top of page

נשבר במשפחה

22.12.30 | ו' בטבת תשפג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בפרידה המכובדת כל-כך מהרב דרוקמן זצ"ל, שבו ועלו המילים "מנהיג הציונות הדתית", או "זקן רבניה". עבור מי שמעולם לא חבש כיפה סרוגה, או סרגה אחת כזאת, כדאי להבהיר שמדובר פחות בתפקיד רשמי ויותר בתואר משפחתי. הוא נוגע לכל מי שהזהות הציונית דתית היא חלק ממנו. מי שגדלו בחינוך הממלכתי דתי, וחונכו על ערכי תורה ועבודה גם אם לא למדו ולו שיעור אחד מפיו של הרב דרוקמן, כואבים היום את חסרונו; מי שנעוריו תססו ב"בני עקיבא", וגם מי שלא כל כך, מי שרקד\ה במעגלים בחתונות או בהקפות שניות כשהרוקדים עצמם הם גם המוסיקה, והדי.ג'יי – כל אלו ראו ברב דרוקמן את האבא הגדול של הציבור הזה, שאכן במיטבו אמור להתנהל כמשפחה.
באופן הכי אישי אני חייב לציין פה שלמרות שמעולם לא הייתי תלמידו, ואין לי גם איזה ציטוט קולע שלו שאפשר לשלוף, הרב דרוקמן היה אחד כזה שכשהוא נכנס לאולם מייד קמנו על רגלינו לכבודו. לא מתוך נימוס. ולא בגלל שהמנחה ביקש. הגוף פשוט קם ואין טעם להרבות מילים בכך. נדמה לי שזאת המשמעות של התואר "זקן הרבנים", ושהוא אכן קרוב מאוד למושג "ראש המשפחה". ולכן יש להודות בצער, שהשבוע הלך לעולמו ראש משפחה שבניו וצאצאיו כבר לא מסוגלים לשבת שבעה תחת גג אחד. רובם לא באמת רוצים. חלק גדול מהם מתחרה זה בזה למי יש רשימה ארוכה יותר של אנשים שהוא יסרב ללחוץ את ידם או לברך אותם לשלום. עניין של יוקרה עקומה שאני מתקשה להבין מאין הסתננה לעולם המושגים הפנימי של סרוגי הכיפה.

