על יותר מדי דלתות בישראל התדפקה השבוע הבשורה האיומה. כל דפיקה מעוררת גלים של כאב שמציפים את כולנו. צער על האובדן והגדיעה, הנעורים, ועוז הרוח, והיופי האבוד שניבט מתמונות החללים. הכאב הוא גופני. מהלומה בלב. סביב האבל הפרטי מתרחבים מעגלים שכולנו חלק מהם. למה? כי כאלה אנחנו. ואוי לנו אילו לא היינו כאלה. תחושת השותפות והערבות גובה מאיתנו מחיר יקר, כי כמה כאב אפשר לשאת? וההכרח לחפש משמעות לחיים שניטלו, להישבע שמותם לא היה לשווא, גם הוא איננו פשוט. לכמה מוות כבר אפשר למצוא משמעות?
הכאב הישראלי איננו מובן מאליו. מן הסתם היה הרבה יותר קל, אילו ליבנו היה גס. אילו היינו מפריטים מעט את הכאב. הרי יש עמים כאלה. אדישים יותר. עבי עור. אנחנו מכירים כמה מהם. לא פעם יוצא לנו להילחם בהם. הם מושכים בכתפיהם כאילו זה בכלל לא כאב. ולמרות שזה לגמרי לא קל לקדש את החיים, ולקחת אותם ללב, אנחנו ללא מקנאים בשום אפשרות אחרת. ייתכן שלא בחרנו להיות כאלה. אבל עובדתית היחס לחיי אדם הוא מרכיב זהות עיקרי בישראל.
אני אומר את הדברים הללו, וחושב על אלו שמציעים בזמן האחרון לוותר על החטופים. לדבריהם זהו צו ההיגיון וקור הרוח. הם טוענים שזאת טובת הכלל. הטיעון הזה כבר הפסיק להתעטף בשכבות דקיקות של נימוס. לאחרונה הוא מודפס גלוי ובוטה. מה שמזמין טוקבקים בנוסח: "משפחות החטופים, נמאסתם!!".[אשרי המאמין שאלו הם בוטים איראנים] ההיגיון די ברור. אנחנו חיים במזרח התיכון. לא טוב להיות רגיש. כדי שנוכל להתקיים פה, עלינו להפוך למישהו אחר. מישהו שדומה לאויב. אדיש יותר לחיי יקיריו ובוודאי לכאבם של אחרים. יותר שווארמה ופחות סושי.
השבוע כתב כאן ב"ישראל היום" החוקר עדי שורץ דברים ברוח הזאת :"בבחירה האכזרית בין שחרור בני הערובה תמרת הפסקת המלחמה, לבין השלמת הלחימה אפילו במחיר חייהם של יותר מ 100 ישראלים חיים שמוחזקים על ידי חמאס – אין ספק כי טובת הכלל גוברת". אין לו ספק מהי טובת הכלל. אין לו ספק שלאובדן חייהם של בני הערובה אין משמעות לגבי הכלל. הם כולם מקרים פרטיים. 100 או 136, מי סופר. הם נחטפו למשפחותיהם. לא לנו. לא לכלל ולא למדינת ישראל. גם לעובדה שהחטופים הם שרידי קהילות חבולות ויישובים עקורים, שזקוקים להם כדי לשקם משהו מן הביטחון והאמון, אין כל משמעות לגבי ה"כלל". אין ספק. עדי שורץ שקורא להפריט את החטופים, ואולי גם את הכאב, הוא עמית מחקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית. כך נכתב בתחתית המאמר. ואני חושש מאסטרטגים שאין להם ספק. ואם האסטרטגיה הציונית היא שעלינו להיות פחות ישראלים, פחות יהודים, פחות מי שאנחנו, כדי להיות, אין ספק שזאת אסטרטגיה מוזרה ומסוכנת מאוד. ואגב, היא כבר נוסתה ונכשלה לא פעם. למעשה, מדובר באסטרטגיה של הגלות.
**
בשבוע הקודם התרחשו לפחות שני אירועים מיותרים לחלוטין, שניהם קשורים בעולם המחול והריקוד, ולמרות שלכאורה אין ביניהם כל דמיון, אני מוצא ביניהם קשר די עמוק. ודי מצער, למען האמת.
אחד מהם התרחש באולפני ערוץ 14. העיתונאי ינון מגל אמר משהו על כך שהמשתתפים בפסטיבל נובה רקדו מול פסל של הבודהה. זה מאוד מפריע למגל, כך הוא אמר בחצי הצטדקות. כואב עד כדי כך שהוא חייב לומר זאת בשידור, ולעורר [שוב, וכצפוי-] סערה גדולה.
