top of page

למה כולנו מסי

2.07.22 | כ"ג בתמוז תשפ

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

אני לא יודע אם המונדיאל האחרון הוכיח שנבחרת ארגנטינה היא הטובה בעולם, אבל אין ספק שהוא הוכיח שליאו מסי הוא האדם האהוב ביותר עלי אדמות. קשה להיזכר מתי קרה לאחרונה שחלק גדול כל כך מהאנושות – כלומר כל מי שלא מדבר צרפתית או חי בבונקר- ייחל להצלחתו של אדם אחד לא גדול, ושמח כל כך כשתפילותיו נענו. חיבה ופופולריות הם חידה מרתקת. באגדות הילדים קל לזהות מי הטובים ומי הרעים, ובהתמודדות בין יהודה המכבי לבין אנטיוכוס אין ליווני שום סיכוי. זה גם מה שקורה פחות או יותר בקרבות ההאבקות המבוימים ההם, שבהם קובעים מראש מי יהיה הגיבור האהוב, תכול העין והנוגע ללב, ומי יהיה המנוול הסטריאוטיפי המכוער והנבזי שיתייצב מולו. אבל בתחומים מורכבים יותר- כמו כדורגל, פוליטיקה, והחיים עצמם- קשה לפצח את חידת האהדה.
באמצע המאה הקודמת כתב הזואולוג דזמונד מוריס סדרת ספרים שהרעישו עולמות. במשך שנים הוא התבונן בבעלי חיים, בעיקר בבבונים. לאחר מכן, כשניהל את גן החיות של לונדון הוא התחיל להפעיל את אותו מבט זואולוגי גם על בני האדם. הוא שאל שאלות כמו: למה חיות מסוימות בגן נהנות מפופולריות רבה יותר מחיות אחרות? מדוע כל כך הרבה אנשים נמסים למראה גורי דובים, ופועים בהתרגשות למראה צ'ינצ'ילות, ואילו עכבישים, למשל, מחלצים מאיתנו רגשות שונים לגמרי?... ובקיצור, מה הופך משהו ל"חמוד"? התשובות של מוריס היו גאוניות בפשטותן. "חמוד" הוא רגש טבעי שמתעורר בנו למראה דברים שמזכירים לנו תינוק אנושי. בעלי חיים עגלגלים בגודל שמתאים לחיבוק המערסל שלנו עשויים לעורר בנו יותר חיבה. רובנו נחבב גורי יונקים יותר מאשר צאצאי זוחלים. פרווה יותר מאשר קשקשים. פיות עגולים ומתוקים יותר מאשר מלתעות וניבים. כאלה אנחנו. זה הטבע, האבולוציה ורצון הבורא שעיצבו אותנו כך שנגלה אמפתיה לכל מה שמזכיר לנו תינוק. במילים אחרות, אנחנו מזדהים ומחבבים את מה שמזכיר לנו צדדים אהובים בנו עצמנו. די בקלות אפשר להבין למה.
**
מבחינתם של ישראלים רבים המונדיאל המכונן התרחש בשנת 1974. מונדיאל אחד קודם לכן הנבחרת שלנו אפילו השתתפה, אבל ב 74 , גם בלי להשתתף מדינת ישראל הייתה מעורבת רגשית לא פחות. הנבחרת "שלנו" הייתה הולנד של יוהאן קרויף, ניסקנס, ו-האן. הייתי אז ילד, ואף אחד לא נתן הסברים, אבל היה ברור שכולנו הולנדים. במערכון המפורסם "אופסייד סטורי", הגשש החיוור תיארו במדוייק את התופעה. השופט, שייקה לוי, תוהה למה הצעיר של היום לא עושה שום דבר מועיל עם החיים שלו, ורק יושב ולומד "כמו איזה חמור, שהרכב הנבחרת ההולנדית הוא סורביר, האן, ואן הנחם, יונגבלוד ודה-יונג חלוץ מרכזי" . האמת היתה שאת שניהם ידענו בעל פה, את המערכון ואת ההרכב ההולנדי. בתוכנית הסאטירית ניקוי ראש פברקו קטע מעולה שבו הם הוכיחו כביכול שיוהאן קרויף, כוכב העל, היה למעשה יהודי כשר.
כשהולנד הפסידה בגמר למערב גרמניה, אבל כבד ירד בין גדרה לחדרה. הקבוצה שאהבנו הפסידה לזאת ששנאנו מכל הלב. ישראלים ממוצא הולנדי לא כל כך הבינו מה קורה פה. חלק מהם נדהמו מהחיבה הפתאומית להולנד, ומר טן-ברינק ממש יצא מכליו. הם זכרו מה היה בתקופת השואה, ולא היו להם יותר מדי מילים טובות על העם ההולנדי בהקשר הזה. ולא רק בגלל אנה פרנק. אבל הביקורת לא הזיזה לאף אחד. אנחנו אהבנו את ההולנדים כי שנה אחת לפני כן, במלחמת יום כיפור, הולנד הסכימה למכור לישראל דלק מטוסים ודי הצילה את המצב. וחלק מאיתנו אהב אותם בזכות המתנדבים בקיבוצים. בעיקר המתנדבות, למען האמת. ואהבנו את ההולנדים כי פשוט אהבנו אותם. לך תבין.
