באחת הפינות הכי ירושלמיות בעולם יש דבר מה שתמיד הצליח להצחיק את קבוצות המטיילים. מדובר בחזית יפה של בית כנסת ציורי, שרק מהעיצוב אפשר לשמוע את הלדינו מתנגנת. שם, על הקיר יש כמה חריצים שאפשר לתחוב לתוכן מטבעות ולקיים מצווה יומיומית. מעל כל חריץ תלוי שלט קטן שמבהיר לאן הולך הכסף. על שלט אחד כתוב "צדקה". מעל החריץ הסמוך, כמה סנטימטרים ימינה, תלוי השלט "מתן בסתר". מעל החריץ הבא "גמילות חסדים", והלאה משם- "שמן למאור" וכן הלאה. התופעה משכה את תשומת לבי וניגשתי לאחד מאנשי המקום כדי לבקש שיסביר לי מה ההבדל בין צדקה לבין מתן בסתר, ומה הטעם בכל זה. הברנש תקע בי מבט ממזרי מעל למשקפיים, ושאל בנימוס מקומי האם אני סתום עד כדי כך שקשה לי להבין שבסופו של דבר כל המטבעות מתגלגלים לאותה קופה.
אה... מחלתי על כבודי- אז מי צריך כל כך הרבה חריצים ושלטים שאומרים בעצם את אותו דבר?
אוה, זאת שאלה טובה. אתה לא מכיר יהודים? רק תן לנו לבחור. בופה. מערכת לניתוב שיחות. לסיגלית הקש 7. 30 מפלגות בקלפי. מתים על זה.
השיחה הזאת התקיימה לפני שנים. לא יודע למה, ביום ג' האחרון היא קפצה לי שוב.
**
הכיפה הסרוגה היא, בסך הכל, מותג די מוצלח. רוב האנשים שגדלו במחנה הזה- הבנים שחבשו לראשם את הסרוגה, והבנות שסרגו אותה תוך כדי האזנה להרצאה על תורה ועבודה- חשים חיבה ודי גאים בהשתייכות הזאת, גם אם עזבו במעלה הדרך חלק גדול מעקרונותיה. מי שחבש אותה אי פעם, יודע שכמה שהיא לא תהיה קטנה, כולם רואים אותה, מכל מרחק ומייד. גם מי שנפרד ממנה לפני שנים יעדיף לחבוש, באירועים שדורשים כיפה, דווקא אותה, את הסרוגה, ולא שום גרסת בד גלותית. עניין של גאוות יחידה. כולנו יודעים- וזה כבר עניין של רגש- מי מביט בה באהדה, או לפחות מקבל אותה, ומי מתעב אותה וחושד בכל חובשיה. לרוב אנחנו יודעים גם מה הסיפור שלו.
במה בעצם מתגאים כל כך הסרוגים? אני מניח שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת. אבל מגיל צעיר חינכו אותנו שאנחנו אמורים להיות הגשר. מיומו הראשון בבני עקיבא, לומד כל חניך שהחלק החשוב ביותר בסיסמא "ציונות-דתית" היא לא המילה הראשונה ולא השנייה אלא המקף שמחבר ביניהן. גדלנו על המקף הזה ועל משימת הגישור, כמו שהצופים גדלים על מחנאות וקשר מוט, והנה ברור לנו שבלעדינו הדברים פשוט לא יתחברו לעולם. מרכיבי החברה הישראלית יילכו ויתפרקו. הם יפנו עורף זו לזו, יתפזרו ויפוררו כל זכר ל"כל ישראל ערבים זה לזה" [או: זה בזה]. רק אנחנו הסרוגים, יחידה מובחרת שכמונו, נדאג לגשר בין החול והקודש, בין האתמול והמחר וגם בין הימין והשמאל. תכל'ס נציל את המולדת. זאת משימתנו הקדושה, ואנחנו נמלא אותה באהבה, בחיוך וגם די בקלות, כי אחרי הכל בדיוק על המשימה הזאת התאמנו במשך שנים. כל חיינו. מאז שהצטלמנו עם נר חנוכה מבריסטול על המצח, ומאז ששרנו בקול דקיק "ימלוך ה' לעולם" או "אנעים זמירות", תלוי איפה גדלנו.
