לא מזמן ביקרנו עם כל המשפחה בשכונת מאה שערים. זאת היתה השבת הצמודה ליום כיפור, זאת שקוראים לה "שבת שובה" ומנשב בה אוויר ריחני. יצא שהתארחנו בסביבה, ופתאום צפה השאלה למה שלא ניקח את הילדים לביקור בשכונה המיוחדת הזאת? הרי כבר טלטלנו את המשפחה למקומות נידחים בארץ ובעולם רק כדי לראות משהו- תרבויות, תלבושות ושלטים- ולבסוף מצאנו איזו גרוטאת אטרקציה מי-ישמע, שלא מגיעה לקרסוליים של מאה שערים... חוץ מזה השכונה הזאת היא חלק מהסיפור המשפחתי. הנה הזדמנות לספר לילדים איך המשפחה הגיעה לכאן אחרי הגירוש ב-48. איך הסתדרה סבתא, אלמנה עם 9 ילדים ולא מעט נכדים, בשכונה הצפופה שכבר אז הייתה חרדית. על ילדות הסמטאות של אבי ואחיו, שלמדו חומש עם רש"י מגיל 3-4, טעמו טעם רעב, ושיחקו סטאנגה עם ילדים שגדלו להיות הרב עובדיה יוסף והרב כדורי. נמצא על הקירות פשקווילים מוזרים או מצחיקים, וננסה לתרגם או לפחות להסביר. וליד אזור התעשייה הקטן של מאה שערים, נעצור לרגע כדי לספר איך אבא שלי – סבא שלכם- למד את אמנות ניפוח הזכוכית, אחרי שנאלץ לעזוב את הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. כן, דווקא במאה שערים, אצל "נקר" הוא למד את המקצוע שבו עסק עד יומו האחרון.
בטח שמאה שערים!! לקחנו איתנו כמה בקבוקי מים ויצאנו.
דקות ספורות לאחר מכן, כל מה שרצינו היה להסתלק משם ולא לשוב עוד לעולם. ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. הספקנו לספר משהו מהסיפורים, ולענות לכמה שאלות כמו: למה כשהמודעה מכריזה "כפרות" יש שם ציור של תרנגול? ו:למה כל כך מלוכלך פה? "אני מקווה שהנעל שצ'רלי צ'פלין אכל בסרט, לא דרכה כאן לפני כן"- התחכם בני בן ה8 וצחקנו, אבל פתאום ראינו דברים שלא היה לנו שום עניין או רצון להסביר.
לאורך הרחוב, בין כל צמד חלונות, בגובה עיניו של ילד, נמרחו כתובות שנאה. "ציונים = עמלק". "ציונים = נאצים". וה"דובדבן" - "דרישתנו: שואה לציונים". חשבתי לרגע שאני לא מבין נכון. הרי אין סיכוי שזה מה שכתוב. אולי פספסנו משהו בניקוד ובכלל מדובר על מחאה נגד ציוני הבגרות. לא, מה?.. זה בדיוק מה שכתוב. מישהו פה מתגעגע לאירופה עד כדי אובססיה. יש לו איזו סטייה, ואותה הוא מורח ברשות הרבים של שכונה, שעיקר פרסומה הוא בכך שהיא רגישה כל כך. פגיעה. ולכן שבה ודורשת מכל אורח שיתאים את לבושו והתנהגותו לסטנדרט המקובל על התושבים המקומיים – צדיקי עליון כולם.
לא היתה לי מילה לומר לילדים. גם ביני לבין עצמי לא מצאתי משהו סביר לומר. נכון, גרפיטי כועס על קירות מאה שערים זה לא דבר חדש. בדרך כלל זה נחשב אפילו לחלק מהחוויה. אבל לא מה שאנחנו רואים עכשיו. לא זה.
בואו ילדים! אנחנו הולכים מפה.
בדרך הסברנו לילדים שרוב תושבי השכונה לא חושבים כך. רובם אנשים נחמדים והם בטח לא אוהבים את הכתובת הנוראה הזאת. האיש המעוות שכתב את זה, לא מייצג אף אחד. אבל מצד שני חייבים להודות שיש פה בעיה. הרי אילו מישהו היה כותב על הקיר הזה סיסמא אחרת, נניח "דרישתנו, אהבה חופשית". "רוקנ'רול" או אפילו "חיה'לה, התינשאי לי?" – כולנו יודעים באיזו מהירות הכתובת היתה נמחקת, מכוסה ונעלמת מן העין. גם בצהרי יום הכיפורים, מישהו היה מוצא דרך להעלים את המילים הלא רצויות מהסביבה, ועוד בטרם יבש תרסיס הצבע. והנה עם הזוהמה שלפנינו, עם "דרישתנו: שואה לציונים" מאה שערים זורמת. ועל זה קשה מאוד לסלוח לשכונה כולה.
