ברגע שבו המילים הללו נכתבות אינני יודע עדיין האם העסקה לשחרור החטופים אכן תצא לדרך, ותחזיר בנים ובנות לגבולם. נכון, בין תקווה לתסכול, חלק גדול מבני המשפחות גידלו בנפשם בולמי זעזועים עוצמתיים. אחרת נשתגע. הלב הוא אקורדיון מרוט. ובכל זאת, אלו הם ימים של תקווה מתוחה, שסוף כל סוף הפעם זה יקרה. משפחות יחבקו את יקיריהם, והמעגלים המתרחבים שמסביב למשפחות יחבקו אותן. כפית של מרק. ניצוץ של חיוך. לילות קשים וארוכים. כמו ששרו הנטאשות "לא לעזוב ידיים". ולאט לאט, ננוע כולנו לעבר המשימה הארוכה שמצפה לנו – משימה שאין בה זרים של תהילה ואין בה תמונות ניצחון מפכות הורמונים. רק מילים מינוריות כמו: החלמה, שיקום, התאוששות, נשימה עמוקה, שלום בית. אני מכיר אנשים טובים, שחושבים שאפשר לקרוא לכל אלו פשוט בשם: החייאה. וקשה להתווכח עם התחושה שמבחינה חברתית, זה המצב. אז לא, אינני יודע האם הפעם זה יקרה, אני רק לא מפסיק להתפלל. אני יכול לכתוב רק על מה שאני חושב שאני יודע. למשל, שהקמפיין המתוזמר שמתרחש כאן בשבועיים האחרונים הוא אחד המכוערים והמסוכנים גם יחסית לתקופה הנוכחית שהאביסה אותנו במנות גדושות של כיעור ושל סכנה.
על איזה קמפיין אני מדבר, לעזאזל?
ובכן, באותו 7 באוקטובר היו ישראלים שלא נתקפו בשיתוק. ההפך, הם התעשתו די מהר, עלו על המכונית, ודהרו לכיוון שדות הקרב והקטל. היו מביניהם שהצליחו לאסוף עוד חברים ולבנות כוח מאולתר. היו שעשו את זה לבד. חלק מהם השיגו נשק ותחמושת, אחרים פשוט נסעו בלי לדעת מה יעשו כשיגיעו, אך מתוך תחושת מחוייבות שקצת קשה להסביר. עד כאן הכל טוב ויפה. אלו הישראלים שאנחנו אוהבים, וזאת הישראליות שאנחנו גאים בה ומחנכים לאורה. האנשים הללו לחמו במחבלים, חילצו ישראלים והצילו חיים. אין ברירה אלא לראות בהם גיבורים. וכאן בדיוק נעוצה ה"בעיה". כמה מאותם גיבורים, מסתבר, אינם נמנים על אוהדיה המושבעים של הממשלה הנוכחית. למען האמת, יש להם לאותם גיבורים, ערימות של ביקורת כלפי המדיניות שלה וכלפי חוסר המדיניות שלה. הם לא התלהבו מהרכב השרים, והתנגדו לרפורמה המשפטית. במילים אחרות, על פי מיטב המסורת שהתפתחה סביב הממשלה הנוכחית, אין ברירה אלא לכנות אותם: שמאלנים. קפלניסטים עוכרי ישראל. ובקיצור - בוגדים.
אין ספק שהחיים בישראל הם הזדמנות משובחת להבין עד כמה החיים האלה מורכבים. אבל לחלק מחברי הקואליציה שלנו אין שום עניין במורכבות הארורה. זה התחיל לרחוש כבר קודם, אבל בשבועיים האחרונים הקמפיין עלה הילוך, הפסיק ללכת סחור סחור, והמסר ישיר וברור: לא מתקבל על הדעת שיריבים אידיאולוגיים של הממשלה הנוכחית ייחשבו לגיבורים. נכון, אין לנו בדל ראייה לכך שיאיר גולן, ישראל זיו, או נעם תיבון, לא באמת נהגו בגבורה, ולא באמת הצילו חיים. אבל מי צריך בדל של ראייה, אם אפשר פשוט ללעוג. לקרוץ. למרוח מירכאות כפולות ומכופלות. לא גיבורים, אלא "גיבורים". עם הרבה עאלק בפיתה. להקפיד על עקביות ולהבהיר שמדובר בקשקוש שמאלני מצוץ מן האצבע. נכון, אין לנו עדיין שום הוכחה. אבל תסמכו עלינו, תכף יהיו. תכף יתפרסמו סיפורים מסמרי שיער, שיפרטו מה המתחזים האלה באמת עשו באותו יום. זו תמצית הקמפיין המרעיל... כרגיל זה מתחיל בכמה טוקבקיסטים עילגים, הלא הם בלוני הניסוי. ואז מצטרפים כמה פרשני אולפן עילגים פחות, ולבסוף חברי כנסת ונציגים רשמיים. לב הטענה הוא: אם יש סתירה כלשהי בין התעמולה שאנחנו מייצרים לבין הנתונים מהשטח – אז השטח שקרן. ולא רק שהם לא גיבורים, כל היאירגולנים נעםתיבונים האלה – הם גם בוגדים. ואנחנו נוכיח שהם בוגדים. תכף.
