני מזמין את כולנו לתהות, מה היה קורה אילו בשלב כלשהו היה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, פונה לציבור ואומר משהו כמו: אזרחי ישראל, כשלתי. כן כן. גם אחרים כשלו, ואין כל טעם להתווכח מחדליו של מי היו חמורים יותר. יש מספיק כישלון לכולם. אבל אין ספק שלי, כמנהיג, יש אחריות עליונה להצלחות כמו גם למחדלים. היו דברים שאילו הייתי עושה אחרת, המערכת כולה היתה מגיעה אחרת ל 7.10 . מוכנה יותר, וחזקה יותר. ההבנה הכואבת הזאת תלווה אותי עד סוף ימי. אחיי ואחיותיי, אני מקבל על עצמי בראש מורכן את האחריות לאסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה ומאז קום המדינה. לא, אני לא עומד להתפטר היום וגם לא מחר, יש דברים שחובה עלינו לתקן, יש משימות שחובה עלינו לבצע, ואני מאמין שהחובה הזאת מוטלת בראש ובראשונה עלי ולא אפרוש מתפקידי לפני שאסיים אותם." וכו' 
אם שרדתם את הדברים ההיפותטיים הללו עד כאן, הנה השאלה: מה היה שלומנו כרגע אילו הדברים הללו היו נאמרים? מה היה נחסך מאיתנו? אכן, הרכב הממשלה, וגם העומד בראשה, היו נשארים בעינם וזהים לחלוטין למצב הנוכחי. אבל אפשר ומצבנו, בוודאי מצבנו החברתי, היה אחר לגמרי. בעיקר בכל הנוגע למתח הנפיץ שמנסר את חלל האוויר בישראל ומוציא רבים מאיתנו מן הדעת. בכלל, ניתן לשאול מה היה שלומנו אילו התרבות הפוליטית שלנו היתה מאפשרת דיבור כזה. פשוט דיבור. דיבור פשוט. בראש מורכן וקומה זקופה.  
שוו בנפשכם חברי ממשלה שמתייצבים ומודים שאין להם מושג איך אפשר לשחרר את כל החטופים בהקדם. זה מדיר שינה מעיניהם, קורע את לבם, אבל בכנות, אין להם פטנט. האם יתכן שבעקבות הגישה הישרה הזאת פחות נבחרי ציבור היו מביישים את עצמם באמירות על כך ששחרור החטופים הוא לא הכי חשוב, והיו מגלים פחות בורות בכל הנוגע לשמות החטופים ופרטיהם? 

עצם העלאת השאלה הזאת, בנקודת הזמן הנוכחית, נשמעת כמו רעיון הזוי ומופרך. כמה מופרך? בערך כמו הסבירות לכך שמנהיגי המפלגות החרדיות יתחילו לדבר ביושר על החובה להתגייס, בלי לגלוש לטיעונים שהם עצמם לא מאמינים בהם. רמת האמינות שמאפיינת היום אנשי ציבור ישראלים היא בערך הרמה שפגשנו באותו סרטון ויראלי שבו דובר המשטרה מתראיין מחוף הכרישים. "החוף סגור ומסוגר", הוא קבע "היחידים שתמצאו פה הם אנשי כוחות הביטחון" ואפילו לא חייך, כאשר כמה ברנשים בלתי בטחוניים בעליל שוטטו מאחורי כתפיו, פנצ'רו את דבריו, והפכו ידיעה טרגית לבדיחת רשת. 
בסקרים שהתפרסמו לאחרונה עולה שרוב הציבור מאמין לרונן בר ולשבכ יותר מאשר לממשלה. לכאורה זאת תוצאה מוזרה. לא רק שהשבכ והעומד בראשו כשלו כישלון חרוץ ב 7.10, רוב הישראלים אינם תמימים. בדרך כלל אנחנו לא חושבים שאנשי ביטחון הם בהכרח אלופי העולם באמירת אמת. אז מה קורה פה? ובכן, רונן בר כן עשה את זה. הוא התייצב מול הציבור והודה שיש בעולם דברים, שאילו הוא באופן אישי היה עושה אחרת, אסון ה 7.10 היה נמנע. או לפחות נראה אחרת. מסתבר שבעיני ישראלים רבים, עצם ההודאה הזאת שווה הרבה. היא לא מוחקת כישלון מודיעיני או מבצעי, אבל היא התחלה של שיקום האמון.
**
מה שהחזיר אותי ביעף לתקופת ההתנתקות. באופן כללי המערכה הנוכחית בעזה מעוררת מחשבות רבות בנוגע להתנתקות ההיא. ובכן באותם ימים כואבים ישראל עשתה כמעט כל טעות אפשרית, ורובן היו קשורות איכשהו לחוסר יושר ואי אמירת אמת. וזה כולל את סירובו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון להסביר לציבור מה באמת גרם לו לשנות את דעתו בנוגע להתיישבות בגוש קטיף. למה, אם כן, הוא לא מחזיר את המנדט לציבור. ולמה למען ה', הפינוי חייב להתבצע בצורה חפוזה כל כך. והיה שם איזה רגע שבו חלמתי, שראש הממשלה דאז אריאל שרון, מכנס מסיבת עיתונאים. הוא תוקע מבט עצוב במצלמות, סוחב בעוז את הנשימה-נחירה המיוחדת לו, ומודיע לציבור שלנוכח המחיר הנורא שנגבה מהמשפחות והקהילות שמפעל חייהן נגדע, התכנסה משפחת שרון וקיבלה החלטה. הם יוותרו על 10% מן השטחים העצומים של חוות שקמים וימסרו אותם לצורך יישוב מחדש של מפוני קטיף. כאן פחות או יותר, הסתיים החלום. התעוררתי קשות. אבל לאחר מכן, לא יכולתי להפסיק ולחשוב, למה לא, באמת? למה לא?
**
כמעט בכל שנה אני משתתף בכנס המימונה באשדוד, ותמיד אני לומד שם משהו חדש, ולעתים גם מסעיר, שלא חשבתי עליו קודם. כנס המימונה הוא אירוע עיוני ואקדמי שעוסק בתרבות יהודי צפון אפריקה לפני ואחרי העלייה לישראל, ומוכיח שנה אחר שנה, שלא על המופלטה לבדה, יחיה האדם. 
השנה התארח בכנס חוקר צעיר למדי ממרוקו בשם פרופ' ג'מאל בחמאד. זה לגמרי לא מובן מאליו שאקדמאי מוסלמי ממדינה ערבית מגיע להתארח בישראל בזמן המלחמה הנוכחית, אך הדברים שהוא נגע בהם היו מסקרנים עוד יותר. הוא דיבר על כך שצעירים רבים כבר מודעים לכך שיש למרוקו סיפור וזהות שקודמים לאסלאם ואפילו לערביות עצמה. עוד לפני שהגיעו המוסלמים למאגרב, כבר היו שם חיים יהודיים עשירים לצד התרבות המקומית הקדומה. באירופה קראו להם "ברברים". היהודים קוראים להם לעתים "שלוח'ים". אבל הם עצמם מעדיפים להציג את עצמם כ"אימאז'יען" או "אמאזיגים", כלומר בני חורין. הממסד הפוליטי המוסלמי התאמץ למחוק את המאפיינים הללו, אבל לא מעט מרוקאים צעירים גאים בשורשים המיוחדים הללו, ובעיקר במרכיב היהודי שלהם. החבר'ה האלה, כולל פרופ' בחמאד, הם עצמם מוסלמים, אך מתונים. והם רחוקים מלהזדהות עם מה שארגוני הטרור מציגים בעולם כשיא התפארת, הכבוד והתהילה המוסלמית. למען האמת, הם מתביישים בכך. כמה מתביישים? עד כדי לבוא לישראל, בשעת מלחמה, לחגוג את המימונה עם יהודים ציונים, ולצטט באוזנינו את מה שאומרים להם הזקנים שבמשפחה, שעדיין זוכרים. הם מציגים את מעבר היהודים לארץ ישראל ולמקומות אחרים כנטישה כואבת. מאז שעזבתם, הם אומרים, לקחתם איתכם את הברכה. 
ואני מודה שבשעה שנשמעו הדברים על הבמה, שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאנחנו, בישראל, לא יודעים דבר על המהלכים הללו. איך יכול להיות שהעולם המוסלמי הענק, נתפס בעינינו עדיין כגוש חסר ניואנסים ובלתי משתנה. הנה, ממש בקצה הנגדי של אותו ים תיכון מתעוררת קבוצה דינאמית ונבונה שמדברת בגלוי על כך, שבכל הנוגע לכיבוש ולאימפריאליזם, האיסלאם הפוליטי הוא לאו דווקא הקורבן. אדרבא, פעמים רבות הוא דווקא הכובש. איך אנחנו לא יודעים על כך יותר?