על מה חושב אדם אחרי שהוא אוסף בבהלה את ילדיו, ואומר להם "מסתלקים מפה"? – הוא חושב על הסכנה המרחפת מעל כל שבטיות סגורה. על קללת החיים ההומוגניים עד מחנק. על זוהמת המים העומדים ואויר המרתפים המעופש באין תנועה או חלון. וכמובן "מה יהיה?". שהרי אפשר רק לשער אילו הבטחות מסרו המועמדים השונים לראשות הממשלה להנהגה הפוליטית של הציבור החרדי. אבל העובדה שהדרישה החרדית היא "בלי לימודי ליבה" – מקוממת. כי היא נשענת על היומרה היהירה שאומרת: אל תחנך אותי. מצבנו טוב כל כך. נשמותינו מעודנות וגבוהות יותר ממה שאתם יכולים בכלל לתפוס. יומרה ריקה ואבודה של מי שכבר מזמן לא יצא לטיול קטן של שבת ברחוב הדגל, שהיה יכול להיות מפעים, מרגש ומעורר הרהורים וזכרונות, אלמלא העובדה שכמעט כל העברית שמרוחה על כתליו מבוססת על המילון השלם של השנאה.
**
כבר שנים שאני וחבריי מהווים חלק מניסוי חלוצי בתחום התפילה. יש בארץ אלפי בתי כנסת, ורובם המוחלט עדתיים. כמעט ואין בתי כנסת ישראליים. כבר על השלט אפשר לראות אם הוא תימני, מרוקאי או אשכנזי, כמו מאומה לא קרה וכאילו רק אתמול עלינו לארץ. לפני כמה שנים התאספנו קבוצה לא גדולה של ירושלמים, והחלטנו לנסות ולבנות תפילה משולבת. ממילא רובנו הקמנו משפחות מעורבבות כאלה, ואנחנו מגדלים ילדים רחבי מנעד ולב, שמרגישים בבית בכל מה שיש לישראל להציע. הם אוכלים מרק תימני עם קניידל'ך, מורחים שניצלים באריסה, ויודעים שעלי גפן ממולאים זה הסושי של הכורדים. אם כבר מדברים על אוכל, אז בילדותי גם המסעדות היו כמו בתי כנסת. הרומנים הלכו למסעדה הרומנית, הבולגרים ישבו בפתח בית האוכל הבולגרי, הפולנים הלכו ל"בתיה" וגם מי שהזמין מרק עצם ב"כרם התימנים" היו בעיקר כאלה שחיפשו את המרק של האמא שלהם. המון מסעדות הוגדרו "מזרחיות". הן הציעו סלטים טעימים מאוד מחצילים, ולצידם דבר איום ונורא שנקרא "סלט טורקי". לא פעם אכלנו שם קבבים מצויינים, אבל הסטייק היה עבודה של סנדלר. ולקינוח תמיד הציעו "קרם בוואריה", שהרי "בוואריה פרווה" היא הבירה והלב הפועם של המזרח.
השבח לאל, הימים הללו חלפו. בזכות הפתיחות והחקרנות המטבח הישראלי המריא. למה? כי המטבח הוא דמוקרטי, ולקולינריה הישראלית אין רבנות. רוב ילדי ישראל משרטטים קשת טעמים מגוונת, וכל מטבח נאלץ להשאיר בחוץ כמה מאכלים שפשוט לא עוברים היום. זה בדיוק מה שרצינו שיקרה בבית הכנסת שלנו. ואחרי מספר שנים אפשר כבר לקבוע שהמסע לא פשוט, אבל מרתק וכדאי. בסך הכל הצלחנו. למה? אני יכול להעיד על עצמי שאני כבר לא מסוגל להעביר יום כיפור שלם בנוסח עדתי אחד. מצטער. עם כל הכבוד לאותנטיות, צר לי המקום, ומחניק לי מדי. חסרים לי טקסטים, מנגינות וגישות שמתקבלים רק כשמשלבים סגנונות. והכי חשוב, ילדים גדלים בקהילה שלנו, והם שרים הכל בקולי קולות, הלב פתוח והכל טבעי ושלהם, ולא דחוף לדעת או לשאול מהצד של איזו סבתא, ומאיפה בדיוק על הגלובוס, מגיע כל פיוט וכל ניגון. זהו סיכום חוויית החגים שלי לשנה זאת, והוא בסך הכל אופטימי.