את התחקיר על התנהלותה של השרה מירי רגב, אי אפשר לבטל במשיכת כתף. רוב המתייחסים לחשיפות שעלו בתחקיר של רביב דרוקר [גילוי נאות, אני משתתף בפאנל שהוא מנחה], התמקדו בעיקר בפן המשפטי של הפרשה, ותהו מתי המשטרה תפתח בחקירה של מה שנראה לכאורה כמו הפרת אמונים חמורה. אני, באופן אישי מוטרד לא פחות מתרבות החנופה. חוסר הבושה. הנרקיסיזם. נגעלתי מגסות הרוח [לא הייתי יושב לרגע בבית קפה שהמלצרים בו היו מנהלים ביניהם שיח דומה למה שקורה בכוורת של רגב]. עם כל הכבוד לשבועת האמונים של השרה שיש לחקור אם לא הופרה עד עפר, כולנו [ימין או שמאל. לא רלוונטי] אמורים להזדעק מול הפן הרגשי שהתגלה שם. כי הרגש הדומיננטי שעולה מהתכתובות של רגב והצוות, הוא שנאה. שנאה אובססיבית לשמאלנים. ולמען האמת שנאת כל מי שלא עובד בשביל רגב. והשאלה הבוערת ביותר שנתקלתי בה השבוע, מהמספרה ועד הורי הכיתה שמתכוננים למסיבת סיום, היא: האם מדובר במקרה נקודתי, או שמא דברים דומים ותרבות דומה היו מתגלים בכל משרד ממשלתי שהיינו מכוונים אליו זרקור.
**
אין ספק. דווקא בשנה הקשה ביותר בתולדותיה של ישראל, הרווחנו את הממשלה האחראית והמרשימה ביותר שאפשר לדמיין. בכל יום ויום נתקלים נציגי הקואליציה באפשרות להתעלות או להתבזות, להפגין מנהיגות או עליבות, ובכל פעם מחדש הם בוחרים באפשרות השנייה. בכל יום ויום עומדים חבר או חברת קואליציה כלשהם מול הזדמנות פז לשתוק, ופעם אחר פעם הם מפספסים את ההזדמנות, ומנפקים, אבוי, את המילים האומללות ביותר שאפשר היה לנפק במקום ובזמן ההם.
קצב האספקה של ה"פנינים" הללו, הוא לא פחות מעוצר נשימה. היו ימים שפליטת פה של פוליטיקאי גס רוח היתה יכולה להעסיק את המדינה במשך חודשים. סאטיריקנים בחשו בה, וכותבים מושחזים היו שוזרים לה פרפרזות; היא הוכיחה חיי מדף מרשימים, והתגלגלה לתוך הסלנג הישראלי, שם עשתה את המסלול מפרפר ועד גולם, וסיימה כקלישאה לגיטימית שרק מעטים עוד זוכרים את מקורה. אבל היום? מי יכול לעמוד בקצב? מטחים יומיומיים משוגרים אלינו בלי התראה או הגנה אבירית, ואם לא גוטליב, אז קרעי, ואם לא דודי אז אלמוג.
כך ישב חבר הכנסת אלמוג כהן באולפן, וניצל את ההזדמנות למסור למנחה, חיים לוינסון, כתב תביעה על לשון הרע. באולפן נכח גם אלי אלבג, אביה של לירי, תצפיתנית שחטופה בעזה שקרע בזעף את המעטפה, אבל גם בלעדיו, כולנו היינו אמורים לשאול – ולשאוג :"במה לעזאזל מתעסקים נבחרי הציבור במדינה הזאת?"
האירוע המפואר הזה עלה בשיחת חברים שניהלנו השבוע סביב השאלה: איך הגענו לשכבת הנהגה ירודה ובלתי כשירה כל כך. ואז מישהו הציע שנחשוב ביחד על הכיתות שלמדנו בהן בבית הספר- ביסודי וגם בתיכון- ונשאל את עצמנו ביושר: מי מבין החבר'ה נכנס לעשייה הפוליטית. בשלב הראשון חשבנו על אלה שהצטיינו בלימודים. הגאונים האלה שגרפו עשיריות, התכוננו ברצינות למבחנים. הביאו נחת להורים. ביקשו ליום ההולדת מתנות כמו מיקרוסקופ ו"עיר הנמלים" ונרשמו לנוער שוחר מדע.
מה איתם באמת? עד כמה שידוע לי אף אחד מהחבר'ה הממושקפים לא הלך לפוליטיקה. גם החברים שלי הסכימו בנקודה הזאת.
רגע, מה עם אלה שהיו חזקים בפעילות חברתית? החברה'מנים שארגנו טיולים, נכנסו חזק לתנועות הנוער והצטיינו בהדרכה. נכון, הם שילמו על כך מחיר מסוים בציונים, אבל ללא ספק אהבו את מה שעשו ועשו את מה שאהבו? מה איתם? האם הם עדיין נועלים פלאדיום? האם מי מחברי הכנסת האלה מזכיר לנו אותם?
