כל מי שעבר אי פעם טירונות בצה"ל, ואולי גם בצבאות אחרים, מכיר בוודאי את הטיפוס ההוא של המפקד שכל מה שהוא רוצה זה להעלות אותך למשפט על סירוב פקודה. אני זוכר את הטיפשים ההם משוטטים משועממים בשבילי מחנה 80 ונטפלים מפעם לפעם לטירון ביש מזל שנקלע על דרכם. אחד נבח "חייל, רד ל 50!", השני פקד עליך למצוא מגרפה ולגרוף עלים מסביב לאחד האקליפטוסים, והשלישי שלח אותך להביא אבקת חשמל מהאפסנאות. ולא. זה לא שהם דאגו לכושר הגופני שלך, לניקיון המחנה או לידע הכללי של חייל בצה"ל. הם בסך הכל רצו להדביק מישהו לפינה, להנאתם האישית. להכשיל חייל בסירוב, ואז לחוש כמה הם נישאים מעליו. חזקים ממנו. ואולי עוד משהו. הרי תמיד היה סיכוי שהטירון יענה בהיגיון מסוים "אבל אני חייב להגיע למחלקה שלי. המפקד שלי נתן לי דקה" או "אין דבר כזה אבקת חשמל", כדי שהם יפצחו בהתפרצות זעם: "אתה מסרב פקודההה?! . אתה בכלל יודע מה זה אי מילוי הוראה?!!
נו, התסריט ברור.
צבא לא יכול להרשות לעצמו סירובי פקודה. צבא לא יכול להרשות לעצמו סרבנים. בדיוק מהסיבה הזאת, חייבים לחנך למשמעת, ובדיוק מהסיבה הזאת, פקודות ומפקדים חייבים לשמור על מינימום של היגיון והוגנות. וזה נוגע בעיקר לפיקוד העליון, המדיני, שמוריד למטה פקודות שבחלק גדול מהמקרים נראות לא רק שרירותיות, אלא גם נגועות באפליה קשה שאין כל דרך להצדיק. ובקיצור, זאת חוכמה קטנה מאוד לקחת את המילואימניקים עד לקצה ומעבר לו. ואז לפטור משירות ישראלים אחרים באותו גיל ובאותו מצב משפחתי, רק מכיוון שלישראלים האחרים האלה יש מפלגה שזה בדיוק מה שהיא מציעה למצביעיה. זאת איוולת מסוכנת להתייחס אל האזרחים המשרתים כאל פראיירים מובנים מאליהם, לתת להם להבין בכל דרך שהמדינה האהובה שעבורה הם מוכנים לחרף את נפשם, לערער את משפחתם ולסכן את עתידם הכלכלי, לא מתכוונת להכניס שמץ של הדדיות למערכת היחסים הזאת. ואז לפצוח ביללות "סרבנות!! סרבנות!!" ברגע שמישהו מודה שקשה לו – עם העומס, עם העוול, או עם המטרות הלא משכנעות – ושהוא לא בטוח שהוא יכול להוסיף עוד משא על כתפיו, על כתפי בת זוגו ועל המשפחה...
זה קצת מזכיר את אותו חבר כנסת, שאחרי ששמע על כמה ישראלים שהחליטו לעבור לחו"ל לזמן מה, הגיב במילים הגאוניות "חייבים למגר את תופעת הירידה". ובכן, דוקטור, האם צריך לומר זאת בפירוש? – יש דברים שאי אפשר למגר. יש דברים שכדאי פשוט למנוע. ומי שמתעקש לגרום לישראלים רבים כל כך להתערער בנוגע לבית ובנוגע לשירות הצבאי, כדאי שייקח בחשבון, שיתכן שלו עצמו יש יד ורגל, ואחריות כבדה, בכל הצרה הזאת.
**
בפרשת "קדושים" מופיע פסוק די תמוה. "ולפני עיוור לא תתן מכשול". מדובר במצוות "עשה" חשובה, אבל הניסוח קיצוני. אם מתייחסים למילים בפשטות זה נראה כך: לפנינו בן אדם שיש לו תחביב. בכל פעם שהוא רואה עיוור הולך ברחוב, עם או בלי הלברדור, עם או בלי מקל או משקפיים כהים, הוא חוכך את ידיו בהנאה וחושב לעצמו: "אהמממ איך אני הולך להכשיל את העיוור הזה... רק לראות אותו מתגלגל על המדרכה, יעשה לי את היום". ואל האדם הזה, אם אפשר לקרוא לו אדם, פונה התורה ואומרת: בבקשה תפסיק. זה לא לעניין להפיל עיוורים. פשוט חלאס.
