top of page

שכונת בייס ישראל

18.08.23 | א' באלול תשפ"ג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בשבוע שעבר הבעתי כאן התנגדות להחלטת שר האוצר לעצור את התקציבים למכינה הקדם אקדמית המיועדת לצעירות וצעירים ממזרח ירושלים. בימים כתיקונם אני מעדיף לעסוק בכל דבר שבעולם, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ולא בהחלטות פוליטיות. אבל הימים אינם כתיקונם, ובעיני זאת החלטה לא טובה. ולא רק בגלל שהיא מתעלמת מחוות דעת חד משמעיות שתומכות במיזם הזה, ומגיעות מגופי ביטחון מובהקים כמו שב"כ ומל"ל, אלא גם מכיוון שההחלטה הזאת מייצגת תרבות פוליטית שכל כולה קריצה לעבר ה"בייס", אותה יישות עמומה שכולם, כך נדמה, שואפים לרצות. הבייס אוהב לראות שנציגיו סותמים לכולם את הפה. הבייס חש סיפוק כשהם אומרים בלי להתחכם את "מה שכולם חושבים" [על החרדים, אם זה הבייס ההוא. או על הערבים, אם זה הבייס הזה]. כששר בישראל משדר שבעיניו "כל הערבים אותו דבר", יש לזה כוח שוק. הרי זה בדיוק מה שאומרים החבר'ה בשולחן של הקבועים מול תחנת ההימורים השכונתית. תן להם אצבע, או מלגת לימודים, והם כבר יקנו בזה חומרי נפץ. כולם עד האחרון שבהם, ויאללה יאללה. ההחלטה של השר סמוטריץ, בעיני לפחות, שוגרה אל עבר מרכז הקלישאה של הבייס, מעל לראשם של הדרגים המקצועיים[-כולם שמאלנים. עד האחרון שבהם] ומאחורי גבה של ירושלים וכל השואלים בשלומה. [יפי נפש מטורללים. כולם]
כתגובה לדבריי, קוראים לא מעטים חשו צורך עליון לנסות להעליב אותי. להשמיץ. לקרוא בשמות. ממש צחקתי כשהדביקו לי "יפה נפש" [נפש מכוערת זה עדיף?]. כנהוג במקומותינו היה להם פחות חשוב להטיל דופי בתוקף של דבריי, ודחוף הרבה יותר לפסול אותי עצמי. הרי ברור שניסיתי להתחנף למישהו. האם אפשר אחרת? הרי איך יתכן שמישהו לא יסגוד אפיים ארצה להחלטה, כל החלטה, של השר סמוטריץ', אלא אם כן מישהו שיחד אותו, או איים על חיי ילדיו?! התגובות האלה הצליחו איכשהו לצער וגם לשעשע אותי. לשעשע, שהרי התגובה הנמוכה הזאת, תרבות ההשתקה, היא בדיוק מה שעמד בלב טענתי. נזכרתי במקרה מלפני שנים כאשר מפגין צרח על השרה דאז לימור ליבנת שהיא אלימה, והיא בתגובה הורידה לו סטירת לחי. הו האירוניה.
מה שציער אותי היתה הנטייה הלא כל כך נבונה להאמין בכוחם של העלבון והקללה. המחשבה הזאת, שאם אני אזרוק עליך את המילים הכי מכוערות שיש לי כרגע בכיס, זה יוציא אותי גדול, עוצמתי ונישא, היא מחשבה, במחילה מכבוד כולכם, מטומטמה ביותר. מה גם שלמרות המאמץ וההשתדלות הניכרת, ברוב המקרים זה נגמר בגידוף גנרי, חד כמו סכין חד"פ, ומרוט כמו השרקן הכי איטי בפינת הליטוף. ובקיצור, אין אפקט ואין תפארת. ובני אנוש שממש משקיעים מאמץ כדי לצאת עלובים... ובכן, זאת תופעה מצערת.
אוי הבייס. כמי שהתפלל לא מעט בבתי כנסת נוסח אשכנז, אני דווקא אוהב את הביטוי "בייס ישרואל", שהוא הדרך היידישאית לומר "בית ישראל". אבל הבייס הוא לא באמת בית. הבייס הוא מפרק בתים.
