חז"ל, שהיו אנשים חכמים להפליא ואינם עוד, אמרו פעם "יפה שיחתם של עבדי אבות, מתורתם של בנים". נוסטלגיה זה נחמד, אבל חז"ל באמת התפעמו מהאופן שבו התנהלו אנשי השירות שעבדו אצל אבותינו, בעיקר דמשק אליעזר עבדו של אברהם. כך הם הסבירו את העובדה שהתורה חוזרת פעמיים על הסיפור הנאה שבו אליעזר פוגש את רבקה ליד הבאר ומבקש משהו לשתות. אבל חז"ל, חובבי דיאלוגים משובחים שכמותם, פשוט לא זכו לשמוע השבוע את שיחתם של חברי הכנסת טלי גוטליב והשר דוד אמסלם. מעניין מה הם היו אומרים על שיחתם המפוארת, שגם היא סופרה פעמיים, שהרי אמסלם טרח לשוב ולצטט הכל מעל דוכן הכנסת, לזיכוי הרבים ולטובת כל מי שהחמיץ.
ובכן השר הפציר במחוקקת שמא תואיל לסתום קצת. מרת גוטליב, לא זו בלבד שהתעלמה מבקשתו אלא אף טענה שאת ניחוחות היי"ש שהוא לוגם אפשר להריח למרחקים. זו היתה דרכה המעודנת לרמוז שאם מישהו מבין שני האראלים חייב לסתום, מוטב שיהיה זה כבוד השר. השר יכול היה לעצור בשלב הזה, ולא לרדת לדקויות הוודקה, הרי בכל זאת מתרחשים דברים במציאות. רבבות ישראלים עקורים מבתיהם. רבבות משפחות לא עוצמות עין מדאגה לחיילים ולחטופים. רבים מדי שרויים באבל ובחרדה, ואולי השיחה הספציפית הזאת היא לא בדיוק מה שכולנו זקוקים לו ברגע זה. אבל יש אנשים שמאמינים שיפה שיחתם, ולמה לעצור. הם המשיכו בשלהם, ואם יש את נפשכם לשאול, מה פתאום מחאה בימים של מלחמה, אז זאת התשובה. לאנשי המחאה אין מושג איפה מוצאים את סינוואר, איך משיבים את הביטחון ליישובי הספר, ואיך משחררים את החטופים. אבל כולנו יודעים שכך לא מתנהלת הנהגה שמחוברת למציאות. כך לא יכולה הנהגה להתנהג. וחייבים להבין שההתנהלות הזאת מעוררת תחושה של הפקרות ובוז, שגם בימים כתיקונם אי אפשר לשאת. ובימים כאלה שבהם רוב אזרחי ישראל מצפים מכל מנהיג ומחוקק להתהלך בחרדת קודש ותחושת שליחות, התמונה האיומה הזאת היא סטירת לחי אחת יותר מדי. יאללה יאללה אתם ויאללה יאללה הדאגות שלכם, אומרים נבחרינו. אתם לבד חברים, ואין לכם מושג כמה.
התחלתי עם חז"ל, אז הנה עוד תובנה יפה שלהם. לקראת סוף ספר בראשית מסופר שיוסף ואסנת הביאו לעולם שני בנים "בטרם תבוא שנת הרעב". החיבור בין מצבו המשפחתי של יוסף לבין האקטואליה המצרית, לא נעלם מעיני החכמים, והם לומדים מכך שאסור לאדם לעסוק בענייני זוגיות, ואפילו לא במצוות פרו ורבו, כשבחוץ משתולל רעב [-ריש לקיש, מסכת תענית]. יוסף שהיה נער חולמני, מנודה וחסר מזל, ועבד ואסיר ואז האיש השני בחשיבותו באימפריה הגדולה בעולם, הוא בדיוק ההפך מ"עבד כי ימלוך". הוא לא אומר לעצמו שהוא סיים לטפס, ועכשיו הכל מותר. יש לו תפקיד, והממלכה בצרות, ויוסף מהלך בעולם בחרדת קודש וכובד ראש, בדיוק כמו שרבבות משפחות בישראל דורשות לראות מהמנהיגים והמחוקקים שלהם. עד מתי?
**
משהו השתבש אצלנו בכל הנוגע לביקורת. ישראלים רבים השתכנעו שביקורת על מנהיג היא פשע שנאה. אם מישהו לא מרוצה ממנהיג נבחר ומהתנהלותו, הוא בטח שונא אותו. יש ביקורת על המינויים או ההתבטאויות? שנאה! אין דרך אחרת להסביר את זה. ומי שמבקר, לא מהיום הוא שונא אלא מאז ומתמיד. ולא רק את המנהיג, אלא גם את כל מי שתומך בו, מאמין ומצביע לו, את כולם הוא מתעב. ולכן אין סיבה להקשיב לו. דברי שנאה הם רעש מיותר שצריך להשתיק.
