כשמסתיימת שנה עברית, ושנה חדשה באה לרשת אותה, אנחנו נוהגים לצטט את השורה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" שאיכשהו תמיד נשמעת מדויקת. אולי זה עניין יהודי פנימי, אבל בכל שנותיי אינני זוכר פעם אחת שבה לא שמחנו בצאת השנה. לא חושב שאי פעם, לקראת סוף אלול, מישהו חש צורך לתבוע את כבודה של החולפת ולזעוק: לא. לא. אל תכלי כל כך מהר. תישארי קצת. למה אתם אומרים "קללותיה"? דווקא היתה אחלה שנה... ועם זאת, גם אינני זוכר שנה, עברית או לועזית, שהיתה מקוללת כל כך. איומה כל כך. כמו 23. לכי לעזאזל, 23. לכי ואל תבואי לנו בחלום. אל דאגה, לעולם לא נשכח אותך. את וקללותייך. נכון, זה לא באמת באשמתך. בצורת לא היתה. ולא רעידת אדמה. כשחושבים על כך, אפילו נחלצנו ממגיפה. איך לומר לך, 23, שנה ארורה: זה לא את. זה אנחנו.
באסון הגדול שייקרא על שמך, אנחנו אשמים. כולנו נצטרך לשבת וללמוד את קורותייך, לחקור ולהבין את נקודות העיוורון והמחדלים שנקשרו בשמך, אבל רובצים עלינו. בלי חשק נחטט בך ובלי חדווה. לא כמי שמחייך בזמן שהוא פותח אלבום תמונות ישן, אלא כמי שמקלל בזמן שהוא פותח סתימה. אבל נעשה את זה יסודי, אני מבטיח, רק כדי שאף פעם לא תחזרי לחיינו.
שוב סליחה. זה באמת לא את. מי שאסור לו לחזור על עצמו זה אנחנו.
**
כמי שגדל בחינוך הדתי, תמיד הייתי מודע להבדלים החדים שבין ראש השנה "שלנו", לבין ראש השנה האזרחי. בראש השנה שלנו דיברו פחות על שמפניה ויותר על חשבון נפש. אצלנו לא התנשקו בחצות, או בכלל, ולא מילאו את השמיים בזיקוקים. בראש השנה שלנו לבשנו לבן, ביקשנו סליחה, אכלנו רימון ושמענו את קול השופר. תמיד חשבתי שזה יהיה נחמד אם ראש השנה שלנו יהיה קצת יותר קליל, ואם ראש השנה האזרחי, יתעסק קצת פחות בשופינג, ואולי קצת יותר באפשרות של ימים נוראים. בעיקר חשבתי שכדאי לראש השנה הלועזי לאמץ את המנהג היהודי שפחות מסכם מה היה ויותר עוסק במה שיהיה. ובקיצור, פחות 23 ויותר 24.
כי אני רוצה לומר לך 24, מפה אפשר רק להשתפר. זה יהיה האנדרסטייטמנט של החיים, אם אומר שאת לא צריכה לעשות הרבה כדי להיחשב להצלחה מסחררת. שנת תפנית ומגמה חיובית. את בעצם לא צריכה לעשות כלום, זה לגמרי שלנו. את בסך הכל דף על הלוח, אבל זה בכל זאת דף חדש. בדיוק מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו. דף חדש, ואת הנכונות לעבוד קשה כדי למלא אותו במילים אחרות וציור שונה.
**
מה אני רוצה לאחל לך 24? מה אבקש לאחל לעצמנו בך? ש"הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים. שיהיו רכונים. שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים" כמו שכתבה עדית פאנק ז"ל. ואם כבר, אז שנהיה אנו עצמנו קצת רכונים זה לזה. פחות שפיצים של ברושים ויותר כפות תמרים. שנדע להיות ענווים יותר. רכים יותר. שנחכים להרכין מעט את הראש בפני הזולת, כמו שאנחנו עושים בבקרים המרים שנפתחים ב"הותר לפרסום".
