אין שום טעם ללכת כאן סחור סחור. החלטת השר סמוטריץ' לגדוע את תוכנית קידום ההשכלה הגבוהה במזרח ירושלים, לא נגועה רק בגזענות או באיוולת. מדובר בהחלטה מופקרת ומסוכנת. ההחלטה למנוע תקציב בן 200 מיליון, שאמורים להכשיר בעברית ישראלית עוד רופאים, עוד מדעניות, עוד צעירים שירימו את מבטם מן הסכסוך והנקמה, אל העשייה והתיקון, היא בעיטה בירושלים. פגיעה מסוכנת בעתידה, ובכל הנסיונות הסבלניים והעדינים – ואין דרך אחרת לעשות זאת- ללוות אותה למקומות טובים יותר. יש משהו חורבני בדרך שבה החלטות כאלה מתקבלות. אחרי שממשלת החלומות על מלא-מלא סיימה לטפל במשילות ובביטחון האישי, בכבישים וביוקר המחיה; אחרי שווידאה שהחיוך של כולנו לא יורד מהפנים מרוב אושר; אחרי שכמעט כל שר הספיק לפרק משהו, משהו שדווקא עבד לא רע, ושלא ברור כמה שנים יקח לבנותו מחדש, ניגש כעת סמוטריץ אל קודש הקודשים של המורכבות הישראלית. כי מה שמסובך בישראל כולה, תמיד מסובך שבעתיים בירושלים. מה שדורש די-9 בישראל, בירושלים תמיד עדיף לעשות עם קלנועית. ומה שמסוכן לירושלים מסוכן פי כמה לישראל. כמה פשוט. ככה מקומם.
וכן, מדובר בעוד החלטה אופיינית לימים אלו. עוד קביעה שמצפצפת על כל חוות דעת מקצועית, או על האפשרות למבט ארוך טווח. עוד צעד שדוחה בשאט נפש פראי את עצם הרעיון של מקצועיות, ככלל וכעיקרון. שבז לידע ולניסיון המצטבר של אנשי ביטחון, מחקר, או קהילה. החלטה שמתעלמת מהצלחות מוכחות וסימנים מעודדים שבעיריית ירושלים יודעים להצביע עליהם. עוד מהלך שרואה רק אג'נדה. שמוכר עוד נכס בתמורה לתנועת ניצחון לחבר'ה. וי' עקום שנראה משום מה כמו אצבע משולשת. עוד סלפי וקריצה לעבר תחתית הבייס, שנקרצת מעל לראשיהם החפויים של אזרחים שכבר מבינים מי ישלם את המחיר. ולא, אם זה עדיין לא ברור לחלק מהקוראים קשי העורף, אני לא מדבר כאן על שמאל ועל ימין. זה בכלל לא על הפרק. מדובר בניהול כושל ומופקר. הנה בשבוע שעבר, אפילו משה נסים, איש חכם מאחרוני הג'נטלמנים של השמרנות הישראלית ומזקני שבט הימין הקלאסי, חרג מהרגלו וכמעט יצא מכליו מרוב זעם על ההתנהלות הלא מובנת של הממשלה. מי שמקבל החלטות כאלה, לא מכיר את ירושלים ולא מבין את ירושלים. אבל מי שמקבל אותן אחרי כל מה שירושלים עצמה אומרת לו, מסתבר שגם לא כל כך אכפת לו מירושלים. מה קורה פה לעזאזל?
**
אין לי תשובה מקיפה לשאלה שהנחתי כאן בזעף. אבל ניסיוני האישי לימד אותי קצת על מה שקורה פה בשנים האחרונות. אז הנה משהו אישי: לא אחדש כאן מאומה אם אומר שאינני סלב. אך למרות שסלב אינני, בכל זאת קורה ואנשים מזהים אותי ברחוב. כמה מהם אפילו ניגשים לומר דבר מה. לא מדובר בשיחות נפש עמוקות, חלילה. לרוב זה מסתכם בחצי משפט. לא פעם זו תהיה שאלה רטורית שמישהו צועק מחלון הרכב בלי להמתין לתשובה. וזה מעניין אותי, ואף מעלה את השאלה מה דחוף לאנשים להגיד בחמש מילים? למה הם בחרו דווקא בשאלה הזאת? [ואני לא מדבר על אלו שעדיין שואלים "איפה הקוקו?"] מכיוון שאני כבר כמה שנים טובות על הכביש, אט אט מצטרפים הדברים ומסתמנת מגמה. לפעמים מתקבל מעין ציור, כמו בחוברות הישנות לחופש הגדול, שבהן התבקשנו לחבר מספרים בעיפרון, רק כדי לקבל בסוף איזה ציור מעאפן. ג'ירף שפל צמרת, למשל.
