זה סיפור משפחתי שתמיד עבר לידי. שנים התייחסתי אליו כאל עוד קוריוז ירושלמי מימי הסמטאות, הרעב והבריטים ששמעתי מפעם לפעם בילדותי. עוד אירוע מעורפל בתולדות המשפחה שהיה לאגדה. כמו מאות ואלפי סיפורים אחרים, שבכל פעם שאני מעז לספר אותם קופצת אחת הדודות ומתקנת אותי. ["בכלל לא קראו לו נחום!! שמעון קראו לו. איך סנדלים? בחיים לא היו לו סנדלים". כאלה] איכשהו, הסיפור הזה מעולם לא תפס אותי. הייתי אומר "לא שבה את ליבי" אבל יש גבול לוולגריות. כי זה הסיפור על נפילתו בשבי של הדוד שלי, אברהם. כלומר- אברם.
ההקדמה ההכרחית לסיפור חייבת לכלול את העובדה שבני משפחת לוי, כמו רוב הירושלמים באותה תקופה, היו פרובינציאליים להחריד. אף אחד לא נסע לשום מקום, [ירושלמים אמיתיים נוהגים עד היום לדווח על נקיפות מצפון עם הגיעם לשער הגיא] ולאיש לא היה מושג מה באמת קורה בעולם הגדול, כלומר מחוץ לשכונה. הם אכלו בעיקר לחם עם זיתים, ואורז שעועית, ומילים כמו "אמריקה", "לונדון" או "ראשון לציון" נשמעו באוזניהם כמו מחוזות הפנטזיה, שם בקומה למעלה מתגוררת פייה, או לפחות נסיכה, ומכל מקום לא מישהי שרק צועקת מהמרפסת ותולה סדינים. לכן למשל, רבים במשפחה טוענים שהמקום המדויק שבו אברהם נפל בשבי היה איטליה או יוון. מה זה משנה. חוסלארס.
יום אחד דוד אברהם החליט לעזוב את הישיבה, לזייף את הגיל, ולהתגייס, לא עליכם, לצבא הבריטי. אף אחד במשפחה לא יודע להסביר מה בדיוק גרם לצעד הדרמטי הזה. אבל משיחות עם קשישים ירושלמיים שעשו בנעוריהם בדיוק את אותו מהלך, אני יכול למנות שלוש סיבות עיקריות:
א- הפוסטרים. הבריטים תלו מודעות מרהיבות בחוצות ירושלים. החייל שבתמונה נראה כמו כוכב קולנוע, והתחושה היתה שחלק משרשרת החיול הבריטית כוללת תוספת של קסם אישי, ו 20 סמ' בגובה. פטור מיידי מגבות מחוברות. וקלאס שלא יתואר.
ב- כדי להילחם בנאצים, כמובן. היתה גם אידיאולוגיה.
ג- הרעב. השמועה היתה שבצבא הבריטי אוכלים שלוש ארוחות ביום. הנתון הבלתי נתפס הזה, היה אחד הגורמים לכך שמאות ירושלמים עזבו הכל וניגשו ללשכת הגיוס הבריטית.

כך עזב דוד אברהם את הישיבה [לצדו בכיתה למד בחור אחד מבריק בשם עובדיה יוסף], לבש את המדים החגיגיים של צבא הוד מלכותה, ויצא להילחם בנאצים ולאכול שלוש ארוחות ביום. אך עד מהרה, באיטליה [או ביוון], הוא נפל בשבי הנאצים. אירוע לא נעים בכלל כשעל הדיסקית שלך, מתחת לשם ולמספר האישי כתובה המילה jew. שנים לאחר מכן, כל מה שהוא סיפר לילדיו על תקופת השבי, היה קור ורעב. קר מאוד ורעב מאוד. בדיוק מה שלא עלה על דעתו ביום שבו הוא זייף את הגיל מ-17 ל -18 כדי לאכול שלוש ארוחות ביום.