ובכן, אם נהיה הוגנים, ככל הנראה אין באמת יותר מדי אנשים כאלה בעולם. ולו היו, חלילה, אנשים כאלה, הרי שהם מקרה אבוד שאין טעם לבזבז עליהם פסוק, או לחשוב שאפשר עדיין להשיב אותם למוטב באמצעות מילים יפות. כך באמת התייחסו כל פרשני המקרא לפסוק הזה. "לפני עיוור לא תיתן מכשול" הוא לא תיאור מילולי של סיטואציה מפלצתית. הוא משל.
משל למה? יש כמה וכמה תשובות חכמות וארון הספרים מלא בהן. אחת מהן אומרת: "כגון, המכה את בנו הגדול". הדוגמא הזאת מופיעה בתלמוד, והיא נשמעת כאילו מי שהגה אותה נתקל בחוויה הזאת באופן אישי. מי שמכה, מדכא או יורד לחייו של בן שכבר גדל, לא יכול להיתמם ברגע שהילד יאבד את זה – יתעוור מרוב כעס, ויעיף לאבא שלו סטירה מצלצלת.
זאת דוגמא חזקה, כי האיסור להרים יד על ההורים הוא איסור חמור מאוד בתורה. מכה אביו ואמו מות יומת. ודווקא בגלל שהמכה הזאת היא אסון, והיא עלולה לפרק את המשפחה ואולי גם את הציביליזציה, חכמינו בחרו דווקא בה. כי הורים שירדו לחיי בנם, לא יכולים להיתמם, לגלגל עיניים, או לחמוק מאחריות. זה הם שהכשילו אותו. הם שדחפו אותו לפינה. הם שגרמו לו להתעוור ולהגיב בתוקפנות. או בסרבנות.
כשהמדינה הזאת תחזור יום אחד לעשתונותיה, יהיו לנו כאן מנהיגות ומנהיגים שלא יפחדו מאחריות. הם לא יתנערו ממנה, ולא ישליכו אותה בבהלה על מי שזה לא יהיה. כשהמדינה הזאת תחזור לעצמה, וזה חייב לקרות בקרוב, הם יבקשו מהיועצים שמקיפים אותם לתאר בבהירות וביושר מה ההשלכות של כל פעולה וכל מילה שהם בוחרים לומר או לעשות. ולא כדי להתחמק, ולא כדי לזרות חול בעיני הציבור. אלא כדי לבצע את שליחותם באותה חרדת קודש שבה אנחנו שולחים את ילדינו לצבא, ושבה לוחמי האש מסתערים על הלהבות. כך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פחות מזה.
**
סלחו לי על כך שאני חוזר על דברים שאמרתי השבוע באחד מאולפני הטלוויזיה. מחילה, אבל זאת פשוט דוגמא טובה מדי לפוליטיקה השבטית והעסקנית המטופשת שקורעת אותנו מבפנים. כאילו אין מדינה ואין ציבור. המילה "ממלכתי" הפכה להיות פרובוקציה פוליטית, ואם אתה לא חלק משבט או מקבוצת מיעוט רעבתנית יש מצב שאף אחד לא ידאג לענייניך.
הנה השבוע, בימים שבהם מקצצים לכולם, נלחם חבר הכנסת דוד ביטן כדי להעביר הצעת חוק בוועדת הכלכלה, שיעניק 1.4 מיליון ש' בשנה לטובת הפקות מקור בשפה הגיאורגית. לא יכולתי להתאפק ופניתי לח"כ הנכבד: דוד ביטן, האם גדלת על השפה הגיאורגית? ואולי אתה פשוט חובב מושבע של קולנוע גיאורגי? פודקאסטים גרוזיניים? לא, מה? ....אז למה חשוב לך כל כך להעביר בוועדת הכלכלה, הצעת חוק שמורה לקופת המדינה להפריש 1.4 מיליון שקלים בשנה להפקות מקור בשפה הגיאורגית?
התשובה היא כי כך נראית פוליטיקה שבטית. אין ציבור. אין ממלכה. יש רק קבוצות אינטרסים. מישהו סגר משהו עם חבר הכנסת סימון מושיאשווילי, ולכן ביטן הולך על הפקות גיאורגיות. אילו היו קוראים לו סימון מושאיוף, היו לנו הפקות בוכריות, ובמקרה של שימל'ה מושקין, תיאטרון היידיש היה משחק אותה. ויתכן שכל מה שאנחנו צריכים כדי להתעורר מפוליטיקת הבלהות הזאת, זה עוד אבסורדים כאלה בדיוק: אני וסימון, ודוד הביטן.