השבוע, כאשר חבר הכנסת אלמוג כהן [רפואה שלמה, אמן] הטיח במשפחות החטופים את המשפט האלמותי "אין לכם מנדט על הכאב" והגדיר מחדש מהי רגישות, ומהי אחריות של נבחר ציבור, אף אחד מאיתנו לא באמת הופתע. גם כאשר, באותו יום עצמו, פרסמה השרה אורית סטרוק ציוץ מפותל שניסה לטעון שמטה משפחות החטופים הוא למעשה גוף שמאל פוליטי, ושהוא – שימו לב לדימוי רב החן – חטף את המשפחות ואת כאבן, גם אז, קשה לומר ביושר שמישהו מאיתנו- משפחות החטופים- השתאה אל נפשו. לא הופתענו כי כבר שבועות ארוכים שהדבר הלא ייאמן הזה מתפתח ורוחש סביב המאבק להשבת החטופים. פה רמז מרושע, ושם האשמה גלויה. כל זה בוקע, אבוי לנו, מכיוון הימין הדתי לאומי - לא חרדים ולא ש"ס! - גם הכיוון הכללי של הטענות עקבי למדי. כולל ה"הברקה" שהקב"ה העניש ב-7 באוקטובר את מי שלא מאמין בו. [ינון מגל שלא שמע ככל הנראה על אסון מירון]
הרגע שבו שרי "הציונות הדתית" [המפלגה] החליטו להקשיב להערכות הבטחוניות וגם להפצרות שלנו, ולהצביע בעד העסקה, היה רגע שהציל את כבודה של הציונות הדתית [הזרם, המחנה, הרעיון]
גדלתי בבני עקיבא ולמדתי במוסדותיה. תמיד התגאיתי להיות חלק מהמחנה הדתי לאומי. בתקופה האחרונה זה לא היה פשוט.
כבר הזכרתי זאת. לפני כחודש, ישב באולפני ערוץ 14 אביו של אחד החטופים, אדם חובש כיפה, ושרטט קו שמלווה אותנו עד היום. הוא אמר שלא הצטרף למטה המשפחות כי "היה לנו מודיעין שהמטה הוא כח קפלן". לראות, לשמוע, ולא להאמין. מטה המשפחות לא היה קבוצת תמיכה לא מועדון חברים, אלא האופן הראשוני ביותר שבו מידע חיוני התחיל להצטבר. באותם ימים המדינה לא נכנסה לאירוע. כשהתברר שאין טעם לחכות למישהו מ"מלמעלה", הוקם חמ"ל מתנדבים. אנשים קרועים מדאגה הגיעו למסור שמות ופרטים, ומתנדבים [שמאלנים וימנים, האם עדיין צריך לומר זאת בקול?] ישבו, ליקטו, צברו, בנו כלים ממוחשבים והצליבו מידע. תמונות החטופים, סרטוני ההסברה, האוכל והנסיעות לחו"ל – כל אלו ממומנים מכיסם של המתנדבים. שקל אחד לא בא מהמדינה. זהו המטה המושמץ, ובלעדיו מי יודע מתי היה מתברר כמה נעדרים וכמה חטופים יש לנו בכלל.
טענת "המטה הוא כח קפלן" השאירה אותנו בהלם. מי המנוול שהכניס לראשם של חלק מההורים המבועתים, שמה שקורה שם, בתהומות הכאב של מאות המשפחות, הוא בסך הכל משחק פוליטי והמשך של המחאה?
אותו אדם, צביקה מור, הודיע שהוא אוהב את בנו לא פחות מאף אחד אחר, אבל מוכן להקריב את הקורבן. לאט ובמתינות הוא קרא מתוך ספר ההלכה של הרמב"ם, מה נדרש מחייל במלחמת מצווה. זהו טקסט נעלה על הדרישה מהלוחם לשים את חייו מנגד. להקריב. איש מבין יושבי האולפן לא הפריע לו, ואיש לא העיר בנימוס שהבעיה היחידה עם הטקסט המופלא של הרמב"ם, היא שהוא לא רלוונטי כאן. כאן מדברים על ילדים ותינוקות שנחטפו ממיטותיהם. לא על לוחמים. על משפחות שלמות, שרידי קהילות. ועל קשישים ונערות ואזרחים, שעליהם כתב הרמב"ם הלכות אחרות בכלל. קוראים להן "פדיון שבויים", וזאת, כך למדנו מכיתה א', מצווה עליונה שעליה מחללים את יום הכיפורים. אבל במחנה הדתי הפוליטי הלך הדיון ועזב את תחום פדיון השבויים, לעבר דיבורי מלחמה וניצחון. כאילו שמשפחות החטופים לא רוצות שננצח, כאילו הילדים שלנו לא בצבא, וכאילו יש בכלל ניצחון בלי השבת החטופים. וכך מזמן לא שמענו על "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא" או את קביעתו של השולחן ערוך "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים". לא. במקום כל אלו, נאלצנו להקשיב לדקלום אינסופי של מסקנות מעסקת גלעד שליט, דקלום שככל הנראה הפך לאובססיה בחוגים מסוימים. אחרת לא לגמרי ברור למה שלפו אותו כעת, כאשר שום דבר לא דומה למקרה גלעד שליט. נקודת אי-הדמיון המכרעת, היא העובדה שבעזה חטופים כרגע שרידים של יישובים שלמים. שרידי קהילות. שרידי ההתיישבות בקו הגנה שלם של מדינת ישראל. שהופקרו על ידי מנהיגיה.
