כחלק מאירועי שבוע הספר של עם הספר, הפליאה שרת ההסברה דיסטל-אטבריאן, אשת ספר בזכות עצמה, להטיח בחברתה לממשלה את השורה הספרותית "תקפצי לי, יא מפגרת". יש בין השומעים שמוכנים להישבע שהמילים המדוייקות היו "תקפצי לי, ימפגרת", אבל גם אם נתעלם מההערה המרושעת הזאת, וכן מתקלת השפה שהשתרבבה לדבריה של שרת ההסברה [-"קפצי לי". כך יש לומר, אם בכלל יש לומר. עניין של עברית.] אין ספק שעולות כאן כמה תהיות.
אז ככה, אני לא מאמין שזאת רמת השיח היומיומית של גלית דיסטל אטבריאן. אינני מכיר אותה אישית, אך יש לי יסוד להאמין שלא כך היא מדברת בדרך כלל. מה גם שידידים שהשתתפו בסדנאות הכתיבה שלה, נשבעו בפני, שהם פגשו שם אישה אחרת. אישה שאתה יכול להבין, תיאורטית, איך הגיעה לבית המחוקקים שלנו. אחרי הכל משכן הכנסת הוא מקום שבעבר אוכלס באנשי אשכולות שידעו להגיד "קפצי לי" באיזה עשר שפות לפחות, ואין סיבה ממשית להוריד את הרף. לא, היא לא באמת כזאת. היא לא מדברת כך עם שכנים שמבקשים ממנה להנמיך, ואני רוצה להאמין שגם מבעד לחלון הרכב המשפחתי, היא לא מחליפה כאלה מילים עם נהגים שנקרו על דרכה.
ובכן, חשד מסוים מתעורר, שמא זאת התנהגות בררנית. אפשר וככה היא מדברת רק כשיש קהל. הקהל הם אנחנו, וכשהיא יודעת שאנחנו מקשיבים, היא מניחה שאנחנו זה הבייס. כמוה כדודי אמסלם - בחור פיקח כמו שד שיודע, ע"פ מקורות זרים, להיות נעים הליכות - וכמו חברים אחרים, גם שרת ההסברה שלנו שומרת את הצד האפל, את עביט השופכין ואת פארק הג'ורה - לנו. לעם ישראל ולציבור הבוחרים. כבר שנים הם משתכנעים שם, שעם דרך ארץ לא הולכים למכולת ולא לקלפי, ושנועם הליכות הוא הדרך הבטוחה להתאדות מן המשחק הפוליטי ולהתפייד במרחבי האין סוף של השיכחה. לא רק בליכוד כך, אבל בעיקר בליכוד. ולכן מגיע לנו כל הטוב הזה. מכירים את הסצינה השחוקה על אותה משפחה זעיר-בורגנית, ששקועה במריבה קולנית ומגעילה, כשלפתע נשמע צלצול בדלת, ומייד כולם מזדקפים, עוטים חיוך מזוייף ונוטפים ויקטוריאניות לעבר האורחים? אז בדיוק כך, רק הפוך.
מין פרודיה מטורפת על הקלישאה ההיא, פרודיה של עולם הפוך, שבו אנחנו עצמנו האורחים, ורק לכבודנו מזדקפים כולם ועוברים לתחתית של התחתית של תרבות השיח, ל"יאללה יאללה, תסתמי" ו"תקפצי לי ימפגרת" ועוד למטה מזה כמו שנאמר בחרוז הנצחי של שירי כל השכונות של פעם- "היא הלכה אחורה, ונפלה לג'ורה". ועל כן, מי שבאמת אמור להתקומם ולתבוע את עלבונו, היא לא רק השרה גילה גמליאל, ולא רק האנשים הטובים שנאבקים כבר שנים כדי שהמילה "מפגר" לא תיחשב עוד למילת גנאי וקללה. מי שאמור למחות את נתזי היריקה המילולית הזאת מלחיו הם פשוט אנחנו. הדבר הזה, למוד העלבונות, שנקרא "ציבור הבוחרים", ושגלית ד"א איננה היחידה להאמין שהוא דביל, סתום בלחץ ואף מכ'לוע. ולכן מגיע לו לקבל בשתיקה את היחס הזה. לספוג את תשפוכת הכיעור, שמצליחה לשבור שיאים מפעם לפעם. להבין שזה ככל הנראה בית הלורדים שלנו, וזאת הקיצבה המילולית שמגיעה לנו. ובצדק גמור. כי תכל'ס, לאור העובדה שאלו הם הנבחרים שאנחנו שבים ומצביעים להם, אין מנוס מן ההבנה שזה בדיוק מה שאנחנו שווים.
