שני טלפונים לדוגמא. הטלפון הראשון הוא חייל מילואים. הוא נרגש. דיבורו נסער. משהו אינטנסיבי ודרוך מלווה את כל המונולוג שהוא נותן באוזניי. אתה לא מבין הוא אומר לי. איזה פער לא נורמלי. לצאת מעזה, מהפלוגה, מהחבר'ה שנלחמים באהבה על העם הזה, ועל הארץ. כן, המילה היא אהבה. אין דתיים ואין חילוניים, ואין ימנים ואין קפלניסטים. ובעיקר אין חלאות ואין מתועבים. זה לא שלאחד מאיתנו אין את הדעות שלו. לכולם יש. אפילו לנחשוני הטמבל. [נביחות של צחוק פלוגתי ברגע. וצליל ברור של שתי צ'פחות] ולרוב אחי, זה בדיוק אותן דעות שהיו לו גם לפני המלחמה. אבל כשאוהבים, אז אוהבים גם את מה שלא אוהבים. אתה מבין? אז אם אני יודע שהחבר שלי מוכן לתת את החיים שלו בשבילי, באהבה, אז איך אני יכול לחשוב רעות על השקפת העולם שלו? לא חייב להסכים, אבל קרדיט!! הוא מאמין במה שהוא מאמין וחושב את מה שהוא חושב. ביושר ומתוך כוונות טובות.
ואז... אתה עדיין איתי? [איתך אחי, איתך] יופי. ואז יוצאים הביתה, ובמקרה הרדיו פתוח באיזה רכב, ו...סיוט. תגיד, אתם לא יכולים שמה באולפנים לדבר קצת באהבה?
וכך הוא ממשיך. מילואימניק שטורח לבזבז עלי שיחת טלפון, בה אני אשמע פחות או יותר את אותה טענה שאני שומע כמה פעמים ביום, כבר חודשים. וזה שהיא חוזרת על עצמה וחופרת על עצמה, לא מפחית מן העובדה שהיא אמת לאמיתה. וכל מה שאני רוצה להגיד למילואימניק הנסער זה שהעם מחכה שהם ישובו הביתה, ושמתוכם תצמח לנו מנהיגות חדשה. ישראלית יותר. כי כרגע העם שלנו מתחלק פחות או יותר לשניים. לאלו שה-7 באוקטובר גרם להם לשנוא חלקים בעם ישראל עוד יותר משהם שנאו קודם לכן. ולאלו שמאז ה -7 עוסקים אך ורק באהבת ישראל. בלי חלקים. ככה פשוט. וממש באותו יום שכל זה מסתיים, יחזרו הביתה האוהבים. חיבוקים ארוכים, מקלחת זריזה, מכונת כביסה, וקדימה למשימה האזרחית. לעשיית הציבורית. כן, לדבר הזה שלא פעם קוראים לו בבוז "פוליטיקה". ובכל פעם שאני אומר להם את זה, מטיל עליהם את מלוא כובד האחריות, אני מרגיש רע. כי יש גבול כמה משא אפשר להפיל על אותה שכבה של ישראלים נהדרים, וכמה אפשר לחזור על שורת האב'אים ההיא שאהוד מנור כתב לחנן יובל "אל תסמוך על הדור שלי".
**
טלפון שני. יש לה צללית של בכי בקול. מין חתימה או כתם לידה אקוסטי. עוד לפני השיחה, היא כבר כתבה לי איך היא איבדה את בן. למה, היא שואלת, למה אתם מדווחים רק על מה שלא טוב. למה אתם לא מוסיפים אהבה. ואני מנסה לומר לה, שהביקורת החריפה היחידה שיש לי, היא על אלו שמסכסכים בינינו. על אלו שיש להם עניין לזרוע קיטוב. רק עליהם. כל היתר הם טעויות ומחדלים, ולמי אין טעויות ומחדלים?! אבל לסכסך? הם הרי פוגעים בנכס האסטרטגי היחיד שיש לנו באמת והם מתוחכמים כל כך, שתמיד נשמע כאילו הם שונאים מרוב אהבה.
תקשיב, היא אומרת. בנסיבות שהבן נפל, היו מפקדים שלו שלא ידעו אם הם יכולים בכלל לבוא לנחם. הם הרגישו אשמים כל כך. נטל האחריות פשוט מחץ אותם. ואני תפסתי אותם, ועטפתי - היא ממשיכה, ופתאום חתימת הבכי שבקולה קצת מיטשטשת, והקול שלה נשמע בוטח ועוצמתי- ואמרתי להם, שאין בלבי פירור של אשמה אליהם. ושיזקפו קומה וירימו ראש. ובטח שהם באים, אחרת איך אוכל לחבק אותם. ובכיתי איתה קצת. ואמרתי לה: אישה מופלאה שאני בכלל לא מכיר! הנה אמרת את מה שלא הצלחתי למצוא לו מילים. הרי זה כל מה שהיינו צריכים. שמישהו ייגש בראש מורכן. שישאל. שיאותת שהוא מרגיש אשמה. ואחרי שכבר מרכינים ראש, כל כך קל לעטוף, ולסלוח, ולנקות מאשמה ולחבק. רק שירכינו ראש לעזאזל.
**
מתברר אם כן שיגב ואלכס, לא סובלים. הם מתים. מתים מאוד.
חוץ מהשאלה מתי נשיב הביתה את החטופים שעדיין ניתן להשיב, מנקרת שאלה נוספת והיא מה קרה לנו, שבחוגים מסוימים של נבחרי ציבור מתחולל קרב איתנים אולימפי. המשימה: לשבור את כל שיאי הוולגאריות והטעם הרע. להעליב כמה שיותר משפחות חטופים, במינימום זמן. להפגין כמה שיותר עורלת לב ואת כל מה שיכול להצטייר כהפך המוחלט מ"הרכנת ראש". איך זה קרה, שכל ההתבטאויות האלה בוקעות דווקא מצד אלו שבמשמרתם התרחש האסון, והתרחשו המחדלים שבעקבותיו. והרי מהם אפשר היה לצפות להרכנת ראש מסויימת. האם יכול להיות שלא מדובר בתקלת דרך ארץ, או חינוך רע מהבית, אלא במהלך פוליטי מחושב? מניב קולות ומרים בסקרים? ואם בארזים נפלה שלהבת, ונתניהו מנפק את "לא מתים. סובלים", מה יגידו אזובי הכנסת, כשהחבר ואטורי, מלגלג בגסות מול משפחת חטופים. "את אכלת הבוקר? אז הכל טוב.." זאת תשובתו של נבחר ציבור, לבת משפחה טרופה מדאגה וחרדה, שבאמת שואלת מה הם אוכלים שם במחילות עזה. ומה הם נושמים. ומה שלומם ומתי זכו לראות אור יום, ומתי יזכו לקבל את חייהם מחדש. ומול תגובתו של ואטורי אני תופס את הראש ולא מאמין שזה כל מה שמגיע לנו.
אמו של אלון אהל, הפסנתרן החטוף בעזה, אמרה לי השבוע משפט חכם שלא יוצא לי מהראש : אני מבינה שאני לא יכולה להשפיע על התאריך שבו אלון יחזור הביתה. אבל אני יכולה וחייבת להשפיע על הבית שיחכה לו כשהוא ישוב".
ההתנהלות גסת הרוח של נבחרים מסוגו של ואטורי, לא משפיעה על גורלם של החטופים. אבל היא בפירוש גורמת לנו, כעם וכבית, להיות פחות ראויים לחזרתם.
**
כמי שנוהג להתפלל מאז שהוא זוכר את עצמו, אני מודה שביטויים מסוימים בתפילה תמיד תפסו את לבי ועוררו סקרנות. ואילו ביטויים אחרים עברו לי מעל הראש. אחד הביטויים שאי אפשר להישאר אדיש כלפיהם הוא "מפני חטאינו גלינו מארצנו". כולנו יודעים שמבחינה היסטורית היו מדינות אויב שתקפו את יהודה וישראל. כמה מהן הגלו יהודים באופן אקטיבי, בין היתר כדי לסחור בהם כעבדים. אחרות פשוט הפכו את החיים בישראל לבלתי אפשריים, ומי שיכול היה בחר לנדוד מכאן. ובכל זאת, בתפילות חזרנו ואמרנו מפני חטאינו גלינו מארצנו. התעקשנו שהכל בגלל בעיות פנימיות: שנאת חינם, ומנהיגות כושלת. רק אנחנו אחראים לצרה הבלתי נגמרת ההיא, ורק בנו האשם. ויש עוד דבר שיהודים אומרים, וזה- "ארוך כאורך הגלות".
הבחירה לא להפיל את הגלות על הרומאים, האשורים או הבבלים, אלא עלינו, היא מהלך שהגדיר את העם הזה. והיא ככל הנראה זאת שנתנה לו כוחות לעבור את אורך הגלות, לזכור חלומות ישנים, ולחזור לכאן כדי להגשים אותם. כרגע, כשיש יותר מדי רשעים שחולמים בקול רם על השמדת הבית הלאומי שלנו, אסור לנו לאבד אף אחד מהשניים. לא את הזיכרון, ולא את הבחירה העיקשת לראות בנו, ורק בנו, את האחראים לגורלנו.