כבר שנים שאנשים שואלים אותי למה בעצם לא להוציא אזרחות זרה. הרי זה קל כל כך. היתה תקופה שבשביל דרכון כל מה שהיית צריך זה שם משפחה אופייני, ואולי שני מסמכים. אנשים מסביבי הוציאו דרכונים פולניים, פורטוגליים, רומניים ובולגריים. חלקם אפילו נשמו עמוק והלכו לשגרירות הגרמנית. הרי לכולנו היתה סבתא באיזשהו מקום, לכולנו יש זכויות שנרמסו, והם לא עושים טובה לאף אחד. מה גם שמאז האיחוד האירופי, כל דרכון הוא חתיכת כרטיס כניסה, ונקודת פתיחה מעולה לילדים. לימודים, עבודה או עסקים. רק יתרונות יש לאזרחות הזאת. ווין ווין, ולמה לא באמת?
אבל אני, חמור לא קטן, סירבתי בתוקף. התשובות שנתתי היו מלאות גאווה ובוז, וכל אחת מהם יכלה להתאים לכרזות של הסוכנות היהודית. אמרתי "אלפיים שנות גלות" ו"ארבע כנפות תבל": מעפילים וחלוצים. נופפתי במשפחה שלי שהקריבה קורבנות קשים במלחמות ישראל. נפגעתי מעצם השאלה. "פורטוגל?!" נחרתי בזעף. מי?! הנבלות כפויי הטובה, שרק בזכותם של יהודים- מדענים וקרטוגרפים, נווטים ימיים ורופאים- הם הפכו לזמן מה לאימפריה, וכאות תודה גירשו את כל היהודים מעל אדמתם, מה שהחזיר את פורטוגל לחשיבותה הטבעית כמדינת עולם שלישי שהסתננה לאירופה?! אליהם אתם מצפים שאזחל עד ארבע, ואנופף במסלולי הנדידה של משפחתי לדורותיה, כדי לקבל מהם נייר שלא הייתי מנגב איתו?... מה עובר לכם בראש?
ככה עניתי. וככה משהו בנפשי עדיין מצייץ בכל פעם שנושא השיחה הוא דרכון זר. עדיין איני כופר בעצם הדברים, גם אם כרגע אני לא עושה מהם כזאת אופרה. עודני מאמין שזה לא חכם לקחת מסקנות של אלפיים שנה ולהשליך אותן לפח אחרי פחות משמונים... אבל משהו נשבר כאן לאחרונה, ומכיוון שהוא כרוך בדיני נפשות ובשלום הילדים, יכול להיות שאין דבר מוסרי יותר מלדאוג לכך שלכל אחד מילדיך הישראלים, הצברים והגאים, יהיה דרכון של מדינה זרה שאינך דובר את לשונה, ואין לך כלום איתה, ובכל זאת מדינה. שבה, אם חלילה הוא ייחטף בידי מפלצות אדם, איש מחברי ממשלתה לא יעז לטעון שיש דברים חשובים יותר מאשר להציל את נפשו. לא בשביל להשתקע שם. אלא כמו אברהם אבינו, למען הביטחון האישי. אצל אברהם זאת היתה בצורת זמנית. אצלנו זה ליקוי מאורות מנהיגותי. נקווה שגם הוא זמני.
אין דרך פשוטה לומר זאת: מדינת ישראל לא עמדה בשבועה "לא עוד". זה קרה כאשר אלפי פורעים פשטו על יישובינו ועל מחנות הצבא באותו 7 באוקטובר. זה קרה בכל אחת מהפעמים שבהן אישה ישראלית 2023 ניסתה להשתיק תינוק כדי שבכיו לא יסגיר את מחבואם. זה קרה בכל פעם שיד לפתה ידית לוהטת של ממ"ד כדי להציל את המשפחה. זה קורה בכל רגע שבו ממשלת ישראל מסרבת להקים וועדת חקירה ממלכתית, כי אין דרך למנוע אסונות עתידיים בלי לחקור, ואין דרך לחקור את מכלול הכשלים, הנקודתיים והמתמשכים, בלי מבט-על בלתי תלוי וחסר פניות שיש רק לוועדה ממלכתית. זה קורה כאשר הדרך להינצל היא דרכון זר. וגרוע לא פחות: ישראל ממשיכה להפר את השבועה "לא עוד" כאשר היא מאפשרת לאויבינו להחזיר אותנו אל לב הטראומה – הסלקציה.