צמח בר

2.5.25
הלוואי שהכנות המאוד חריגה בנוף של רונן בר תתפשט גם לשאר האנשים שמנהלים פה את העניינים. קצת אמת לא
תזיק כדי לשקם את האמון בינם לבינינו וגם: למה אנחנו לא יודעים דברים כה בסיסיים על האסלאם?
גם בימים שבהם התסכול והדאגה שוברים כל שיא, אני אומר לעצמי באמונה שלמה שיש כאן יותר טוב מרע. לא שקיים מחסור ברוע, בשנאה או בעורלת לב. ובכל זאת יש כאן הרבה יותר אהבה, ורגישות, ולב רחב. העובדה הזאת צצה בפניי יום יום במלוא הדרה, ולכן כשהעורכת ביקשה ממני לתת תשובות טובות לשאלות האלה של יום העצמאות, לא הרגשתי צורך להתאמץ במיוחד. אני יודע בדיוק למה ישראל, ולמה ישראלים. וישראליות. ואני אסיר תודה על כך שנולדתי בתקופה הישראלית, ולמה אני אוהב כל כך את התרבות הישראלית, המוסיקה והאוכל, השפה וההומור, והמשפחתיות, ואת הישראליות עצמה. זה די פשוט לי. 
אפשר כמובן להרכיב רשימה. המראה של מכונית עם ערימת סכך לפני סוכות, או ילד יושב בחדר המדרגות מחוץ לדירה ומכרסם בייגל'ה, בשבוע לפני פסח; נערים מוכרים דגלים ברמזור, או מנסים למכור לימונדה ביתית בגינה. כל אלה הם השתקפויות של מי שאנחנו, ולפעמים נדמה לי שהם חלק ממחזור הטבע. אני שמח לראות את הילד שאוכל על המדרגות, כמו שאני שמח לראות את פריחת הסתוונית הראשונה, הרקפת או הנורית. האנטישמים האלה שמאשימים אותנו בקולוניאליזם וקוראים לנו לחזור לארצות המוצא שלנו הם אנשים מוזרים ביותר. אנחנו כבר נמצאים בארץ המוצא שלנו. לקח קצת זמן אבל הכל, חוץ מכמה שכנים, מרגיש לנו כאן כמו בית.
**
אינני צדיק גמור וגם צייד מצוות אינני, אבל כשאני רוכש, נניח, מארז יין, אני משתדל לעשות כמה בירורים בתקווה להרוויח לא רק יין משובח אלא גם מעשה טוב. בינינו, הרי יש יקבים שממש לא זקוקים לעזרתי. יש להם מדפים בכל רשתות השיווק ותקציב פרסום יפה. אין ספק שהם יסתדרו גם בלעדי. יש לעומתם, יצרנים צנועים יותר, שכל בקבוק או מארז יכול לסייע להם להרים את הראש. אירועים כמו הקורונה או מלחמת ה 7.10 מספקים לא מעט הזדמנויות כאלה, לעזור לעסק קטן להישאר על הרגליים, ובאותו מחיר גם להכיר טעמים וסיפור שאי אפשר למצוא בסופר. כך לקראת הקניות לפסח ראיתי שאחד היקבים המשפחתיים שהמלחמה פגעה בהם הוא היקב של משפחת ונקרט, ניבה ושי, שבנם עומר חזר מהשבי בעזה אחרי 505 של סיוט ושל מאבק נחוש כואב ומלא אמונה. שלושתם נכנסו אצלי עמוק ללב בכל פעם שיצא לי לראיין מישהו מהם או סתם להיתקל בתמונתם, ואני לא יודע לקבוע למה הם מרגשים אותי כל כך. האם זה בגלל שהם פשוט משפחה ישראלית כמו שכולנו מכירים ואוהבים. או בגלל שיש בהם אולי משהו אחר ויוצא דופן. כך או כך ברור לגמרי שבמהלך 505 ימים הם התקשו להתפנות לעבודה ביקב. מצד שני אמרתי לעצמי: כמה גרוע יכול להיות יין שיצא מביתם של האנשים הנהדרים האלה עם הלב הענק והאמיץ. 
אז נכנסתי לאתר בשמחה, וגיליתי שאני לא כזה זריז. ישראלים רבים הקדימו אותי, חלק פשוט תרמו כסף ואחרים רכשו בקבוקים או ארגזים, כך שמשפחת ונקרט הצליחה למכור כמות יפה להפתיע של מוצרים. אי אפשר להתאפק מלהציץ בסכום המצטבר שעל המסך,  והמספר שראיתי ריגש אותי. הרי לאף אחד לא פשוט כרגע בישראל, כך שזה לגמרי לא מובן מאליו שאנשים פותחים את הארנק ואת הלב, ואני באמת לא יודע כמה אנשים בעולם מצליחים להמשיך ולהתרגש התרגש מהעם שלהם. הרי גם בזוגיות, מתי שהוא מגיעים השגרה וההרגל, ומועכים את הרגש. כך הזמנתי לי ארגז לפסח, ותוך מספר ימים קיבלתי הודעה שהירושלמים יוכלו לאסוף את הארגז בימים שלפני החג, מבית משפחת בן גיגי בשכונת הר חומה. 
מעניין מה למשפחת ונקרט ולהר חומה, שאלתי את עצמי. תהיתי גם איך הם קרובים לבן גיגי. התשובה היתה רחוקה מלהפתיע. במילה אחת: הפלוגה. חבריו של שי ונקרט לפלוגת המילואים לקחו על עצמם לטפל בחלוקה ובאספקה של היין שלו. הם מפוזרים, כמו רוב הפלוגות, מצפון הארץ ועד לדרומה. אין פה שאלה בכלל, אומר לי בן גיגי – אני מחזיק את הסניף של דרום ירושלים, באהבה גדולה אצלי במחסן הבית. חוץ מזה, טעמת? אחלה יין ואחלה ונקרט.
אז כן, הפלוגה. הגרסא הבוגרת והמחוייבת של המילה "חבר'ה", הגרסא הלא-גנטית של המילה "משפחה". אלמלא הפלוגה אני לא רואה איך היין המסוים הזה היה מגיע להר חומה. הפלוגה היא אחד הדברים שאני לא יכול לדמיין את ישראל בלעדיהם. בחלומותיי אני רואה איך איזשהו גאון מצליח לפצח את חידת הפלוגה, לקחת את המרכיב הסודי ולהכניס אותו גם למערכת ההפעלה של המנהיגות הישראלית. זה נראה בלתי אפשרי כרגע. אבל בילדותי אני לא חושב שיותר מדי ישראלים האמינו שנצליח להמתיק את מי הים, או לטהר את הביוב. ומי שמסוגל להפוך את אור השמש לחשמל, ואת קרן הלייזר לחומת הגנה מפני טילים, קשה להבין מה מפריע לו לתקן את הפוליטיקה המקולקלת שלנו.
**
המופע "בול בפוני" שזכיתי ליצור, ולבצע לצד חברי הזמר והמוסיקאי עירן צנחני, חגג לאחרונה 150 הופעות, ואנחנו מוצפים ברגשות תודה וגם בכמה תובנות. במופע הזה אני מספר על זכרונות אישיים, ולפעמים קטנטנים מנעוריי בשנות ה-70, ומתברר שכל מי שהיה בסביבה בתקופה ההיא עבר חוויות דומות. כאילו גדלנו באותו בית. אני מדבר לא רק על עיצוב הסלון, על מילים כמו חנטריש ופריגורט, אלא אפילו על הדוגמא הספציפית שהיתה לנו על שמיכת ה"פיקה" [ קקטוסים ומקסיקנים קטנים עם סומבררו, כמובן].
ויש סיפורים קטנים, שתמיד מצליחים להפתיע חלק מן הקהל.  כמו למשל התזכורת לכך שאת השיר "ים השיבולים", שיר הדגל של הגבעתרון, כתב עולה חדש ממרוקו. לפני ששינה את שמו, הפזמונאי יצחק קינן, היה איזאק וועקנין. למה זה מפתיע בכלל? וכמה זה קשור להנחות יסוד עקומות בהן הולעטנו? מה אמורות לייצג בעולמנו מילים כמו מרוקו? קיבוץ? וגבעתרון? וועקנין/קינן ז"ל סיפר בעצמו, שאת הדימוי הראשון של ים שיבולים הוא ראה שם. במרוקו. בדיוק כמו שלאה גולדברג כתבה "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" וחשבה על ליטא. וגם את זה, את חגיגת המזרח ומערב, ואת האפשרות להתייצב מול הבלוף ולפנצ'ר אותו בעונג, אני אוהב כל כך.
בסוף כל הופעה משוחחים עם אנשים מהקהל שלא ממהרים לצאת, ואפשר כבר לסכם שעדיין לא פגשנו מישהו שמצטער על כך שבשנות ה 70 ישראל ניערה מעליה את התרבות הרוסית ופנתה למערב. והמערב שהיא בדתה מלבה, לא היה ברלין ולא ניו יורק ["בניו יורק, אתה יכול לשכב על המדרכה ולפרכס, ואף אחד! אף אחד לא ייגש!"] אלא מהדורה ישראלית מקורית של מערב. שניצל וינאי עם חומוס ועמבה.  מערב מזרחי פתוח וסקרן שמוביל, בדרך לא פשוטה, אל הישראליות שמבצבצת כאן היום. כך, למשל, ניצחה המימונה את 1 במאי. ולא רק כי מרוקו ניצחה את מארקס, אלא כי המשפחה ניצחה את האידיאולוגיה.

בין טוב לטוב

30.4.25
שנת 1666 היתה אחת הגורליות בהיסטוריה של העם היהודי. בהתחשב בעובדה שבאותם ימים לא היתה תקשורת המונים אלקטרונית, קשה בכלל להבין איך בזמן כה קצר, הפך גבר אלמוני, בשנות ה-40 לחייו, לא משכיל במיוחד ולא מיוחס באופן חריג, לנושא היחיד שכל קהילות ישראל שוחחו, התרגשו וסערו עליו ורק עליו. ממזרח אירופה ועד מערבה, ומעזה וירושלים ועד לקצה מרוקו. אולי לא רב גדול ולא גאון אבל שבתי צבי היה פצצת כריזמה. אמרו שהוא שר נהדר. שריח טוב תמיד אופף אותו. שברגעים הטובים שלו [והאיש סבל ממצבי רוח קיצוניים] אור קורן מעיניו. כל שיחה נדדה אליו. כן שבתי ולא שבתי. לפי רוב החוקרים, 90 אחוזים מיהודי העולם של אותה תקופה היו שבתאים. ביניהם היו רבנים חשובים, והמנטור שעמד מאחוריו – רבי נתן האשכנזי – היה ככל הנראה גדול חכמי הדור. הם האמינו שהוא המשיח, ושהם עצמם זכו להגיע לרגע שעליו חלם ישראל מאז החורבן והגלות. קץ ההיסטוריה בא ועמו גם קץ התלאות. שנים ספורות אחרי סדרת מעשי טבח המוניים ומבעיתים, שזכו אצלנו לכינוי "פרעות ת"ח-ת"ט", הופעתו של שבתי צבי היתה תקווה לימים טובים בפתח, והתקווה הזאת פעמה באנרגיה אדירה כל כך, עד שהיא יצרה שמועה ויראלית הרבה לפני שמישהו בעולם ידע מה היא רשת חברתית מה היא ויראליות.
זה התבטא, למשל, בפרץ של שיבה ליהדות. אלפים, ויש אומרים רבבות, של יהודים שכבר התבוללו, שינו שם וזהות- בעיקר במערב אירופה- חזרו ליהדותם בגלוי. רבים חזרו לשפה העברית. המונים, בפולין כמו במרוקו, סגרו את עסקיהם ומכרו הכל, כי תכף-תכף חוזרים לארץ ישראל. עוד דבר מופלא הוא טענת ההיסטוריונים שבאותה שנה לא התקיימה עלייה לרגל למכה[!!] מאחר וגם בין המוסלמים התפשטה השמועה שמלך היהודים הגיע. גל מפתיע של פמיניזם בא לעולם. ימות המשיח הם ימי מהפיכה, ובעקבות שבתאי צבי עצמו, הרשו לעצמם יהודים שמרנים להעלות נשים לתורה. והיו גם אסונות. אנשים הלומי תקווה ששמעו שעב הענן יישא אותם בדרך נס לארץ ישראל, עלו לקצה הגג, הושיטו יד לעננים והתרסקו ארצה. בכלל, מדובר בסיפור שמסתיים בהתרסקות. 
סיפור שבתאי צבי הוא אולי הסיפור המכונן הכי פחות מסופר בתרבות שלנו. היו שראו בו את הציוני הראשון. הפמיניסט הראשון. כוכב הרוק הראשון. אחרים ראו בו בעיקר את השרלטן הדתי שרוכב על מצוקתם וכאבם של ההמון התמים. הוא ללא ספק היה רפורמטור מכף רגל ועד ראש. ואם נחפש את שורשי ההתנגדות העזה, העויינת ממש, לכל תופעה של שינוי דתי – וזה כולל את עליית החסידות כמו גם את עליית הרפורמים – נגיע בסוף לשבתאי צבי [יש אומרים שעצם ההיווצרות של אורתודוקסיה יהודית, התרחשה על רקע השבר שהביא הסיפור הזה] והיו שהתמקדו בעיקר בפסיכיאטריה – נפשו של גיבור הסיפור ונפשם של מאמיניו.  בקיצור, הסיפור הזה מורכב מכדי לספר אותו בקצרה, ולכן במבחני בגרות בהיסטוריה אפשר לענות על השאלה "מי היה ש"צ?" במילים "משיח שקר" ולזכות במלוא הנקודות. אבל זה היה מורכב הרבה יותר.
 כמו שקורה לעתים לאדם שהתברך בקצת יותר מדי כריזמה, גם שבתאי התרגל עם הזמן לחשוב שיש בו באמת כל מה שההמונים מייחסים לו. לעתים הוא הציג את עצמו כ-אל כל יכול. בכל פעם שמישהו מצא בדבריו סתירה או כשל, הוא הציג כישרון סחרירי מופלא, הוכיח שהוא מעל לכל היגיון ומעבר לכל נורמה. בכישרונו הנדיר שבתי הרגיל את קהל אוהדיו לכך שאין ספין, אין מהלך מופרך או מופרע, ואין הפוך על הפוך, שאי אפשר לקבל. להסביר. להלל. כל עוד הוא יוצא מצדו של הגדול מכולם. הכל יכול. משיח בן דוד. המנהיג העליון. שנהג מדי פעם לחתום את מכתביו במילים "אני, ה' אלוהיכם, שבתאי צבי". 
לכן, כשהוא נקרא אל הסולטאן, מנהיג האימפריה החזקה בעולם, איש לא גיחך כששבתאי אמר משהו כמו: תנו לי דקה איתו. תנו דקה ותראו איך הוא מסיר את מצנפת המלכות מעל ראשו ומניח אותה על ראשי. אני אשיר לו, ככה, שיר קטן. אניח עליו יד. אערבב אותו קצת, אתם יודעים. והסולטן, כמו כל אחד אחר, פשוט יוקסם. דקה"
ואכן, זה לא נמשך הרבה יותר מדקה. הסולטן ככל הנראה לא הוקסם. איש לא הדליף מתוך החדר, אבל אנחנו יודעים שבתוך רגעים ספורים, שבתי כבר הפסיק להיות שבתי. מישהו עם חרב ושפם גדול, הניח אולטימטום על השולחן, והמשיח התאסלם בן רגע. באיסלאם אין תהליכי גיור מתישים שנמשכים נצח, כמו אצלנו, וכשיצא משם, ולראשו כובע מוסלמי חדש, כבר קראו לו "עזיז מחמט אפנדי" שם קצת לא צפוי, כשמדובר במשיח ישראל. 
**
התאסלמותו של שבתי צבי היתה טראומה לאומית. יש אומרים שזה כמעט שם קץ לאמונה היהודית ולעם ישראל. התאסלמות היתה הדבר האחרון שמישהו מהמאמינים יכול היה להעלות על דעתו. אלא שבשלב הזה של הסיפור השבתאים המושבעים כבר התרגלו לכך שהכל יכול להיות: אין גבול למה ששונאיו של שבתי מסוגלים להעליל עליו, ומצד שני אין גבול ליכולת של שבתי להסביר הכל. תסמכו על קוסם כל יכול כמוהו שהוא יסדר את הדברים. הוא יפריך את ההאשמות והשמועות הזדוניות ויבהיר מעל לכל ספק, שמה שנראה ממבט ראשון מאוד לא בסדר, הוא בעצם בסדר גמור. אמרנו בסדר?! אתם עוד תראו שזהו הטוב המוחלט וההישג הכביר. חכו להמשך.
זמן קצר לאחר שש"צ ממיר את דתו, יורדים שיעורי התמיכה בו ל 50%. היתר עדיין מנסים לעכל ולהסביר. החוויה השבתאית כבר תרגלה אותם לאקרובטיקה אינטלקטואלית, ואין דבר והיפוכו שהם לא יצליחו ליישב ואין שערורייה שלא תרד בגרון. חלק אומרים שהוא לא באמת התאסלם. זה הכל הצגה למראית העין. עמוק בפנים הוא עדיין המשיח. מתחת למצנפת המוסלמית ולשם הטורקי החדש, שבתי הוא עדיין הכי יהודי בעולם. השליח הנבחר וגדול הדור. אחרים, מרחיקים לכת עוד יותר וטוענים שהוא אכן התאסלם. ולא מפחד חלילה. מי הוא הסולטן השמנמן ומהי חרבו החלודה שיטילו מורך ואימה בלב אדוננו המשיח?! בעורמה ובאחריות הוא החליף כובע ושם. ודת. כן גם דת. אבל זה רק כדי להעלות ניצוצות. לקרב את הגאולה המוחלטת מתוך הביבים. לגייס את העולם המוסלמי המתון, למען החזון היהודי של שיבת ציון. ובכלל, מה רוצים משבתי? האם הרצל לא ייפגש עם הסולטן בתקופה מאוחרת יותר? ומונטיפיורי?
בעקבות הטראומה השבתאית עם ישראל איבד לא מעט מבניו. מאות משפחות התאסלמו כמו שעשה המנהיג. אחרים פשוט נשרו מרוב ייאוש. שנים לאחר מכן עדיין המשיכו יהודים לחשוד זה בזה בשבתאות ובחתרנות. כל מי שביקש לשנות משהו בהלכות הישנות, להכניס יותר מוסיקה או יותר רוחניות, לקדם נשים או אפילו לחלום לעלות לארץ ישראל – סומן כמי שעומד להמיט עלינו שבר נוסף. ככה זה בסיפורים על מנהיגים עליונים שיש להם בעיקר כריזמה וקהל תומכים נאמן עד מוות.