באותם ימים הכל קרה הרבה יותר לאט, ויום אחד הגיע לבית המשפחה מכתב רשמי מטעם הוד מלכותה. היה ברור שמדובר במכתב גורלי, אבל דבר נוסף היה ברור והוא שאף אחד במשפחה לא ידע מילה אחת באנגלית. בירור נוסף העלה שגם השכנים לא יוכלו לעזור. כבר חודשיים שאני מגלגל במוחי את התמונה הזאת שבה בני המשפחה עוברים עם המכתב מדלת לדלת וכולם הופכים את המכתב לכאן ולכאן, המון רצון טוב ודאגה כנה. אבל אף אחד בשכונה לא קורא אנגלית ואיש לא יודע לפענח מה כתוב שם. חלק מהדודים טוענים שהמכתב הודיע על נפילתו בקרב. אחרים אומרים שהבשורה היתה שהוא נעדר. כולם מודים שלבסוף סבא שלי, שהיה רב חשוב ומקובל, עשה מה שמקובלים מרוקאים עושים במצבים כאלה. הוא מישש את המכתב. מן הסתם גם עצם עיניים ומלמל. הוא לא ידע לקרוא את השפה אז הוא ניסה לקרוא את הכוונות. כשסיים למשש אמר להם שאברם בסדר. שלא יישבו שבעה. והנה המשפט שכל הנכדים והנינים במשפחה שלי יודעים לצטט "אברם יחזור הביתה, אבל כשיחזור אני כבר לא אהיה"
לרוב סיפרו אצלנו את הסיפור הזה כדי להראות כמה חכם היה הסבא. כי כך באמת היה. דוד אברהם חזר אחרי שהסבא נפטר בגיל צעיר מדי. אני בכל אופן, העדפתי סיפורים אחרים. אבל מזה חודשיים וקצת יותר, שהסיפור הזה מעסיק אותי. ולא בגלל נבואתו של הסבא, אלא בעיקר כי סוף סוף למדנו להבין איך זה מרגיש כשבני משפחה כלואים בידי הנאצים. ושוב חזרה לחיינו הדיסקית, שאולי לא כתוב עליה "יהודי" אבל זה בדיוק מה שהיא אומרת. ובעיקר אני מזדהה עם התחושה הבסיסית של חוסר ההבנה. הרי נקלענו לסרט בשפה זרה, זרה מאוד וללא תרגום, ואפשר רק להפוך את הנייר או למשש את המכתב. אפשר גם למלמל משהו מתוך דאגה, אהבה או רצון להאמין. וזה באמת הכי הרבה שניתן לעשות כשאי אפשר להבין.
**
והנה עוד סיפור קטן. כשהייתי בגיל 16 פצחתי במרד נעורים והחלטתי להתחבר לשורשים הצפון אפריקאים שלי. בין היתר החלטתי לעזוב את בית הכנסת "צעירי ישראל" בקיראון, שבו התפללו ההורים וגם החבר'ה, לקום שעה וחצי קודם וללכת להתפלל עם המרוקאים. ההורים הזדעזעו עמוקות. אבא אמר לי שהמנגינות באמת נהדרות, אבל שאני לא אפגוש שם חבר'ה מבני עקיבא. או מהחינוך הדתי. אחרי שאבא עשה את כל הדרך אל בני עקיבא היה לו ברור שהחבר'ה הצעירים שאני אפגוש בבית הכנסת המרוקאי יהיו חבר'ה שלומדים, במקרה הטוב, מכונאות רכב. במקרה היותר סביר כבר יש להם קצינת מבחן. באמת היו שמועות שאחד הבחורים הסתבך פעם עם המשטרה. ההורים חשבו שזה הסוף שלי.
אהבתי מאוד את בית הכנסת הקטן, הריחני והמוסיקלי הזה. אבל לעתים פרצו שם קטטות קולניות והתחושה היתה שכל הצעירים מורידים את הכיפה ברגע שהם יוצאים הביתה. יום אחד הגיע למקום רב צעיר בשם בן-עמארה, ושינה הכל מן היסוד. הוא אסף את הילדים שהשתובבו בחצר, לימד אותם לשיר פיוטים, בנה איתם מקהלה עם הרמוניות שכמותן לא נשמעו קודם לכן, והלביש אותם בז'קטים חמודים ועניבות תואמות שיהיה להופעות בארץ ובחו"ל. בעקבות המהלך הזה, התחילו גם המבוגרים להתלבש יפה יותר, לתפוס את עצמם אחרת, ולהתגאות בכך שהם חברים בקהילה המיוחסת שיש לה מקהלת ילדים.
השבוע ראיתי את אחד הילדים האלה מדליק נרות חנוכה בעזה. אני זוכר אותו כילד מתולתל וחמוד עם קול פעמונים, והיום הוא תת אלוף, מפקד אוגדה גיבור ששומר על כולנו. קוראים לו דדו בר כליפא, ונדמה לי שהוא הקצין הבכיר הראשון בתולדות צה"ל שמנגן בעוד. אויש, כמה שאני מצטער שאבא שלי לא זכה לראות במו עיניו איזה יופי של נוער צמח בבית הכנסת המרוקאי המתוק "אהל מועד" ברח' ירושלים שבקיראון.