לפני שבועיים יצרה אתי קשר עיתונאית מסוכנות הידיעות הנחשבת AP ורצתה לראיין אותי לכתבה בנושא החטופים. נושא שסביבו מסתובבים חיי וחיי משפחתי מאז ה 7 באוקטובר. אנחנו מתראיינים לכולם, ומחשיבים מאוד את תפקיד התקשורת הזרה, אבל זכרתי שקראתי, שסוכנות AP מורה לכתביה שלא להגדיר את החמאסניקים כטרוריסטים חלילה. אלא כ"לוחמים" או "חמושים". התובנה הזאת גרמה לי להרגיש מוזר. למה לשוחח בכלל עם מי שהשיפוט המוסרי שלו, הוא משהו שאני לא יכול בכלל לפענח. אמרתי לה במלוא הנימוס האירו-בת ימי שלי שאני מתלבט אם זה יהיה נכון מבחינתי להתראיין. מה לעשות, ואני מתקשה לחוש נינוח או בטוח, בקרב אנשים שאבדן ההבחנה שלהם בין טוב לרע מגיע עד כדי כך, שגם חוטפי תינוקות, ואנסי גופות זוכים אצלם לאוצר מילים כה מתחשב.
תראה- היא השיבה לי מתוך אמפתיה שלא היתה מביישת מכונת כביסה על מטבעות- זה לא אישי! זה גם לא מכוון נגד ישראל דווקא. זאת העמדה העקבית של הסוכנות שלנו מול כל קונפליקט שאנחנו מסקרים ברחבי העולם.
ודווקא התשובה הזאת שלה הכריעה את הכף.
קונפליקט?! שאלתי אותה. תיאטרון הוא המקצוע שלי, וקונפליקט הוא המושג הבסיסי ביותר בדרמה. אבל איך אפשר לקרוא למה שמתרחש פה בשם קונפליקט? אם מישהו שואף להרוג אותי, ואילו אני שואף דווקא לחיות זה לא קונפליקט. קאפיש? המילה קונפליקט מתארת התנגשות בין שני רצונות ומאוויים שלשניהם יש בסיס לגיטימי כלשהו. אנס, רוצח או סוחר בבני אדם, לא "מנהל את הצד שלו בקונפליקט" כשהוא מתנפל על קרבן תמים. אי אפשר לקרוא "קונפליקט" למה שהתרחש בין היטלר לבין היהודים, וגם מה שקורה בין סינוואר והחמאס יימח שמם לבין כל ישראלי ויהודי, אתמול והיום ובעתיד, הוא משהו שאני מצפה מכל בר דעת, לנער את החלודה מהמוח, ולקרוא לו בשמו.
תשובתה, כמיטב מסורת המלל הריק, היתה משהו כמו "בוא נסכים שלא להסכים". בבוקר למחרת נתקלתי בקושי מסוים לברך את הברכה האהובה עלי "אתה חונן לאדם דעת"
**
ההסברה שלנו חלשה. זה ידוע לכל, והחולשה הזאת גובה מאיתנו מחירים. חלק נכבד מהחולשה הזאת היא באשמתנו המלאה, אבל כדאי להכיר בכך שקיים גם חלק אחר, נכבד גם הוא, שאין לנו הרבה מה לעשות לגביו. כדאי גם שנתרגל למחשבה שיתכן ולעולם לא נצליח להסביר את הצדק הישראלי לאנשים כמו גרטה או רוג'ר ווטרס. אנחנו בוודאי אחראים למחדלים רבים, אבל לא בנו האשם על ליקוי המאורות העמוק ששיבש לחלוטין את המצפן המוסרי של חלק גדול מהיביליזציה המערבית. אילו היה נערך משאל עם בנוגע לשאלה בידי מי היינו רוצים להפקיד את ההסברה הישראלית, אני מניח שהמרוץ הצמוד נכון להיום היה מתקיים בין שניים. יוסף חדאד ודאגלס מארי. באופן מקרי או לא, שניהם לא יהודים. דאגלס מארי [ Murray ] הפך בחודש האחרון לאחד המסבירים המבריקים, הפופולריים והבולטים של העמדה שלנו בסכסוך. חייבים להודות שעד אוקטובר האחרון, הוא היה מוכר רק למעטים בינינו, בעיקר בזכות ספרו "המוות המוזר של אירופה" שהוא טקסט טורד מנוחה, ופנינה אמיצה של יושר אינטלקטואלי בעולם של להגנות אידיוטית. לא רבים בינינו עדיין קוראים ספרים, אבל כל מי שקרא בספר של מארי, ימצא את עצמו מצטט ממנו שוב ושוב. לפעמים נדמה שה"מערב" כמרחב רעיוני, כתרבות וכמרחב מחיה קונקרטי, הופך לנגד עינינו למין פרודיה על מעשיות "חכמי חלם". פרודיה על פרודיה. "המוות המוזר של אירופה" הוא מעקב אחרי התהליך ההזוי הזה.