כדאי שנלמד: "המשיח" שהתפוצץ לכל היהודים בפנים

24.4.25
במאה ה־17 הוא היה "כוכב הרשת" הראשון בעם היהודי, פצצת כריזמה ויראלית, גאון ספינים ואלוף בהסברים • אבל משיח השקר שבתי צבי הוביל את עוקביו למשבר קיומי שהותיר אותם אבודים - ועל הדרך הפך את תולדותינו לנצח
הקוזאק הנגזל הוא ככל הנראה הטריק העתיק ביותר בעולם. עבריין אלים ואכזרי מבין שמשהו השתבש בתוכנית שלו – השוד נחשף, הקורבן התגלה כמישהו שמסוגל להשיב מלחמה, מישהו "עלה עליו"- ובאותו רגע הוא עובר למצג מרשים של אומללות. הוא מיתמם. מיילל עד לב השמיים. מגלגל עיניים, פושט זרועות בתחנונים, ומתקרבן לעילא ולעילא. כל מי שאי פעם גידל ילדים בביתו, יודע שהמהלך הזה טבוע במין האנושי. ילדים בגילאים מסוימים עושים "קוזאק נגזל" באופן הכי טבעי, רגע אחרי שהם העיפו כאפה לאחות הקטנה. שם זה גם נסלח וגם די חמוד, כי ההורים קולטים די מהר במה מדובר. אבל כשהאנשים גדלים וחומרת הפשעים מתעצמת, מהלך ה"קוזאק הנגזל" הופך לאמנות של מטמורפוזה והעמדת פנים, שמצליחה לא פעם לתעתע.
כרגע למשל, בקרב הנטוש בין הממשלה לבין שב"כ [ויש אומרים, בין הממשלה לבין שאר העולם], קשה עד בלתי אפשרי לזהות מי הנגזל ומי הגזלן. מי הקוזאק ומי המיתקזק. 
הקוזאק שבביטוי, לא חייב להיות באמת קוזאק. הטריק העתיק חוצה זמנים וגבולות. אבל אפשר להבין מתוך הביטוי הציורי, שמי שהחליט לקרוא לזה כך, היה ככל הנראה בן לעם היהודי. יהודי מזרח אירופה, נהגו לכנות בשם "קוזאק" כל פוגרומצ'יק, חוליגאן רצחני או סתם יימח'שמויניק, בין אם הוא היה איכר אוקראיני או שיכור סרבו-קרואטי. ולכן זה די מוזר, שישראל עדיין לא הצליחה להסביר לעולם, שמרצחים אנטישמים שעושים "קוזאק נגזל" הוא ההצגה השחוקה והישנה ביותר בעולם. ובמילים אחרות, ההבדל המשמעותי בין מה שהתחולל פה ב 7.10 לבין מה שקרה ב-48 הוא שמרצחי הנוח'בה החזיקו כלי תיעוד על גופם ממש. היו להם מצלמות חזה, למען ה', והן תיעדו הכל. במשך כל ההיסטוריה מעשי טבח דווחו מפיהם הממלמל של ניצולים מבועתים. תמיד היו מי שפקפקו בסיפורים המזוויעים. היסטוריונים הסתייגו מתיאורים מפלצתיים מדי, בעיקר כשהם נגעו בשילוב החולני של אלימות ומין. טענו שזה בעיקר פרי דימיונם של שורדים שנפשם נפגעה. הפעם זה מוקלט. מי שצריך לדעת, ונאלץ לדעת, יודע. ירחם ה' על נשמתו. הפעם יש הקלטות, שיחסכו מכולנו וגם מההיסטוריה את הצורך בשמועות. גם ב 48, לפני שהחליטו לקרוא לזה "נאכבה" נשמעו אותן יללות פולחניות, אורגיאסטיות של מרצחים. גם אז הקריאות המפורשות היו לא לחמול על ילדה, ולא לחוס על תינוק. גם אז, ברגע שהתהפכה הקערה, עברו הקוזאקים דוברי הערבית לתדר הקורבני המוכר. גם אז היו כמה וכמה חזיתות ורבים מהתוקפים באו מארצות רחוקות, למען הביזה אבל גם בשביל הריגוש החולני. הדוברים היותר קולניים של המתקפה הערבית התרברבו במרחץ הדמים שהם עומדים לחולל, ושכמותו העולם לא זכה לראות מאז התקופה המונגולית. כך הם אמרו, כשיצאו לתקוף יישוב יהודי קטן ועני, שרידי גלות וחרב, ניצולי רדיפות ושואה. וכן, ברגע שהיישוב השיב מלחמה שערה ובניגוד לכל התחזיות היכה את רודפיו – ממש באותו רגע, עברו המרצחים המתרברבים לעמדת הקורבן. הם עטו על עצמם את המבט חסר האונים, של מי שכלל איננו מבין מה קרה. הם עברו מיללות קרב פרועות ליללות כאב. הם עשו את זה, חייבים לומר, בכישרון לא מבוטל. עובדה. חלק גדול מן העולם קונה את הגרסא שלהם. יכול להיות שבדיית ה"נכבה" – האימא של שקר "הם בסך הכל לוחמי חופש" - היתה הביצוע הפנומנאלי והמוצלח ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, לתרגיל "הקוזאק הנגזל".
אה, ויש עוד מכנה משותף בין הימים ההם לזמן הזה. גם אז לא עשינו עם זה כמעט כלום מבחינה הסברתית. גם אז לא הוקענו מספיק את השקר והזדון, לא השקענו בשיתוף הסיפור שלנו, ועברנו כמעט בשתיקה על הברית העמוקה שהתקיימה בין לוחמיו של אל-חוסייני לבין היטלר והנאצים. פחדנו ממילים קיצוניות מדי. חששנו לטרוק דלת על התקווה לעתיד טוב יותר. העדפנו להכחיש. לבלוע צפרדעים וגם קיפודים. אולי סתם התעצלנו. אבל היום, כאמור הכל מוקלט. 
ועוד דבר אחד משותף. אי אפשר לברוח מהמחשבה שאז, בדיוק כמו היום, אנחנו לא משקיעים מספיק בהסברה ותעמולה פרו ישראלית בעולם, בעיקר מכיוון שאת רוב האנרגיות הרלוונטיות, אנחנו משקיעים במלחמת היהודים הפנימית שלנו. שימו לב לכמות הפעמים שבהם דוברים רשמיים של ממשלת ישראל משתמשים במינוחים של "אנחנו" ו"הם". אבוי, איכשהו תמיד יוצא שה"הם" זה לא האויב. ההם זה שב"כ. או היועמש"ית. או היישות המכונה "קפלן". או בית המשפט העליון. כלומר, ההם זה בעצם אנחנו. ובכן בעולם שבו מרבית המשאבים ההסברתיים – המאמץ הרטורי, ההתגייסות, התחקירים והיצירתיות – מושקעת בטיפוח אגדת ה"דיפ סטייט", קשה לצפות לשיפור כלשהו באופן שבו ישראל מספרת לעולם את הסיפור שלה, את הצדק שלה ואת עילת קיומה. 
**
בעולם מושלם, או אפילו סביר, ישראל היתה אמורה להיות מעצמת הסברה. עם ישראל כבר הוכיח את עצמו בעבר כמסבירן מעולה.   סיפורים שהפכו להיות אבני יסוד בתרבות האנושית, ובראשם יציאת מצרים, מסופרים בכל השפות בסנכרון מלא עם הנראטיב היהודי. לא שמעתי על מישהו שמספר את הסיפורים האלה מנקודת מבטו של פרעה. גם היום יש לנו המון ישראלים מוכשרים שיודעים שפות ומבינים עניין. גם את סיפור דוד וגליית, מספרים כולם מבעד עיניו של דוד. מה גם שבמקרים רבים הצדק איתנו, מה שאמור לפחות להקל במשהו על המלאכה. למרות כל זאת, ההסברה הישראלית היא תצוגה מחפירה וכושלת. ישראל מתעקשת להחמיץ הזדמנויות פז על בסיס יומיומי, וגם את הביקורת על כך, כבר התרגלנו לנפנף כאילו מדובר במשהו שולי.
בשבועות האחרונים מחבלי חמאס היכו והוציאו להורג מפגינים בולטים שיצאו לרחובות עזה. המפגינים קראו לסיום המלחמה ודרשו מחמאס להודיע על כניעה, ושילמו ביוקר. האלימות הקיצונית שהופעלה נגד עזתים שכל חטאם היה שהם מאסו בג'יהאדיזם, היתה יכולה לסתום את הפה לכמה ליברלים ממאירים שעדיין משוכנעים שחמאס הוא לוחם חופש. אבל ישראל לא עשתה עם זה כמעט כלום. דו'ח וועדת החקירה הבריטי, טוען שבניגוד לשואה שבה חלפו שנים עד שראשוני המכחישים העזו לדבר בציבור, באירועי אוקטובר 24 מלאכת ההכחשה נעשתה בו זמנית למעשי הטבח והאונס. אבל ישראל כמעט ולא התייחסה לדברים המדהימים הללו. המשטר החדש בסוריה, שזוכה לקרדיט נרחב מכמה מדינות דמוקרטיות- בעיקר בזכות המלתחה החדשה של אל-ג'ולאני, וכמה מילים מתוקות שהוא למד לומר באנגלית- ובכן המשטר הזה ממשיך לרדוף אזרחים על בסיס אתני. בסוריה, כרגיל, אי אפשר לחיות אלא אם כן אתה מקורב למפלגת השלטון. ישראל פועלת שם צבאית. יוצאים גם טיולים לכתר החרמון. אבל הסברתית? הסברה דורשת אוצר מילים, התכוונות נפשית ואינטלקטואלית, ואמונה בסיפור שלך, ואת כל המשאבים האלה, אנחנו מקדישים בעיקר – כמו שאומרים אנשים נבוכים שנתפסו מטפחים חממת מריחואנה – לשימוש עצמי.

קללת הקוזאק: למה ישראל כל כך גרועה בהסברה פשוטה?

