המעשייה "בגדי המלך החדשים" לא הגיעה מעולם לראש מצעד סיפורי הילדים. האגדה על המלך הנרקיסיסט והאהבל, שהשתוקק לתלבושת שכמותה לא נראתה, ועל החייט התחמן שעשה עליו סיבוב, לא נחשבת אפילו לסיפור הכי פופולארי של הנס כריסטיאן אנדרסן. ובכל זאת, צירוף המילים "המלך הוא עירום"- הפואנטה שמצליחה להפתיע למרות שהיא כה צפויה – הוא זהב טהור. משל פוליטי נצחי שזכה לאינספור ציטוטים בכל השפות. אם נודה על האמת, הסיפור הזה רק מתחזה לסיפור ילדים. קוראים צעירים קצת נבוכים ממנו, גם בגלל שיש שם עירום של מבוגר, ובעיקר משום שאין דבר שמביך ילדים כמו לגלות עד כמה מטומטמים מסוגלים המבוגרים להיות.
ועכשיו אין מנוס מלומר כמה מילים על ג'ו בידן. וראשית נאמר, שלעולם לא נשכח את חסדו עימנו. את הידידות, ההתייצבות האמיצה והסיוע הנדיב. את הנכונות האבירית לא להתחשבן מול כמה אישים ישראלים שאמרו לו ועליו כל מיני דברים. ואת נושאות המטוסים לא נשכח, ואת המילים הברורות והמחזקות. ואחרי שאמרנו זאת, צריך גם להעיר שארה"ב איננה קיסרות, מהסוג המגוחך שמתואר באגדה של אנדרסן. להבדיל מהקיסר המסולסל ההוא, והעניין המופרז בעיצוב ובאופנה, נשיא ארה"ב הוא מנהיג נבחר במדינה שבה חופש הביטוי הוא ערך עליון. ובקיצור, איש לא יערוף את ראשו של מי שיעז לומר את האמת. ולכן העובדה שרבים כל כך מספרים לעצמם, אחרי העימות מול טראמפ, שיהיה בסדר, שזה ישתפר איכשהו עם הזמן- כאילו שבעיות גריאטריות משתפרות איכשהו עם הזמן – היא תמוהה. מוזרה. ולמען האמת, מעוררת דאגה עמוקה.
הקיסרות החדשה, בניגוד לזו של "בגדי המלך החדשים", בראה ופיתחה שיטת השתקה חדשה. יש לה דרכים פחות מדממות, והרבה יותר אלגנטיות, לסתום פיות. היא לא מנחיתה את הלהב על צווארם של אומרי האמת, החצופים, אלו שבכל דור ודור קוראים לילד בשמו והולכים נגד הזרם. היא פשוט הורגת את האמת עצמה.
הליברליזם המערבי, הדמוקרטי וההומניסטי הביא לעולם ברכה עצומה וזאת תהיה טעות להתכחש לכך. אבל לצד זה הוא ברא עולם עקום, שבו אין מציאות עובדתית, אלא אג'נדה צדקנית מבוססת משאלות לב ומה שמכונה בשפת המקור "ווישפול ת'ינקינג". כך שבניגוד לאגדה ההיא שבה כולם רואים במו עיניהם את הטוסיק המלכותי, ורק מתוך פחד הם משתתקים, היום באמריקה יש ככל הנראה כאלה שבאמת מאמינים לעצמם כשהם אומרים שהכל בסדר. עיניהם בכלל לא רואות את העירום. זה נכון לגבי פרוגרסיבים תומכי חמאס, כמו גם לגבי אלו שחושבים שהנציג הדמוקרטי לבחירות הוא סוס צעיר ונמרץ ואף תקווה אולימפית.
שתיים או שלוש הערות על כך:
א – כל מי שליווה, באופן אישי, בני משפחה מזדקנים, יודע בדיוק מה ראינו שם בעימות. כמו כן, כולנו יודעים שבדיוק כמו עם קמצנות או חוסר הומור, גם זה לא משתפר עם הגיל. כן? האם אחת הבעיות עם האמריקאים היא שהם נוטים לגור במרחק עצום מההורים המקשישים?
ב- באופן אישי, אותי פחות מעסיק מה השלכות העימות על סיכוייו של ביידן בהתמודדות מול טראמפ. עם כל הכבוד, מפחיד הרבה יותר לחשוב איך החולשה האיומה שהתגלתה, והשיבוש העמוק בקריאת המציאות של המעגלים הסובבים, מזינה את המוחות הזוממים ושוחרי הרע מאיראן ועד צ. קוריאה. כולם אגב, חייטים מדופלמים אחד אחד, שיודעים לתפור לכל אידיוט בדיוק את כתונת המשוגעים שעליה חלם כל ימיו.
ג- כל מי שראה את משחק הכדורגל בין פורטוגל לסלובניה, אמור להבין מה מקולקל במחשבה שה"אליל" שלך לעולם לא יזדקן. במקום שרונאלדו ישחק עבור פורטוגל, שיחקה פורטוגל למען רונאלדו. על קדושת המורשת, ועל מזבח האגדה, נבחרת מעולה כמעט ונזרקה הביתה. פורטוגל נחלצה עם יותר מזל משכל. אבל בהיסטוריה של רונאלדו, האיש והאגדה, זה לא ייחשב כציון דרך מכובד.
**
אין דרך בעולם לספר את הסיפור הזה בלי לצאת מהכלים. בשבוע האחרון של נובמבר 23, יצאה לפועל עיסקה שבה הצליחה ישראל להחזיר הביתה 80 בני ערובה ישראלים שנחטפו לעזה, ועוד 23 בעלי אזרחות תאילנדית ונפאלי אחד. אין צורך לפרט כמה כל אחד מהמשוחררים, הביא איתו נחמה ונשימה עמוקה למעגלים שלמים של משפחות וקהילות רצוצות וכואבות. שיבה לחיים. במלוא מובן המילה. בתמורה לכך, שחררה ישראל 210 אסירים פלשתיניים. איש מהם לא צדיק תמים, או חובב ציון. מצד שני, איש מהם לא מפקד בכיר או ארכי-מחבל מפורסם.
אני מציין זאת, כי גם את העיסקה המתבקשת הזאת הממשלה התקשתה לאשר. השר בן גביר ומרעיו, טענו שמדובר ב"עסקה מופקרת", כמו שהם יטענו כלפי כל עסקה שהיא. כך הם מקדמים ומבססים, לאט אבל בטוח, את התודעה שמילים כמו "הפקרה", "הפקרות" ו"מופקרת", הם לא סך האישומים והכתמים שמרוחים לאורך ולרוחב של המחדלים שלהם עצמם. לא ולא. מה שקרה ב7 באוקטובר, פשוט קרה. אבל עיסקה? שחרור אסירים? זאת הפקרות. והפקרה. כך הפכה החבורה שהביאה לנו כל כך הרבה ביטחון לאומי, את מאבקה בשחרור החטופים, למעשה הגבורה שכה חסר בגיליון ההישגים הדל שלה.
האמת? מרשים. אפילו מבריק. אבל אז מגיע השבוע הזה. ומתברר שמאות אסירי חמאס יכולים להשתחרר פשוט סתם כך. בלי מחיר ובלי מחר. בלי תמורה ובלי חשבון. עומס יתר שהיה ידוע מראש. והיה מי שהתריע. תמיד יש מי שמתריע, ותמיד יש מי שאיכשהו זה לא הובא לידיעתו. והפעם, מתבלט בין העצירים מנהל בית החולים שיפא. הרופא הטוב ההוא, שבמשמרת שלו הפכו כל חדר אישפוז, אינקובטור או מכשיר דיאליזה, למסתור ומסווה של תעשיית מוות, חטיפה וטרור שספק אם היתה כמותה בהיסטוריה של הרפואה. כך, בתמורה לכלום, שוחרר האיש שכולנו היינו רוצים לצפות במשפטו. וכמו בכל הסבבים הקודמים, גם הפעם אף אחד לא אחראי. בניגוד לעסקה, זאת לא הפקרות ולא הפקרה. כולם צדיקים נקיי כפיים, וכולם ממהרים להדליף פיסות מידע שתכליתן לכדרר את תפוח האדמה הלוהט, מכפיהם הנקיות אל שב"כ או שב"ס או מישהו. וגם אם אתם לא משפחות של חטופים, וגם אם בביתכם לא חוויתם את המתח האיום והנורא עד לאישור העסקה ההיא, ועד שפני הילדים הופיעו על המסך, אתם מבינים באיזה ימים נמוכים אנחנו מתבוססים כרגע. וכמה עידוד אפשר לשאוב לקראת האתגרים הבאים. וגם אם אף אחד שאתם מכירים ואוהבים לא התפרק לכם מול העיניים, כשהתברר שחברי ממשלה עושים חשבונות קימעונאיים על החיים של הילדים האהובים האלה, ועוד מרוויחים על כך רווח פוליטי. גם אז אתם אמורים להבין ש"בית הקלפים" הוא סרטון ילדותי ותמים לעומת מה שקורה כאן. כששר בממשלה מציג את התנגדותו לעסקה, לכל עסקה, כמעשה גבורה. כשהוא מציג כל כישלון כהישג, וקוצר תשואות על כל חרפה. שהרי "לא נתנו לו". הוא רצה. הוא ידע ואמר בפירוש! זה רק "הם" שהכשילו אותו!! זה תמיד "הם". הפלורליסטים מהשב"כ. והשמאלנים מצה"ל, והפרוגרסיבים מלפנינו מצדדינו ומאחורי הגב. וכל אלה שמשום מה לא מאושרים מתפקוד ממשלת החלומות. ואיך באמת אפשר לא להיות מרוצים עד הגג?