סליחה רגע

כז' באלול תשפ"ב 23.9.22

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

תדמיות הן עניין חמקמק. כבר שנים מתרחשת בירושלים תופעה תרבותית מרתקת שנקראת "סיורי סליחות". מדובר בסיורים פופולריים ביותר, שתרמו בין היתר לעיצוב חיי הלילה של שוק מחנה יהודה, ומביאים לירושלים עשרות אוטובוסים של מטיילים מדי לילה. אפשר לשאול מה הקשר בין סיור לבין סליחות? ואפילו לתהות מה ההסבר לכך שגם בימים של פלגנות וחשדנות הדדית, המוני חילונים מכל הארץ מוכנים להסתובב באמצע הלילה בעקבות רגעים קטנים, ולא מפוארים במיוחד, של מסורת עממית. גם אני, שסיורי סליחות היו חלק נכבד מחיי, מתקשה להסביר לעצמי את התופעה. אבל עם העובדות לא נתווכח: יש סוג מסוים של יהדות שמצליחה לעורר חיבה והזדהות למרות שהיא דתית. והסוג הזה קשור איכשהו לסליחות. לבתי הכנסת הקטנים של ירושלים. למילים ומנגינות מסוימות, ובעיקר לתדמית אחת, ותיקה כל כך עד שאיש כמעט לא שואל על מה היא מבוססת וכמה היא עדיין תקפה: תדמית היהדות הספרדית המתונה ומאירת הפנים.
לתדמיות יכול להיות משקל פוליטי או כלכלי. יעדי תיירות בכל העולם אוהבים לטפח תדמיות מהסוג שקורץ למבקרים. אנשים נוסעים כדי לראות מקומות "פראיים" "מכושפים" או "ציוריים", ולא מעט ילידים ביבשות אחרות נאלצים לכבות את הטלוויזיה, להוריד חולצה, למרוח משהו על הפנים ולחבוש לראשם כתר נוצות, כי הגיעה קבוצת מטיילים. אוכלוסיות אחרות דווקא סובלות מהתדמית שדבקה בהן וגם הן לא יחסכו מאמץ, כדי להיפטר ממנה. היהדות הספרדית-מזרחית מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם התדמית הסימפתית שלה. בהכללה, התדמית הזאת הסבה לה חיבה מהצד החילוני של החברה, שאוהב את "בוסתן ספרדי" ואת היהדות של משפחת בנאי. מצד שני, אותה תדמית הביאה עליה גלים של בוז אינסופי מהצד החרדי של המפה. אלו שעבורם "יהדות במאור פנים" הוא כיסוי מנומס לפולקלור זול וריק. יהדות לחובבנים.
לפני כחודש הלך לעולמו הרב שלום כהן זצ"ל, מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס. הרב כהן היה איש תורה עתיר זכויות שהעמיד תלמידים הרבה, ועיתונאים רבים, דתיים וחילוניים, ציינו את שלל המעלות והשבחים שיש לומר במעמד זה. אבל בין השורות ריחף שמץ של מבוכה, מכיוון שאיש מהם לא ידע להוסיף שום דבר אישי לזכרו ואת ציטוטיו המפורסמים מוטב היה לשכוח. אפשר בכל זאת לציין שבחירתה של ש"ס להציב בראשה דמות חמורת סבר כל כך, שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין אותה מחייכת, לא יכולה להיות מקרית. הדבר נראה כמו ניסיון מודע להדוף אחת ולתמיד את התדמית העתיקה של יהדות מלבבת, ולנתץ את הקביעה "ספרדי =מתון". קביעה שהיא נכס מצד ישראל הכללית, וכתם מצד העולם החרדי. אם זו אכן בחירה מודעת לצבור יותר נקודות חרדיות, על חשבון הסימפתיה הישראלית, זה מעורר הרהור או שניים.
***
בקרב אנשים שנולדו במקום מסוים, יש שיח פנימי של שותפי סוד שניצת ברגע המפגש. אתה פוגש אדם זר. מתברר שגם הוא מאותה שכונה, גם אם בפער של שנים, ותוך רגע עולות אותן שאלות. "זוכר את הזקנה המקללת?", "גם אתם הלכתם לפלאפל של הגידם?". אני אוהב להיות עד מהצד למפגשים כאלה בין חיפאים, או יוצאי קיבוץ. לא תמיד אני מבין על מה הם מדברים, אבל לגמרי מתחבר. בנוגע לעיר הולדתי, למדתי עם הזמן, שברוב המפגשים עם יוצאי בת ים בסביבות שנות ה-70, עולה השאלה על בית הכנסת המופלא "מרום ישראל". המקום המוסיקלי, רב ההוד, והקרוב ביותר למושג "בית מקדש" שהיכרנו בילדותנו. אני יודע בדיוק מה אומרים על בת ים. גם אני מתבדח על כך לעתים. אבל תעזבו אתכם מתוויות של סטנדאפיסטים, בת ים של "מרום ישראל" היתה קלאסה יחידה במינה.
דודי, הרב משה לוי זצ"ל, היה הרב הספרדי הראשון של בת ים, והוא הביא אתו את הנוסח הירושלמי אל עיר החוף ואל בית הכנסת שניצח על הקמתו. עולים חדשים ממצרים הוסיפו מקהלת ילדים מעולה, עם מנצח והרמוניות, ואני מודה שלמרות שכבר ביקרתי במאות רבות של בתי כנסת, מעולם לא ראיתי פלא כזה - בית כנסת ספרדי עם מקהלה ומנצח, ועם תפקידים ברורים, ופינג פונג מדויק בין הקהל, המקהלה והחזן האדיר עזרא ברידס. הרגשות נעו בין צמרמורות של יראה ועונג, חיוכים ודמעות, וכל מי שביקר שם אפילו פעם אחת בראש השנה או יום כיפור, מצא את עצמו בכל מקום אליו הגיע מחפש שמץ מהטעם של "מרום ישראל", אך לשווא. כך הודו בפני כל הבת-ימים לשעבר שפגשתי. אין עוד דבר כזה.
זאת היתה החוויה שלנו כשגרנו בקרית אונו. בת-ימים לשעבר, בנים לירושלמי לשעבר, שבימי שגרה שמחים לקבל את השבת בנוסח בני עקיבא, אבל עם פריחת החצבים כשהתקרבו חגי תשרי, אפשר היה לחוש את המתח באויר. לאן נלך? האם נמצא סוף סוף מקום שיהיה דומה מעט למקדש של בת-ים? ביררנו ותחקרנו לעומק, היינו מוכנים לצעוד למרחקים. לא חייבים מקהלה. בואו נהיה ריאליים. אבל לפחות שיהיה נוסח. שהחזן יידע לקרוא, למען ה'. או שלפחות לא יהיו מריבות, בלאגן או קטטות, לא עליכם. כך מצאנו את עצמנו מדי שנה קמים בשעה מוקדמת של בוקר ראש השנה ונודדים בעקבות שמועות שלחשו שכדאי לבדוק את "הצריף של התורכים" או "המניין של הבגדדים" שאומרים עליהם שיש שם משהו למביני עניין. פעם אחר פעם, שבנו הביתה מאוכזבים ומתגעגעים ל"מרום ישראל". לבת ים.

