עמדנו כבר לעלות לבמה כאשר הגיעה ההודעה שיצחק קלפטר איננו. אנחנו בגליל, ולא יודעים בדיוק מי בקהל. בני כמה הם? כמה מושבניקים? כמה קיבוצניקים? כמה דתיים? מה זה משנה בכלל... בלב עמד גוש, שהיו בו עצב והכרת תודה והתפעמות, והיה ברור שאנחנו הולכים לשיר עם הקהל משהו שמזוהה עם צ'רצ'יל. וכך בדיוק זה הלך: עירן צנחני פרט קלות על הגיטרה, ושר את שתי ההברות הראשונות "יה יה" וזה לגמרי הספיק. הקהל כבר לקח את זה משם בטבעיות. תו לתו ומילה במילה, והבהיר ברגע מה פירוש נכס צאן ברזל, ומה פירוש המילים "תרבות" ו"גירסא דינקותא", ואותי באופן אישי הוא העיף לאירוע רחוק שכבר שכחתי ושהקפיץ לי פתאום חיוך גדול ועצוב על הפנים.
תשמעו, היינו בישיבה התיכונית ולמדנו, כמובן, דף של גמרא. זאת היתה מסכת "בבא קמא" וכבר כמה ימים עסקנו בנושא שהצליח לעורר גם את החבר'ה שאף פעם לא התחברו לכל החז"ל הזה. חכמינו עסקו שם בשאלת הפיצוי המינימלי שמגיע לבן אדם שהפציעה שלו מונעת ממנו לעבוד ולהתפרנס. מה השכר היומי שמגיע לו? מכיוון שלפני אלפיים שנה לא היה שכר מינימום, חז"ל מחליטים להצמיד את הסכום לסטנדרט של העבודה הכי דפוקה שהם הכירו – שומר קישואים.
למה שמישהו יגנוב קישואים? תהינו. אבל הסכמנו שמישהו ככל הנראה צריך להשגיח אפילו על קישואים. הוא לא חייב להיות גאון הייטק וגם לא ליאו מסי, והשכר בהתאם. אבל זה לא שינה את העובדה שצמד המילים "שומר קישואים" הצליח לכבוש את ליבנו. כמו רוב הנערים, גם אנחנו לא התלהבנו מקישואים. אבל את שומר הקישואים האלמוני חיבבנו עמוקות. כמה חיבבנו? ובכן יום אחד, כשהשיעור היה ממש משעמם, מישהו פשוט התחיל לשיר "שומרת קישואים קטנה. אני קישוא ללא תקנה" וכולם, גם הפוצים הכי גדולים בכיתה, נסחפו לשיר, מול עיניו המשתאות של הרב שרגא, חרדי בוגר פוניבז' שלא הכיר את השיר ולא ידע את נפשו. השיר, מיותר לציין, הפך להיות אחד מהמנוני הכיתה.
כשההורים קנו סוף סוף מערכת סטריאו, כבר הייתי חייל, והתקליט "יצחק" היה אחד מחמשת הראשונים שרכשתי. אף פעם לא שוכחים תקליטים ראשונים, כמו שלעולם לא נשכח את הכדורגלנים שהחזקנו בקלפים שלהם, והדבקנו באלבום. הם חלק ממחזור הדם שלנו. מה גם שלא היו לנו הרבה תקליטים באותם ימים, ואת אלו שהיו, ניגנו פעם אחר פעם, עד כדי שליטה מוחלטת בכל תת-צליל. את "נפגשנו" "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" או "אף אחד לא מתגעגע" אני יכול לפזם גם מתוך שינה. אבל רק היום, אחרי כל ההספדים הנפלאים שקראתי השבוע, שבכולם הוזכרה מידת הענווה של יצחק קלפטר – ברי סחרוף הגדיל לעשות והשתמש במילים "זך וטהור"- אני מבין את הקו שמחבר בין דמותו הפשוטה כל כך של יצחק, לבין הנגינה שלו והמילים שכתב. קו שמשתדל להימנע מרהבתנות. מסתייג מלהטוטנות. מהתחכמויות מיותרות; מכל ניסיון ריק לעשות רושם והו-הא. נדמה לי שהתכונה העמוקה והעקבית הזאת היא ההסבר לגל האהבה העצום ששטף את ישראל מאז שהתברר שיצחק קלפטר הניח את הגיטרה ואיננו עוד. כמה סמלי. דווקא הוא, שמעולם לא עשה לעצמו יחסי ציבור פירוטכניים, ולא רדף אחר הכבוד, זכה לפרידה מכובדת ביותר.