**
בימים האחרונים פגשתי כמה ישראלים ארגנטינים. אתם יודעים על מה שוחחנו. בימים כתיקונם הם בעיקר ישראלים. בתקופת המונדיאל הם לגמרי ארגנטינה. על המדינה שבה נולדו אין להם כמעט מילה אחת טובה לומר. בימים כתיקונם הם מתעבים אותה. את השחיתות השלטונית ואת הפשיזם. את החבירה לארגוני טרור בינלאומיים ופושעי מלחמה, ואת הטיוח המביש של מעשי הטבח בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. בימים כתיקונם חלק מהם בכלל לא אוהב כדורגל. אבל משהו מוזר קורה להם, וגם לנו קצת, כשנבחרת ארגנטינה עולה למגרש עם מדי הפסים בתכלת לבן. משהו עוד יותר מוזר קרה כשמסי הניף את הגביע. החבר'ה האלה לא היו מסוגלים לבטא את המילה "ארגנטינה" בלי שגרונם ייחנק מדמעות. ולמרות זאת הם חזרו ואמרו אותה שוב ושוב. כמו באיזו מין תפילה משוגעת. ואם חיבה ואהדה הן חידה ומסתורין, אז יתכן שכדאי ללמוד ולהתעמק במסתורין הזה כי יש כאן אנרגיה אנושית אדירה. וכמו בכל מקרה של אנרגיה מתפרצת, גם זו יכולה להביא ברכה גדולה, והיא יכולה לחולל חורבן.
**
אין מה לומר, בכל הנוגע ללמידה והתעמקות במסתורין של האהדה, שכנינו הפלשתינים עשו לנו בית ספר. ידידי שמואל נהון, קמפיינר ומומחה לתודעת המונים, סקר כבר מתחילת המונדיאל, את הקמפיין המשוכלל שבמהלכו כל צופה שנכנס לאצטדיון קיבל אביזרים מגניבים כמו כאפייה, צמיד פשוט או דגלון. דברים שאפשר לעשות איתם שמח. להצטלם. להציג את הלאומיות הערבית כמגניבה. תמונה אחת של ליאו מסי מניף גביע כשהוא עטוף בגלימה ערבית מסורתית, הצליחה למחוץ אינספור מחאות מוצדקות נגד פשעי הדמים והשוחד שעליהם עמדה החגיגה בקטאר. בזמן שישראל בוחרת לנהל את ההסברה שלה דרך טיעונים מיוזעים כמו "אף מדינה לא היתה מרשה שיעשו לה [...השלם את החסר]", הקטארים והפלשתינים פשוט ביססו טרנד פוטוגני ומגניב. טרנד שאולי נראה קלולסי ונבוב מתוכן, אבל הוא מבין לעומק את העוצמה התודעתית האדירה של הדבר הזה שנקרא "מגניבות".
בדבר אחד אין ספק, שחיתות היא דבר מאוד לא מגניב. גם רמיסה של זכויות אדם היא לא עניין מגניב במיוחד. אבל קמפיינים שעוסקים בהנדסת תודעה דרך עולמות הנצנצים והמגניבות, לא מתעניינים בבירור מעמיק של סוגיות אלא בהזדמנויות צילום, כאפיות בחינם, ואביזרי מסיבות. דרך אגב, רק לאחרונה כאן במזרח התיכון, נכנסו עשרות חמושים למחלקת טיפול נמרץ בבית חולים וחטפו חולה ממיטתו. לא מגניב ולא סבבה בכלל. הם עשו את זה מסיבה אחת: כדי לסחור בגופה מול ממשלת ישראל. אם תשאלו אותי, מאוד מאוד לא מגניב לסחור בגופות. מכיוון שהאדם שחטפו לא היה יהודי, הם הוכיחו במעשיהם, שהם לא מאמינים באמת שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא תעשה הכל גם כדי להביא הביתה, או לקבורה, אזרח שהוא דרוזי. כלומר, ערבי. די אצילי אם תשאלו אותי. לכאורה, עם שבניו חוטפים חולים מטיפול נמרץ כדי לסחור בגופותיהם, לא היה יכול להראות את פרצופו ברבים. לא באותו חודש. בטח שלא לשווק את עצמו בעולם כמותג מגניב. העובדה היא שזה בדיוק מה שהם עשו.
וכן, אילו ישראל היתה רוצה להתניע קמפיין אפקטיבי רק מהאירוע הזה. היא לא היתה צריכה להתאמץ הרבה. הכל היה מונח לנגד עיניה, רק להושיט יד וללקט. העניין הוא שכל אנרגיות ההסברה בישראל מושקעות בהשמצה פוליטית פנימית. דה לגיטימציה? דה מגניביזציה? את זה אנחנו מקפידים לעשות רק בתוך המשפחה.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה