בערך באותה השעה שבה המוני יהודים מתכוננים ליום העצוב והשפוף ביותר בשנה, מצאו לנכון שר הביטחון וראש הממשלה של מדינת היהודים להתקוטט ביניהם. בערך באותם רגעים שבהם בני העם הזה הכינו את סעודת העניים שנהוג לאכול לקראת הצום – על הכיריים התבשלו ביצים קשות או עדשים – ותהו אם לא כדאי הפעם להגיש את הסעודה המפסקת בממ"ד - הם זכו [אם רק הציצו בעדכונים השוטפים] לקבל מצמרת ההנהגה המדינית בטחונית שלהם תזכורת כואבת. באמת, למה לא בממ"ד? שם, ליד מלאי קופסאות השימורים, הסוללות ושישיות המים, וכל הסמליות המדכדכת, שמעורבת במציאות חיינו. בדיוק אז, כשחילצנו את נעלי הבד המרופטות מעומק הבוידם, ושלחנו מבט מודאג אל המכשיר, אולי הגיעו עידכונים על מתקפה שתבוא או לא תבוא, באותו הרגע, הללויה, טרחו מנהיגינו להבהיר מה עמוק הסכסוך ביניהם. וכמה חשוב ובוער להם לנהל בפומבי את הסכסוך כאן ועכשיו. כמו זוג מתפרק שכבר לא רואה בעיניים ומחליף עלבונות מורעלים גם, ובעיקר, כשכולם מסתכלים. כאילו לא היה לנו מספיק ט' באב כל השנה. כאילו לא השתמשנו מספיק במילה "חורבן". כאילו שאנחנו זקוקים בכלל לתזכורת.
התזכורת הזאת לוחצת על כאב נושן. פצע וותיק. אי אפשר לברוח או להתעלם מהפער התהומי בין עם ישראל המופלא ובין אלו שעומדים בראשו. אני יודע שבשדה הפוליטי כבר לא מסוגלים לשמוע את הטיעון הזה, שנשמע להם כמו פזמון שחוק ודמגוגי להכעיס. אבל מה לעשות? התמונה ברורה ופשוטה. שר הביטחון גלנט אומר שהמוטו של ראש הממשלה הוא קישקוש מקושקש. ברור שהוא לא היה חייב לומר את זה, ובטח שלא היה חייב לומר זאת דווקא במילים הללו. מאוחר יותר גלנט יטען, שהדברים הודלפו מפורום סגור. אבל הוא אמור כבר לדעת שבמדינה הזאת אין דבר כזה פורום סגור. מרגע שהדברים יצאו לתקשורת, היה ברור שבמערכת הרפש שלפנינו, לא תהיה הכלה ולא איפוק. יכולת עמידה? את זה אפשר לדרוש מהעורף האזרחי. מתושבי שדרות וקרית שמונה תבקשו יכולת עמידה. להתעלות? להקריב? לזרוק הכל הצידה ולחשוב על טובת ישראל? את זה תחפשו אצל המילואימניקים הגיבורים. אצל נשותיהם המופלאות. אצל מאות אלפי המשפחות שלא ישנות בלילה. לא מהצמרת המדינית. מהם, אל תצפו לכלום ולשום דבר.
והתגובה אכן לא איחרה לבוא. היישות המכונה "סביבת נתניהו" מיהרה להאשים את גלנט בכך שהוא מאמץ את הנראטיב האנטי ישראלי. כלומר זה בכלל לא אישי. יש לנו כאן עסק, אומרת סביבת נתניהו, עם גייס חמישי וסוס טרויאני במשרד הביטחון. לא פחות. גם כאן, ברור ש"סביבת" לא היתה חייבת לומר את זה. היא בטח לא היתה חייבת לומר זאת דווקא במלים האלה. אבל כך בדיוק היא אמרה ובמילים האלה דווקא, מה שהציף את הרשתות בתגובות כביכול פרטיות, אבל דומות זו לזו להפליא, שהמשיכו להדהד את המוטיב הנורא. שר הביטחון טוען שיש לו ראש ממשלה קשקשן. ראש הממשלה טוען שיש לו שר ביטחון שמזדהה עם האויב. לא פחות.
אני קורא בזמן האחרון את דבריהם של עמיתיי וידידיי, כאן ב"ישראל היום" וגם בעיתונים אחרים, והם מתפלצים מהדברים החמורים שנאמרים לאחרונה על ראש הממשלה. הם תוהים האם מבקריו החריפים של נתניהו לא ירדו מהפסים, נתקפו שיטיון, או איבדו את זה לגמרי. ואני תוהה האם הם עצמם, ידידיי, טורחים לעקוב אחרי הדברים שראש הממשלה עצמו מטיח בצמרת זרועות הביטחון, בשליחי המו"מ, בשר הביטחון ובעצם בכל מי שחולק על דעתו. או אפילו משיג על סגנונו! האם הם בוחנים ביושר, ומכל הצדדים, את התיזה שביקורת בוטה מדי, קיצונית או גורפת מדי, היא עדות מדאיגה.