את שומעת, 24? אל השנה שקדמה לך, זאת עם המספר הראשוני, נכנסנו כולנו יהירים מדי. קולניים. קשי עורף כמו שאנחנו יודעים להיות. היו כמה שהזהירו כבר אז שזה לא יגמר טוב, אבל כשאנחנו מלאים כל כך מעצמנו אנחנו נאטמים עד כדי חירשות. התעלמנו מהזהרות, כמו שהתעלמנו מכאב. והדפנו את קריאות הכאב כמו את ההתראות ונוריות הסכנה. אנחנו חבר'ה מוכשרים ודי פקחים בדרך כלל, אבל אין טיפשים מאיתנו, ואין פתאים גרועים יותר מאיתנו, כשאנחנו סותמים למישהו את הפה. כשאנחנו מוציאים מהחדר את החיילת הצעירה שאספה מודיעין. כשאנחנו מתאפקים לא לגחך מול תושבים ששומעים שמישהו חופר מתחת ליישוב. כל ה"יאללה יאללה" הזה, שעליו אנחנו משלמים את המחיר פעם אחר פעם. ותשמעי, 24, זאת שקדמה לך תפסה אותנו חזק במקום של היאללה היאללה. שיסלח לנו אם נשאנו את שמו לשווא.
הדבר הטוב שאני יכול לבשר לך, 24, הוא שרבים מאיתנו כבר לא שם. הדרך עוד ארוכה ורבה, והמון עבודה לפנינו, אבל חלקנו עושים צעדים ראשונים בכיוון הנכון. הלוחמות והלוחמים שלנו, בעזה, ביהודה ושומרון ולאורך גבול הצפון, כבר במצב תודעה אחר לגמרי מזה שרווח ברוב אולפני הטלוויזיה. הם בשלים להקים את ישראל מחדש. וכשישובו המוני המילואימניקים משדות הקרב אל הבתים והרחובות ומוקדי קבלת ההחלטות, כל זה יקבל דחיפה רצינית מאוד. כולנו תפילה שזה יקרה כבר בחודשים הראשונים שלך, יא 24. האם נצליח להוכיח שאת באמת חצי של 48?
**
המילה האיומה שהותירה לנו השנה החולפת היא "קונספציה". אם יש פה קונצנזוס, הוא נוגע לקונספציה. כולם מסכימים שזה אסון. אבל עדיין כמעט כולם מתכוונים לקונספציה של מישהו אחר. של המפלגה ההיא. של הקצינים ההם. שלך, ושלה ושל רעייתו. אנחנו עדיין לא רואים מספיק מנהיגים אמיצים שמניחים ביושר על השולחן, לצד המפתחות, את הקונספציה שהם עצמם טיפחו, בנו ממנה תפיסת עולם ושמרו עליה מכל משמר. אם 24 היא התחלה של שינוי, ואני לא חושב שיש מחלוקת על כך שהיא חייבת להיות, כולנו נצטרך ללמוד להיחלץ מתבניות חשיבה. הגמל יצטרך לפתח דרך לראות את הדבשת שלו עצמו. ועד אז, ניאלץ לשמוע- גם אחרי כל מה שעבר עלינו, ועוד עובר- את כל שועלי שלשום שבאולפנים, פותחים את דבריהם במילים "כמו שתמיד אמרתי".
יש סיבות שבגללן אנחנו נוטים לשקוע בקונספציות ומתקשים כל כך להשתחרר מהן. אצלנו לפחות, שוררת כבר שנים תרבות שלא מסוגלת לסלוח על טעויות. טעות בקבלת החלטות נחשבת לכישלון שאין עליו מחילה, ולא פעם פשוט לפשע. במקום שאין בו סליחה, לרוב לא תמצאו גם חרטה. ואכן, מעט מאוד דמויות בהנהגה הישראלית מסוגלים לעמוד מול הציבור ולהודות שטעו. הם יעדיפו לשקר. להכחיש. להתפלפל. לגלגל אחריות או להאשים את התקשורת שסילפה את דבריהם. למה להודות בטעות, בעולם שבו אין הזדמנות שנייה? והנה עוד דבר שהייתי שמח שישתנה בשנה 2024, אם אנחנו באמת רוצים שתבוא עלינו לטובה. התיקון לא יבוא מצד מי שמעולם לא טעה. התיקון יבוא ממנהיגים אנושיים שלא מתכחשים לכישלון ולא מתחמקים מתשלום.
אבל כדי שזה יקרה, הציבוריות הישראלית צריכה לעודד מנהיגים כאלה ולטפח הזדמנות שנייה, ולא מתוך סלחנות סתם. כאלה שהם הראשונים תמיד להודות. כאלה שלא צריך לדרוש מהם לקחת אחריות. ביום שבו נזכה לראות מנהיג שמתפטר מרצונו, יכול להיות שנתקרב לרגע שבו העם ידרוש ממישהו לחזור בו ולשוב להנהגה.