פרשן אוהב ישראל סיים השבוע עוד סיבוב אולפנים בעוד אחד מערוצי החדשות הצרפתיים, ויצא לשתות קפה קטן, להסיר איפור, לשחרר כפתור ולנשום קצת אוויר. ממש לא חשוב הסדר. הוא בעמדת מיעוט מלכתחילה, יודע את מלאכתו ומכיר את אירופה. הוא צעיר, הפרשן שלנו, אבל הוא לא נולד אתמול. שום טיעון כבר לא יכול להדהים אותו ושום שקר לא יעיף לו את הגבות. אבל השבוע הוא מצא לנכון להרים כמה טלפונים לחברים בארץ, רק כדי לשתף אותם בחוויות של הימים האחרונים מאחורי הקלעים. שם, במקום שבו לא מצלמים ולא מקליטים, ניגשים אליו הדוברים הערבים והפרו ערבים, ואומרים לו בקנאה גלויה, "איזה כיף זה להיות ישראלי". ככה. במילים האלה. ובניגוד למה שהתרחש באולפן, את המילים האלה הם אומרים כמעט בלחש. בלי לדפוק על השולחן בתיאטרליות ההיא. אבל המבט שלהם אומר שהפעם הם גם מאמינים במלים שיוצאות להם מהפה. שלראשונה מזה זמן רב, רב מדי, ישראל, והישראליות עצמה, החזירה לעצמה את היכולת להוציא מאנשים את ה"ואו!!". את מה שצרפתים אתיאיסטים מבטאים "או-לה-לה", והפרשנים ממוצא צפון אפריקאי יעדיפו להגדיר "אח, יא ראב. בטח איזה כיף זה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא ישראל"
והוא לא הסכים איתם. זה לא כיף להיות ישראלי בימים האלה. מה הקשר בכלל לכיף? אין שום כיף, כשמאה ואחד אחים ואחיות שלנו נתונים בחושך וצלמוות. לא כיף להביט במטולה, וקרית שמונה ומנרה. וצריך להיות מטומטם במיוחד כדי להכניס את המילה "כיף" לסיפור הזה. אבל אם כבר במטומטמים שיכורי כוח עסקינן, אז באמת עדיף שהם יחשבו שכיף לנו. בשכונת ילדותנו, כשמדינת ישראל אסרה על שידורי טלוויזיה צבעוניים, היו לא מעט שכנים שהדביקו יריעת צלופן צבעונית על מסך הטלוויזיה שלהם. זה לא גרם להם להנות יותר מהצפייה, אבל את השכנים זה הטריף מקנאה. זה היה מטופש להפליא. אבל גם לטפשות יש הגיון משלה. ואם בשכונה המסויימת בה ישראל חיה, מדד האושר צמוד כל כך למדד ההרתעה והפחד, אז טוב שהשכנים זזו סוף סוף לעמדה המשתאה, המתפקעת מקנאה. טוב שהם רואים במו עיניהם כמה מגוחכים הנאומים הנבובים של מנהיגי חיזבאללה. כלומר, אלה מהם שעדיין עומדים על הרגליים. הנה הם מנסים למחזר את המלל המתלהם והמתבריין שפעם עבד כל כך טוב. אבל הביצוע, הו הביצוע, חיוור, תשוש וחסר אונים. גם דרך מסך הטלוויזיה אפשר להריח את הזיעה החמוצה שבוקעת מהטורבן של נסראללה, שיושב קצת אחרת על ראשו מאז איבד את החיוך השטני ההוא.
לא. לא כיף בכלל. מה הקשר לכיף. אבל טוב שהחבר הפרשן הרים כמה טלפונים לחברים בארץ, ומסר להם את הידיעה המודיעינית השולית והבלתי חשובה הזאת. השם "ישראל", מתחיל לצלצל קצת אחרת בכמה חדרי איפור באירופה. בכמה פינות קפה מאחורי הקלעים. לאט לאט זה יחדור גם פנימה לאולפנים ולמעגלי הפנלים. ונכון, לא מערך ההסברה של מדינת ישראל ביצע את השינוי. אבל לפעמים, דווקא האנשים הנעלמים הללו, עם הרעיונות המבריקים, התעוזה ויכולת הביצוע העילאית, מצליחים גם לעשות הסברה לא רעה. או לפחות לגרום למותג "ישראל" להחזיר לעצמו את הערך.