כבר שנים שאני חוזר וכותב מדי פעם על הזהות הבני עקיבאית שלי ועל מה שעבר עליה עם הזמן. שני זכרונות תמיד מלווים אותי בהקשר הזה. הראשון התרחש ב"שבעה" של האבא הפרטי שלי. חברים הגיעו לבקר ואנחנו שוחחנו, צחקנו עד דמעות ודמענו בלי חשבון כמיטב מסורת השבעה היהודית. פתאום נכנס אחד החברים של אבא שהיה איש ציבור מוכר בשנות ה-80, והחברים הרימו את המבט, זיהו, ומלמלו "לאן נעלמו הדתיים הנורמליים". הערתי להם שגם בעידן ה"דתיים הנורמליים" [ההומוס דוסוס נורמליקוס, אם תרצו] היו עיתונאים חילוניים די מרכזיים שהשמיצו אותם ללא רחם, ובזו לכל מה שהם מייצגים ובעיקר לנורמליות שלהם. הזכרתי שיש משהו לא הוגן בשילוב שבין התנשאות לנוסטלגיה. אבל, אחרי כל ההסתייגויות הללו נאלצתי להודות שיש בכל זאת משהו בטענה שהיו כאן פעם מנהיגים דתיים שלא חשבו שמתינות, או קומון סנס, הן תכונות מתועבות. הם, למשל, לא היו מעלים בדעתם להיאבק למען מתן לגיטימציה לשיח גזעני.
הזיכרון השני הוא דווקא מאירוע משפחתי שמח להפליא. אורי אורבך עדיין היה בחיים, ועדיין היה עיתונאי, והוא ומיכל רעייתו חגגו בר מצווה לבנם. כל גלי צה"ל היו שם, כולל השדרנים הכי חילונים, הכי שמאלניים והכי מפורסמים. האירוע התנהל על פי מיטב הכוריאוגרפיה של בני עקיבא. מעגלי הרוקדים יצאו לדרך לצלילי אותם שירים חסידיים, מעגלים של בנים ומעגלים של בנות, ובכל פעם שרזי ברקאי או גידי גוב, הצטרפו לריקודים, שלא לדבר על אילנה דיין או עירית לינור [שנודעה אז כאשת שמאל] התלקחה שם שמחה אדירה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. כולם נדחקו להושיט יד לאורחים. ולא. זאת לא היתה שמחת פרובינציאליים שמתרגשים לבואו של הסלב. זאת היתה שמחת בני עקיבא אמיתית של מי שגדל על האמונה שאנחנו אנשי החיבור ואלופי העולם בלהושיט יד ולרקוד ביחד. תמיד ידענו שיקח לעולם זמן להבחין בכך, ואמנם לקח לתל אביבים איזה נצח קטן, אבל הנה זה קורה. על הריקוד הזה חונכנו וחינכנו, עליו התאמנו כל החיים. יום אחרי שעמדנו לראשונה על רגלינו, כבר הושטנו יד למישהו ורקדנו "עם ישראל חי" או "והאר עינינו"... מין שריטה כזאת. אבל היום, ויש לומר בצער, דווקא עם תום משמרתו של הרב דרוקמן – איש של אהבה והושטת יד- היום חלק גדול מהסרוגים החדשים מתמחים באי-לחיצת יד. בפיצולים וחרמות. ומי בכלל רוקד. רובם מודים שמשפחת הציונות הדתית עברה גירושים קשים ומכוערים שלא היה מהם מנוס. ולא, הם כבר לא משפחה אחת. ומכיוון שיתכן שהרב דרוקמן היה האחרון שכל חניכי תורה ועבודה היו מסוגלים לעמוד לכבודו באופן טבעי, נראה שלא רק עליו יש להתאבל השבוע.
אומרים על הרב דרוקמן שהוא אהב כל ישראלי שישב מולו. אהב והאמין. גם אנשים שהיה מוטב לפקפק בהם זכו אצלו לחיבוק ולתמיכה, וזה כמובן פגע באנשים אחרים – קורבנותיהם של אלו. מה שמלמד שלעתים טוב לב ואהבת אדם עשויים להיות תכונות די בעייתיות אצל מנהיגים. בספרות המדרשים התלמודית מופיע סיפור מוזר על מפגש בין החכם ר' חנינא בן דוסא לבין השדה האיומה שנקראה "אגרת בת מחלת". כדרכם של כל השדונים גם אגרת מתרברבת ומתחילה להתגרות ברבי חנינא, מה גם מאחוריה עומד גדוד של שדונים ערסים. אבל ברגע שהיא מבינה את עוצמתו של האיש הרך שעומד מולה, היא מתחילה לשקשק ולגמגם מפחד. היא יודעת שאם רק ירצה בכך, ר' חנינא מסוגל לנטרל אותה, לזרוק אותה לכל הרוחות ולהוציא אותה לגמרי מהמשחק. לכן היא מתרפסת ומתחנפת, ומתחננת לרחמיו. ואז זה קורה. רבי חנינא אכן מרחם עליה, ומשאיר לה יומיים בשבוע שבהם היא יכולה להמשיך ולעשות צרות. התלמוד בדרך כלל מעריץ את רבי חנינא, אבל הסיפור החריג הזה צולף ביקורת מדוייקת על אנשים טובים מדי.
**
היה היה בירושלים תיאטרון קטנטן ומחתרתי בשם "פרגוד". לא היה אמן צעיר בראשית דרכו שלא הכיר את המאורה המעושנת והטחובה הזאת, בפינת רח' נסים בכר בנחלאות, שבה הגיעו קומץ חובבי תרבות ירושלמיים עם הסוודרים הנצחיים שלהם כדי לשמוע ג'אז בחצי חינם, לראות הצגות מוזרות ובוסריות, או לרחם על איזה זמר שהופיע מול חמישה אנשים. רבים האמנים שהתחילו בפרגוד. מאיר אריאל וניקו ניתאי הגיעו להופיע מדי חודש. אהוד בנאי לא שכח אף פעם את הערב שבו ראה שם את יונה וולך קוראת שירה קצת לפני ששלמה בר ו"הברירה הטבעית" עלו לבמה. דנה ברגר, סי היימן "נושאי המגבעת", "אטרף" ויהונתן בר-גיורא התחילו שם. וגם אנוכי הקטון, ועוד רבים וטובים שכולם כולם חייבים תודה ענקית לאדם אחד בשם אריה מארק. מארק, מין נביא של אמנות שוליים, הקים את התיאטרון על חורבותיו של בית המרחץ ההיסטורי של נחלאות. הוא ניהל אותו, התגורר בעליית הגג הפצפונת שלו, נלחם עליו מול כוחות הנדל"ן וחיפש בנרות אחרי אמנים שיופיעו בו. במידה רבה אריה מארק ו"פרגוד" היו בין הכוחות שהפכו את נחלאות\מחנה-יהודה משכונת מצוקה לפנינה עירונית שאין דומה לה. השבוע בעיתוי אופייני, רגע לפני שהתכוונו לחגוג איתו 90 ולעשות לו כבוד וקצת נחת, הלך לעולמו אריה מארק. חבל על דאבדין.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה