פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט פשוט הפילו מהגדר. גם אותי. אבל רבים אחרים, ביניהם יושבי גדרות מדופלמים, עפו מהגדר באותו ערב. באופן הכי אישי זה תפס אותי כשסיימנו הופעה בראש העין, והיינו במצב הרוח הלילי הטיפוסי אחרי הופעה. כלומר מוצפים באהבה. לעברית. לעם הזה. לאולם שלם ששר רק לפני רגע גם את קרליבך, גם נסים סרוסי, וגם גזוז. ואז סיימנו לקוד קידה וניגשנו לסמארטפונים, וזהו. נפלנו מהגדר. עוד נצטרך לשבת ולחשוב ביחד, בצורה מסודרת ובראש שקט מה היה שם באותו ערב ובאותם פיטורים, שהפכו דווקא את הטריגר הזה לקש האחרון. זה שאחריו או שהגמל קורס ארצה, או שהוא דווקא קם ומודיע שכך לא עוד. לא עוד כך. חלאס עם הגדר.
מהלך הפיטורים שידר קבלת החלטות שירדה מהפסים. בטיימינג שמילים כמו "בעייתי" או "אומלל" לא מתחילות לגרד את שוליו. הוא נפל כמו משקולת בלי כל צורך בתיווך מגמתי או פרשנות עוינת. מי שהרים מעט את הראש ושאל לא רק "מי צודק" אלא גם מה קורה סביבנו, נתקף כאב ראש איום, ומין משקולת ירדה על הלב. אלו היו פיטורים שערורייתיים לא בגלל שאסור לראש ממשלה לפטר שר. אלא מכיוון שבמקרה הזה שר הביטחון פוטר כתוצאה מכך שהוא מילא את תפקידו. אי אפשר היה לברוח עוד מהשאלה הנוקבת מה זה אומר לשרי הביטחון הבאים של מדינת ישראל? האם מכאן ואילך שר ביטחון שמגיע למסקנה, אחרי שיחות עם מפקדי כל הזרועות, שישראל ניצבת במצב חירום, אמור לשמור את זה בבטן כל עוד אין אישור לכך ממרכז המפלגה, עו"ד ויסולי או שמעון ריקלין?
וחמור לא פחות. רבים חשו שהמהלך הזה הוכיח את מה שמטריד אותם מזה זמן. החשש שנתניהו איבד את מגע הקסם שלו. שהוא נחלש. שנעלמה היכולת, שגם גדולי מתנגדיו הודו בה בכאב, להתעלות ברגע האמת ולברור את המהלך המבריק, החצוף אך האחראי, שבסופו של יום, כולם יודו שהוא הטוב ביותר לישראל. ואכן הפעם, בסוף היום, או היומיים, היה זה נתניהו עצמו שחזר, במילים מעט שונות, על תובנותיו של השר המפוטר גלנט.
כמו בסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא, אף אחד בבית דין של מעלה או של מטה, לא ישאל את נתניהו מדוע לא היית בן גוריון, אשכול או בגין. אבל ישאלו, אוהו כמה ישאלו, מדוע, ומה זה קרה, שהפסקת להיות ביבי?
**
מי שירד מהגדר, או עף מעליה, לא הפך את עורו. אני עדיין חושב שנחוצה רפורמה עמוקה במערכת המשפט. את המהלכים חסרי התקדים שקבע אהרון ברק חייבים לתקן. אבל כדי ליטול על עצמה משימה כל כך כבדה ונרחבת, ממשלה צריכה להצטייד במידה של מנהיגות, תבונה וכשירות שמהן לא ראינו אפילו שמץ בשלושת החודשים האחרונים. האמת היא שהממשלה, מראשה ועד אחרון השרים לענייני עניינים, לא צפתה את עומק התגובה ואת עוצמת המחאה. וכמו שלא היה לה מושג מאיפה זה צנח עליה, כך לא היה לה מושג איך מרגיעים את הרחוב ואת העם, ואיך יוצאים מזה. במקום מנהיגות, קיבלנו תגובות על הסקאלה הלא תיאמן שבין "יהיה בסדר", "הכל קשקוש" וכמובן "שיילכו לעזאזל". עם כל הכבוד, כך לא נראית אפילו מנהיגות שמנסה לשמור בשלווה על הקיים והשגרתי, בטח ובטח שלא כך אמורה להיראות מנהיגות שמתיימרת לנווט במים סוערים ובתקופה קריטית. ואכן מרגע שהתברר, שהממשלה מתקשה לנהל את האירוע, כל מה שהיה בו צורך הוא מבוגר אחראי שמבין שממשלות בישראל נבחרות לארבע שנים; שבהפגנות לא צועד אויב; שסבלנות היא לא תכונה פסולה; שהידברות איננה בגידה, ופשרה איננה כניעה. ואכן קמו