אין לי מושג איך הגענו למצב שבו רבים כל כך חווים ביקורת באופן כל כך אלים וקורבני. זה גם פחות חשוב לחפש מי אשם ומי טיפח את הגישה הזאת. מה שחשוב הוא להבין שבימים שלפנינו לא תהיה ברירה אלא לעסוק בביקורת. ביקורת קשה, נכוחה ועמוקה שנחוצה לנו בדחיפות קיומית ולא תפסח על איש. כדאי שנפנים: ביקורת איננה שנאה. היא חלק הכרחי מהתיקון. אני ואתה איננו פתק ההצבעה שבחרנו לשלשל. אם טעינו אין זה אומר שאשמנו. טענות כלפי מי שבחרתי בו, גם אם הן קשות, אינן פשע שנאה כלפיו ובטח שלא כלפי. בילדותנו נדרשנו לא פעם לכתוב משפטים כאלה 300 פעם בתור עונש חינוכי. לא יודע עד כמה זה עבד, אך כרגע אין לי עצה טובה יותר.
**
בשנת 2021 כתבתי כאן על סיפור יהודי עתיק מהאיים שממערב לחופי אפריקה. זהו סיפור שמעטים הכירו, ולרוב התייחסו אליו כאל אגדה, כי במשך 500 שנים איש לא ידע מה עלה בגורלם של מאות ילדים מהקהילה היהודית של פורטוגל שנזרקו מאוניות הגירוש מול חופי האיים הפראיים. למי היה פנאי או אמצעים להתעניין בגורלם, ולמה שנחשוב שמישהו שרד?
אבל שוב ושוב נזרקו שמועות על כך שחלק מהאוכלוסייה השחורה, באיים הגעשיים והאקזוטיים קאבו-וורדה וסאו-טומה, מחזיקים בשברי מנהגים יהודיים. אמרו שמסתובבים שם שמות משפחה אופייניים ליהודי ספרד ופורטוגל. שמות כמו רודריגז ובן עוליאל, שנשארו כמו כתובת על גזע עץ, ומספרים על הגירוש האכזרי שביצעה ממלכת פורטוגל בשם הכנסייה. מצד אחד כדי "לנקות" את ארצה מנוכחות של כופרים, ומצד שני לטפח אוכלוסייה של עבדים. לכן נזרקו לאיים השוממים שבשליטתה ילדים יהודים ושחורים בתקווה שיתערבבו אלו באלו. מי שישרוד יוכל להיות עבד לא רע. ומי שלא, אז לא.
לפני כשבועיים, הייתי חייב לעצמי קצת אסקפיזם, ובתום זפזופ קצר נפלתי על ערוץ הספורט ועל משחק כדורגל במסגרת אליפות אפריקה. מה יותר אסקפיזם מנבחרת מצרים נגד קאבו וורדה?! השדרים הישראלים עברו על שמות השחקנים, ולא יכלו להישאר אדישים כשגילו שלחלוץ החוד של קאבו וורדה קוראים "בן שימול". איך בן שימול? שאל עמיחי שפיגלר את אייל לחמן. בן שימול הוא שם שכולנו מכירים מהשכונה, והוא הולך לרוב עם כפכפים, שקית גרעינים ושמות פרטיים כמו: זיו, דדי, או אילנה. פחות אנטוניו, שלא לדבר על טבארש.
מה אומר? מיהרתי לאתר את מספר הטלפון של לחמן, פרשן המשחק, וכתבתי לו את עיקרי הסיפור. לחמן, שהסיפור היהודי מעניין אותו, סיפר תוך כדי משחק איך הגיע השם בן שימול לאיים הגעשיים הנידחים, וברגע שסיים את המילה האחרונה, אותו בן שימול הבקיע שער יפה לרשת של מצרים. נחת.
אני לא חושב שהחלוץ בן שימול יודע שדיברו עליו בערוץ הספורט הישראלי, ושכמה ישראלים כבר חשים כלפיו קירבה, ואולי רוצים לראות אותו במדי אחת הקבוצות בארץ. אני לא חושב שהוא אי פעם טעם מצה או ספינג', או עמד בקידוש, אבל בכל פעם שאני נתקל בשרידים ישנים של הסיפור שלנו, אני נזכר שתמיד, ברגע בו מתרחשים הדברים, אנחנו במיעוט. שבט נרמס שמותר להגיד עליו ולעולל לו כל דבר. אבל בסופו של דבר ובעין היסטורית, הנראטיב שלנו מנצח. איש לא מספר על יציאת מצרים בגירסת פרעה, ואף אחד לא מספר את סיפור מרדכי ואסתר בגירסת המן. גם מלכי הגירוש פרדיננד, איזאבל וז'ואאו, חשו צודקים עד השמיים כשחתמו על צו הגירוש, אך בסופו של דבר פגעו בעיקר בפורטוגל וספרד שירדו מגדולתן אחרי שנותרו ללא הכישרון של כל הכוהנ'ס, הלוויט'אס, הנחמיאסים והבן שימולים ובעיקר ללא פירור של יושרה.