18.4.2025
על פי כל פרמטר, ישראל היתה אמורה להיות מעצמת הסברה • אבל כשרוב המאמץ מושקע בטיפוח של אגדות דיפ־סטייט למיניהן, עם התכתשויות "הם" ו"אנחנו" בתוכנו - איך נצפה להסביר לעולם את הצדק של קיומנו?
בסיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בספר שמות, יש רגע אחד מוזר וחזק. המעגל הקרוב שמקיף את פרעה מתחיל להיסדק. אין ספק שהם האנשים הכי נאמנים שפרעה יכול היה למצוא. יועצים, חרטומים, עבדים ושליחים, וגם אם לא כולם סריסים, רובם סובלים כנראה מקול גבוה ודקיק במיוחד. לא. איש מהם לא מוכן להיות הראשון שיודה בחששות שמנקרים בלבו. אבל מה לעשות, מעבר לטבעת הנאמנות, יש גם מציאות. יש ממלכה ואזרחים ויש גבול כמה יכול מנהיג להקשות את לבו על חשבון עצם קיומם. זה קורה בזמן שעל מצרים ניחתות מכות. כל מכה מערערת עוד אבן בחומה, וזה מצטבר בקצב שקשה לעמוד בו. בליבם פנימה מצרים רבים מבינים שלא יכול להיות שכולם טועים, כולם משקרים ורק המנהיג העליון דובר אמת והולך תמים. אבל אוי לשר, ואבוי ליועץ שיעזו לצייץ. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" כתב וויליאם שקספיר על החצר של המלט, ואילו ספר שמות כותב "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!"
מה שמוזר בפסוק הזה הוא שלמרות שהקורא העברי מתעב את בית העבדים המצרי, ואת שלטון הרשע הפרעוני, משהו בלב נצבט. לכאורה מה אכפת לנו אם תלך מצרים לאיבוד או לאלף ואחד עזאזל? ובכל זאת, המילים "הטרם תדע כי אבדה" מצליחות להתעלות מעבר לסיפור הספציפי על מצרים ובני ישראל. השורה הזאת נוגעת ברגע שעשוי להתרחש בכל ממלכה, בכל חצר. מול כל מנהיג שמקשה את לבו כמו פרעה. מול כל עדת מלחכי פנכה מפוחדים, שכבר מבינים כמה סכנה יש באיוולת, וכמה איוולת יש בהתעקשות המבוצרת והעיוורת. מבינים אך עדיין שותקים. משותקים מפחד ומהרגל. אבל אחרי ככלות הכל מגיע הרגע, שקשה להבין איך זה שהוא לא נכנס להגדה של פסח, ופתאום גם בעלי הקולות הדקיקים ביותר - הסריסים בעלי קול הפאלצט הרוטט שאפילו הביג'יז בשעתם היו לעומתם חבר'ה עם באסים – מכחכחים פעם ופעמיים, מביטים הצדה בחשש, ובסוף  מצליחים לשחרר את המילים "הטרם תדע?" הטרם תדע שזהו זה? שהכל נגמר? שסאת הבלופים חצתה את הקו הקריטי, והפירמידה קרסה? ואיך זה שהעליונים והנישאים, היושבים לכאורה בנקודת התצפית הטובה ביותר, הם תמיד האחרונים לראות את התמונה שעליה שרה פעם יהודית רביץ: "ורק הזיעה על הפנים/ כובע מעוך, ריק משפנים/ כל הצופים כבר קמו/ כל התשואות נדמו/ פרחו היונים. גם האמת גם הבדיה/מה שהיה, כמו לא היה/ נמוג כהרף עין/ ורק אתה עדיין...[סוף לסיפור]
הטרם תדע?
**
ליל הסדר אמור להיות האירוע המכונן של מי שאנחנו. התוכן הוא הסיפור המרכזי בזהות שלנו. הצורה – הסיפורים והשירים, והמעגל המשפחתי הבין דורי – הם המאפיין המובהק ביותר של התרבות שלנו. האוכל שעל השולחן, העקיצות והבדיחות, הזכרונות ויציאות מצרים הפרטיות, שכל משפחה מדביקה לסיפורים הישנים מההגדה, כל אלה הם בדיוק מי שאנחנו. היינו עבדים. יצאנו ממצרים. חלשים הדבקים בצדקתם תמיד יכולים לנצח את החזקים המבושמים מעוצמתם. הכל יכול לקרות. אם רק נאמין. כל אלו הם אנחנו. כלומר, כשאנחנו במיטבנו.
מי שבנה את ליל הסדר התכוון שהאירוע המרכזי הזה, יהיה טקס יוצא דופן. חכמינו תכננו ריטואל, שבו כל המשתתפים מוזמנים לערער על הגינונים ועל הסדר הטוב, הם מתבקשים לשאול שאלות קשות, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הנורמה הכלל עולמית היא שטקס, ובוודאי טקס דתי, הוא אירוע שבסיס ההגדרה שלו היא שלא שואלים שאלות. כך עושים, כי תמיד כך עשינו, וזהו זה. סדר הפסח היהודי, שבו כולם ובעיקר הילדים מוזמנים להקשות קושיות, לשבש את המהלכים ולגנוב את האפיקומן, באמת לא דומה לשום אירוע פולחני דתי בעולם. זאת לא הדוגמא היחידה שבה יהודים החליטו לעשות דברים אחרת, אבל זאת כנראה הטובה שבהן.
יפה כתב כאן השבוע עמיתי נדב שרגאי, על כך שליל הסדר מחנך אותנו להטלת ספק. לצריכה ביקורתית של מידע. לכאורה זה גם היה אמור לעבוד. אבל אז בא מישהו והחליט להלחין את "מה נשתנה".  
ברגע שטקסט זוכה להלחנה, הכל יכול לקרות. מוסיקה יכולה להוציא מילים מחושך לאור, אבל היא גם יכולה לשנות להן את הצורה. שירי מחאה נשמעים פתאום כמו שירי ערש, וההפך. במקרה של "מה נשתנה" המנגינה הפכה את רעיון הקושיות, לרגע דביק של נחת. הילדה המוכשרת עומדת על כיסא ומתרגשת נורא. כולם מעודדים אותה ומשוויצים בכישרון. "הלילה הזה כולו מצה" היה אמור להיות הפאנצ' של השאלה, אבל דווקא כאן כל הנוכחים מצטרפים במקהלה כאילו בכלל מדובר בתשובה. ובקיצור, כל הרעיון של הקושיות, של האיפכא מסתברא, הפך להיות לריטואל שלא שואלים עליו שאלות. כמו בכל טקס אחר בעולם.
אני מניח שזה בערך מה שקרה גם לתפקיד ה"איפכא מסתברא" בחשיבה המדינית, הביטחונית והמודיעינית שלנו. וועדות החקירה של  73 הכניסו לתודעה הישראלית את הצורך בזווית ראייה שונה. ומאז מסביב לכל שולחן, יש מישהו שאומרים לו "אתה תהיה האיפכא מסתברא, בסדר?". מאותו רגע, כל מה שאותו אדם יגיד, יזכה למשיכת כתף. טוב, הוא האיפכא מסתברא...- כולם אומרים- מה כבר אפשר לצפות ממנו. כך, בערך, בחרנו שוער כששיחקנו כדורגל בשכונת ילדותנו... וזה רחוק מכל הרעיון של איפכא מסתברא כרחוק מזרח ממערב.
הרעיון להטיל ספק באופן שבו אנחנו מבינים דברים, חייב להיות מובנה בתרבות שלנו. חז"ל לא הטילו על הילד הכי חיוור בכיתה להיות האיפכא מסתברא. הם לקחו את זה על עצמם, לא כדי לסמן וי. בתרבות שמאמינה באיפכא מסתברא, המנהל מחפש בנרות אנשים שחושבים אחרת. שלא זורמים עם הקו של ההנהלה. שיעשו לו את המוות. בתרבות שמאמינה באיפכא מסתברא, שרים ובעלי תפקידים שחולקים על הקו של ההנהגה, לא מפוטרים ולא מאויימים, אלא נחשבים לנכס יקר מפז. הם זוכים לעידוד וטיפוח כדי שחלילה לא יישרו קו ולא יצטרפו למקהלה. לא הגיע הזמן לחזור לרעיון המקורי? 
**
אולי תקראו ספר בחג? כך תקראו פחות כותרות רועשות, ופחות תגובות גסות. לבן החכם, וגם לתם, אני ממליץ בכל פה על ספר העיון של ישראל קנוהל "למה יש רוע בעולם". הכותרת היא אחת הקושיות הפילוסופיות העתיקות בעולם, ובימים אלו היא אקטואלית מאי פעם. פרופ' קנוהל, מורי ורבי, הוא מומחה למקרא. הוא אולי לא יפתור לכם את בעיית הרוע העולמית, אבל אין כמוהו להסביר- בחכמה ובבהירות שמתובלות בלא מעט הומור ממזרי- את האופן המורכב שבו התנך  שלנו ניגש לנושא הכואב הזה.
הרשע וזה שלא יודע לשאול, כבר השתכנעו שהכל אבוד, ולכן אמליץ להם על "שבט, אחים [מערכת הפעלה חדשה לישראל]" . עצם העובדה שהספר הזה נכתב היא מעלה. הספר מנתח את שורשי הפילוג המסוכן בחברה הישראלית, וגם מציע מתכונים לריפוי. באופן אישי עדיין לא הגעתי לפרק הריפוי, ולכן בשלב הזה הספר מהווה עבורי חתיכת בלוז קודר, אך כתוב היטב. 
חג שמח ובשורות טובות

לפני האובדן: כדאי שנלמד מהפרעונים איך לחשוב הפוך

11.4.2025
אם יש דבר שראוי ללמוד מההגדה של פסח, זו הדרישה לחשוב ב"איפכא מסתברא" • כל מנהיג, בכל דור, צריך להביט ולדעת לתפוס בזמן את הרגע שבו "התדע כי אבדה" דרכו • ומי הגאון שהחליט ש"מה נשתנה" זקוק ללחן?
מעט מאוד פעמים אם בכלל, קורה שמדינה שלמה נסערת בגלל שיר. ואני לא מדבר על השיר שנבחר להישלח לאירוויזיון. שם יש יוקרה ותהילה. השיר שמסעיר אותנו עם פרוץ האביב הבא עלינו לטובה, אין בו לא תהילה ולא יוקרה. להיט החתונות החדש של הציבור החרדי הוא ספק הימנון בשקל שבעים, ספק שיר טריבונות גס. יתכן שהוא עוד יזכר כאחד משירי המלחמה הנוכחית, אבל בהפוך. והוא מקומם ומעליב עם או בלי קשר לשר גולדקנופף. יש פרשנים שמנסים ללמד זכות על השר  שרקד או לא רקד. אחרים מחמירים איתו. ויש ששואלים איך זה שציבור שיושב חזק בקואליציה ואוחז בקרנות המימסד מטפח כזה אנטי. ובכלל, בהנחה שהם באמת מאמינים שישראל היא סוג של גלות, האם הם היו מעזים לשיר משהו דומה באחת מארצות הגולה? 
גם בלי קשר לשר, השיר הזה מטריד. התערובת המוזרה בין שמחה, שנאה, שירים ואלימות היא לא תופעה חדשה. אנשים יורים בשמחות. אנשים דוקרים תמונות תוך כדי ריקוד. אנשים אלימים נוטים להיות עוד יותר מסוכנים בימי החג שלהם. גם "בשלטון הכופרים" הוא שיר שנאה, וגם הוא סוחט ממעגלי הרוקדים התלהבות יוקדת, שלא זכינו לפגוש כמותה אפילו בביצועים של שירי דביקות כמו "צמאה נפשי" או "וטהר ליבנו".
למה אני אומר שנאה? כי אין דבר קל יותר מלדמיין מה היה קורה אילו באיזשהי שמחה חילונית – שהרי גם חילונים מתחתנים לפעמים לפני שהם מתגרשים - היינו שומעים פזמון מרקיד וקופצני שהולך בערך כך: את ישיבות החניוקים, אין אנו מממנים!! אין אנו מממנים!!". אתם הרי יודעים מה היתה תגובתו של השר גולדקנופף. הוא היה אומר שזהו שיר אנטישמי. אז זהו, השר חושב שרק חרדים הם יהודים, ורק טקסטים אנטי חרדיים יכולים להיחשב אנטישמים. כך הוא מפספס את הפרצוף המכוער שבוקע מתוך שיר הזוועות הזה. הלהיט "בשלטון הכויפרים" הוא פשוט שיר אנטישמי. אבל לא רק. 
**

כמו כל מי שעוסק בכתיבה, גם אני אוהב את הרגעים הנדירים שבהם קוראים יוצרים קשר, ולא כדי להתלונן, אלא כדי לשוחח. סתם לברר עוד משהו. על בורא עולם עצמו נאמר "קרוב לכל קוראיו" ואין ספק שבקטע הזה, לכולנו יש מה ללמוד. במיוחד חביבים עלי המקרים הנדירים שבהם יוצרי הקשר הם מחוץ לפרופיל הצפוי. תמיד משמח כשהפונים הם צעירים מאוד, או מבוגרים מאוד. או חילונים מאוד, ושמחה מיוחדת יש לי על כל קשר עם אדם חרדי. במקרה הזה תמיד מדובר בגבר, כמובן. זה יכול לקרות פתאום ברחוב, כמו שזה יכול להתחיל מהודעת אי מייל. לפעמים הוא אומר באופן ישיר, שהוא עוקב אחרי כבר שנים. כן, גם בטלוויזיה. אם הוא יותר שמרני, הוא עשוי לשחק את המשחק הקטן ההוא שבו יצהיר מצד אחד שלעולם אינו צופה בטלוויזיה, בשום תנאי, ומצד שני הוא חייב להגיב בחריפות על משהו שראה בטלוויזיה. נכון, יש כאן פרדוכס, אבל יהודים אוכלים פרדוכסים לארוחת בוקר, וזה הולך בערך כך:
תשמע, בדיוק הייתי בניחום אבלים אצל שכנים חילונים, שלא נדע. איך שאני נכנס, קלטתי שאין שם מזוזה, מיהרתי להשיג להם מזוזה, אבל בדיוק אז הגיע עני ורציתי לקיים מצוות צדקה, נו, קצת התבלבלתי עם הידיים, ו..בום! פגעתי באיך קוראים לזה... נו, שלט רחוק, ו.. נדלקה הטלוויזיה. נדמה לי שאתה היית שם. ואני רוצה להגיד לך...[פה יבואו הגברת ווליום ותיאור פרטני, כולל שליטה מרשימה בשמות, בדרגות ובתארים של כל מי שישב באולפן באותו ערב... איך הוא יודע את כל זה למרות שאף פעם לא צפה בטלוויזיה?]
טוב, טקסטים מפוארים מהסוג הזה זכיתי לשמוע גם מאנשים שכיפתם סרוגה. אבל נתעלם לרגע מקומדיית המצבים הישראלית, כי חשוב לי לומר שבכל פעם שאני משוחח עם חרדי שאיננו פוליטיקאי, אני יוצא קצת יותר אופטימי. כלומר, קצת פחות מתוסכל. אם נרצה או לא, די מהר נגיע לענייני גיוס והשתמטות. מפה לשם, יוזכר "בשילטון הכופרים" הקליט והמטומטם להפליא. כי מה לעשות? בעבר היה קיץ של "א-גא-דו-דו-דו". והיה קיץ עם "ראמאיא" של אפריק סימון. והשנה נתקענו בין "לא לפנות אלי לא לדבר אלי", לבין "בשלטון הכופרים". יופי.
בן שיחי יצטחקק במבוכה. יתכן שיודה שהבעיה העיקרית עם הגיוס, היא לא לימוד תורה, אלא חוסר רצון. ולכן ככל שהציבור בישראל מתעקש יותר, וקובע שאין ברירה, וחייבים לגייס חרדים, כך התגובות תהיינה חריפות יותר. העוינות קיצונית יותר, והשירים, מה לעשות, מטומטמים יותר. 
השיחות הללו נעימות בדרך כלל, וכשהשיחה נעימה אף אחד לא רוצה להרוס. אבל יש נקודה שאני מרגיש צורך להוסיף. ההנהגה החרדית טוענת פעם אחר פעם, שהחרדים הם הכוהנים של עם ישראל המודרני. אף אחד לא מנסה לטעון שכל הציבור החרדי שייך גניאולוגית לשבט לוי. אבל מבחינת חלוקת התפקידים הפנימית, חוזרים המנהיגים החרדים ומכריזים – אנחנו הכהנים, וכהנים אמורים לעסוק במלאכת הקודש. 
הטענה הזאת מקוממת אותי, לא רק בגלל שאני לוי. אלא בגלל שמדובר בבלוף חסר שחר.
כהנים אמורים לברך את עם ישראל. ברכת הכהנים היא דבר עתיק ויפה, שהיה קיים בזמן בית המקדש והוא קיים עד היום. התורה לא מסבירה למה הכהנים חייבים לברך את הציבור הכללי. האם זה מתוך אהבה שעולה על גדותיה, או פשוט מפני שהכהנים חייבים להגיד תודה על מזלם הטוב שפטר אותם מעבודה קשה, וסידר להם חיים נוחים למדי, רווחה כלכלית ותפריט שנראה כמו חלום ארגנטינאי. גם היום, כשכהנים יכולים להיות אפילו  טבעונים [!!] הם עדיין חייבים לברך את הציבור. הם חולצים נעליים, אנחנו הלויים רוחצים את ידיהם [כן כן. עד היום] מכסים את ראשם בטלית, ומברכים את עם ישראל. קורה לפעמים שלא מתחשק לברך. קורה שאיזה אבי כהן, או לירון כגן, מגיעים לבית הכנסת במצב רוח ירוד. הם כועסים על העולם. הם רבו עם האישה. או עם עצמם. הם לא במצב לברך אף אחד. במקרה כזה הכלל הוא מאוד ברור. כהן שלא מעוניין לברך חייב לצאת החוצה מבית הכנסת. ככה.
כבר זמן שאני עוקב אחרי התנהלות ההנהגה החרדית, ובתור לוי אני מרשה לעצמי לקבוע. כהנים אתם לא. כהנים לא מקללים את עם ישראל. כהנים לא קוראים לנו "שילטון הכופרים". כהנים לא מכניסים אצבע לעין. כהנים מברכים או יוצאים החוצה. אתם לא כהנים.

