הרעיון להקים רשות לאומית לזהות יהודית עורר בי הרהורים והרהורים שכנגד. אפשר להניח שלרוב האזרחים היהודים בישראל יש יחס חיובי וחם כלפי זהותם היהודית. רובנו אומרים "שבת שלום", מדליקים נרות חנוכה ולא מפספסים את ליל הסדר. השמות הפופולריים ביותר של ילדי ישראל, ממשיכים לשאת ניחוח תנ"כי כמו יהונתן ונועה, אביגיל ואיתי. אנחנו עונים בשאלה כמו יהודים טובים, מאתרים בשמחה שמות משפחה מוכרים ברשימות הקרדיטים של סרטי קולנוע וחתני פרס נובל. והכי חשוב, מרתק לראות עד כמה העלבון הישן ההוא של רוה"מ נתניהו "הם שכחו מה זה להיות יהודים" הצליח לצרוב ולהיצרב בלב כל מי שחש שהמשפט הזה כוון אליו. ככה לא מגיבים אנשים שלא אכפת להם. ככה לא מגיבים אנשים שזקוקים לרשות לאומית שתעודד, תשדרג או תתגבר את זהותם.
באופן אישי, היה לי אפילו רגע שבו השתעשעתי במחשבה לשלוח רשימת הצעות לבבית לרשות ההולכת ונבנית. גופים חדשים, בשלב הגישושים, תמיד זקוקים למעט עזרה ודווקא היו לי כמה רעיונות. הנה, אני יודע בדיוק מתי הזהות היהודית שלי מהבהבת כמו שלט ניאון. זה קורה כשאני תופס את עצמי על חם מזדהה עם האנדרדוג. זה יכול לקרות כשאני צופה באיזה מקצה של תחרות אתלטיקה אולימפית. השדרנים עוברים על שלוש הפייבוריטיות עטורות התארים, ומציעים גם לנו להמר על אחת מהן. אבל אני ננעל דווקא על איזו אלמונית, שאיש לא מבין איך הגיעה למעמד הזה. היא בכלל מרפאה בעיסוק, מנכ"לית או חובצת חמאה בעיירת מגוריה שכוחת האל. נחמד שהיא טרחה להתייצב בזמן לזינוק. השדרן אומר משהו כמו "זה מה שיפה בספורט", והנה אני כבר לטובתה. אין לי מושג מי היא, ומה, למשל, עמדתה כלפי עמי ומדינתי. אבל בזמן שאני מאחל לה את הניצחון, ואפילו ממלמל פסוקי תהילים, אני מבין שיצא לי היהודי. כן כן. יש משהו יהודי עמוק בכך, שמבין חברי ה"ביטלס" אתה תעדיף דווקא את ג'ורג' האריסון. יש בנו חיבה עמוקה לדוד מול גוליית; גדלנו על ההכרזה הגאה שגם ירושלים וגם הר סיני הם לא ההרים הכי גבוהים, לא בעולם ואפילו לא בסביבה; וכשכל העולם שרו "WE ARE THE CHAMPIONS" אנחנו שרנו כאן את "דינאמו מסחה" [ותודה לידידי יאיר ניצני והחבר'ה].
הנה פרק בזהות היהודית שכדאי לקדם! כך אמרתי לעצמי. אחרי הכל, בואו נאמר את האמת, בשנים האחרונות חל פיחות חמור בערך העדפת האנדרדוג. צעירים דוברי עברית מבטאים את המילה "לוזר" כאילו מדובר בעבירה שיש עמה קלון, ואת "אימפריה" כאילו היא משאת נפש. אוי לה לאותה בושה, ישראלים חובבי כדורגל מסוגלים לצאת את ביתם שבין גדרה לחדרה ולנדוד עד ספרד רק כדי להביע את אהבתם לקבוצות כמו ברצלונה וריאל מדריד. הרי ברור לגמרי שהשחקנים, הצוות ובעיקר מחלקת הנהלת החשבונות, מתרגשים מכך עד דמעות: "באמת לירון? וגם אתה, יוגב? שמתם לב דווקא אלי? לבארסה הקטנה מהשכונה? אתם בטח אומרים את זה לכולם..." אבל צחוק צחוק, מה זה אומר עליהם, ומה זה אומר עלינו? האם התבוללנו והיינו ככל העמים?!