האירוע האחר התרחש ברעננה וגם הוא קשור בעולם המחול. שר החינוך יואב קיש הגיע לזירת פיגוע הדריסה. הוא התכוון לתת ראיון לתקשורת, אך עד מהרה נגרר למעגל רוקדים עם חבריהם הצעירים של פצועי הפיגוע. הם שרו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ורקדו את הריקוד היהודי הנצחי, הבסיסי והלא כל כך פוטוגני - צעד פנימה וצעד החוצה. התגובות לא אחרו לבוא. תקפו את קיש בטענה שזאת גסות רוח לרקוד כשהמדינה באבל. האשימו שהשר והנערים "רקדו על הדם". אין ספק שכשאנחנו לא אוהבים מישהו אנחנו מאוד לא אוהבים לראות אותו רוקד. אצלנו קוראים לזה עין רעה.
חוץ מעין רעה, חשוב לציין, יש גם סתם חוסר ידיעה. מי שהתנפל על השר קיש לא מבין את הטקסט שלפניו. הוא לא מבין את עצם הריקוד. הוא מניח שכל ריקוד הוא בהכרח חגיגה, הוצאת לשון ואצבע זקורה. ולכן הריקוד הוא מקבילה עברית לחלוקת סוכריות אחרי פיגוע. המתנפלים לא היו מודעים כלל לעובדה שריקוד מסורתי כזה הוא ניסיון להתגבר ולהתנחם. סוג של חיבוק, אם תרצו. בסופו של דבר אם היתה פה גסות רוח, היא היתה מצד אלו שמיהרו לגנות את השר קיש והחבר'ה שגררו אותו לרקוד.
כשאדם לא מבין מה עיניו רואות, התגובה תלויה בטיב העין שלו. בעלי עין טובה, ישאלו ויבררו. ינסו ללמוד, או לפחות לדון לכף זכות. רעי העין ילכו מייד לתסריט הגרוע ביותר
גם מגל לא הבין דבר. בניגוד למה שנרמז, המסיבה לא היתה פולחן פגאני, ולא גרסה עכשווית של חטא העגל. הפסל לא ניצב על תקן של אלוהות, ומה שהרג בצעירים היה חמאס ולא זעם האל. אבל גם באולפן ערוץ 14, כשלא יודעים אז לא מנסים לברר ובטח שלא לדון לכף זכות, אלא להכתים ולפגוע. והלוואי שבעיית הסגנון היתה הבעיה העיקרית.
ינון מגל [גילוי נאות, פעם היינו מיודדים] בחר להביט בעין רעה על משתתפי המסיבה ברעים. הוא יכול היה להתעלם מהעובדה שעמד שם פסל כלשהוא. הוא יכול היה להאמין שהרוקדים עצמם התעלמו מהפסל. שזה לא עניינו. שלאור האסון הנורא, זה לא שייך להתעסק נוקדנית בענייני התפאורה שליוותה את האירוע. אולי אפילו לחייך ולהזכיר, שגם בחב"ד נוהגים להתפלל ולרקוד מול התמונה של הרבי, ולא בכל הזרמים ביהדות מתים על זה, אבל מפרגנים. אבל הוא לא רצה לפרגן. הוא רצה להפליל. להפריט את אסון המסיבה. אצלנו קוראים לזה עין רעה
**
את אחד הימים בשבוע שעבר לא אשכח לעולם. פנו אלינו בבקשה להופיע בפני גדוד המילואים שעוסק בזיהוי חללים. לראשונה מאז ה7.10 הם יצאו ליום התרעננות. לראשונה סעדו ארוחת ערב עם בנות הזוג ובני הזוג. כמובן שהגענו. בטח שבהתנדבות. עוד אספר על איך זה להצחיק אנשים כאלה. ולרקוד איתם. כי רקדנו, ואני מקווה שזה בסדר מצד כולכם. מתנדבים עמדו בתור כדי לפנק את הנשמות הטהורות האלה. מדריכי סיורים. שפים. אמנים. אחד מאנשי ירושלים התעקש שארוחת הערב תתקיים בביתו הנאה. אבל תוך כדי שמתנדבי הקייטרינג התחילו לערוך שולחנות, התברר שאין מספיק מקום לכולם. האיש לא חשב פעמיים ושבר קיר.
קראתם נכון.
אצלנו קוראים לזה עין טובה. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. זה ושוברי קירות