שמחה מצערת

4.4.25
מעבר לעובדה ששיר הריקודים החרדי "בשלטון הכופרים", שהסעיר את המדינה, הוא אנטישמי - הוא גם נוגד את הכלל שלפיו כוהנים אמורים לברך את עם ישראל • קל מאוד לדמיין איך ההנהגה החרדית היתה נזעקת במקרה החילוני ההפוך
ההתבטאות של הרב יוסף, שקרא גם לבטלני החברה החרדית לא להתגייס, היא אכזבה כפולה ומכופלת. קודם כל המלים המכוערות הללו מאכזבות כי זה לא מה שעם ישראל מצפה לשמוע מרב. או מסתם איש ציבור מלומד. בטח שלא בשעת מלחמה קיומית. וההתבטאות הזאת מצערת, כי במו פיו הודה הרב, שכל הדיבורים על ערכו של תלמוד תורה, הם – וקצת קשה לברור מילים עדינות – לא אמת. הרי איש לא יטען שבטלנותם של הבטלנים, גם היא מגנה על עם ישראל בדרכיה הנסתרות. וזאת אמירה מעליבה כי רק בתקופה האחרונה נפלו בשדה הקרב לא רק לומדי תורה חובשי כיפה סרוגה, אלא גם מלמדי תורה ורבנים. והרב יודע זאת היטב ובכל זאת יקרה לו יותר בטלנותם של חרדים, מאשר תורתם של ציונים. וכבודו קורא להם לבטלניו להמשיך לא לעשות, את מה שהם לא עושים, כי זהו האינטרס המגזרי. זה מאכזב פעם שניה, כי אפילו בחלומותינו המסויטים ביותר לא ציפינו לשמוע מילים כאלו מחכם ספרדי. 
היו ימים שבהם הבטחנו בקולי קולות שברגע שתורתם של רבני המזרח תישמע קצת יותר, כולנו נבין ונראה כמה יפה חוכמתה של היהדות הזאת. לא לזה התכוונו. לא היה לנו מושג שבסופו של דבר מה שיתקבל הוא יישור קו על מלא, עם מה שמכונה "הפלג הירושלמי הקיצוני". יכול להיות שזה נגמר. 
והמילים הללו מכאיבות פעם נוספת, כי הולך ומתברר שהמחלוקת הזאת לא תיפתר בדרכי נעם. הרי כל הטיעונים כבר הושמעו, וכל הפסוקים הרלוונטיים כבר נאמרו וצוטטו. כמה פעמים אפשר לחזור ולשחוק את "לא תעמוד על דם רעך", ו "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה" ולראות ששום דבר לא קורה. פה ושם אנשים תוהים האם מנהיגי הציבור החרדי באמת חושבים שאנחנו אחים. כי אם כן, אז מאיפה צומחת ההתעלמות הזלזלנית והניצחת הזאת. 
יותר ויותר אישים בציבור הדתי לאומי, שעד לא מזמן היו גדולי המאמינים ב"תהליכים פנימיים טבעיים שצומחים מבפנים" קוראים היום לשנות את הטון. גם גדולי ה"יורמים הממושקפים" וה"חנונים" של בתי המדרש הציוניים, מתחילים להודות שהתחושה היא שלא מדובר פה לא על "אחיי" ולא על "רעיי", אלא על מאבק של מגזר מסוים, התובע לעצמו מעמד פריווילגי, הטבות ופטורים, בדומה למעמדות אצולה מתקופות אחרות ומקומות אחרים. גם בן אצילים בטלן, הוא עדיין בן אצילים. חייו שווים פי כמה מחיי בנו של האיכר, והוא זכאי לכל המנעמים וזכויות היתר, מהסיבה הפשוטה שהוא נולד לשם המשפחה הנכון. ואם זה כל הסיפור, ואם כבוד הרב לא יואיל להבהיר אחרת את דבריו, מדובר במכה קשה מאוד עבור כל מי שמאמין בהידברות ובלב פתוח. כי עם כל הכבוד, שיטת המעמדות המיוחסים, היא רעיון עיוועים לא יהודי ולא ישראלי, ובעיקר לא מתקבל על הדעת. אכזבה. אכזבה מרן.
**
ועוד דבר אחד קטן, כי כולנו כבר מבינים שלטרמינולוגיה יש חשיבות רבה, ובחירה מדוקדקת מתוך אוצר המילים היא האלף-בית של הניסיון לערבב את דעתנו ולהנדס אותה. ובכן כמה שלא ניסיתי להפוך בדבר, אני עדיין לא מוצא הבדל בין "סרבנות" לבין "פטור מגיוס". למען האמת אני לא חושב שיש הבדל בין "סרבנות" לבין "השתמטות". ובמילים אחרות, בחור חרדי שקורא "נמות ולא נתגייס" איננו מסוכן פחות מאשר נציג "אחים לנשק" שאומר שהוא לא ישרת בצבא אם מדינת ישראל תחדל, להשקפתו, להיות דמוקרטית. 
ולכן חברות וחברים, אי אפשר באמת להגיד שקריאה לסרבנות היא פחות או יותר הדבר המסוכן ביותר לישראל בימים אלו, ובאותה נשימה עצמה לקרוא לתמיכה בחוק שמאשר סרבנות המונית. כולנו כבר הבנו שאין עיקרון שאי אפשר להגמיש, לפתל ולהפוך על פניו. אבל יש גבול גם לאבסורד הזה.
וכן, הציבור החרדי מאמין שיש דברים חשובים יותר מאשר הציות לחוק. ובזה אפשר דווקא להסכים איתם. והם מאמינים שללא קיום של ערכים מסויימים אין כל משמעות למדינה ולחוקיה. ואת זה, כך נדמה, למדנו לכבד. אלא שגם בציבור הלא חרדי, מאמינים בערכים ועקרונות שבלעדיהם אין ערך לחיינו כאן. החברה הליברלית בישראל ריסקה לרסיסים את הטענה כאילו היא ריקה מערכים, כביכול דבר איננו קדוש לה, והיא מכורה לאינדיווידואליזם המפונק הצרכני והמנוון שהיא שקועה בו. ובכן זה היה בלוף מוחלט. גם בציבור המושמץ ההוא יוקדת אמונה בערכים שבלעדיהם זאת לא אותה המדינה, ומי שמסרב להכיר בכך, או לכבד, שלא יתפלא שהשיח מידרדר, ואנחנו נשארים רק עם אצבעות בעין ואיומי סרבנות.
**
קורין אלאל ז"ל היתה נשמה גדולה ואמנית אדירה. היצירות שלה מלוות אותי יום יום, כולל הצרידות התוניסאית האופיינית, שמוכרת לי משום מה מכמה קרובי משפחה שנשמעים בדיוק כך. מרגש לעקוב אחרי המהלך שלה, כעולה חדשה, אל תוך העברית. מהלך שמזכיר את הכותבים הגדולים של דור המדינה, שלכולם היה מבטא זר, חצצי ועמוק שליווה אותם כל חייהם. לאה גולדברג, נתן אלתרמן, וסשה ארגוב ועוד יוצרים ויוצרות שכתבו את השורות שכולנו מזהים עם הישראליות. ולכן זה כל כך סמלי, וכל כך לא מקרי, שדווקא קורין, שהגיעה מתוניס הספוגה בצרפתיות, דווקא היא ידעה לעטוף נכון כל כך מילים כמו "אין לי ארץ אחרת", "התעשייה האבירית" או "ארץ קטנה עם שפם", שנכתבו כמעט בשפת סתרים ישראלית. 
מלבד היצירות המופלאות שנשארות אחריה, דמותה של קורין היא ההפרכה המוצלחת ביותר של תיאוריית "ישראל השנייה". הרוקנ'רול המקומי מזוהה משום מה עם תל אביב, אבל כולנו יודעים שהוא נולד ברמלה. יש כאלה שמדביקים את סצינת הרוק על הקוטב הפריבילגי וה"אשכנזי", אבל זה הבל הבלים. הראשונים שניערו את התרבות הישראלית מהחיבוק הרוסי של שירי תנועות הנוער, היו ישראלים ממרוקו ומפולין, ובעיקר משכונות הבלוקים. קראו להם גבי שושן או צביקה פיק, והם רצו להשתלב בישראל לא פחות ממה שהם רצו לשנות אותה. לגיטריסטים החשמליים קראו מזרחי או רומנו. ומהבתים של יוצאי הבלקן בשכונות הדרומיות בקעו כשרונות כמו מאיר ישראל, שם-טוב לוי ומיקי גבריאלוב. הם מעולם לא הציגו את עצמם כמזרחיים, ולא מתוך בושה או הכחשה, אלא כי בכנות הם כיוונו לארבע רוחות השמיים. למערב כמו למזרח, צפון ודרום. הם כיוונו יפה, גם את הגיטרה וגם את הלב.. קורין היא צלע נשית חשובה בפרק הזה, הרבה בזכות היכולת המופלאה ליצור חיבורים עמוקים. בין מילים ללחן. בין אמנים שונים. בין טעמים וסגנונות. בימים שבהם הפוליטיקה הישראלית מאבדת כל יכולת ליצור חיבורים ופשרות, ולמעשה חשה בוז לעצם הניסיון, עולם התרבות הישראלית לא מפסיק להתפוצץ מרוב כישרון-חיבור. קורין היא עדיין תזכורת נפלאה לאפשרות הזאת. יהי זכרה ברוך.

