לקח לזה שלוש שנים. אבל את תמצית המסקנות של וועדת החקירה שדנה באסון מירון, אפשר היה לנחש מראש. כל מי שחי במדינה הזאת ומתבונן מעט ימינה ושמאלה יכול היה לשער במידה רבה של וודאות ש:
-סיכום הדוח יהיה חמור. הוא חייב להיות חמור. למה? כי ככה זה כשכל כך הרבה אנשים משלמים בחייהם על תקלה שאפשר היה למנוע.
-למרות חומרת הדוח, אף אחד מהדרג הפוליטי לא יתפטר מיוזמתו. גם אם נוריות מהבהבות בשלל צבעים יקיפו כל אזכור של שמו. למען האמת הדבר היחיד שעשוי להפתיע, הוא התפטרות של נבחר ציבור. למה? כי ככה זה. השתרשה לה מסורת, ואצלנו לא מתפטרים. התרבות הפוליטית בישראל תקועה עמוק בתוך סטנדרט מקולקל שאומר לאזרחים: תנו לנו להנהיג. תנו לנו את האחריות. ואם חלילה משהו ישתבש, אנחנו מבטיחים לקחת אחריות ולהאשים את קודמינו בתפקיד, את הדרג הצבאי, הזולת המשטרתי והאיך קוראים לו ההנדסי. לא נהסס להאשים גם את ועדת החקירה עצמה ואת התקשורת. אבל אנחנו?! איך זה קשור אלינו?
-לא מעט אנשים ימהרו לקבוע, שאם כך קורה עם אסון מירון, אין כל טעם להקים וועדת חקירה לאסון ה 7 באוקטובר. למה? כי אם שם לקח לוועדה שלוש שנים להגיש את המלצותיה, לכו תדעו כמה דורות יחלפו עד שיפורסמו מסקנות וועדת עזה. ואם לגבי האסון האזרחי הגדול בתולדותינו אפשר היה למשוך בכתפיים ולטעון לא ידעתי, ולא הובא לידיעתי, ואחריות אין פירושה שום דבר באמת, אז מה לנו כי נלין לשמע טיעונים דומים גם לגבי הטבח הטרוריסטי הגדול בתולדותינו?
**
בהקשר הזה אני חייב להודות שעקבתי בשלווה ונחת אחרי הבחירות המוניציפליות בעיר שלי. במשך חודשים אפשר היה לדבר על המצב בעיר בלי לגלוש לקללות ועלבונות ובלי לגלוש לטונים העצבניים של הפאלצט החנוק. משהו ענייני שרר בוויכוח המוניציפלי של ירושלים. הכל סבב סביב התפקוד בפועל. ניקיון הרחובות. הגנים והשדירות. האם אפשר למצוא בית ספר מתאים במרחק סביר. כמה זמן לקוח לטפל במפגע, ומה האיזון בין הבנייה העירונית לבין שמירה על נכסי טבע. שום דבר לא הפך להיות זהותי מדי. שום "לנו או לצרינו". יכולתי להגיד, למשל, שאני חושב שמשה ליאון עושה דווקא אחלה עבודה, והעיר מעולם לא היתה כה נקייה ואף אחד לא קרא לי "ליאוניסט". ויכולתי להעיר שנמאס לי מהשחתת תמונות של נשים במרחב הציבורי ואיש לא האשים אותי באנטי-ליאון. לא כולם הסכימו, אבל אף אחד לא אמר שאני חייב להיות נורא נורא אמיץ כדי לומר את דעתי בקול.
אני יודע שיש רשויות מקומיות שבהן זה לא עבד כך. יש מקומות שבהם הבחירות היו טבולות במתח ואיבה, בדיוק כמו השיח הפוליטי הלאומי. שם היו גם תקריות מכוערות של אלימות וזיוף והשחתת פתקים. מה מיוחד באותם מקומות? ובכן, שם המחלוקת היא שבטית. אנשים מזהים את עצמם עד תום עם המועמד ועם הדילים שמסביבו. הם לא יכולים להתפשר סביב זה. הם לא מסוגלים לדיון ענייני. הם לא סובלים את המחשבה שמישהו אחר ינצח. כשזורקים מבט אובייקטיבי מבחוץ על ישוב כזה, ועל כל הדפקטים שמלווים סוג כזה של פוליטיקה, אפשר בקלות להבין מה מקולקל אצלנו בפוליטיקה הלאומית.
איך בדיוק מתקנים את זה? זאת כבר שאלה טובה. כלומר וואחד כאב ראש. לשמחתי קמו בינינו אנשים רציניים, ביניהם לוחמים שחזרו ממילואים, שהקימו גופים וקבוצות במטרה לעסוק בדיוק במשימה הזאת. בעיניהם זה סוג של צו 8. הגנה על המולדת. ואני מסכים איתם.