לא. מה?...
ואולי אלה שידענו שהם לא מגיעים לטיול כי הם צריכים לעזור להוריהם קשי היום? נו, הנערות והנערים הטובים האלה שתמיד נראו קצת יותר מבוגרים מכולנו, ושהיו נרדמים לפעמים גם כשהשיעור לא היה משעמם.... לא. איש מהם לא הלך לפוליטיקה. אז אולי החברים שהתמסרו לכישרון מגיל צעיר וניגנו כינור, או הרכיבו מטוסים, בלעו ספריות שלמות או עשו חגורה שחורה? אבל גם כאן נאלצנו להודות שלא כל כך. הם עצמם לא הלכו לפוליטיקה, והפוליטיקאים של היום לא מזכירים לנו איש מהם.
ואז, ברגע נמוך מאין כמותו אך צלול ומזוכך, שלף אלמוג כהן את מעטפת התביעה קבל עם ומצלמות, ומול פניו הנדהמות של אלי אלבג, ולפתע כולנו נזכרנו. ברור. הרי לכל ילד בכיתה היה כישרון מיוחד לו שהוא טיפח בשקידה, ולכל אחד מאיתנו היה בכיתה אחד שכל מה שהוא ידע, זה להשמיע קולות של נפיחה מבית השחי. זה היה הקטע שלו. הוא עשה את זה בהפסקה ועשה את זה בשיעור. הוא עשה את זה בקבלת שבת, ולפעמים אפילו בטקסים החגיגיים. גם אז, עם החולצה הלבנה, הוא מצא לנכון להכניס כף יד אל בית השחי, לסגור עליה בתנועה מדויקת ולזרוח מאושר ברגע שבקע משם הצליל שאין לטעות בו. וכן, זה הבחור מהכיתה שהחליט ללכת לבית המחוקקים שלנו.
**
זה סיפור די אישי, אבל גם מאוד ירושלמי. הוא נפתח בפני לפני כחודש, ואני נרגש למסור אותו כאן לכבוד יום ירושלים.
הבחור שישב מול ההגה היה גבוה וספורטיבי. ללא ספק חדר כושר. לא פחות משלוש פעמים בשבוע. זרועות שריריות מכוסות קעקועים עדינים. קרחת מעוצבת. הוא קרא בשמי כאילו אנחנו מכירים. כבר שנים אני מחפש אותך.
הנה מצאת, חייכתי. [והרהרתי לי: מה עכשיו, ואיך לא בא לי ויכוח פוליטי]
כבר שנים אני מחכה שתיכנס למונית הזאת. רציתי לבקש ממך סליחה. אתה מנחש?
לא היה לי שום מושג מה הוא רוצה מחיי. כבר סלחתי. מה הסיפור?
הוא לקח את כיסא הנהג קצת אחורה. נשם עמוק. היית עושה סיורים בנחלאות, נכון? היית מספר להם סיפורים, והיה קטע שהיית מכניס את הקבוצה לבית הכנסת "אהליאב" ברח' באר שבע. זוכר אהליאב? והיית מספר להם שם סיפור על בית הכנסת.
-איזה בית כנסת מתוק. געגועים ...
כן. ואתה זוכר שהגיעו אליך פתאום חבורה מבית הכנסת, קיצוניים. לבושים כמו חרדים ככה, וצעקו עליך. וקראו לך בשמות. ואיומים. ודרשו שתפסיק להכניס קבוצות לבית הכנסת, וצעקו: פריצות...
-איזה פריצות, אחי... עבור חלק מהמבקרים זאת היתה הפעם הראשונה בחיים בבית כנסת, והם התרגשו מאוד, וניגשו להגיד שהם פתאום חושבים מחדש על הבר מצווה של הילד. תקשיב, זה פרק בחיים שלי שקצת השארתי מאחורי. לא רציתי מלחמות והבנתי שהם מפעילים לחץ על הגבאי המתוק של בית הכנסת שמאוד אהב את מה שעשיתי. אז פשוט החזרתי לו את המפתחות, ובניתי את הסיור מחדש. בלי בית כנסת.
- אני הייתי אחד מהקיצוניים האלה.
-מה?
הבטתי בו שוב. הקעקועים. הגופייה. הקרחת המאובזרת
- אני הייתי אחד מהם. רק רציתי להסתכל לך בעיניים ולבקש סליחה. תבין, עד היום אני לא עובד בשבת. והולך לשעורי תורה. אבל קיצוניות זה לא הדרך
והוא אמר עוד דברים, בנסיעה הזאת, אבל הדמעות כבר הרטיבו לי את כל ההאזנה ואני לא זוכר כלום. שאלו שלום ירושלים