כך או כך, השאלה הכי מיותרת היא "מי התחיל?". הדבר החשוב הוא שלעם הזה, שלא מפסיק להוכיח כמה הוא נס ופלא, וכמה גדלות נפש יש בו, ואיזה מבוע עצום הוא של טוב וחיים – מגיע הרבה יותר. ככה פשוט. לעם הזה מגיע הרבה יותר. למי זה עדיין לא ברור?!
**
המון ישראלים, אפילו גברים, מדווחים בזמן האחרון על כך שהם בוכים. בוכים יותר משהם זוכרים אי פעם בעבר. לפעמים זה בכי של צער וכאב, ולפעמים בכי נפעם של התרגשות וגאווה. לפעמים כי פתאום התחיל שיר שלחץ להם על הלב, או כי זה הצטבר ועלה על גדותיו. הם בוכים. לבד במכונית, או מול המסך, כשאף אחד לא רואה, או כאשר גם הילדים רואים. מגילת איכה שקראנו השבוע, היא אולי הטקסט התנ"כי שיש בו הכי הרבה ביטויים של בכי ודמעות, למרות שגם באזורים אחרים בתנ"ך יש תמיד יחס של כבוד עצום לדמעות. אני רוצה לציין שני פרצי בכי שהייתי עד להם לאחרונה, ושהעניקו לי תקווה וכח.
הבכי הראשון הוא של אבישג סמברג, לוחמת הטקוואנדו האולימפית. כולנו מתעסקים עכשיו באופן טבעי בזוכי המדליות, אבל היה משהו ענק בהופעה של אבישג. באוליפיאדה הקודמת היא זכתה במדליה, ורצתה כל כך לשחזר את ההישג גם הפעם, אך לא הצליחה. היא עמדה שם מול המצלמות ולא עצרה את דמעותיה, פשוט געתה בבכי, ואמרה שהיא כל כך רצתה להעניק את השמחה הזאת, וכבר תכננה בראש איך ולמי היא תקדיש את המדליה. וזה הרחיב את הלב לראות את הבחורה הצעירה הזאת, לא נבחרת ציבור ולא מנהיגה, אפילו לא חברה בספורט קבוצתי, שכל מה שמעסיק אותה הוא למי להעניק את פיסת האושר שהיא עובדת עליו ימים ולילות. וכל מה שציער אותה היה האכזבה לדעת שהיא לא תוכל להקדיש מדליה ללוחמים, או למשפחות החטופים, או לתושבים העקורים מבתיהם. ונדמה לי שבכלל לא עלה על דעתה איזו מתנה היא נתנה לנו בעצם העובדה שאכפת לה כל כך. עד דמעות אכפת לה.
גם הבכי השני התרחש בחו"ל. בדרך חזרה הביתה עברתי עם הילדים בסלוניקי, וקפצנו לבקר בבית הכנסת הישן והיפה של העיר הזאת שפעם נחשבה לעיר יהודית. היו שנים, לפני שהשואה הגיעה לבלקן, שנמל סלוניקי לא פעל בשבתות, משום שרוב עובדי הנמל היו יהודים. אחד הדברים שאני אוהב בבתי כנסת, הוא לוחות השיש שקבועים על הקירות, בחלל התפילה וגם בחדרים הצדדיים. הלוחות האלה מספרים בקצרה את הסיפור המקומי, מזכירים את השמות של מי שבנה את הקהילה, ואפשר למצוא כמותם בכל חור בעולם וכמעט תמיד בעברית.
בפעם הקודמת שביקרתי בבית הכנסת בסלוניקי, משך את תשומת לבי שם המשפחה ארואסטי, שהופיע לא מעט על הקירות ושלח דרישת שלום למוטי ארואסטי הרכז האגדי של מכבי ת"א כדורסל. הפעם הזאת לא יכולתי להתעלם מהשם קלדרון. על קירות בית הכנסת כתבו אותו בכתיב מלא וקצת גלותי "קאלדירון", ומייד הסתובבתי לגברת עם המפתח שאירחה אותנו, הצבעתי על השם ואמרתי לה שקרוב המשפחה שלנו שחטוף בעזה נקרא עופר קלדרון, ותמיד ידענו שהמשפחה שלו סלוניקאית במקור. והגברת פשוט פרצה בבכי, ורצה החוצה אל החצר להירגע. אני שמח מאוד שהילדים שלי זכו לראות את הרגע הזה שהוא אחד השיעורים העמוקים ביותר ביהדות.