כבר עשיתי דברים מוזרים בחיי, ובכל זאת אני מאמין שמעולם לא כתבתי על סרט שלא צפיתי בו. אני מדבר על הסרט "אופנהיימר" של הבמאי כריסטופר נולאן, אודות המדען שהמציא את פצצת האטום. לא בדיוק מה שמתכוונים כשאומרים "סרט קיץ", והנה, בקיץ הנוכחי הוא ככל הנראה הבולט ביותר בעולם. מכיוון שעדיין לא צפיתי בו, לא אחווה את דעתי על הסרט עצמו, אלא על פריט מידע קטן שבשוליו: מסתבר שמיליוני הצופים בעולם הערבי, לפחות אלו שנעזרים בכתוביות בשפה הערבית, לא יכולים לדעת שאופנהיימר היה יהודי. הפרט הזה, שבעיני היוצרים היה חשוב מספיק כדי לאזכר אותו מספר פעמים, נגרע מן התרגום הערבי. זה לא שאין באוצר המילים של השפה הערבית דבר מה מניח את הדעת שיכול לענות על האתגר "jew", נו באמת... יש ויש. ובכל זאת, החליטו המתורגמנים לערבית, שבכל פעם שיעלה אזכור למוצאו היהודי של גיבור הסרט, או ליהודים בכלל, הם יבחרו לטשטש את העניין הזה. וכך במקום "יהודי", יופיע בכתוביות "נוכרי". או "זר". כך גם ילמדו הצופים והצופות דוברי הערבית, שבמלחמת העולם השנייה, הנאצים רדפו את "אויבי הנאצים", ולא חלילה, איזשהו עם שיש לו שם, ושמות, גם אם רבים מהם עלו בעשן. זאת ללא ספק בחירה מילולית מדהימה, של המתרגמים ושל המפקחים עליהם, שמצליחה במחי צמד מילים, גם למחוק את היהודים מההיסטוריה של המאה ה-20, וגם לעשות לגיטימציה לנאצים – שהרי מה טבעי יותר מלרדוף את אויביך, ואם כל מה שהנאצים עשו הוא לרדוף את אויביהם, אז וואלה...
ראוי להזכיר, שהתרבות הערבית המפוארת של פעם, התמחתה והתגאתה, בין היתר, במלאכת התרגום. כך הצילו גאונים כמו אבן-רושד יצירות מופת מאבדון, ותרמו לעולם המערבי כמה מעמודי היסוד שלו. אבל כל זה קרה מזמן, וכרגע אנחנו בסרט אחר ועם מתורגמנים אחרים בגוף הסרט, ועם תרבות ערבית אחרת שאומרת דבר פשוט ובלתי נסבל: כמו כולם גם לי יש רגישויות. כבדו זאת. ההוא אלרגי לבוטנים, וזאתי לא יכולה גלוטן? אצלי לא סובלים יהודים. במקומות מסוימים בעולם לא יכתבו מילים גסות. מיניות וולגרית מדי, או גזענות בוטה הן צירופי אותיות שאי אפשר עוד להקליד. ומה ההבדל?- יצטדקו נקיי הדעת - מילה ששימשה בעבר לתיאור עבד כהה-עור נפסלה לשימוש בימינו. נכון? אז כבדו את הרגישות הערבית. אנחנו לא יכולים עם "יהודי". או "עברי". או "יהדות". שורה של איקסים וסתם תווים אקראיים, כנהוג, יחליפו את המילים האלה. הנייר והצג, הצנזורה וההמון שאנחנו בעצמנו היסתנו, לא יכולים לסבול את המילים הללו.
רק שהמילים הללו הן במקרה השם, הדת והזהות שלנו, וכאן זה מתחיל להיות מורכב. יכולתי לומר כמובן שילכו לעזאזל. ואני מאמין באמונה שלמה שלשם בדיוק הם הולכים. אבל חשוב לי להזכיר את הסיפור הקטן על כתוביות של סרט שעדיין לא צפיתי בו, כדי שלא נזרום עם זה. כליברל, אני חושש ממי שהדנ"א התרבותי שלו, מביא אותו להשלים עם תופעה כה בלתי נסבלת. ממי שמעדיף להכחיש. לפהק. לראות בזה מין אי נוחות קטנה ורגעית שאפשר לחיות איתה. דווקא מי שמאמין, כמוני, בחיים משותפים במרחב המזרח תיכוני, חייב לגלות אפס סובלנות לתרבות המחיקה של היהודי כאדם. ושל היהדות כאנושיות. דווקא מי שמאמין שרק מיעוט ערבי מעוניין בטרור, ושיש תקווה, חייב לצאת ללא פשרות נגד המגמה הזאת. שום התפתלות רלטיביסטית בנוסח "עליך לכבד את העובדה שאני לא מכבד אותך". ומה שאני אומר כאן על המחלה העמוקה שמשתקפת מן הכתוביות הערביות של סרט אמריקאי, נכון לגבי כל תרבות של מחיקה. גם אצלנו. ואם ירושלים הסכימה פעם להכיל מחיקה של שלטים ועליהם תמונות נשים בבגדי ים, עד מהרה היא מוצאת את עצמה מול וונדליזם כלפי כל תמונת פנים של אישה.