**
בזמן האחרון אני משתדל לצמצם בדיבור פוליטי. אין טעם. כמו רבים אחרים, גם אני מרגיש שהלבבות לא פנויים בכלל להקשבה או לדעה מורכבת. כל ביקורת נקודתית מואשמת בהסתה, והכל הולך מייד למקום המר והצועק של "הלנו אתה אם לצרינו".
ובכל זאת לא תמיד אפשר לשתוק. בכמה הזדמנויות נשמעה טענה כאילו כל ביקורת כלפי תרבות הדיבור של ח"כים מסוימים, היא לא רק ניסיון להשתקה פוליטית, אלא אף "התגזענות". בבסיס הטענה מסתתרות מספר הנחות בעייתיות. אחת מהן היא שדיבור צעקני, קצר רוח, תוקפני ומאיים, הוא מאפיין עדתי שיש להתגאות בו, או לפחות לקבל כהתנהגות נורמטיבית בעדות ישראל השונות. במילים אחרות, חייב אדם להיות אשכנזי מתנשא, גזעני וחי-בסרט כדי לחשוב ששיקול דעת ודיבור מתון, הם תכונות ראויות למנהיג. זכותם של אנשים טובים להחזיק בעמדה הזאת, אבל זה לא פוטר אותי מלומר שהיא לא רק מוטעית, אלא שדווקא בה יש אבק של גזענות. למען הסר ספק:
אישי ציבור, גדולי תורה ומנהיגים בעדות ישראל השונות, כולל מרוקו, לא נהגו לנופף בידיים, לאיים ולזלזל בגסות.
המשפט "דברי חכמים בנחת נשמעים" לא תורגם מיידיש, ותכונות כמו שנינות, פקחות עמוקה, הקשבה ואירוניה דקה אינן המצאה אשכנזית או שמאלנית. הן זכו, בצדק, להערכה רבה בכל מקום שבו בני אדם נהגו לדבר.
דודי אמסלם או מירי רגב אינם "מרוקאים" או "אותנטיים" יותר, מהשרה מרב כהן, נניח.
ראש השב"כ מודאג מהרטוריקה האלימה בישראל לא מכיוון שהיא מקרינה כוחנות מוגזמת, אלא מפני שהיא משדרת חולשה איומה.
שנה טובה יותר לכולנו

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
 

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
 

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

 

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

 
 
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com