אמירה מעליבה שלא ציפינו לשמוע: האכזבה הכפולה מהרב יצחק יוסף

19.12.24
דבריו של הרב יוסף, שמהם משתמע שגם בטלנותם של החרדים שאינם לומדים תורה מגינה עלינו, הם דברים קשים ומעליבים • ותודה לצרידות התוניסאית של קורין אלאל, שהפריכה את תיאוריית "ישראל השנייה"
ברגע שבו המילים הללו נכתבות אינני יודע עדיין האם העסקה לשחרור החטופים אכן תצא לדרך, ותחזיר בנים ובנות לגבולם. נכון, בין תקווה לתסכול, חלק גדול מבני המשפחות גידלו בנפשם בולמי זעזועים עוצמתיים. אחרת נשתגע. הלב הוא אקורדיון מרוט. ובכל זאת, אלו הם ימים של תקווה מתוחה, שסוף כל סוף הפעם זה יקרה. משפחות יחבקו את יקיריהם, והמעגלים המתרחבים שמסביב למשפחות יחבקו אותן. כפית של מרק. ניצוץ של חיוך. לילות קשים וארוכים. כמו ששרו הנטאשות "לא לעזוב ידיים". ולאט לאט, ננוע כולנו לעבר המשימה הארוכה שמצפה לנו – משימה שאין בה זרים של תהילה ואין בה תמונות ניצחון מפכות הורמונים. רק מילים מינוריות כמו: החלמה, שיקום, התאוששות, נשימה עמוקה, שלום בית. אני מכיר אנשים טובים, שחושבים שאפשר לקרוא לכל אלו פשוט בשם: החייאה. וקשה להתווכח עם התחושה שמבחינה חברתית, זה המצב. אז לא, אינני יודע האם הפעם זה יקרה, אני רק לא מפסיק להתפלל. אני יכול לכתוב רק על מה שאני חושב שאני יודע. למשל, שהקמפיין המתוזמר שמתרחש כאן בשבועיים האחרונים הוא אחד המכוערים והמסוכנים גם יחסית לתקופה הנוכחית שהאביסה אותנו במנות גדושות של כיעור ושל סכנה.
על איזה קמפיין אני מדבר, לעזאזל?
ובכן, באותו 7 באוקטובר היו ישראלים שלא נתקפו בשיתוק. ההפך, הם התעשתו די מהר, עלו על המכונית, ודהרו לכיוון שדות הקרב והקטל. היו מביניהם שהצליחו לאסוף עוד חברים ולבנות כוח מאולתר. היו שעשו את זה לבד. חלק מהם השיגו נשק ותחמושת, אחרים פשוט נסעו בלי לדעת מה יעשו כשיגיעו, אך מתוך תחושת מחוייבות שקצת קשה להסביר. עד כאן הכל טוב ויפה. אלו הישראלים שאנחנו אוהבים, וזאת הישראליות שאנחנו גאים בה ומחנכים לאורה. האנשים הללו לחמו במחבלים, חילצו ישראלים והצילו חיים. אין ברירה אלא לראות בהם גיבורים. וכאן בדיוק נעוצה ה"בעיה". כמה מאותם גיבורים, מסתבר, אינם נמנים על אוהדיה המושבעים של הממשלה הנוכחית. למען האמת, יש להם לאותם גיבורים, ערימות של ביקורת כלפי המדיניות שלה וכלפי חוסר המדיניות שלה. הם לא התלהבו מהרכב השרים, והתנגדו לרפורמה המשפטית. במילים אחרות, על פי מיטב המסורת שהתפתחה סביב הממשלה הנוכחית, אין ברירה אלא לכנות אותם: שמאלנים. קפלניסטים עוכרי ישראל. ובקיצור - בוגדים. 
אין ספק שהחיים בישראל הם הזדמנות משובחת להבין עד כמה החיים האלה מורכבים. אבל לחלק מחברי הקואליציה שלנו אין שום עניין במורכבות הארורה. זה התחיל לרחוש כבר קודם, אבל בשבועיים האחרונים הקמפיין עלה הילוך, הפסיק ללכת סחור סחור, והמסר ישיר וברור: לא מתקבל על הדעת שיריבים אידיאולוגיים של הממשלה הנוכחית ייחשבו לגיבורים. נכון, אין לנו בדל ראייה לכך שיאיר גולן, ישראל זיו, או נעם תיבון, לא באמת נהגו בגבורה, ולא באמת הצילו חיים. אבל מי צריך בדל של ראייה, אם אפשר פשוט ללעוג. לקרוץ. למרוח מירכאות כפולות ומכופלות. לא גיבורים, אלא "גיבורים". עם הרבה עאלק בפיתה. להקפיד על עקביות ולהבהיר שמדובר בקשקוש שמאלני מצוץ מן האצבע. נכון, אין לנו עדיין שום הוכחה. אבל תסמכו עלינו, תכף יהיו. תכף יתפרסמו סיפורים מסמרי שיער, שיפרטו מה המתחזים האלה באמת עשו באותו יום. זו תמצית הקמפיין המרעיל... כרגיל זה מתחיל בכמה טוקבקיסטים עילגים, הלא הם בלוני הניסוי. ואז מצטרפים כמה פרשני אולפן עילגים פחות, ולבסוף חברי כנסת ונציגים רשמיים. לב הטענה הוא: אם יש סתירה כלשהי בין התעמולה שאנחנו מייצרים לבין הנתונים מהשטח – אז השטח שקרן. ולא רק שהם לא גיבורים, כל היאירגולנים נעםתיבונים האלה – הם גם בוגדים. ואנחנו נוכיח שהם בוגדים. תכף.
את הכיעור המוחלט של המהלך הזה אין צורך להסביר. אבל יש משהו מסוכן - ויורשה להעיר, גם מטומטם להפליא – בהחלטה לצאת באופן חזיתי נגד החוויה הבסיסית של כל אחד ממאות אלפי המילואימניקים. שהאחווה והגבורה הישראלית הם מעל לכל פוליטיקה, ומעבר לכל שבטיות בדויה. וכן, יש גם משהו מאוד סובייטי, ז'דנוביסטי ממש, בשכתוב הפראי של ההיסטוריה. בקרוב, מי יודע אולי גם נשמע איזה כלומניקים היו יצחק שדה ויגאל אלון, מי באמת המציא את הטפטפות, ונלמד שהפתיתים הם לא "אורז בן גוריון" חלילה, אלא אורז גוטליב, או קרעי.

**
רחבת הכותל המערבי, שעת דמדומים. כמו תמיד קל לזהות את אלו שזה המגרש הביתי שלהם . יום יום הם שם. לפחות כמה פעמים בשבוע. קל להבחין גם באורחים. קבוצות של מטיילים. מבקרים נרגשים ומהוססים. אנשים שהכיפה מתקשה להסתדר להם עם הראש. לכולם יש סיפור. כמובן שיש. גם לקבועים. הנה זוג יפה ונרגש. הוא בטח הציע אתמול. היא בטח צרחה את ה"כן" של החיים שלה. הם התלבטו רגע וחצי לאן הולכים עם כל מה שיש להם בלב כרגע והחליטו לבוא לכותל. למקום שבו כבר אלפיים שנה יהודים קבעו להיפגש. אני כבר אוהב את הזוג הזה, שלא עוזב ידיים עד שמגיעה המחיצה וחייבים. פתאום ניגשים אלי שני זרים ובפיהם בקשה שמצחיקה אותי. אני רגיל לקבצני הכותל, וכל ביקור במקום הקדוש כרוך באנשים שניגשים ומבקשים צדקה. אבל הפעם ניגשים אנשים ושואלים אם יש לי עט. אולי עיפרון. בשביל הפתק, כן. אף אחד כבר לא מחזיק עליו עט בימים אלה. איך זה שלכותל אין עדיין כתובת אי-מייל או סתם מספר להודעות ווטסאפ. דווקא יהיה נחמד לראות את הרגע שבו צמד ה"וי" ייצבעו כחול.
הכותל, עבורי, הוא גם נוף ילדות. אבא שלי נולד כאן. בבית העתיק שעמד לא יותר ממאה מטר מהכותל. בימים שבהם לא היתה רחבה, אלא מבואה צרה. כאן נרצח דודי אהרון אלקבץ, שנשלח על ידי האצל לאבטח מתפללים. זה קרה בערך ברגע שבו דוד אחר הגיע למסור לו סנדביץ' שסבתא הכינה, ושניהם לא הבחינו במחבל שהתקרב. דוד אהרון היה עבורי תמונת סטודיו דהויה בשחור לבן, אבל את הסיפור אני זוכר בצבעים מלאים. וואו, כמה פעמים שמעתי את אבא מתבדח על כך שדווקא צנחן ירושלמי כמותו נשלח להילחם ברמת הגולן ב67, בעוד שאת חבריו הקיבוצניקים שלחו לשחרר את שכונת ילדותו. כאן עמדתי בהשבעה כטירון בנח"ל, עם נשק ותנך. ואני זוכר את הבחור ההוא שעלה מדרום אפריקה, צעק מכל הלב "אני נשבר" ולא הבין למה כולם נקרעים מצחוק.
ועכשיו אני פה, בתור האבא של המ"כית. אלו הם הטירונים שלה שנשבעים, כך שלא ברור ממה אני מתרגש כל כך. בסך הכל הגעתי כדי לאסוף אותה, ואת הכביסה של השבועיים האחרונים. קצת הקדמתי, מסתבר, ואני מתחבא בין הסקרנים, כדי לא לעשות לה פדיחות. אני משתעשע מהמחשבה שפתאום יעברו מולי שני טירונים ואשמע אותם אומרים שהמפקדת א' היא מה זה קשוחה. אני לא חושב שאצליח להתאפק. מאחוריי שני חרדים סקרנים בגיל גיוס. עד לטקס הבא אני חייב ללמוד קצת יידיש ולהבין את ההערות שלהם.

הקמפיין המכוער והמסוכן שחייבים להפסיק - ומייד

16.1.25
כשהחטופים יהיו סוף־סוף בבית, נוכל לנוע כולנו למשימה הארוכה של החלמה, שיקום, התאוששות ושלום בית • אבל אם יימשכו קמפיינים דוגמת זה שבא לקעקע מעשי גבורה בשל צרכים פוליטיים, עוד נזדקק להחייאה של ממש
bottom of page