יש לומר זאת בפירוש – "יימח שמו" היא מארה מזרח תיכונית איומה ונוראה. היא קיימת בערבית כמו בעברית, והיא אולי החריפה מכל הקללות שהשפות האלה מכירות. קו ישר כמו סרגל עובר בין מחיקת המילה "יהודי", ובין המצב הנפשי שמתוכו יוצאת חלאת המין האנושי שיורה ויורה ויורה, רק כדי להרוג גננת ואימא ולב ענק וידיים פרושות לרווחה, ולעשות את זה דווקא לצד ביתה בת ה-6.
**
היתה פה פעם ממשלה שהיתה בטוחה בכך שהיא מביאה שלום עלינו ועל המזרח התיכון. בשם היעד המקודש הזה הביעו חבריה נכונות לוותר בערך על כל מה שיבקשו מהם. היו אזרחים שהעזו להביע חשש. היתה להם מין תחושה שזה לא יילך. הם הפנו את תשומת הלב לכך שצמרת אש"ף ששבו מתוניסיה, לא שרו בדרך שירי שלום ואהבה. הממשלה הגיבה לאותן חששות בבוז מופגן. החוששים הואשמו בקטנות אמונה, בהתמכרות למלחמה, בעוינות לרעיון השלום. תכל'ס, מי שלא נסחף באופוריה, והצביע על כך שההסתה, למשל רק גוברת, נחשד בצמאון דם.
כשהסימנים לכישלון אוסלו הלכו והתעבו, הלכו ושתתו דם, כל מה שהשתנה היתה הרטוריקה. התוקפנות והביטול כלפי מתנגדי התוכנית רק הלכו והתעבו. מין תחרות נולדה בתוכנו מי ילמד יותר זכות על עראפאת, ומי ישמיץ ביתר עוז את הישראלים שלא קנו את הבלוף. כשאנשים פשוטים הטילו ספק באוסלו, טענו כלפיהם שהם חסרי דעת. כשפרופסורים דגולים הטילו ספק, טענו כלפיהם שאו שהם לא באמת חכמים. או שיש להם אינטרס. אבל הרגע המכריע באמת היה זה שבו תומכי הקואליציה ותוכנית ה"שלום" החלו לבוז להזהרות שהגיעו מהצמרת הביטחונית של ישראל. מפקדים בכירים בצה"ל ובשירותי הביטחון האחרים זכו לכינויי גנאי. פובליציסטים נודעים החלו לעשות שימוש נרחב בתואר "דגנרלים" כדי לרמוז לכך, שאנשי צבא לא מבינים כלום. בעיקר לא בביטחון.
אם יש סיבה לכך שכמעט ולא נותר שריד לשמאל הישראלי, שם זה התחיל. אם מחפשים את שורשי המהלך שהוביל להיעלמות מפלגה כמו מרץ, לשם מוליכות העקבות. מה לעשות, הציבור הישראלי לא סולח על פגיעה בלוחמיו ובמגיניו. אמון הציבור בצה"ל, ביושרה ובמחוייבות שלו, עולה פי כמה וכמה על האמון שהעם הספקן הזה רוחש לאיזהו גוף ממלכתי. שלא לדבר על הכנסת... הבחירה של פוליטיקאים להשמיץ את צה"ל, ולהשליך עליו את תוצאות מחדליהם, היא מכוערת ולא הגונה, באשר המפקדים מנועים מלענות. מעבר לזה, מדובר פשוט בהחלטה גרועה שעליה נענשים בקלפי.
רבותי ההיסטוריה חוזרת. היה היתה כאן פעם ממשלה שהיתה בטוחה, מה אני אומר בטוחה, שהיא מביאה ביטחון ומשילות עלינו, ועל כל ישראל. אמרתי היה היתה? סליחה. גם הפעם מושמצים הספקנים. כולם בוגדים, מנוולים וקטני אמונה. גם הפעם, עם התעבות הסימנים לכישלון הטוטלי, עם התרבות תמונות הנרצחים, ששוב מכסות שערי עיתונים, הרטוריקה רק הולכת ומקצינה. ושוב, תראו תראו, במקום לקחת אחריות על מחדלים. משמיצים את צה"ל ואת מפקדיו...
האם הפעם יתברר שההשמצות האלה הם צעד פוליטי נבון?