כאן למשל הייתי רוצה לראות את הרשות הלאומית לזהות יהודית נכנסת בכל הכוח. מכניסה את מי שצריך לסמינרים וימי עיון, מנערת ומסדרת את הראש, ואם מישהו יקרא לזה "חינוך מחדש" אז שיקפוץ לנו. לא חיכינו אלפיים שנה כדי לגדל כאן אנשים שהלב שלהם נוטה לאהוד את המובן מאליו, את גוליית ואת עוג, את הקיסר ואת הפריץ. מי יחזיר לחיים את האהבה הישנה ואת הלוזרים המפוארים שלנו?
הבעיה היא, ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני, שצדדים כאלה של הזהות היהודית הם פחות או יותר הדבר האחרון שמעניין את הוגיה של רשות הזהות החדשה. לא חיבת האנדרדוג, לצערי, ולא האיפכא מסתברא. תשכחו מה"דווקא" המפולפל, ומאבן מאסו הבונים. לא הרשל'ה, לא ג'וחא ולא סילביה באמפר. ולמה אני חושב כך? למה לא לפרגן? ובכן, בגלל הדבר הקטן הזה שנקרא מוניטין.
**
היה זה כמדומני פרופ' ליבוביץ', לפני עשרות שנים, שאמר ביושר שגם מאיר כהנא וגם הוא עצמו מבססים את דעותיהם על ציטוטים לגיטימיים מספר הספרים. נדמה לי שליבוביץ לא התייחס רק לקלות האינסופית של מציאת הפסוק המתאים לכל מטרה. הוא התכוון גם להצביע, בכאב וביושר, על הקושי האינסופי לקבוע מה באמת אומרת "היהדות".
בתי כנסת למשל, הם ללא ספק מקום שבו מתרחשת יהדות חיה. עם או בלי קשר למה שכתוב בספרים. בבית כנסת מסוים, כמו שהתפרסם לאחרונה, הרב המקומי מסוגל לגרש ילד אוטיסט ואת משפחתו. שיילכו הביתה או לכל הרוחות, רק שלא יסתובבו לו פה מול העיניים. הילד הזה מפריע, כך אומר הרב. הוא משמיע קולות מוזרים, וזה לא לעניין. אני מניח שכאשר אותו רב אומר את הדברים [המחרידים] האלה, הוא לא משמיע את דעתו הפרטית. זה לא עניין של טעם וריח. מבחינתו, אפשר לשער, הוא משמיע עמדה שהיא נכונה לדידו מבחינה "יהודית". אחרי הכל מדובר בבית כנסת, בתפילה וברב שמאמין שילד כזה הוא בעיה, ובעיות כאלה צריך להרחיק. אני מניח שאם נלחץ, יהיו לו פסוקים רלוונטיים לצטט ואפילו מראי מקום מן הראשונים והאחרונים.
האם זאת יהדות? אני באמת לא יודע. אני יודע רק שזאת לא היהדות שלי. את הילדים שלי אני אשתדל להרחיק ממקומות שבהם אנשים כאלה נחשבים לרבנים.
לשמחתי אני מכיר בתי כנסת אחרים. ורבנים אחרים. בבית הכנסת שלי, כשמגיע המתפלל הצעיר ההוא עם סידור התפילה הענק שכתוב בכתב ברייל, החברים שלי כמעט רבים ביניהם מי יקדים ויביא קערת מים לכלב הנחייה שלו. שרובץ כמובן לצד כסאו בבית הכנסת, והפך להיות חלק מהקהילה. ברוב בתי הכנסת שזכיתי לבקר בהם, נערות ונערים בעלי צרכים מיוחדים זוכים למידה של פתיחות שהם יתקשו למצוא במקומות ציבוריים אחרים. ואני מכיר אנשים כמו פרופ' ראובן פויירשטין זצ"ל שדווקא מתוך תפיסתו היהודית פיתח שיטות פורצות דרך שמלמדות את כל העולם להאמין ביכולות האינסופיות של ילדים אוטיסטים או בעלי תסמונת דאון. וכבר די הרבה זמן שאני חושב שפשוט לא נכון לשאול "מי היהודי הנכון" ו"מה היהדות הנכונה"- אחרי הכל לכולם יש יופי של ציטוטים רלוונטיים. אולי עדיף להסתפק ב"איזו יהדות אנחנו רוצים", וכך לבחון את המיליונים שהוזרמו לרשות הלאומית החדשה. והשאלה הפשוטה היא איזו מין זהות יהודית מבשלים לנו פה. האם, חבר הכנסת מעוז, הרשות שלך עומדת לקדם יהדות שמאירה פנים לחלש, ולמתמודד, או יהדות שמעדיפה להשאיר אותם בחוץ? שואל בשביל חבר, והרי כל ישראל חברים.