הבית, הבית שלי בכל אופן, הוא ירושלים. מאז תחילת שנות ה-90 אני חי בה והיא חיה בי. באותן שנים ראשונות פגשנו ערבים בעיקר כשהיינו צריכים לטפל במכונית או לקנות בייגל'ה. זרות עמוקה שררה בינינו, ואם הם דיברו מעט עברית, היא היתה כבדה וזרה. בילדותי, רוב הישראלים חששו לשחות לצד ערבים. אני זוכר את הדיבור. אני זוכר אנשים שהרעיון לבלות ב"סחנה" עורר בהם אי נעימות. אני מניח שלא יכולנו אז לחשוב אחרת. היום כל ירושלמי יודע שאנחנו במקום אחר. רופאים ערבים מטפלים בנו, ויותר מזה, בילדים שלנו. והם עושים זאת במסירות, אנושיות ומקצועיות. מדריכה לאמנות ממזרח העיר הדריכה את ילדי בקייטנה שהסתיימה אך לפני שבוע. היא חבשה בורקה, אגב, והיתה נהדרת ממש. בבריכה משגיחים עלינו מצילים ערבים. ומדריכי שחייה מבית חנינא או בית צאפאפה, מלווים את התלמידים הקטנים שמתקדמים לאט עם מצופי הבננה הצבעוניים. גיא בן הינום, מי היה מאמין, הפכה למקום של דשא, ילדים משחקים ואוטו-אוכל. ומה שהכי קשה למבוגרים שבינינו לעכל: מאבטחים ערבים עומדים בכניסות לקניונים ושואלים בעברית עכשווית אם יש לי נשק. כולל כל הדח'קות המתבקשות. חלק מאיתנו מחייכים בפנים. לחלק מתרוצצות בלב מילים, שעדיף שיישארו שם. אבל רובנו מבינים, שאנחנו בימים טובים הרבה יותר. נכון, לא הכל מושלם. רחוק מכך. אבל האומץ להנמיך חשדות ומחיצות, התברר כמשתלם ומבשר טוב. מה גם שהוא נעשה ממקום של ביטחון ועוצמה של בעלי בית נדיבים, וכי אנחנו כאן כדי להישאר.
והיו מגיבים שטענו, בין הקללות, שהביקורת שהשמעתי היא גלותית. בעיניהם האמון הוא מחלה, והחשד הוא בריאות. בעיניהם גישה חיובית ונדיבה היא התרפסות, ובעיניי הטענה שלהם היא הגלותיות בהתגלמותה.
**
כולם מדברים על הצורך הדחוף במבוגר אחראי ובהידברות. אבל בינתיים שום דבר לא זז. דיבורים רפים כדי לצאת ידי חובה, סביב ט' באב, או לקראת עונת הסליחות שכבר נפתחת, לא מבשרים על שינוי.
אנשים שאני מעריך מאוד, חוזרים וכותבים שהגיע הזמן לנהל דיון ציבורי מקיף על הזהות היהודית והדמוקרטית שלנו. לפתוח הכל. ולהיות מוכנים לכך שיישמעו הגדרות ל"מה היא יהדות" ו"מהי דמוקרטיה" שיזיזו לנו את הגבינה, ואפילו יעיפו את הסכך. אבל מוטב ודחוף לנהל את השיחה הזאת.
שתי הערות בנושא: בתחילת תקופת הקורונה זכיתי להשתתף בקבוצה מגוונת שניהלה שיחות זום פתוחות תחת הכותרת "הייעוד המשותף שלנו". חכמי דעת ולב אמרו שם דברים מאירי עיניים, אבל התקשו, כצפוי, להסכים ביניהם על תשובה כלשהי לשאלה שהונחה על השולחן. מה באמת הייעוד של העם שלנו? האם הדבק היחידי שמחבר בינינו הוא אותה "ברית גורל"? כמה מצברים אפשר למלא רק מהאנרגיה של שותפות כמעט אקראית להיסטוריה, שרובה בכלל לא היתה תלויה בנו ושכולנו היינו מעדיפים שתיראה אחרת?
בסופו של דבר רבים מאיתנו הסכימו בחצי חיוך, שזה הייעוד המשותף. עצם הרצון להאמין שיש ייעוד, ושחייב להיות, הוא סוג של ייעוד בפני עצמו. האמונה שבלי ייעוד, החיים עצמם חסרים משהו. וכמובן עצם הנכונות להתווכח מכל הלב בשאלה מהו אותו ייעוד.
השיחות הזכירו לי סיפור כואב ומעצבן ששמעתי מחבר שלי, שזכיתי והוא היה פעם גם תלמידי. כאמן סיפור וכפעיל בשדולה של מספרים, הוא הגיע למשרד החינוך והגיש תוכנית שתאפשר לתלמידי יב להיבחן לבגרות בתחום אמנות הסיפור בעל פה. המשרד דחה את ההצעה על הסף. "אין על מה לדבר. זה לא יקרה" אמרו לו.
אבל רגע, הוא התעקש. למה במגזר הערבי אפשר להיבחן בתחום הסיפור בעל פה?
-"טוב...זה בתרבות שלהם" כך ענו- בעברית, אנשי משרד החינוך העברי, לאמן סיפור שהציע להכיר באחת האמנויות היהודיות והעבריות ביותר שיש. אולי ה"יהודית" ביותר מכל האמנויות. הנה התברר בשיחה אחת קצרה, ש-א: לא יזיק גם למשרד החינוך לעבור סדרת חינוך.
ו-ב: כמה דחוף שנשב ונפתח מחדש את שאלות הזהות הבסיסיות ביותר שלנו.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה