לכל אחד מאיתנו, כך לפחות נדמה לי, יש בראש איזשהו תסריט בלהות. השתלשלות מקרים פסימית, שגם אם איננה מבשרת על סוף העולם, היא בכל זאת מבטאת שבר יסודי. וגם אם היא לא כל כך מתקבלת על הדעת, היא בכל זאת אפשרות סבירה. רבים מאיתנו, צאצאים וצאצאיות לעם פוסט טראומטי ועתיר טריגרים, מגלגלים בינם לבין עצמם את התרחישים ההיפותטיים האלה. תרחישי הבלהה אכן הורסים לנו את מצב הרוח, ולכן אנחנו מעדיפים להשתיק אותם, או לכל היותר ללחוש, בתוספת התבלינים המסורתיים מסוג "חס וחלילה", "אללה יסטור" ו"שלא נדע". מצד אחד נהנים לגרד את האיום כמו פצע, ומצד שני מקווים בכל לב שלעולם לא נגיע לשם. במה עוסקים תרחישי הבלהה האלה? -במה לא?! אמור לי מה תרחישיך, ואומר לך מי אתה.
הנה, היה לי פעם חבר, שפחד עד מוות מהיום שבו יפסיקו החתולים לפחד מאיתנו, בני האדם. לא תמיד היה ברור אם הוא סתם משתעשע בסיפור הזה, או ממש נחרד. אבל לא פעם, כשהיינו עוברים ליד פח אשפה, למשל, הוא היה נסחף לתיאור מפורט, ודי דוחה, של "מה היה קורה אילו". כבר עשרות שנים לא נפגשנו וכולי תפילה שהוא לא עוסק בקולנוע, חס ושלום. ראיתי המון סרטים שחיטטו בתרחישי הבלהה של יוצריהם, מ"ציפורים" של היצ'קוק ועד סרטי מגפה כמו "12 קופים" או "התפשטות", ואת הסרט "חתולי האשפות" אני לא רוצה לראות. תודה. תמיד העדפתי סרטים שבהם הפופקורן מצליח לרדת לי בגרון. הנה אמרתי את זה.
**
ומה הבלהה שלי? ובכן, אני די אדיש לקשקושי זומבים או מתקפות של חוצנים. אני חושש מהאפשרות שבני האדם שמסביבי יאבדו את ההומור. וכשאני מדבר על הומור, אינני מתכוון ליכולת לספר בדיחה או לקרוע מישהו מצחוק. הומור מבחינתי, הוא היכולת להתבונן על עצמך באירוניה. לצחוק על עצם המחשבה הילדותית כאילו אתה מרכז העולם, וכאילו מה שמעסיק אותך כרגע, אמור להסעיר באותה מידה גם את השמים והארץ וכל צבאם. בתקופות חסרות הומור בהיסטוריה, אנשים הרבו להזמין זה את זה לדו-קרב. המשפט החגיגי "העולם הזה קטן מדי עבור שנינו" הוא הביטוי המושלם של חוסר ההומור, והוא תרם רבות לתעשיית הנשק, המלודרמה והקברנות. מיתר הבחינות זה היה די מצער, וגם, בואו, נוטה לחזור על עצמו, להישחק, ולשעמם. תמיד חששתי שביום שבו תאבד האנושות את ההומור, כל אי הסכמה תצלצל כמו הזמנה לדו קרב, וכל מחלוקת תהפוך למלחמה. לכן, בעיני, אחת השורות החזקות ביותר של מאיר אריאל מתארת לילה מתוח במוצב מילואימניקים על הגבול והיא אומרת "מי שרוצה לתקוע בדיחה לוקח סיכון". לא צחוק.
**
סיפור קטן שהתפרסם השבוע, ושאינני יודע כמה הוא אמיתי או מדויק, משרטט קווים כלליים למה שמהלך עלי זוועות. בית קפה בעיר גדולה. קבוצת נשים נכנסת ותופסת שולחן. הבעלים מזהה מישהי מתוך החבורה. היא מפורסמת. "אושיה" כמו שאומרים. היא השתתפה במחאה. או במחאה נגד המחאה. הבעלים, בכל אופן, מחליט בו במקום שלאחת הזאת הוא לא רוצה למכור קפה. ולא ולא. לא קפה, וגם לא את מאפה הבית, שיכול להיות מבחינתי הכלאה פנומנאלית בין בריוש, קובאנה, ופבלובה. היא לא באה לו טוב ואותה הוא יעיף החוצה. זה העסק שלו, אחרי הכל. וגם אם סצינת הגירוש תעכיר את האווירה, וזה לא טוב לעסקים, וגם לא בדיוק חוקי, זה לא מעניין לו את הבריוש. אחרי הכל היא אמרה ככה. והיא תמכה באלה. ואותה, כלומר אנשים מהסוג הזה, הוא לא רוצה אצלו.
