top of page
מסובב בכחש: המתנה שקיבלנו מאבו מאזן
כט' באב תשפ"ב 26.8.22
יש משהו מאוד מטריד, גם אם לא מפתיע, בעובדה שמי שהחליט בסופו של דבר לנהל חקירה נגד אבו מאזן באשמת הכחשת שואה, הם הגרמנים ולא אנחנו. בגרמניה אשכרה הופתעו לגלות את הקרניים שבצבצו שם על ראשו של הטרוריסט הקשיש. אנחנו יודעים עליהן מזמן. אם כי נוטים להדחיק, כאילו מטעמי נימוס כלשהם. או כי הדבר מסב לנו מבוכה שאין לשאתה. היחידים שמזכירים את העניין הם כמה עיתונאי ימין מובהקים, שלא אכפת להם להיחשב נודניקים איומים. יריביהם לא טוענים שהם משקרים, אלא שעצם החיטוט בעניין מכשיל כל סיכוי לשלום עתידי. תום שגב טען לא פעם שיש להניח לסוגיה הזאת. אני מאמין שמדובר לא רק בשטות, אלא בטעות חמורה ומסוכנת. אם יהיה פה שלום אי פעם, אם יהיה פה עתיד, הוא יצטרך להתבסס על היכולת להישיר מבט ולומר אמת. אמת שמתחילה בכך שאנחנו לא זורמים עם מחיקת ההיסטוריה והמקום שלנו בתוכה. ומתוך כך יש לנו גם אפס סובלנות להפגנות שמחה של אזרחי ישראל הערבים אחרי שנורה אוטובוס ונפגעת אישה הרה.
כבר שנים אנחנו מחשיבים את המחקר והלימוד של השואה, יתכן שהגיע הזמן ללמוד גם את מכחישיה. זה יתחיל מכך שנודה באומץ ובקול רם, שהכחשת שואה, ברוב המקרים ואצל המנהיג הפלסטיני בפרט, היא לא איזה תלתל סורר או רבב בשולי הבגד. היא לעולם לא "אה כן, וחוץ מזה אני לא מאמין שזה כמו שכולם מספרים". והיא בטח לא משהו שאפשר לפטור בשורה הפופולרית [והבלתי נסבלת, כן?] "בואו נסכים שלא להסכים". כדאי שנבין שהכחשת שואה היא אבן פינה יסודית בהשקפה, ולא פעם פשוט אובססיה, של אלו, שהם לא רק הגרועים באויבינו, אלא גם אלו שמאמללים את בני עמם.
אני עומד לומר פה את המובן מאליו. יתכן שעלי להתנצל על כך מראש. אבל משיחותיי עם צעירים, אני מתרשם ששום דבר לא מובן מאליו. ובכן, בשנים האחרונות התפתח מין פולקלור שעושה שימוש נרחב בתואר "מכחישים". זה עשוי לבלבל. אנשים מסוימים טוענים שמעולם לא היתה כאן קורונה, או שהחללית אפולו לא באמת נחתה על הירח. שכדור הארץ שטוח, או שכל הטענות בנוגע לילדי תימן יסודן בטעות. לכולם התחלנו לקרוא "מכחישים", ושמנו לב לכך שרבים מהם – על הספקטרום שבין הביזארי לבלתי נסבל- גם מגלים יחס די אובססיבי להכחשה שהם מטפחים. יש גם קווי דמיון מסויימים בין כל המכחישים. אין טעם, למשל, לנסות ולתקן בנימוס את טעותם. ודאי שזה חסר שחר לנסות לכוון אותם לביבליוגרפיה מתאימה. אין כאן בכלל בעיה עם הבנת הנקרא או מקורות מידע. אבל מכחישי שואה הם באמת סיפור אחר, כי מכחישי שואה הם תמיד אנטישמים. אם נודה על האמת, הכחשת שואה קלאסית אומרת משהו כמו – ואני מתנצל מראש בפני הקוראים- "אושוויץ מעולם לא התרחשה, וחבל שהיא לא התרחשה". לא נמצא מאפיין דומה אצל מכחישי ההתחממות הגלובלית למשל. הם יכולים לטעון שאין שום בעיה להמשיך לשרוף פחם או להשתמש בכלים חד פעמיים, אבל קשה להניח שנפגוש מכחיש סביבה שמאחל לעולם ולאנושות בדיוק את הקטסטרופות שהוא טוען שאין לחשוש מפניהן. ואכן צריך להיות יצור עלוב באופן קיצוני כדי לבטא אמירה מסוג "האנושות לא עומדת בפני סכנה, וחבל שכך!!" אבל זה בדיוק מה שאומר אדם שחוזר ומתעקש ש"יד ושם" הוא מוסד שמטפח מיתוס שאין מאחוריו דבר. לא צריך לגרד הרבה כדי להגיע לשכבה האנטישמית.
