top of page

תילחמו בלעדיי

23.02.03 | י"ב בשבט תשפג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בספרו של אמיר גוטפרוינד "העולם, קצת אחר כך" משתרבב לו קטע קצר ומבריק על אחד בשם "אברהם איחוד, אברהם מאוחד". הימים ימי הפיצול המר בתנועה הקיבוצית. תחילת שנות ה-50. במרכז הויכוח עומדת דמותו של סטאלין, וחדרי האוכל מתפקעים מצעקות ומשטמה. אלו מתעקשים שסטאלין הוא שמש העמים ותקוותה של האנושות. וחבריהם זועקים: נפלתם על הראש? סטאלין רוצח המונים והשטן בהתגלמותו. המחלוקת ריסקה קהילות, חתכה קיבוצים, ופירקה משפחות. גדרות נמתחו בין המחנות, ורק האברהם ההוא לא הצליח לבחור צד. משני עברי הגדר התלהמו אנשים שהיו קרובים ויקרים ללבו, ובשניהם נאמרו דברים שהתיישבו על לבו. בלית ברירה, אברהם עצמו התפצל ל"אברהם איחוד ואברהם מאוחד", ולא ברור אם קו החיתוך עבר אופקית לרוחב מותניו, או חתך אנכית ממרכז המצח ומטה. ואני מזכיר את ההברקה הספרותית של גוטפרוינד ז"ל, כי בסערת האבק שמסביב, אני מזדהה עמוקות עם אברהם. אין לי פוזיציה, או כרטיס חבר. עתידה של ישראל מדאיג אותי הרבה יותר מאשר עתיד הקואליציה או האופוזיציה. אין לי שום עניין בימין כשלעצמו או בשמאל כשלעצמו. החיים המשותפים כאן מעניינים ומדאיגים אותי מאוד. מדאיגה למשל, התחושה שמוטב לשתוק. כבר שנים שאני כותב ומדבר ללא הרף, גם כי זה תפקידי וכי ככה אני, לא סותם את הפה. אבל לאחרונה השתנו הדברים, ולא פעם מרחפת מין תחושה שכדאי לשתוק.
**
האם אתה שמאל או ימין? שואלים לא פעם. וזאת שאלה מהותית וכבדת משקל. שהרי אם אתה "ימין" אתה אמור להתעלם מההרשעות של דרעי, ואילו אם אתה "שמאל", אתה אמור להתעלם מפרשיית אבי חימי. [באמת, איזו מין תגובה זאת "לא ירפו את ידי"? מי מייעץ לך, עו"ד חימי, בכל הנוגע לבחירת מילים?!]
ומכיוון שאין לי עניין מיוחד להתעלם, או להחזיק השקפת עולם סלקטיבית ועלובה כל כך, ויתרתי כבר מזמן על ההשתייכות המחנאית. ולא. אני לא לבד בבחירה הזאת. ושלא תטעינה אתכם השתיקות. איש מאנשי החיבור, המרכז וההידברות לא נעלם ולא עזב לשומקום. בטח שאיש מאיתנו לא הוקסם פתאום מאחד המחנות, והצטרף. איזורי המרכז אכן שקטים לאחרונה. אבל מחנה השותקים הוא גדול וחזק, והחלטתו לשתוק, היא בחירה הגיונית ולא רעה, לנוכח אי הייתכנות המוחלטת של הקשבה כלשהי.
השבת שעברה היתה אכן שבת שחורה. ירושלמים וותיקים מכירים היטב את המחזוריות הזוועתית. מקווים ומתפללים שהחיים עצמם ינצחו את מעגלי השנאה והדם, ונחרדים עד עומק הנשמה מכל התפרצות מחודשת של הטרור. אי אפשר להתרגל למעגליות הזאת, אבל מה לעשות, והחיים הירושלמיים מתנהלים לצדה ובה. מבחינה רגשית, אין דרך לעכל את ההכרה בכך שחיי אדם יהודי לא שווים מאומה. שוב. ולכן שוב אותה המתנה עקרה להבעת זעזוע. לסלידה נכלמת של איזו נציגות ערבית, למישהו שיגיד שמבחינה מוסלמית זה חילול אללה. אך לשווא. עובדתית, האנשים האלה שמהללים רוצחים ופושעי שנאה, ומקבלים בצהלות שמחה וסוכריות את מותו של נער מתוק כמו אשר נתן מורלי בן ה 14.5, הם שכניי. בני עירי. אין מה לעשות לגבי העובדה הזאת שיכולה להוציא מן הדעת. הנוהל מוכר. מגבירים זהירות לזמן מה. שוב נימנע מלעבור בבית חנינא או בג'בל מוכאבר. נוותר על סיבוב בשוק העיר העתיקה. שוב נביט לצדדים בחשש. עד הרגיעה הבאה וחוזר חלילה.