כמו שאמרתי, אין לי מושג אם כך אכן התרחשו הדברים. אבל אפילו אם זה היה קרוב לתיאור הזה, תרחישים שכאלה הם התגלמות הבלהה. ולכאורה זה מוזר, כי הרי אין לי מושג קלוש מי זאת נטלי דדון [שזה פחות או יותר גם מה שבעל בית הקפה טוען להגנתו]. ואני אמנם מחבב בתי קפה, אבל לא הייתי יוצא למלחמה כדי לתפוס שולחן במקום טרנדי. וחוץ מזה, אין לי כל דרך להכריע בקרב הגרסאות. האם היא גורשה משם בשל דעותיה ותמיכתה בממשלת נתניהו [כפי שטוענת דדון], או בגלל שהיא התנהגה שם באופן בלתי נסבל [כמו שטוען בעל הקפה]. אבל העובדה שאיכשהו, התסריט הזה כבר לא נראה לנו דמיוני או מופרך, מעבירה בי חלחלה. כי היא סימן למשהו חולה ורקוב מאוד, שנראה כאילו "מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי" כמו ששרה פעם תמוז.
בחודש האחרון גורש בצעקות חבר הכנסת בועז ביסמוט מטקס זיכרון בבית כנסת. ולא. איש אפילו לא ניסה לטעון שזה היה בגלל התנהגותו במהלך הטקס. עוד לפני כן, בימי הממשלה הקודמת, קרא ח"כ סמוטריץ', שלא להכניס לבתי הכנסת את נפתלי בנט. כך שכולם יכולים לטעון שלא הם התחילו. שמענו לאחרונה על הצעות חוק שיכשירו אי מתן שירות למי שלא בא לי טוב בעיניים. ועל האירועים המכוערים שחיללו את זכר הנופלים, כבר נכתב רבות ומיותר להוסיף. ובקיצור, כבר מזמן לא מדובר בתסריטים דמיוניים. בתי קפה, עלמין או כנסת. הבלהה כבר כאן. וכל הכבוד לנו שהצלחנו במו ידינו, לעשות את זה. במאמץ מתמשך, בשקדנות ובמסירות אין קץ הצלחנו לשתק, כמעט עד היסוד, שתי תכונות-על של העם היהודי. שתי תכונות שהיו אמורות לככב ברשימת ההון האנושי שאנחנו כל כך מתפארים בו:
א- ההומור היהודי. ב- אמנות המחלוקת. היכולת לא להסכים עם אף מילה שאתה אומר, ועדיין לסרב בתוקף לוותר עליך. כל מי שלמד מעט יהדות מכיר את ההכרזה הנרגשת על כך שגם בשיא חילוקי הדעות בין בית שמאי לבית הלל, הם לא נמנעו מלהתחתן אלה באלה. הם סירבו לתת למחלוקת להפוך לאיבה אישית. זה דרש המון מאמץ ורצון טוב, ואין ספק שבית הלל התאמצו ורצו קצת יותר. או הרבה יותר. ולכן הם אלו שנבחרו להוביל.
שתי אלה, אמנויות ההומור והמחלוקת, קשורות ותלויות זו בזו, ושתיהן כרגע בשפל היסטורי. אבל אין שום חברת דירוג בינלאומית שתאותת לנו על כך. זה לגמרי שלנו
**
ימים שמחים ומרגשים היו לי השבוע. ביום א התבשרתי שנבחרתי לחתן פרס התרבות היהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל. אורבך עצמו היה ללא ספק גיבור-על של תרבות ההומור והמחלוקת. מאז, ועד לרגע שבו אני כותב את השורות האלה, לא עשיתי כמעט שום דבר מלבד להגיב לברכות ואיחולים, להצטער שהורי היקרים כבר לא בסביבה, ולא לדעת את נפשי. לאורך השנים פגשתי המון אנשים מבוגרים שהגיעו רחוק בחיים, אך לעולם לא ישכחו את הטיפש- דוד, שכן או מורה- שלפני אלף שנה אמר להם "ממך כבר לא ייצא שום דבר". יש כאלה שזה תקע אותם, את האחרים זה הניע ודרבן. אני דווקא רוצה להודות לכל מי שאי פעם עודד אותי לספר את הסיפור שלי ושלנו. מי שהאמין ואמר מילה טובה. לכל מי שאי פעם הצחיק אותי או סיפרה לי סיפור שגרם לי לעבור על "לא תחמוד". ובעיקר לאלה שניגשים בסוף ההופעה, אומרים "את הסיפור הזה אתה לא מכיר" ומספרים לך סיפור שכבר שמעת אלף פעם, אבל הם בכל זאת צודקים, כי מעולם לא שמעת אותו בדיוק כך.