למרות הפיתוי, לא אדבר כאן על מחמאות ושבחים שמגיעים מדי פעם. על הביקורות אני רוצה להתעכב. אז ככה, בלכתי בדרך לאחרונה, היו כמה פניות דומות, מתרעמות ודי כועסות, שאפשר לסכם אותן במילים:
"למה לא סתמת לו את הפה?!"
טוב, היו גם וריאציות. כמו - "למה אתה נותן לו לדבר?".
"למה אתה עדין. למה אתה לא מכסח אותם, למה?!".
כמו חלום פרעה גם כאן כל הנוסחים נאספים לכיוון אחד. למרות שבשלב הזה אין לי מושג על מה הזעם. עם הזמן הבנתי שבכל פעם שאני לא סותם את הפה למישהו, אני מאכזב מישהו. אלא שהאיש ברחוב לא טורח להציג את עצמו- למי יש זמן באמצע הרחוב?- ולכן אין לי כל דרך להבין האם כוונתו למרואיין השמאלני או הימני. [ככלל, אני לא מזמין מישהו לראיון כדי לסתום לו את הפה] דבר אחד אני בכל זאת יודע. החבר'ה האלה, שניגשו ברחוב, הם לא מיעוט מבוטל. פיתחנו תרבות שזה כל מה שהיא רוצה לראות, לשמוע ולקרוא. נציגים שיודעים להשתיק יריב. לשתול אותו. ומחמאת כל המחמאות- "תראו, איך הוא עשה לה בית ספר".
העיקר, שתעשה משהו שהם כבר לא יצליחו לקום ממנו. שיגמגמו. שלא יראו את הפנים שלהם יותר. והמגמה הזאת, ההולכת וגדלה, אולי התחילה בתקשורת אבל היא כבר מושרשת בפוליטיקה. ישראלים רבים עוקבים אחרי התקשורת והפוליטיקה, מתוך ציפייה לאפקט הגלדיאטורי, שיש בו קתרזיס לא קטן. הם לא רוצים לשמוע מה יש למרואיין לומר, ובטח שלא להסיק את המסקנות בעצמם. אולי הם לא כל כך סומכים על תבונתם. אולי על יתר המאזינים הם לא סומכים. הם רוצים הכרעה. הם רוצים אותה קולנית והם רוצים עכשיו. לא משנה אם זה ראיון ברדיו, בעיתון או בטלוויזיה. למען האמת זה לא כל כך משנה אם הויכוח מתנהל על במה עיתונאית או בבית הנבחרים שלנו. וכיוון שהגבולות היטשטשו, נראה שזה סוג השיקולים שמדריך ישראלים רבים גם בדרך לקלפי [- ראית איך הוא הכניס לו?!!] מול המיקרופון באולפן או בוועדת הכנסת, הדרישה היא לנוקאאוט. יאללה איתך, סתום להם את הפה כבר. ציפיות נמוכות מהסוג הזה הן בדיוק מה שפוליטיקאים מיטיבים לזהות. והתוצאות בהתאם.
אני מאמין, ואני אומר זאת בכאב רב, שההחלטה המקוממת של השר סמוטריץ היא תולדה של הדפוס הזה. יש כאן שיקול דעת שכל מה שהוא לוקח בחשבון הם התשואות ברוח "איך שתלת אותם" "סתמת להם" וכמובן "עשית להם בית ספר" למרות שבית ספר זה בדיוק מה שההחלטה הזאת לא עושה. לאף אחד.
לא מדובר כאן רק בטעם רע או בחוסר דרך ארץ. הדפוס הזה, אם אכן תיארתי אותו נכונה, הוא תקלה מסוכנת. הצפנו את עצמנו בנבחרים שלא מסוגלים לבצע כמעט אף פעם את הצעד הנכון. כי הרי הצעד המנהיגותי הנכון, הוא בדרך כלל זה שמצליח לחבר אנשים ורצונות, ואילו רוח ה"תסתום להם את הפה" מובילה רק להפרדה נתק ושיתוק. ניהול משובח יודע לרתום יחד גורמים שאי אפשר היה אפילו לדמיין אותם מראש פועלים יד ביד, ואילו הדפוס הפסול הזה מפרק על הסף גם את מה שכבר התחיל לעבוד יפה.
רבים מאיתנו כבר מבינים כמה עבודה עוד מחכה למדינה הזאת בדרך לימים טובים יותר. אחת המשימות היותר דחופות, תהיה להתנער מהדפוס החולה שמלווה אותנו, ולהתחיל לגייס ולטפח מנהיגים שהם אנשי חיבור.