מארי מצביע על כך, שמדיניות ההגירה של אירופה הניחה כמובן מאליו, שבתוך דור או אפילו פחות מכך, המהגרים המוסלמים יהפכו להיות אירופאיים. הם יזנחו תפיסות עולם, מנהגים והרגלים שבדיוק בגללם הם נטשו את ארצות מוצאם, ויאמצו עמדות ליברליות יותר, שוחרות חיים וסבלניות יותר. סביר להניח שהם עדיין יעדיפו לאכול פיתות עם שווארמה עסיסית ולא קרקר שיפון ועליו פיסת גבינה ושמץ מלפפון. יתכן שגם ימשיכו לבקר פה ושם במסגד. אבל בתוך דור או שניים, הם ישתלבו תרבותית וישאפו לבטא ולהפגין את האירופאיות שלהם. רובם המכריע יהפכו פמיניסטים יותר; ידידותיים יותר ללהט"בים ולדתות שונות. הם יחייכו יותר ויאיימו פחות. ההנחה הזאת נכשלה כישלון חרוץ. היא והמדיניות שהתפתחה בעקבותיה. הכישלון הזה המם, ועדיין מהמם את מי שלא חשב שיכול להיות אחרת. והנה לב הפרעת האישיות של הליברל המערבי – אני מכיר זאת על החלק הליברלי שלי עצמי- הוא מאמין באמונה שלמה שאי אפשר לעמוד בפני קסמו. הוא משוכנע שיתרון חייו על פני כל צורת חיים אחרת, שהוא נזהר מלהתנשא עליה ולקרוא לה "נחשלת", הוא לא משהו שצריך להסביר. יתרון החיים הליברל-אירופאיים הוא כיתרון האור על החושך, למרות שאסור להשתמש במילים הללו. זה לא כוחות. אין סיכוי שכל מי שיציץ ולו לרגע בסגנון החיים החופשי והמפנק יצליח להתגבר על הפיתוי לעזוב הכל ולרוץ ריצת אמוק אל החיים האירופאיים. אירופה חשבה באיוולתה, שגלי ההגירה של העשורים האחרונים, מאפריקה ומארצות האסלאם, יתנהלו בדומה לאופן שבו התרחשו הגירות היהודים. אלה שבהן תוך דור אחד הפכו בני המהגרים ליותר הולנדים מההולנדים, ויותר גרמנים מהגרמנים. אז זהו. שלא. בכלל בכלל לא.
וזאת אחת ההבחנות המטלטלות בספר של מארי: באזורים שונים באירופה נוצר סכסוך, ואפילו קונפליקט, בין התרבות המקומית לבין אוכלוסיית המהגרים שתבעה בתוקף לכבד את המנהגים והעקרונות שהביאו איתם ממולדתם. את כולם. כולל השנאה והבוז כלפי הערכים האירופיים. הסיטואציה האבסורדית של "עליך לכבד את העובדה שאני לא מתכוון לכבד אותך. ועליך לכבד אותי בשם אותם ערכים ונורמות שעליהם אני מצפצף" תפסה את המחנה הליברלי לא כל כך מוכן. ובדיוק במצבים האלה, רבים מהמנהיגים האירופיים, בעיקר בשבדיה אבל לא רק, העדיפו להגיד שממילא אין לאירופה מורשת. בניגוד לציבור המהגרים, אין לה נראטיב, ערכים מקודשים, או עקרונות שאי אפשר להשליך מאחורי הגב. ההתבטלות העצמית הזאת נראית למארי כמו נטייה קולקטיבית לאובדנות. ומכאן שם הספר "המוות המוזר של אירופה"
התופעה הזאת היא לא רק מוזרה. בימים אלו אנחנו מבינים עד כמה. ב7 באוקטובר יצאו מעזה אלפי רוצחים כדי לטבוח, להתעלל, לחלל את צלם האדם. הם באו לכבוש ולמחות את זכר ישראל מעל לאדמה. די בקלות יכול היה השמאל האירופאי להבין שמה שהתחולל שם היתה מתקפה ברברית של אימפריאליזם ג'יהאדיסטי. אבל בארגז הכלים שלהם אין שום אפשרות לומר דבר כזה. אימפריאליזם, בעיניהם, יכול להיות רק לבן. האימפריאליסט הוא בהכרח אירופאי. כהה העור, אם כן, יכול להיות רק קורבן נדכא, ולכן אלימותו היא מאבק לחופש. לצורך התיאוריה המעוותת הזאת הם מציגים את היהודים והישראלים כולם כעם לבן. ואת הציונות כקולוניאליזם. למרות שאנחנו עם שאין לו צבע ולמרות שאין לנו ארץ אחרת. לצורך העניין הם מדחיקים את העובדה שבקרוב מאוד, על פני מה שהיתה אדמתם, יתכן והם ייאלצו לחוות מקרוב, לא רק את קריסת הפראדיגמה, אלא את זוועת האימפריאליזם הג'יהאדיסטי, ואיך זה בדיוק נראה כשהחופש שלו משתרע מן הנהר ועד לים. כל נהר. כל ים.