אלו שמנסים לצבוע אותנו פוליטית, לסכסך בינינו או לטשטש את העובדה ששלום החטופים הוא טובת הכלל ולא הפרט, עושים דבר שלא ייעשה ולא ייסלח. לא רק מבחינת טקט ודרך ארץ. אלא מבחינת ערכי הליבה שלנו כישראלים ויהודים. הנה עוד משפט מהשבוע: "האינטרס של משפחות החטופים מנוגד לאינטרס של מדינת ישראל". לפני כל טענה מרושעת מורחים אותנו במליצות אהבה, חלקן משכנעות כמו החיבוק הכפוי של השר בן גביר. אבל עם תום שלב הנימוסים, אנחנו מוצגים כ"ההם!". אולי יש כאן ניסיון להתנער מאחריות מצד מי שההפקרות התרחשה במשמרת שלו, אבל הדבר העצוב באמת הוא לגלות כמה הדוברים הללו תקועים עדיין ב-6 באוקטובר. לפני הספירה. כמה עלוב, הם עדיין שרויים בקרב השבטים והסקטורים שהם עצמם טיפחו. במקום הנוח ההוא שבו אני יכול לקרוא בשמות, להכליל להתנכר ולהתנער. מה דתי בזה? מה לאומי? מה יהודי באי ההתייצבות לצד אחיך שכבר חודש וחצי חייהם אינם חיים. רק דאגה וחרדה. אלו שעדיין לא פינו לעצמם את הזמן להתאבל על המתים. כי אני לפחות לא מכיר משפחת חטופים אחת, שאיננה גם משפחה שכולה מאותו טבח איום. איך אנחנו לא מתביישים בכלל לדבר על "משפחות החטופים" כאילו זה עניינם הפרטי של כמה משפחות. איך יכול להיות, תהינו, שמבוקר ועד ערב לא עומדים כל רבני הציונות הדתית ואומרים את המילים שאמרנו אנחנו: בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הילדים שלו חטופים בעזה. כאילו המיטות הריקות המסודרות מדי, כבר חודש וחצי, הן מיטות ילדיו ויקיריו.
לפנות בוקר ביום רביעי, או באישון לילה של שלישי, איך שתרצו, שינו שרי הציונות הדתית את דעתם, והצביעו כמו גיבורים, בניגוד לעמדה שהובילו בכל העת האחרונה. בזה הם הצילו לא רק את כבודם אלא את כבודו של מחנה חשוב, שתפקידו המקורי, וגם המוטו שלו, "כל ישראל ערבים זה לזה" לא יכול להתחלף ל"שלי- שלי, ושלך שלך" – מוטו שחז"ל עיקמו עליו את האף: "יש אומרים זו מידת סדום"
**

משהו אישי ברשותכם. אין זה סוד ששנינו, העוכרת שתחיה ואנוכי, אוהבים לעשות שוק במחנה יהודה. השוק הוא החיים, ויש לנו כבוד למה שעולה על שולחננו. את המצרכים אנחנו רוצים לפגוש, להחליף איתם מבט ואפילו למשש בגניבה, לפני שאנחנו הולכים איתם עד הסוף וקושרים בהם את גורלנו. אודה ולא אבוש, [טוב, אולי קצת כן אבוש] שאפילו סתם דחיפת עגלה בסופרמרקט, היא עיסוק שאנחנו מצליחים לעיתים ליהנות ממנו. לא פעם, וזה כבר פדיחה מתגלגלת, אנחנו אפילו יוצאים יחד לבילוי רומנטי במרכול. תשאלו את ההוא שיושב ביציאה, חותם על הקבלה וצוחק עלינו כל פעם.
לצד זה יש דברים שאנחנו מזמינים ברשת, והם פשוט מגיעים איכשהו. ביצים למשל. כבר כמה שנים שבבוקר יום ו', ליד העיתונים מחכה מאחורי הדלת קרטון של ביצים טריות. התשלום עובר דרך המכשיר, ואף אחד לא שואל איך זה בדיוק עובד. אבל מאז מלחמת שמחת תורה משהו השתנה. הוא דופק בדלת, האיש עם הביצים. זה שמעולם לא ראיתי לפני כן. ואנחנו מחליפים מבט ושואלים את ה:"מה שלומך" החדש. שהוא "מה שלומך" חדש באמת. מודאג ורך ומביט בעיניים כמו שכבר שנים אף אחד פה לא מביט לאף אחד בעיניים. בשבועיים האחרונים, אני ממש מחכה לדפיקה של איש הביצים, שהוא ישראלי צדיק, ובדרך לדלת אני מפזם לעצמי כמו אידיוט את "I am the egg man " של הביטלס, ושואל את עצמי מה שלומי באמת. ולמרות שזה פחות או יותר הסיפור הכי קטן שסיפרתי אי פעם, נדמה לי שהוא אומר משהו לא מבוטל על מי שנרצה להיות ביום שאחרי, ומי שאנחנו כבר מתחילים להיות. מין ישראלים כאלה שמביטים בעיניים, שלא בורחים מהמבט ומהאחריות.