**
אם כבר העליתי באוב את ימי הישיבה התיכונית אני חייב לספר עוד סיפור פעוט על השניים. קלפטר והישיבה. אחד המחזורים שמתחתינו, רצה להזמין את צ'רצ'יל למסיבת הסיום שלו. הם עבדו יפה וחסכו, ובפירוש יכלו לעמוד בהוצאה הכספית, אבל להזמין כוכב רוקנ'רול לישיבה?! זה היה רעיון חסר תקדים. מועצת התלמידים, בכל אופן, אזרה אומץ וקצת חוצפה והחליטה לעשות את זה מסודר, ולנסות להשיג את אישור הרבנים.
כל מי שהכיר את ישיבת כפר הרא"ה של אותם ימים ידע בדיוק לאיזה רבנים צריך לפנות כדי לקבל תשובה שלילית ולמי כדאי לפנות אם רוצים אישור. ולכן, נציגי הוועד פנו ישירות לראש הישיבה הרב משה צבי נריה וסיפרו לו על בקשת התלמידים. הם הבהירו שיש כסף, וזה בכלל לא העניין. ושהזמר אמנם חילוני מכף רגל ועד ראש, אבל השירים שלו כשרים וטהורים, אם לא מדקדקים בבית השלישי של "האהבה שלי..." [שעדיין היה ברחם באותם ימים] והשיר "יו יה" אפילו מתכתב עם שמו של הבורא יתברך. והעיקר – התלמידים אוהבים אותו ורוצים שיבוא לשמח. ולא, אין עוד אמן ישראלי כרגע, שיש לגביו כזאת תמימות דעים בישיבה.
הרב נריה, מחנך דגול באמת, ניגב במתינות את משקפיו וביקש מספר ימים למחשבה. מעולם קודם לכן לא הגיעה אליו בקשה דומה. בניגוד לחלק מעמיתיו, הוא לא סבר שהנעורים עצמם הם חטא. ממש לא. נשמה של מהפכן היתה לו, ולכן הוא דווקא האמין ברוח הצעירה ותמיד המליץ להפגין ולגלות מעורבות ולהיות צעיר. אבל מי זה קלפטר, לכל השדים והרוחות, ומה זה רוקנ'רול?
כעבור מספר ימים, זימן הרב את מועצת התלמידים לחדרו הצנוע. הוא בישר להם שאחרי חיבוטים רבים הוא החליט להיענות בחיוב לבקשתם. הזמר היקר ר' יצחק, מוזמן בכל לב להגיע לישיבתנו, לנגן ולשיר שירים חילוניים. בשלב הזה הרב הראה לחברי המועצה פתק, שעליו כתב, בכתב ידו, את רשימת השירים שהנהגת הישיבה, ובכן, מאשרת לקלפטר לשיר בהופעה בישיבתנו.
כעת התלמידים שפשפו את עיניהם. הרשימה כללה שירים כמו "באב אל וואד". "בערבות הנגב" ונדמה לי שגם "האמיני יום יבוא". שירי הקוממיות של 1948. ולא, לא היה שם שיר אחד של קלפטר. ברגע הראשון התלמידים חשבו שהרב צוחק. אבל הוא היה רציני לחלוטין. ובעיקר תמים. מלחמת העצמאות היתה האירוע המכונן בחייו של הרב. אם תרצו- הרוקנ'רול שלו. שם הוא התרגש מול גילויי הגבורה והרעות, וגילה להפתעתו שהתרבות הישראלית, חילונית ככל שתהיה, היא שלו והיא קדושה ללבו כמעט כמו בית המדרש. מבחינתו, אני משער, כמו שזמר דתי מגיע לשיר שירים מהמקורות, כך גם זמר חילוני אמור לשיר שירים ממקורותיו. ורצוי מתקופת תשח המופלאה, אז היה הרב עצמו צעיר, וישראל צעירה, הכל היה תמים ומואר והרב עדיין הכיר בעל פה את הישראליות ואת שיריה. מאוחר יותר כנראה נפרדו קצת דרכיהם. לא חבל? חברי מועצת התלמידים הודו בחום לרב, על הפתיחות ועל היצירתיות, ויצאו בלב כבד כשהם מבינים שיצחק קלפטר כבר לא יופיע בישיבה. הם אפילו לא ניסו להרים טלפון, אבל שנים לאחר מכן המשיכו להתבדח ולהיזכר בפתק ההוא וברשימת השירים שלא תיאמן. אין לי מושג אם קלפטר עצמו שמע אי פעם את הסיפור המוזר ההוא. בעיני, בכל אופן, הפתק הוא מסמך מכונן. אני מקווה שמישהו עדיין שומר עליו מכל משמר. ופתאום השבוע חשבתי כמה חבל שנציגי התלמידים האלה ויתרו כל כך מהר ולא צלצלו לסוכן בכל זאת. מי יודע? אולי היתה לנו היום הקלטה של סולו גיטרה, בסגנון שאין שני לו, ל"בערבות הנגב".