**
לפני שנים, כשעמדתי לסיים את בית הספר היסודי, נחרדה אמא לגלות, שהבן הבכור שלה עומד לעבור לפנימייה. אלו היו ימים שבהם מי שרצה להמשיך לחינוך דתי על יסודי ברמה סבירה, היה חייב לבחור בישיבה תיכונית. וישיבות תיכוניות היו רק בתנאי פנימייה. שום דבר לא הכין את אמא לעניין הזה. ואני לא מדבר רק על הניתוק הממושך מהבית, הגעגועים או החשש שאסתובב לי שם בחולצה לא מגוהצת. בחושיה העל אנושיים אמא קלטה שחלק מהעניין עם הפנימיה קשור איכשהו לחדר אוכל. מקום שבו כולם יכולים לראות איך אתה אוכל. והבן שלה, מון דיו, למרות כל הניסיונות להקנות לו – כלומר, לי - נימוסי שולחן פאריזאיים אריסטוקראטיים, אוכל כמו ברבר. כמו קלושאר. כמו פושטק רחוב צועני.
זאת יש לדעת, אמי ז"ל עלתה ארצה בתקופה שבה יהודי צפון אפריקה האמינו שתוניס היא שכונה של פאריז. בעיר הסמוכה גאבס, האמינו, למען האמת, שהם המרכז והלב הפועם של התרבות הצרפתית, ואילו הלובר, שער הניצחון, גני לוקסמבורג והמונמארטר נבנו בהדרגה מסביב לקערת הקוסקוס שלהם. אמא באה מגאבס. הזכרונות מאפריקה נפתחו תדיר במלים "שנו א-פארי" [יעני, אצלנו בפאריז] ולוו תמיד במין רקע של צלילי אקורדיאון ותיבת נגינה. אפילו המטבח של סבתא הוגש אל השולחן כשהוא עמוס במונחים צרפתיים. רק הסלאטה משוויאה המופלאה, נשארה משוויאה, כי אין דרך, ככל הנראה לצרפת את הסלט המושלם הזה, וכי יש גבול.
אמא, בקיצור, היתה מבועתת. זה שיצאו לה ילדים צברים, חיות בר ממש, שלא יודעים לקשור עניבה או להסתרק, זהו כאב שהיא נושאת עמה בגבורה. אחרי הכל יש במשפחה גם צד ירושלמי שאפשר להאשים. אבל מה נעשה עכשיו?! כשהילדים של כולם ישבו בחדר האוכל המהודר [מדי פעם היא התעקשה לקרוא לו מסעדה] של הישיבה המיוחסת, יאחזו ללא ניע במזלגות הכסף הבוהקים, ויתבוננו משותקים מפלצות בכישלון החינוכי הפרטי שלה. תראו את הבן של ז'קלין, הנכד של אמיל הבנקאי, שחושב שלחם זה סכו"ם, לועס בפה פתוח ונשען על המרפק.
מאותו רגע הפך ביתנו לבית ספר לנימוסי שולחן. אמא הבהירה שמי שלא ילמד לאחוז את המזלג באצבעות יד שמאל, ולא כמו נאבוט אלא כמו שרביט מנצחים, לא יקבל אוכל. קורסי נימוסים לדיפלומטים שוויצריים, היו משחק ילדים לעומת מה שהלך אצלנו בבית. ליד כל צלחת אורז-שעועית צצו לפתע, השד יודע מאיפה, מטפחות בד צחורות. מרפקינו נזרקו מהשולחן, מזלגותינו למדו לרקוד, ופיותינו אולפו להיסגר ברוך על השניצל. עם תום חצי שנה של משמעת ברזל, היינו מוכנים למשימה. אף אחד לא יעשה בושות לאימא.
למותר לציין שכבר בארוחת הצהריים הראשונה בישיבה, שמתי לב פתאום שיותר מדי מבטים ננעצים בי. בזמן שתחבתי מטפחת לצווארון, והזמנתי למחול את המזלג העקום שמצאתי ליד צלחת הפלסטיק הכתומה, ישבו מולי עדת וואחשים צוהלים, הצביעו עלי, החליפו מרפקים ועשו ממני צחוק. וכל זאת, מבלי שאיש מהם הפסיק ולו לרגע, את מלאכת הלעיסה הסיזיפית של גוש הפתיתים החרוכים שנח בינינו כמו שרידי ספינה טרופה.
זה היה רגע של התפכחות. זמן מה הייתי נבוך, אבל רק בחלוף הזמן למדתי גם להעריך את ההתעקשות של אמי, גם לצחוק על הנחות היסוד התמימות שלה, וגם להיות אסיר תודה על המתנה שקיבלתי. כי זאת חוכמה קטנה מאוד להתיישר עם הבייס, ואת זה גם שרת ההסברה שלנו תבין בבוא היום.