**
הערה נוספת על ירושלים: כל מי שמכיר את העיר הזאת אפילו קצת, יודע שיש בה רחובות שלא תוכננו למעבר כלי רכב. יש בה גם רחובות שלא תוכננו בכלל. הם פשוט קרו. משעולים הפכו לשבילים שהפכו לרחובות ששורטטו והתפתלו לאורך הדורות תחת פרסותיהם של גמלים וחמורים, ותחת סוליותיהם, מגפיהם וכפכפיהם של בני אדם. תתפלאו או שלא, אבל חלק מהרחובות האלה הם היום רחובות דו סטריים. טורים ארוכים של כלי רכב חונים משני צידיהם, ובין לבין אמורים איכשהו להידחק מכוניות ואוטובוסים זה מול זה. אם ניקח מטר ונמדוד, נגיע די מהר למסקנה שאין מצב בעולם. שני כלי רכב לא יוכלו לעבור שם זה מול זה. מתמטיקה פשוטה והיגיון בסיסי. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה מדי יום ברחובות הירושלמיים האלה. כלי רכב עוברים זה מול זה. חלק מחייכים באדיבות. חלק צופרים כמו משוגעים. חלק לא מאמינים שיצליחו. לאחרים זה לגמרי ברור שעוברים. או ממתינים לרגע. כלי הרכב עשויים ממתכת נוקשה, אבל בפנים יושבים בני אדם. וכך ירושלים מתנהלת כבר נצח נצחים בניגוד למתמטיקה או להגיון. אמונה, הומור ועצבים מרוטים הם כלי המשחק בעיר הנצח שאני אוהב כל כך. וכל מה שאני יכול לאחל לה, זה שנמשיך לעבור זה מול זה, ורק שיהיו קצת יותר חיוכים מאשר זעף, וקצת יותר כבוד הדדי מאשר קנאות שוצפת.
**
לא מזמן כתבתי כאן על מפגש עם לוחם מילואים שחזר מחאן יונס, וטרח לפתוח את חלון הרכב ולבקש ממני שנפסיק להתייחס לשירות הצבאי כאל נטל. זאת זכות, הוא אמר, ולמרות שאני לא לגמרי מסכים, דבריו שבו את לבי, ושמחתי לפרסם אותם. בהמשך לדברים הגיעו אלי כמה תגובות מעניינות. הן ביקשו מצד אחד לתקן את דבריי, ומצד שני להוסיף על הסיפור, צירוף ישראלי קלאסי.
ראשון היה אבא שלו. שהעיר בעדינות על כך שקראתי לבנו "אלידע" בעוד ששמו יהוידע. אכן יצאתי טמבל. בהמשך סיפר לי האבא שיהוידע, "או אלידע, כמו שאתה קורא לו"" מצא בתוך דירה בחאן יונס, פמוטים שללא ספק נגנבו ממשפחה יהודית. אחרי שהוא העלה תמונה ברשת, זוהתה האבידה והתברר שהם היו חלק מאוסף של חפצי יהדות משפחתיים שנבזזו מבית בקיבוץ ניר-עוז. ביום חמישי האחרון כל הצדדים לסיפור נפגשו והתרגשו, והפמוטים חזרו הביתה. עדיין לא לניר עוז עצמה. אבל הביתה.
שני היה בחור נחמד וחובב עברית שלא אהב את העובדה שהשתמשתי בתואר "מילואימניק". הוא חושב שהסיומת "ניק" מקטינה ולא מכבדת, וביקש ממני לתקן ל"לוחם מילואים". כך עניתי לו:
"תודה על פנייתך. אני מבין שכל כוונותיך לטובה ואתה כותב באמונה שלימה ומתוך רצון לדייק בבחירת המילים ואולי גם להיטיב ולשפר את תדמית אנשי הצבא היקרים שלנו. עם זאת אני מרשה לעצמי לחלוק עליך. אני עצמי הייתי מילואימניק שנים רבות. חוץ מזה הייתי קיבוצניק. וכשהייתי קיבוצניק, הייתי הנוי'ניק של הקיבוץ. אהבתי את שני התארים הללו והם יקרים עד היום ללבי. מעולם לא ביקשתי שיתקנו ל"חבר קיבוץ", או ל"רכז הגינון". למרות מילים כמו "כלבויניק" ואף "נקניק", אינני רואה שמץ של זלזול בסיומת "ניק" והיא חביבה עלי מאוד. מקווה שתוכל לסלוח לי על כך.
בכבוד רב, שותפך לאהבת העברית..."
ואני מספר לכם על זה בעיקר מכיוון שגם הוא ענה לי בנועם ובחיוך. אף אחד לא קרא לשני סוס טרויאני, גייס חמישי, מתייפייף או מתלפלף. וחשבתי שמזמן, אבל מזמן, לא מצאתי את עצמי פשוט נהנה ממחלוקת עקרונית, נעימה ומכבדת.