כמה מבוגרים כסופי שיער כאלה, ולמען האמת הם גם אמרו, או נכון יותר לחשו, את הדברים שעל לבם. אך לחישתם היתה כל כך חרישית, ודבריהם היו כל כך בעילום שם ושלא לציטוט, שאי אפשר היה לברוח מהדאגה המעיקה שמשהו גרוע מאוד השתלט על רוח ההנהגה שלנו. משהו ממין הסולידריות המפוחדת והמשותקת שלא מתאימה לממשלה במדינה דמוקרטית. זאת שמנערת עיקר וטפל, ומשבשת את תפיסת המציאות. זאת שבמוצאי מלחמת יום הכיפורים, מדינה מדממת נשבעה שלא נניח לה להשתלט שוב לעולם על שולחנות הדיונים ומוקדי קבלת ההחלטות. אני יודע שהזיכרון הציבורי קצרצר. ובכל זאת, כבר היו לנו פה אנשים עם קונספציה. היה זה ארי שביט, בתחילת המשבר, ששרטט השוואה מדאיגה ומרתקת בין דמותו האלוף זעירא לבין חה"כ שמחה רוטמן. זעירא לא היה טיפש ולא רשע. גם לא רוטמן. נהפוך הוא. אבל יש בעיה עם אנשים שחוויית היסוד שלהם היא "אני הכי חכם בחדר". את המשגים האסוניים של אוקטובר 73 הובילו החבר'ה הכי חכמים בחדר. וגם הם גילו בקיאות אדירה בנושא, אבל אחרי שהם כמעט החריבו את מדינת ישראל לפני כמעט 50 שנה, התפתחה כאן תרבות מרתקת ונבונה. בכל גוף אחראי, היו אלה דווקא הקודקודים שתבעו מכולם לחלוק על דעתם. הקימו צוותי "איפכא מסתברא" שתפקידם לשבור את הנחות היסוד ולנער את המובן מאליו. מה קרה שכל זה הלך לאיבוד? מי אשם בכך ששכבה שלמה של מנהיגים ממהרים להתייחס לכל הבעת דעה שונה כאל בגידה ועריקה. לאן בדיוק הם חושבים לקחת אותנו? ולמה הם מופתעים כל כך לגלות שרבים רבים לא רוצים ללכת לשם.
**
מילה על סרבנות. יום אחד קמים טייסי קרב ולוחמים ומודיעים שדווקא המחאה שלהם, דווקא הסרבנות, היא זאת שתציל ותגן על מדינת ישראל. וזה טיעון שמוציא מהדעת. נכון? נכון.
אז זהו, שכך בדיוק נשמע הטיעון החרדי באוזני רבים רבים. מוציא מן הדעת.
**
לא הייתי היחיד שתבע ממנצחי הבחירות האחרונות לגלות נדיבות. לצערי זה לא כל כך עבד. גם הפעם לא אהיה היחיד שידרוש ממובילי המחאה לגלות נדיבות אחרי הצלחת מאבקם. בעיקר כלפי הזעקה המוצדקת של אלו שמרגישים שהפתק שהטילו לקלפי לא שווה דבר. שהם אזרחים דרג ב'. יש לי חברים טובים ויקרים שמרגישים מובסים ומושפלים. כמו שכתב אדם חכם "אני גדליה רבע קול". לאיש אין את הפריבילגיה להתעלם מכך. אל תגידו קשקוש. רק אתמול אמרו זאת עליכם. כבדו את הכאב. העם הזה אולי שוכח מה קרה אתמול, ואיפה הוא השאיר את המפתחות, אבל עלבונות וכאב, ואת מי שמתעלם משני אלה, זוכרים אצלנו לשנים ארוכות. עובדה, מי שתמך בקואליציה הקודמת לא סולח בקלות על הרדיפה והאיומים שהובילו לפירוקה.
התקופה הסוערת הזאת הרימה לנו את מכסה המנוע, והתגלו שם תקלות ותופעות שהשם ישמור. בכל יום נשלחו אלי "משלוחי מנות" של טקסטים וסרטונים גדושים שנאה כיעור ואלימות. בתור אדם שסובל מאופטימיות חסרת תקנה, אני מוצא את עצמי מתפלל שהלוואי, אמן, ויהי רצון שיהא כל אחד מאיתנו מתמקד בסרטונים שבהם דווקא המחנה שלו יוצא רע, אלים ומכוער. שיניח לרגע, לסרטונים שאחריהם אפשר להריע "אמרתי לכם, איזה זבל האנשים האלה", ויציץ באלה שיגרמו לו לאי נוחות. אני מספיק ריאלי להבין עד כמה זה מופרך, ובכל זאת מייחל שחבריי שוחרי הטוב התומכים בקואליציה יגזרו על עצמם מרתון של סרטונים שרצים בקבוצות של מפגיני המחאה. שחבריי שוחרי הטוב מהשמאל יושיבו את עצמם לבינג' של מה שרץ בקבוצות הימין. נעים זה לא יהיה. אבל יתן לכולנו אי אלו משימות לחופשת הפסח.