ככל שהקיטוב הפוליטי מתעצם, גם חוויית הפיגוע נמדדת לפי ימין ושמאל. איש שמאל גנרי אמור להגיד משהו כמו :מצער מאוד. אבל מתי תבינו שעד שלא תהיה להם מדינה, מעגל הדמים יימשך? איש ימין יאמר: מדינה? הנה תזכורת פעוטה למה שיקרה כאן אם תהיה להם מדינה. באופן אישי, תגובתי לפיגועים היא תגובה של איש ימין. אין לי מילה אחת של הצדקה או הבנה. הטענה שמדינה פלשתינית היא הפיתרון, מגוחכת בעיני. מול טרור אני רוצה הכרעה צבאית חזקה מהסוג שמוציא את החשק לזמן רב.
אבל אז חבורת יהודים תוקפת את צוותי החדשות שהגיעו לנווה יעקב. ואני לגמרי לא איתם. לאתר הפיגוע מגיעים במוצ"ש שני חברי כנסת, ומתקבלים באלימות מילולית איומה. בני גנץ וחילי טרופר אינם אויבי האומה. כל אחד מעלובי הנפש שתקף אותם היה שמח אילו גנץ היה עומד לצדו בשעת קרב, ואילו ילדיו היו זוכים להתחנך אצל טרופר. אבל את הדברים ההגיוניים האלה אי אפשר להפנות לשטופי מוח. ברגעים האלה אני מגיב כמו איש שמאל. אני לא כועס על המקללים והתוקפים. אני זועם על אלו שהסיתו אותם. ששטפו את מוחם באינספור עותקים של השקר "תומכי טרור", שהצליח להרעיל נשמות של המון ישראלים טובים. ולמעשה, את הנשמה הישראלית עצמה.
אני חושב שיש משהו לא הוגן בהפגנות נגד הרפורמה במערכת המשפט. זה לא רק הכותרות המוגזמות, אלא גם בגלל שלא מדובר מחטף. הסוגייה המשפטית עומדת כבר שנים במרכז השיח של המפלגות שזכו בבחירות האחרונות. זה מה שהבטיחה מפלגת הליכוד למצביעיה, ואם היא לא תפעל בעניין היא מועלת באמון שקיבלה. זה דבר שכל דמוקרט אמור להבין ולכבד. מצד שני אני מסכים עם מי שאומר ששינויים מופלגים במערכת כזאת צריכים להיעשות בדחילו ורחימו. ויש משהו מבהיל בהתנהלות הממשלה שאין בה שמץ של דחילו, ועל רחימו אני בכלל לא רוצה לדבר.
**
בשולי הויכוח הקולני, משתרבב לאחרונה מוטיב אחד נוסף, שאם לא היה עצוב, בטח היינו נקרעים מצחוק. דוברים קיצוניים משני המחנות, מנסים לטעון שהם לא רק צודקים, אוחזים באמת ורואים נכוחה. הם גם- שימו לב- טובים יותר. מכאן שגם יפים יותר. זה ה"הם" שלא בוחלים; שמנבלים את הפה; שמחריבים את הבית ולא משאירים סיכוי לעתיד משותף. אבל "אנחנו", הו אנחנו, שוחרי טוב, נקיי דעת, צופי פני עתיד, ובעלי תרבות דיון ויקטוריאנית עד כמה שאפשר. כלומר, עד הרגע שכבר אי אפשר יותר מול האספסוף.
מי שלא משתתף בקרבות הבוץ האלה, ומביט על הכל מהצד, אבל מקו האמצע, לא יכול שלא לפלוט צחוק עגום. לשני המחנות אין במה להתגאות. הם לא יפים, לא שוחרי טוב, לא כל כך צודקים. הם סובלים מאותן מכות עצמן, ובעיקר מהבעיה האופטית ההיא שמונעת מגמלים לראות את דבשתם. בשניהם מלקטים בשקידה את ההתבטאויות האיומות של היריב, למרות שבאמת אין צורך להתאמץ כדי למצוא כאלה, וטורחים כל כך להזדעזע מהן, עד שבאמת לא נשאר להם כוח להביט במראה.
אכן, עלה בגורלי להיות סוג של "אברהם איחוד אברהם מאוחד". אבל זה לא מכיוון שהתמונה לא ברורה. היא צלולה וברורה עד כאב. ברור לי למשל שאילו באמת יפרוץ כאן מאבק אלים, חלילה, אני לא אשתתף. לא בעסק. "אם ישאלו, אני אינני". והריני מצהיר בזאת שמלחמת אחים, [או אזרחים, למי שחוגג] תהיה המלחמה היחידה שאשתמט ממנה. בניגוד לכמה אחרים, שאפשר להתרשם שמלחמת אחים היא המלחמה הראשונה והיחידה, שתגרום להם להתייצב בחזית, בלי סרבנות ובלי השתמטות. ואני ממליץ, גם למי שלא נוהג להתפלל, לומר מפעם לפעם "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכשם שמילים יכולות להחריב, מלים מסוגלות לברוא.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה