טיסה עם ישראלים, כידוע לכולנו, היא אירוע שלא דומה לשום טיסה אחרת. אין לשלול את האפשרות שבפינה נידחת כלשהי ביקום חיים עוד אנשים שקשה להם כל כך לשבת. יתכן שגם הם קמים בבוקר ומרגישים שהם עם, ואם כבר לקום, אז גם לשחרר חגורות ולהפיל מזוודה, בזמן שהשלטים המוארים, הדיילות והמצב עצמו אומרים דווקא שזה לא הזמן. לא מן הנמנע שקיים בחלד עוד שבט שמוחא כפיים בעקבות נחיתה סבירה, כאילו מדובר בביצוע וירטואוזי של יצירת מופת. אבל יש רק עם אחד, ככל הנראה, שכמעט כל טיסה כרוכה אצלו בשאלות של זהות. הרבה לפני ההתראות החד משמעיות של גופי הביטחון, ישראלים בחו"ל העדיפו להסתיר סימנים מזהים. כבר לפני כמעט 30 שנה, שרו קובי אוז ו"טיפקס" את "נשיקה לדוד", שהוא שיר שימושי ביותר, עמוס הומור אבל מתכוון לכל מילה:
"אם אתה יוצא לטיול\במדינה זרה\אז את המגן דויד שלך\תחביא בתוך החולצה"
זה סיפור ישן וישראלי לגמרי. חולצות עם הדפסים עבריים נשארות בבית. חלק גדול מחובשי הכיפה שולפים פתאום כובעי בייסבול ושלל קסקטים. הורים אוספים את ילדיהם ומזכירים להם שמעכשיו עוברים לדבר יותר בשקט. לא שזה עוזר.
ההנחה היא שבכל פינה בעולם עלול לארוב לנו אנטישמי מסוכן ומוכן לפעולה. זה נורא כשחושבים על זה. אף יפני לא מנסה להסתיר את יפניותו, ומוסלמים אדוקים רק משתדלים להבליט אותה. זה גם מצחיק, אנחנו מדברים כאן על אנשים שמצד אחד שונאים אותנו עד מוות, ומצד שני לא מסוגלים לזהות ישראלי אלא אם כן הוא יבוא מולם עם מגן דוד בקוטר 4 צול, חולצת סוף מסלול וכיפת השבת של השר גולדקנופף.
מצד שלישי, וכאן צריך לשחרר אנחה יהודית עמוקה מבית החזה, אפילו ההסתרה של סממני זהות, היא חלק מסממני הזהות העתיקים שלנו. אברהם אבינו טען ששרה היא אחותו. משה נראה כמו מצרי. רבי מאיר התחפש לפרש רומאי. כובעי בייסבול מגוחכים הם לא טשטוש המסורת. הם כבר המסורת עצמה.
ואז, ממש ברגע שהמטוס מתגלגל לאיטו אל עבר בית הנתיבות בפריז, קם בזריזות אחד הנוסעים ומוציא מהתא שמעליו שופר תימני ענק. שופר שהוא קנה בישראל כנראה והוא לוקח אותו הביתה וצרפתה, כשהוא קשור ברצועה ותלוי על כתפו, עושה צחוק מכל הפחדים וההתראות, ואומר בפשטות אני יהודי, וכל מי שיש לו בעיה עם זה שיקפוץ לי.
**
קשה שלא לאהוב את פריז. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר חברים אמרו לנו שאין יותר. שהיא נגמרה. נכבשה. תשכחו מפריז שהכרתם או דמיינתם, הם קבעו. תשכחו מהרומנטיקה וחדוות חיים, מזוגות יפהפיים שרוקדים להם סתם כך באמצע הרחוב. מזקנים בלי גיל שטובלים מאפה בתוך הקפה של הבוקר, וזורקים כדורי פטאנק. תשכחו מילדים חמודים ורציניים-מדי בבגדי מלחים שמכרסמים קצה של באגט בדרך הביתה. זהו זה, אמרו לנו, סה פיני. נכון, היו ימים שכל אמן היה חייב לעצמו תקופה בפריז. ולא רק מאירופה ומארה"ב. גם ישראל טבלה את הפיתה שלה בבתי הקפה הפריזאיים. נעמי שמר, נתן אלתרמן ויוסי בנאי לא היו הופכים למה שהיו, ולא היו הופכים אותנו למה שאנחנו, בלי הקסם של עיר האורות. אבל כל זה הוא נחלת העבר. פאסה. האסלאם ניצח את המהפכה. המסגד כבר מסתיר את מגדל אייפל. ההגירה לא הוקסמה כלל מהתרבות הצרפתית. ההגירה בזה ל-וולטיר למולייר, וללואי פסטר. כמו שהיא יורקת על המטבח הצרפתי על גבינותיו ומאפיו. כן, גם השווארמה ניצחה את הקרם ברולה. העתיד של צרפת מתגורר כרגע ברבעים שבהם אתם לא רוצים לרדת בטעות מהמטרו. ובקרוב, קרוב מאוד, לא יישארו עוד תחנות שבהן כדאי לרדת. זה בלתי הפיך. הם אמרו לנו. אין לכם מה לנסוע לשם.