את הכיעור המוחלט של המהלך הזה אין צורך להסביר. אבל יש משהו מסוכן - ויורשה להעיר, גם מטומטם להפליא – בהחלטה לצאת באופן חזיתי נגד החוויה הבסיסית של כל אחד ממאות אלפי המילואימניקים. שהאחווה והגבורה הישראלית הם מעל לכל פוליטיקה, ומעבר לכל שבטיות בדויה. וכן, יש גם משהו מאוד סובייטי, ז'דנוביסטי ממש, בשכתוב הפראי של ההיסטוריה. בקרוב, מי יודע אולי גם נשמע איזה כלומניקים היו יצחק שדה ויגאל אלון, מי באמת המציא את הטפטפות, ונלמד שהפתיתים הם לא "אורז בן גוריון" חלילה, אלא אורז גוטליב, או קרעי.

**
רחבת הכותל המערבי, שעת דמדומים. כמו תמיד קל לזהות את אלו שזה המגרש הביתי שלהם . יום יום הם שם. לפחות כמה פעמים בשבוע. קל להבחין גם באורחים. קבוצות של מטיילים. מבקרים נרגשים ומהוססים. אנשים שהכיפה מתקשה להסתדר להם עם הראש. לכולם יש סיפור. כמובן שיש. גם לקבועים. הנה זוג יפה ונרגש. הוא בטח הציע אתמול. היא בטח צרחה את ה"כן" של החיים שלה. הם התלבטו רגע וחצי לאן הולכים עם כל מה שיש להם בלב כרגע והחליטו לבוא לכותל. למקום שבו כבר אלפיים שנה יהודים קבעו להיפגש. אני כבר אוהב את הזוג הזה, שלא עוזב ידיים עד שמגיעה המחיצה וחייבים. פתאום ניגשים אלי שני זרים ובפיהם בקשה שמצחיקה אותי. אני רגיל לקבצני הכותל, וכל ביקור במקום הקדוש כרוך באנשים שניגשים ומבקשים צדקה. אבל הפעם ניגשים אנשים ושואלים אם יש לי עט. אולי עיפרון. בשביל הפתק, כן. אף אחד כבר לא מחזיק עליו עט בימים אלה. איך זה שלכותל אין עדיין כתובת אי-מייל או סתם מספר להודעות ווטסאפ. דווקא יהיה נחמד לראות את הרגע שבו צמד ה"וי" ייצבעו כחול.
הכותל, עבורי, הוא גם נוף ילדות. אבא שלי נולד כאן. בבית העתיק שעמד לא יותר ממאה מטר מהכותל. בימים שבהם לא היתה רחבה, אלא מבואה צרה. כאן נרצח דודי אהרון אלקבץ, שנשלח על ידי האצל לאבטח מתפללים. זה קרה בערך ברגע שבו דוד אחר הגיע למסור לו סנדביץ' שסבתא הכינה, ושניהם לא הבחינו במחבל שהתקרב. דוד אהרון היה עבורי תמונת סטודיו דהויה בשחור לבן, אבל את הסיפור אני זוכר בצבעים מלאים. וואו, כמה פעמים שמעתי את אבא מתבדח על כך שדווקא צנחן ירושלמי כמותו נשלח להילחם ברמת הגולן ב67, בעוד שאת חבריו הקיבוצניקים שלחו לשחרר את שכונת ילדותו. כאן עמדתי בהשבעה כטירון בנח"ל, עם נשק ותנך. ואני זוכר את הבחור ההוא שעלה מדרום אפריקה, צעק מכל הלב "אני נשבר" ולא הבין למה כולם נקרעים מצחוק.
ועכשיו אני פה, בתור האבא של המ"כית. אלו הם הטירונים שלה שנשבעים, כך שלא ברור ממה אני מתרגש כל כך. בסך הכל הגעתי כדי לאסוף אותה, ואת הכביסה של השבועיים האחרונים. קצת הקדמתי, מסתבר, ואני מתחבא בין הסקרנים, כדי לא לעשות לה פדיחות. אני משתעשע מהמחשבה שפתאום יעברו מולי שני טירונים ואשמע אותם אומרים שהמפקדת א' היא מה זה קשוחה. אני לא חושב שאצליח להתאפק. מאחוריי שני חרדים סקרנים בגיל גיוס. עד לטקס הבא אני חייב ללמוד קצת יידיש ולהבין את ההערות שלהם.