בסיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בספר שמות, יש רגע אחד מוזר וחזק. המעגל הקרוב שמקיף את פרעה מתחיל להיסדק. אין ספק שהם האנשים הכי נאמנים שפרעה יכול היה למצוא. יועצים, חרטומים, עבדים ושליחים, וגם אם לא כולם סריסים, רובם סובלים כנראה מקול גבוה ודקיק במיוחד. לא. איש מהם לא מוכן להיות הראשון שיודה בחששות שמנקרים בלבו. אבל מה לעשות, מעבר לטבעת הנאמנות, יש גם מציאות. יש ממלכה ואזרחים ויש גבול כמה יכול מנהיג להקשות את לבו על חשבון עצם קיומם. זה קורה בזמן שעל מצרים ניחתות מכות. כל מכה מערערת עוד אבן בחומה, וזה מצטבר בקצב שקשה לעמוד בו. בליבם פנימה מצרים רבים מבינים שלא יכול להיות שכולם טועים, כולם משקרים ורק המנהיג העליון דובר אמת והולך תמים. אבל אוי לשר, ואבוי ליועץ שיעזו לצייץ. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" כתב וויליאם שקספיר על החצר של המלט, ואילו ספר שמות כותב "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!"
מה שמוזר בפסוק הזה הוא שלמרות שהקורא העברי מתעב את בית העבדים המצרי, ואת שלטון הרשע הפרעוני, משהו בלב נצבט. לכאורה מה אכפת לנו אם תלך מצרים לאיבוד או לאלף ואחד עזאזל? ובכל זאת, המילים "הטרם תדע כי אבדה" מצליחות להתעלות מעבר לסיפור הספציפי על מצרים ובני ישראל. השורה הזאת נוגעת ברגע שעשוי להתרחש בכל ממלכה, בכל חצר. מול כל מנהיג שמקשה את לבו כמו פרעה. מול כל עדת מלחכי פנכה מפוחדים, שכבר מבינים כמה סכנה יש באיוולת, וכמה איוולת יש בהתעקשות המבוצרת והעיוורת. מבינים אך עדיין שותקים. משותקים מפחד ומהרגל. אבל אחרי ככלות הכל מגיע הרגע, שקשה להבין איך זה שהוא לא נכנס להגדה של פסח, ופתאום גם בעלי הקולות הדקיקים ביותר - הסריסים בעלי קול הפאלצט הרוטט שאפילו הביג'יז בשעתם היו לעומתם חבר'ה עם באסים – מכחכחים פעם ופעמיים, מביטים הצדה בחשש, ובסוף מצליחים לשחרר את המילים "הטרם תדע?" הטרם תדע שזהו זה? שהכל נגמר? שסאת הבלופים חצתה את הקו הקריטי, והפירמידה קרסה? ואיך זה שהעליונים והנישאים, היושבים לכאורה בנקודת התצפית הטובה ביותר, הם תמיד האחרונים לראות את התמונה שעליה שרה פעם יהודית רביץ: "ורק הזיעה על הפנים/ כובע מעוך, ריק משפנים/ כל הצופים כבר קמו/ כל התשואות נדמו/ פרחו היונים. גם האמת גם הבדיה/מה שהיה, כמו לא היה/ נמוג כהרף עין/ ורק אתה עדיין...[סוף לסיפור]
הטרם תדע?
**
ליל הסדר אמור להיות האירוע המכונן של מי שאנחנו. התוכן הוא הסיפור המרכזי בזהות שלנו. הצורה – הסיפורים והשירים, והמעגל המשפחתי הבין דורי – הם המאפיין המובהק ביותר של התרבות שלנו. האוכל שעל השולחן, העקיצות והבדיחות, הזכרונות ויציאות מצרים הפרטיות, שכל משפחה מדביקה לסיפורים הישנים מההגדה, כל אלה הם בדיוק מי שאנחנו. היינו עבדים. יצאנו ממצרים. חלשים הדבקים בצדקתם תמיד יכולים לנצח את החזקים המבושמים מעוצמתם. הכל יכול לקרות. אם רק נאמין. כל אלו הם אנחנו. כלומר, כשאנחנו במיטבנו.
מי שבנה את ליל הסדר התכוון שהאירוע המרכזי הזה, יהיה טקס יוצא דופן. חכמינו תכננו ריטואל, שבו כל המשתתפים מוזמנים לערער על הגינונים ועל הסדר הטוב, הם מתבקשים לשאול שאלות קשות, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הנורמה הכלל עולמית היא שטקס, ובוודאי טקס דתי, הוא אירוע שבסיס ההגדרה שלו היא שלא שואלים שאלות. כך עושים, כי תמיד כך עשינו, וזהו זה. סדר הפסח היהודי, שבו כולם ובעיקר הילדים מוזמנים להקשות קושיות, לשבש את המהלכים ולגנוב את האפיקומן, באמת לא דומה לשום אירוע פולחני דתי בעולם. זאת לא הדוגמא היחידה שבה יהודים החליטו לעשות דברים אחרת, אבל זאת כנראה הטובה שבהן.
יפה כתב כאן השבוע עמיתי נדב שרגאי, על כך שליל הסדר מחנך אותנו להטלת ספק. לצריכה ביקורתית של מידע. לכאורה זה גם היה אמור לעבוד. אבל אז בא מישהו והחליט להלחין את "מה נשתנה".
ברגע שטקסט זוכה להלחנה, הכל יכול לקרות. מוסיקה יכולה להוציא מילים מחושך לאור, אבל היא גם יכולה לשנות להן את הצורה. שירי מחאה נשמעים פתאום כמו שירי ערש, וההפך. במקרה של "מה נשתנה" המנגינה הפכה את רעיון הקושיות, לרגע דביק של נחת. הילדה המוכשרת עומדת על כיסא ומתרגשת נורא. כולם מעודדים אותה ומשוויצים בכישרון. "הלילה הזה כולו מצה" היה אמור להיות הפאנצ' של השאלה, אבל דווקא כאן כל הנוכחים מצטרפים במקהלה כאילו בכלל מדובר בתשובה. ובקיצור, כל הרעיון של הקושיות, של האיפכא מסתברא, הפך להיות לריטואל שלא שואלים עליו שאלות. כמו בכל טקס אחר בעולם.
אני מניח שזה בערך מה שקרה גם לתפקיד ה"איפכא מסתברא" בחשיבה המדינית, הביטחונית והמודיעינית שלנו. וועדות החקירה של 73 הכניסו לתודעה הישראלית את הצורך בזווית ראייה שונה. ומאז מסביב לכל שולחן, יש מישהו שאומרים לו "אתה תהיה האיפכא מסתברא, בסדר?". מאותו רגע, כל מה שאותו אדם יגיד, יזכה למשיכת כתף. טוב, הוא האיפכא מסתברא...- כולם אומרים- מה כבר אפשר לצפות ממנו. כך, בערך, בחרנו שוער כששיחקנו כדורגל בשכונת ילדותנו... וזה רחוק מכל הרעיון של איפכא מסתברא כרחוק מזרח ממערב.
הרעיון להטיל ספק באופן שבו אנחנו מבינים דברים, חייב להיות מובנה בתרבות שלנו. חז"ל לא הטילו על הילד הכי חיוור בכיתה להיות האיפכא מסתברא. הם לקחו את זה על עצמם, לא כדי לסמן וי. בתרבות שמאמינה באיפכא מסתברא, המנהל מחפש בנרות אנשים שחושבים אחרת. שלא זורמים עם הקו של ההנהלה. שיעשו לו את המוות. בתרבות שמאמינה באיפכא מסתברא, שרים ובעלי תפקידים שחולקים על הקו של ההנהגה, לא מפוטרים ולא מאויימים, אלא נחשבים לנכס יקר מפז. הם זוכים לעידוד וטיפוח כדי שחלילה לא יישרו קו ולא יצטרפו למקהלה. לא הגיע הזמן לחזור לרעיון המקורי?
**
אולי תקראו ספר בחג? כך תקראו פחות כותרות רועשות, ופחות תגובות גסות. לבן החכם, וגם לתם, אני ממליץ בכל פה על ספר העיון של ישראל קנוהל "למה יש רוע בעולם". הכותרת היא אחת הקושיות הפילוסופיות העתיקות בעולם, ובימים אלו היא אקטואלית מאי פעם. פרופ' קנוהל, מורי ורבי, הוא מומחה למקרא. הוא אולי לא יפתור לכם את בעיית הרוע העולמית, אבל אין כמוהו להסביר- בחכמה ובבהירות שמתובלות בלא מעט הומור ממזרי- את האופן המורכב שבו התנך שלנו ניגש לנושא הכואב הזה.
הרשע וזה שלא יודע לשאול, כבר השתכנעו שהכל אבוד, ולכן אמליץ להם על "שבט, אחים [מערכת הפעלה חדשה לישראל]" . עצם העובדה שהספר הזה נכתב היא מעלה. הספר מנתח את שורשי הפילוג המסוכן בחברה הישראלית, וגם מציע מתכונים לריפוי. באופן אישי עדיין לא הגעתי לפרק הריפוי, ולכן בשלב הזה הספר מהווה עבורי חתיכת בלוז קודר, אך כתוב היטב.
חג שמח ובשורות טובות