הסלקציה היא האימא של חרפת הרדיפה האנטישמית. המצב שבו חיי יקיריך תלויים בגחמותיו של שטן נבזי וחסר לב, שמסמן באצבע מי לחיים ומי למוות, ואתה יודע שאין ברירה אלא למרפק את עצמך החוצה מהתור, היא התמצית של כל מה שהפוך מהרעיון שעליו קמה מדינת היהודים. כרגע אפילו סמל החטופים הופרט, וכמעט כל משפחה יוצרת לה סמל פרטי משלה, כדי להבליט את יקירה. איך הגענו לשם? מאיר אריאל היה אומר: "גם מזה עוד נצטרך להיגמל" והנה עוד סיבה לוועדת חקירה.

***

השחרור של עידן אלכסנדר הוא קודם כל אירוע משמח, ועל אירוע משמח מברכים. הלב גואה משמחה, מניו ג'רסי ועד תל אביב ומחטיבת גולני ועד לגרעין צבר בקיבוץ חצור. ואילו פינו מלא שירה כים, כמו שאומרת התפילה היפה, אין אנחנו יכולים לתאר מה קורה שם בלב, ברגע שבו חרדה ודאגה ומתח ואפלה מתפוצצים אל תוך חיבוק וקריאות שמחה. באמת ובתמים שהרגעים הללו גדולים עלינו, ולא צריך להיות דתי גדול, כדי לגלות שלפעמים כל מה שהפה מסוגל להגיד הוא פסוקי תודה. טוב לראות משפחה שמחה. למרות שהאירוע בכללותו, חייבים לומר, משקף כמה וכמה כשלונות קשים ומרים.
ואוסיף גם שאת המשפחה הזאת אני מכיר ואוהב. למרות שבעולם מתוקן, כולנו היינו אוהבים גם משפחות שאנחנו פחות קרובים אליהם. לפני שנים נוצר קשר אמנותי וחברי בין חנן יובל, הזמר והאושיה, לביני, ויצאנו לדרך עם מופע נהדר, שנקרא "גשר ההלכה" ועסק, תראו מה זה, בתופעה הזאת שנקראת תפילה, שהיא הרבה יותר אנושית מאשר דתית, ושהיא יכולה לבקוע מכל מקום, ושכל דבר יכול לקרות בבית כנסת. היו שם כמובן שירים, וקטעים והומור ורגש, וחנן אסף נגנים נהדרים, והאחד שישב קצת מאחוריו, וניגן פסנתר ואקורדיון, היה לוי בן ברוך. מוסיקאי מעולה שכבר מאות ימים מתפקד בעיקר כדוד של עידן אלכסנדר, מנגן את אותה שורה ושר את אותה תפילה: תוציאו אותם. עכשיו. הביאו אותם הביתה.
יש אנשים שכאשר אתה יוצר איתם קשרים, ממילא נכנסת להם למשפחה, ולוי הוא בדיוק אחד כזה. אחד השירים במופע היה גרסה בוכרית- שמחה וקצת צוענית- לפיוט של סוכות, ותמיד בשיר הזה לוי היה מחייך ומשוויץ שהוא מכיר אותו מהבית, ושאנחנו חייבים להכיר את ההורים ולעשות אצלם שבת. כך יצא לנו להכיר את האימפריה הבוכרית של וורדה בן ברוך. שולחן שבת שכמעט קרס מרוב מסורות, ומטעמים מדהימים, וחצי תל אביב שרק קופצת לרגע להגיד שבת שלום, לנשוך גודג'גידזה [אם ככה אמורים לכתוב את זה] ו...טוב נשתה גם כוסית מהדבר ההוא בצבע זהב, שהתברר כעראק שהישרו בו זעפרן.
ומאז ה 7 באוקטובר אני פוגש אותם בפעילות למען החטופים. הלב אותו לב, אבל הבגדים הרקומים הפכו למדי קרב, והשולחן המפואר הפך לחדר מצב. ואם שאלתם את עצמכם מה גורם לילד שגדל כל חייו בתפנוקי ניו ג'רסי לחוות את עצמו מעל לכל כישראלי ויהודי וחייל קרבי בצה"ל, אין לכם ברירה אלא לדפדף לאחור לבית של הסבא והסבתא ושולחן השבת הבלתי נשכח שלהם. ואם המדינה הזאת חפצת חיים אין לה ברירה אלא לשאול את עצמה ביושר באיזו יהדות היא צריכה להשקיע, בבתי הגידול שבהם צומחים עידן אלכסנדרים, או בחממות שמהם בוקעת הקריאה "נמות ולא נתגייס". אבל זה כבר לוקח אותנו לעניין הכשלונות והביזיון, שלא נוכל לחמוק מהם גם אם נרצה. וגם אם ברגעים בהם אני כותב זאת הלב מרקד ומרחף עם לוי הדוד ועם סבתא וורדה ועם עידן שדומה להם כל כך.