הם הגזימו.
דווקא חברים שחיים בין פריז לירושלים דיברו אחרת. דווקא הם שמכירים מקרוב, עודדו אותנו לתת לעיר המופלאה הזאת עוד קרדיט. הם שהחליטו לעלות ארצה, אמרו שההספדים מוקדמים ומרחיקי לכת, ושבכלל, מפתיע לגלות כמה הישראלים נהנים להיות נביאי זעם וחוזי שחורות. ואולי אנחנו לא באמת מנבאים ולא חוזים אלא קצת מאחלים רע לאירופה. מכל מיני סיבות וטעמים שאת חלקם לפחות אפשר להבין. בכל מקרה פריז חיה וקיימת, הם אמרו וצדקו. נכון, גם הם מודאגים. אי אפשר שלא לדאוג. גם ממה שקורה בישראל. אבל הם לא מיואשים. לא מישראל ולא מצרפת. הם אלו ששכנעו אותנו לבוא, לבקר שוב בעיר הזאת שהיתה בין הראשונות להוכיח שיופי, אמנות ורוח, הם לא רק תבלין או מותרות, הם מה שבונה עיר. ושעיר מודרנית היא לא רק ריכוז אוכלוסין או וועד בית ענק עם בעיות תחבורה ושפכים. ותרבות זה לא רק מה שקונים עבורו כרטיס, אלא גם הסיכוי המתוק לשמוע אקורדיון בפארק. לראות זוג רוקד סתם כך ברחוב השוק. ילד בבגדי מלחים מכרסם קצה של בגט. את כל אלו ועוד ראינו.
**
את הימים בפריז עשינו בבית יהודי כשר, שחלונותיו צופים לתעלת סאן מרטין. יהדות הגולה תמיד ריתקה אותי. גם אחרי שהמשפחה עלתה לארץ ולקחה איתה את רוב חפציה, הבית עדיין מלא ספרים. ויש שם היסטוריה צרפתית והיסטוריה יהודית. ומדף של ספרי קודש לא רחוק מספרות צרפתית עם בלזאק ודיומא וכל זה. על כותל המזרח "אם אשכחך ירושלים" ולא רחוק משם ציורים מקומיים מלאי חן. אחד הדברים מעוררי ההתפעלות בתולדות היהדות, בעיני לפחות, הוא האופן שבו יהודים היגרו. תמיד מתוך כבוד לתרבות המקומית. תמיד מתוך נכונות לתרום ולהצטיין, ולא רק לינוק את טוב הארץ. וגם כשהיה ברור שבאו להשתקע ולא להתארח עדיין נהגו במקומיים כמארחים.
האם זה השתלם להם? האם מישהו הכיר תודה? בדרך כלל לא. אבל יתכן שאילו המהגרים בעולם היו לומדים את המודל היהודי, כל סוגיית ההגירה היתה היום במצב שונה לגמרי.
**
עם הנחיתה חזרה ארצה, לא התאפקנו וניגשנו להציץ בכותרות. איזה יצר מגונה. כך למדנו שחברת הכנסת טלי גוטליב טוענת שכל החטופים ששבו, הם שטופי מוח של חמאס, ולמעשה סוכנים. כך צריך להתייחס לדבריהם.
שני דברים יש לומר כאן. ההתייחסות לטלי גוטליב כאל קוריוז משעשע היא שגיאה. דברים "מוזרים" שגוטליב אומרת היום, הופכים באורח פלא, ובתוך שבועות ספורים, לעמדה רשמית שמושמעת על ידי נציגים הרבה פחות תיאטרליים של הקואליציה. זה יכול להזכיר את היחס שבין ה"פלג הירושלמי" לבין המחנה החרדי. וזה לא מצחיק.
ב – גוטליב ודאי תשמח לשמוע שעוינות חשדנית כלפי שבויים שחזרו הביתה היא מסורת וותיקה של השמאל הקומוניסטי. הספר הנפלא "והיום איננו כלה", של אייטמטוב מספר על השבויים של צבא ברית המועצות שנרדפו עד מוות אחרי שובם. גם צפון קוריאה הודיעה שהיא מצפה מחייליה שנפלו בשבי האוקראיני להתאבד. כולם היו חשודים, ובכן, בבגידה פוטנציאלית. גם אלף הכרזות קולניות אודות "אנחנו ממשלת ימין" לא יטשטשו את האמת הפשוטה הזאת.