מעט מאוד פעמים אם בכלל, קורה שמדינה שלמה נסערת בגלל שיר. ואני לא מדבר על השיר שנבחר להישלח לאירוויזיון. שם יש יוקרה ותהילה. השיר שמסעיר אותנו עם פרוץ האביב הבא עלינו לטובה, אין בו לא תהילה ולא יוקרה. להיט החתונות החדש של הציבור החרדי הוא ספק הימנון בשקל שבעים, ספק שיר טריבונות גס. יתכן שהוא עוד יזכר כאחד משירי המלחמה הנוכחית, אבל בהפוך. והוא מקומם ומעליב עם או בלי קשר לשר גולדקנופף. יש פרשנים שמנסים ללמד זכות על השר שרקד או לא רקד. אחרים מחמירים איתו. ויש ששואלים איך זה שציבור שיושב חזק בקואליציה ואוחז בקרנות המימסד מטפח כזה אנטי. ובכלל, בהנחה שהם באמת מאמינים שישראל היא סוג של גלות, האם הם היו מעזים לשיר משהו דומה באחת מארצות הגולה?
גם בלי קשר לשר, השיר הזה מטריד. התערובת המוזרה בין שמחה, שנאה, שירים ואלימות היא לא תופעה חדשה. אנשים יורים בשמחות. אנשים דוקרים תמונות תוך כדי ריקוד. אנשים אלימים נוטים להיות עוד יותר מסוכנים בימי החג שלהם. גם "בשלטון הכופרים" הוא שיר שנאה, וגם הוא סוחט ממעגלי הרוקדים התלהבות יוקדת, שלא זכינו לפגוש כמותה אפילו בביצועים של שירי דביקות כמו "צמאה נפשי" או "וטהר ליבנו".
למה אני אומר שנאה? כי אין דבר קל יותר מלדמיין מה היה קורה אילו באיזשהי שמחה חילונית – שהרי גם חילונים מתחתנים לפעמים לפני שהם מתגרשים - היינו שומעים פזמון מרקיד וקופצני שהולך בערך כך: את ישיבות החניוקים, אין אנו מממנים!! אין אנו מממנים!!". אתם הרי יודעים מה היתה תגובתו של השר גולדקנופף. הוא היה אומר שזהו שיר אנטישמי. אז זהו, השר חושב שרק חרדים הם יהודים, ורק טקסטים אנטי חרדיים יכולים להיחשב אנטישמים. כך הוא מפספס את הפרצוף המכוער שבוקע מתוך שיר הזוועות הזה. הלהיט "בשלטון הכויפרים" הוא פשוט שיר אנטישמי. אבל לא רק.
**

כמו כל מי שעוסק בכתיבה, גם אני אוהב את הרגעים הנדירים שבהם קוראים יוצרים קשר, ולא כדי להתלונן, אלא כדי לשוחח. סתם לברר עוד משהו. על בורא עולם עצמו נאמר "קרוב לכל קוראיו" ואין ספק שבקטע הזה, לכולנו יש מה ללמוד. במיוחד חביבים עלי המקרים הנדירים שבהם יוצרי הקשר הם מחוץ לפרופיל הצפוי. תמיד משמח כשהפונים הם צעירים מאוד, או מבוגרים מאוד. או חילונים מאוד, ושמחה מיוחדת יש לי על כל קשר עם אדם חרדי. במקרה הזה תמיד מדובר בגבר, כמובן. זה יכול לקרות פתאום ברחוב, כמו שזה יכול להתחיל מהודעת אי מייל. לפעמים הוא אומר באופן ישיר, שהוא עוקב אחרי כבר שנים. כן, גם בטלוויזיה. אם הוא יותר שמרני, הוא עשוי לשחק את המשחק הקטן ההוא שבו יצהיר מצד אחד שלעולם אינו צופה בטלוויזיה, בשום תנאי, ומצד שני הוא חייב להגיב בחריפות על משהו שראה בטלוויזיה. נכון, יש כאן פרדוכס, אבל יהודים אוכלים פרדוכסים לארוחת בוקר, וזה הולך בערך כך:
תשמע, בדיוק הייתי בניחום אבלים אצל שכנים חילונים, שלא נדע. איך שאני נכנס, קלטתי שאין שם מזוזה, מיהרתי להשיג להם מזוזה, אבל בדיוק אז הגיע עני ורציתי לקיים מצוות צדקה, נו, קצת התבלבלתי עם הידיים, ו..בום! פגעתי באיך קוראים לזה... נו, שלט רחוק, ו.. נדלקה הטלוויזיה. נדמה לי שאתה היית שם. ואני רוצה להגיד לך...[פה יבואו הגברת ווליום ותיאור פרטני, כולל שליטה מרשימה בשמות, בדרגות ובתארים של כל מי שישב באולפן באותו ערב... איך הוא יודע את כל זה למרות שאף פעם לא צפה בטלוויזיה?]
טוב, טקסטים מפוארים מהסוג הזה זכיתי לשמוע גם מאנשים שכיפתם סרוגה. אבל נתעלם לרגע מקומדיית המצבים הישראלית, כי חשוב לי לומר שבכל פעם שאני משוחח עם חרדי שאיננו פוליטיקאי, אני יוצא קצת יותר אופטימי. כלומר, קצת פחות מתוסכל. אם נרצה או לא, די מהר נגיע לענייני גיוס והשתמטות. מפה לשם, יוזכר "בשילטון הכופרים" הקליט והמטומטם להפליא. כי מה לעשות? בעבר היה קיץ של "א-גא-דו-דו-דו". והיה קיץ עם "ראמאיא" של אפריק סימון. והשנה נתקענו בין "לא לפנות אלי לא לדבר אלי", לבין "בשלטון הכופרים". יופי.
בן שיחי יצטחקק במבוכה. יתכן שיודה שהבעיה העיקרית עם הגיוס, היא לא לימוד תורה, אלא חוסר רצון. ולכן ככל שהציבור בישראל מתעקש יותר, וקובע שאין ברירה, וחייבים לגייס חרדים, כך התגובות תהיינה חריפות יותר. העוינות קיצונית יותר, והשירים, מה לעשות, מטומטמים יותר.
השיחות הללו נעימות בדרך כלל, וכשהשיחה נעימה אף אחד לא רוצה להרוס. אבל יש נקודה שאני מרגיש צורך להוסיף. ההנהגה החרדית טוענת פעם אחר פעם, שהחרדים הם הכוהנים של עם ישראל המודרני. אף אחד לא מנסה לטעון שכל הציבור החרדי שייך גניאולוגית לשבט לוי. אבל מבחינת חלוקת התפקידים הפנימית, חוזרים המנהיגים החרדים ומכריזים – אנחנו הכהנים, וכהנים אמורים לעסוק במלאכת הקודש.
הטענה הזאת מקוממת אותי, לא רק בגלל שאני לוי. אלא בגלל שמדובר בבלוף חסר שחר.
כהנים אמורים לברך את עם ישראל. ברכת הכהנים היא דבר עתיק ויפה, שהיה קיים בזמן בית המקדש והוא קיים עד היום. התורה לא מסבירה למה הכהנים חייבים לברך את הציבור הכללי. האם זה מתוך אהבה שעולה על גדותיה, או פשוט מפני שהכהנים חייבים להגיד תודה על מזלם הטוב שפטר אותם מעבודה קשה, וסידר להם חיים נוחים למדי, רווחה כלכלית ותפריט שנראה כמו חלום ארגנטינאי. גם היום, כשכהנים יכולים להיות אפילו טבעונים [!!] הם עדיין חייבים לברך את הציבור. הם חולצים נעליים, אנחנו הלויים רוחצים את ידיהם [כן כן. עד היום] מכסים את ראשם בטלית, ומברכים את עם ישראל. קורה לפעמים שלא מתחשק לברך. קורה שאיזה אבי כהן, או לירון כגן, מגיעים לבית הכנסת במצב רוח ירוד. הם כועסים על העולם. הם רבו עם האישה. או עם עצמם. הם לא במצב לברך אף אחד. במקרה כזה הכלל הוא מאוד ברור. כהן שלא מעוניין לברך חייב לצאת החוצה מבית הכנסת. ככה.
כבר זמן שאני עוקב אחרי התנהלות ההנהגה החרדית, ובתור לוי אני מרשה לעצמי לקבוע. כהנים אתם לא. כהנים לא מקללים את עם ישראל. כהנים לא קוראים לנו "שילטון הכופרים". כהנים לא מכניסים אצבע לעין. כהנים מברכים או יוצאים החוצה. אתם לא כהנים.