**
יש מקום לברך על כך שמכחישי השואה הם טיפוסים אובססיביים. בזכות אותה אובססיה ברחו לאבו מאזן אותן מילים שכרגע הוא מנסה להיחלץ מהן. אין סיבה שישראל, כמדינה וכרעיון, תסייע לו במלאכת ההיחלצות. וכן, יש מקום להודות לאבו מאזן עצמו. בלי משים הוא נתן בידי מדינת ישראל כלי הסברתי יקר מפז. כבר שנים שאנחנו מתקשים בחזית הזאת. מומחים טוענים לפרוטוקול, ומחוצה לו, שאין כל כך מה לעשות בנידון. בעולם שבו התפיסה המוסרית נשענת על החלוקה בין "פריבילגים" ל"קורבנות" לנראטיב הפלשתיני יש קלף חזק, בלתי מנוצח, והם יודעים לשחק בו. אבל יציאה אחת מזוקקת מבית מדרשו של אבו מאזן יכולה לעשות מה שלא עשו אלפי דיפלומטים בחליפה בוהקת וטיעונים מהוהים. אם רק נסכים לקבל את המתנה, לפתוח ולעשות בה שימוש. אם גם אנחנו, ולא רק הגרמנים, נפתח תיקים על הכחשת שואה.
רוב הישראלים מאמינים שההסברה הפלשתינית היא בלוף. אנחנו מחזיקים את הראש מרוב תסכול. ולא רק בגלל שתפיסת "פריבילגים/קורבנות" לא מקובלת עלינו. אלא בדיוק בגלל הקטע הקטן ההוא עם ההכחשה שמפיל ארצה את הבלוף שהיה לרב-מכר, כאילו שיבת ציון היא סיפורם של חבורת קולוניאליסטים אירופאיים שבעים וזחוחים שנחתו יום אחד ובכל הכח על אוכלוסייה ילידית כפרית ותמימה. להזכיר מי תמך באימפריאליזם הנאצי, הזדהה איתו, ועשה כל מאמץ להטביע בים את המעטים ששרדו, רק כדי להמציא מאוחר יותר את הסיפור כאילו הוא עצמו קורבן, ניצול ופליט. לא היו עמים רבים בעולם שהגיבו בצער על בלימת הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, אז מה הפלא שהם מנסים להכחיש?
אני לא אומר שאין לפנינו משימות דחופות יותר. יש לנו סכסוך פנימי לנהל. לפצל עוד ועוד מפלגות, רק כדי לפנות לציבור בקריאה להחרים ולרדוף את המתפצלים ההם – הבוגדים, המומרים, הגייס החמישי. אני לא מזלזל. לפני שאנחנו הופכים עולמות כדי להצדיק את הבית שבנינו כאן, אולי באמת כדאי שנפסיק לפרק אותו מבפנים בכזאת נחישות.
**
בתחילת הקיץ יצא לנו להצטרף למין סוף שבוע צ'ופר לקציני מילואים. המשפחות האלה שמחזיקות את המדינה על הכתפיים. האווירה היתה נעימה. בית המלון היה סביר. הבריכה היתה בריכה. הקצינים ייצגו חתך מעניין של מרחבי הסקאלה הישראלית. קצת יותר חובשי כיפות ממשקלם באוכלוסייה. קצת יותר פריפריה ממרכז, יחסית לייצוגם בתקשורת. כיפות שחורות כמעט ולא היו, אבל כל היתר– גדלים וצבעים– יוצגו שם ביד רחבה. הם השגיחו על הילדים החמודים שלהם, שתו קפה או קולה זירו, ושוחחו המון. הרבה דאגה נשמעה שם. המון מה יהיה. בעיקר הטריד אותם האם הם ומה שהם מייצגים – עדיין מהווים רוב במדינה?
היו במלון עוד אורחים באותו סופשבוע. משפחה אחת חגגה אירוע משמח כלשהו. הם הגיעו לשפת הבריכה, נגשו אל המציל, ובלי אומר ודברים, לקחו את כל ערימת המגבות, אבל כולה, ואספו אליהם. שיהיה. כל מי שהגיע אחריהם כבר נשאר ללא מגבת. ילדים החלו לצאת מהמים ולרעוד מקור. אך כל מי שהעז להשמיע מחאה, זכה להבהרה "אנחנו שילמנו פה!" ובאוויר עלה הניחוח הקל של תיכף תיכף כסאות פלסטיק יעופפו. לשמחתי הרבה אף אחד לא ניגש להטיף מוסר, ושום נאום בנוסח "יש-לך-בכלל-מושג-מה-האנשים -האלה-שלקחת-להם-את-המגבות-עושים-למענך??" לא נשמע. לא בקול בכל אופן.
הנפש האנושית תמיד תצליח להינעל על הנקודה המדכדכת ולתת לה לצבוע חוויה שלמה. כמו שן אחת מקולקלת בפיה של יפהפייה. בשולחן שמאחורינו סיכמו את החוויה בהבנה, שיתכן שהמשרתים עדיין מייצגים פה את הרוב, אבל בעוצמה של הקלקול הקטן יש משהו שתמיד יגנוב את ההצגה. החיים כשקית סנפרוסט.
הופעות
בול בפוני - חדש!
עם עירן צנחני
מופע מחווה לשנות ה70!!
לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום
חוברהל'ה
עם מרב סמן טוב
חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.
גשר ההלכה
עם חנן יובל
חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.
לכו אתם
עם אריאל הורוביץ
דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.
הופעות
הרצאות
ספרים
ספרים
גלריה