אבל משהו קרה בשנים האחרונות. יתכן שנשבר למישהו המקף. יכול להיות שאי אפשר היה למנוע את זה. בכל אופן, עצם הדיבור על הכיפה הסרוגה כעל גורם מחבר, מגשר או מקרב – מעורר בעיקר צחוקים מרים. לא מעט אנשים ששוחחתי איתם לאחרונה טוענים בפסקנות שאין דבר כזה יותר "סרוגים". שזה מזמן לא ציבור אחד, מגזר או מחנה. שיש קו שבר ברור, והוא הולך ומעמיק. בצד אחד של העולם הדתי מחדדים עמדות, מקצינים ומסתגרים, מעדיפים לגור ביישובים הומוגניים, ומתייחסים בחשד לחיבורים כלשהם. בצד אחר דווקא הלכו הלאה עם האמונה בגשר ובמקף ולכן איבדו צורך ועניין במפלגה מגזרית, או בסביבת מגורים מגזרית. אלו ואלו הולכים ומתנתקים זה מזה, ולא. לא מדובר כאן בשני גוונים באותו מחנה, אלא בשבר ופיצול והתמונה ברורה: אנשי המקף האלה, הסרוגים, אשפי החיבור לשעבר, איבדו את היכולת לחבר אפילו את עצמם. החלקים הקרובים ביותר כבר מתפרקים להם בידיים. חלקם איבדו גם כל עניין או רצון בכך, והם לא יחושו בטיפה של צער על השינוי הזה.
מה שלא השתנה הוא הצורך בגורם כזה מגשר ומקרב. החברה הישראלית עדיין זקוקה, ואולי יותר מתמיד, לאנשים ונשים שמצויים בשני העולמות, דוברים את שלל השפות, לא מתנשאים, ומרגישים בבית גם בשיח השמרני וגם בשיח הליברלי. גם בארגז החול וגם בארון הקודש. בשבוע שעבר התקיים בירושלים אירוע מיוחד בשם "כנס ירושלים למסורתיות" ומה שנאמר שוב ושוב כמעט בכל המפגשים שהתקיימו שם, היה שתפקיד הגשר, החיוני כל כך, עובר לציבור המסורתי. הציבור הגדול הזה שמעולם לא התאמץ להגדיר את עצמו, לא ניסה להקים מערכת חינוך, תנועת נוער או מפלגה, הוא מחנה של בוני גשרים מלידה שלא תמיד יודעים שהם כאלה.
אחת הדוגמאות המעניינות עסקה בכל מה שנוגע לתרבות מוסיקלית וליצירה צעירה של מוסיקה מסורתית ועתיקה. בחוגים מסוימים אצלנו, עיתון הארץ למשל, נוהגים לקטול כמעט כל יצירה שנוגעת בשורשים. מין ברירת מחדל שכזאת. אם הלחן או הטקסט הוא עתיק, תימני, פיוטי, קשור בלוח השנה היהודי – אז זה בכלל לא אמנות. פולקלור. נושא שלא מכובד לעסוק בו או להקדיש לו שורה של תשומת לב עיתונאית.
בחוגים דתיים, למשל, נהוג לפסול כל תוכן שקשור בתרבות המערב או ביצירה חדשנית. אם זה חדש מדי, שחור מדי או אלקטרוני מדי, אז זה לא אמור לעלות על השולחן. אז מי יידע לקחת מהאוצרות העצומים שהגיעו לכאן עם קיבוץ הגלויות ולעשות מזה משהו רלוונטי וחי, ולא רק שימור ומחקר? מי ייקח דוגמא ממה שעשו עופרה חזה ז"ל, או "ימן בלוז" יבדלו לחיים בסבבה, עם המורשת התימנית והעכשוויות הדיגיטלית, ויעשה דבר דומה עם מסורות בלקניות, חסידיות, בוכריות או אנדלוסיות? מי מסוגל, ולמי זה טבעי, לבנות גשרים ולהיות בעצמו לגשר?
ישבתי שם ושמעתי את הדברים ונזכרתי ברגע שבו סיפרתי לאבא שלי שאצלי בשכונה בירושלים נראים לאחרונה ילדים שיוצאים אחר הצהריים לשיעורי הנגינה שלהם, ואם אני לא טועה, נדמה לי שהם לומדים כלים כמו עוד וקאנון. כך לפחות זה נראה כשמביטים במזוודות הכלים שלהם.
אבא פשוט אמר לי שלא יכול להיות. אף אחד כבר לא לומד יותר כלים כאלה. לצלילים האלה אין עתיד. ניסיתי להתעקש אבל אבא חייך בסלחנות. כנראה התבלבלת. זה לא היה עוד. זאת היתה מנדולינה. והקאנון?
בטח איזה מכשיר חיתוך נייר משרדי. האחרון שניגן קאנון זה הבחור העיוור מהתזמורת של זוזו מוסא. זאת האמת...
הוא באמת האמין בדברים האלה. וחבל. חבל בעיקר שאבא לא נמצא כאן בשנים האחרונות כדי לראות את שלל ההרכבים שצצו כאן, ואת המגוון המסחרר של צלילים, שילובים וכלי הנגינה. שלא לדבר על העובדה שלא מעט מהנגנים האלה נושאים איתם שמות משפחה אשכנזיים להפליא.
כרגע מסתמן שרק ציבור אחד בארץ בנוי למשימה שננטשה על ידי רוב הציונות הדתית. זהו הציבור האלמוני והלא מוגדר של המסורתיים החדשים, בני כל העדות והמוסיקה היא רק דוגמא. והלוואי שאנחנו לא תולים בהם יותר מדי תקוות