**
לאור הדברים האלה אני מצטרף בלב שלם לכל מי שהפנה את תשומת לב הציבור לכך שכל ההתרחשויות המסעירות שהרימו לאחרונה את גוונו השפוף, הם פרי של עבודה קשה, השכלה ומצויינות. היכולת של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל, להעמיד מאגר מופלא של מוחות שמצליח לייצר לישראל הגנה כזאת, התקפה כזאת, ומשק שכזה, היא לא איזה תוספת מגניבה וקראנצ'ית. זה לא דובדבן בקצפת ולא פרוסת גזר על הגפילטע. היכולות הללו הם תנאי הכרחי לקיומנו. אם נחדל מלטפח מצוינות, פשוט נחדל.
ומה לעשות, חיינו בזמן האחרון הם ימים של ארז ושל לבנון. לבנון וארז. בשפת התנ"ך ארז הלבנון הוא הביטוי הטבעי המובהק ביותר לגדולה ולעוצמה. בכמה פתגמים וגם בטקסים עתיקים, ארז הלבנון הוא הניגוד הקלאסי לאזוב המזדחל על הקיר. הוא כביר ומלא הוד, ולמרות שאיננו נושא פירות למאכל, העברית העתיקה שלנו לא מיהרה לקרוא לו אילן סרק, וידעה תמיד לתת לו כבוד.
אבל איפה אנחנו ואיפה השפה העתיקה. לבנון הפכה להיות שם נרדף למדינת נפל, בערך כמו שארז הפך להיות שם נרדף לשביתת מורים. כך חולפת תהילת עולם. כך נראה מירוץ אינסופי אחר כח. לא גדולה ולא כבוד גדול. לא צדיק כתמר יפרח, ולא כארז בלבנון ישגה. כל מי ששירת בצה"ל בשנות ה 80 זוכר את ההבנה שתמיד היכתה בנו אחרי כמה ימים בין צור לצידון, או בהרי השוף היפהפיים. אין ציפורים. לקח לנו זמן להבין את זה, אבל פתאום אחד החיילים היה אומר שמתם לב? ושמנו. ומישהו התחיל לשיר "אם ציפורים אינן נראות, המוות פה מולך" שנכתב בכלל על פתח תקווה. היינו בסך הכל חיילים, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה קורה כאשר כל האנרגיות מופנות למאבק ועוד מאבק. אין ציפורים. אין עתיד. וכדאי לכולנו ללמוד משהו מהלקח של לבנון. מעליבותה. מהכלום ושום דבר שהיא מציעה לבניה ובנותיה. פעם אמרו עליה פאריז של המזרח התיכון. והיום. טוב, היום אני כבר לא יודע מה אומרים על פאריז עצמה.
**
שתי הערות:
-בין הדברים החשובים שהתגלו בשבוע שבועיים האחרונים, חייבים לציין לא רק את העליונות הטכנולוגית והמבצעית, אלא גם את העובדה החשובה לא פחות: ישראל הוכיחה, סוף סוף, שהיא יודעת להשתגע עבור מה שיקר לה. היינו זקוקים לאישור הזה. משפחות החטופים, וקהילות העקורים, היו זקוקות במיוחד לאישור הזה. ישראל יודעת להשתגע כצשריך, וכשהיא אכן משתגעת, היא מתפקעת מרוב כשרון מעשה.

- חלק מפתרון המשבר במערכת החינוך הביא אתו את הרעיון של "עמיתי הוראה". כלומר מורים שהם לא בדיוק מורים. כך אפשר יהיה לעבוד איתם על בסיס קצת שונה. אני רק רוצה לומר שזה עשוי להיות רעיון מצויין. בעברי היתה לי הזכות להיות חלק מבית ספר מיוחד לילדים מיוחדים שהגיעו אליו יום או יומיים בשבוע. כל המורים שם לא היו לגמרי מורים. המורה לביולוגיה היתה ווטרינרית, והמורה לעברית היה מחזאי. כולם היו עסוקים מאוד ומומחים בתחומים וכולם היו מורים ליום או יומיים מדי שבוע. זה היה נפלא. אף אחד לא דיבר על שחיקה. אפשר היה לחוש באוויר איך חדוות הלמידה מתפצפצת סביבנו, ועד היום אני שמח ונרגש לפגוש את התלמידים שהיו לי שם בבית הספר "מרחבים". כולם היום אנשים שידיהם מלאות וגם הראש ברוך ה' עובד. השילוב הנכון בין אנשי מקצוע שההוראה היא מקצועם העיקרי, לבין עמיתים כאלה, בעלי כשרון ואהבה, אבל עם קצת קוצים בתחת, וציפורים בראש, נראה לי כמו הנוסחה המושלמת לעולם החינוך הישראלי.