top of page

למה הנחיתי את הטקס ההוא

17.05.24 | ט' באייר תשפ"ד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

זה לא היה, משום בחינה, עוד יום עצמאות רגיל. בערב יום העצמאות האחרון, נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס "כיבוי משואות והדלקת תקווה". הטקס המרגש, שלעתים היה גם עוצר נשימה, התקיים מול קהל שגדש עד אפס מקום את אמפי שוני. באותה שעה שידרו רוב הערוצים טקס משואות מוקלט וללא קהל. הטקס ב"שוני", למותר לציין, מומן כולו מכספי תרומות, אגורה לא נמשכה מכספי ציבור, והאמנים והאישים שהופיעו בו, כולל המנחים – חברתי לוסי אהריש ואנוכי, עשינו זאת בהתנדבות מלאה. על שני האירועים אפשר כמובן להתווכח.
על פי רוב אינני נוהג לעבור בטור הזה על התפקידים שאני ממלא על במות באותו שבוע. זה לא טור יח"ץ, למען השם. ואם אני מספר משהו, זה רק אם התרחש שם סיפור ששווה לספר אותו. וזהו, שהשבוע התרחש סיפור שכזה שבפירוש שווה לספר. ומכיוון שהוא עורר כלפי שאלות, ואפילו התפרצויות זעם, ומשום שהעניין רלוונטי בעיני מאין כמותו גם לציבור הרחב, אנצל את ההזדמנות ואגיב על כמה שאלות נפוצות. כאלה שהופנו אלינו מצד הבן התם, וגם כמה שבאו מכיוונו של הרשע.
* למה בכלל לעשות טקס אחר? – בניגוד לכמה התבטאויות, האירוע לא הגדיר את עצמו כאירוע "אלטרנטיבי" על כל מה שכרוך במונח הזה. זאת לא היתה פרודיה, למרות שכיבוי היא ההפך מהדלקה. מעמד כיבוי המשואות, היה ניסיון לתת מענה לישראלים טובים וכואבים, אוהבי עמם וארצם עד כלות, שפשוט לא יכלו למצוא את עצמם מול מה שהוצע להם בטקס הממלכתי. לא היה להם עניין בפירוטכניקה, ואין להם כוח כרגע להדר המצעדים. המילה תפארת זורה מלח על פצעיהם, וכל המילים השמחות נושרות עליהם ממרום דוכני הנואמים כשלכת קלישאות ריקות מתוכן ומעליבות ממש.
מצד שני, היה להם צורך במפגש. בביחד. בטקס שעוסק פחות בלהרשים ויותר בלהקשיב. חלק גדול ממה שהכאב הישראלי תשפ"ד זקוק לו נואשות זה שמישהו יראה אותו, יניח יד רכה על כתפו, יקשיב וידבר אליו ולא מעל ראשו. הם היה זקוקים למבט עיניים, ולא היה להם מה לעשות עם אירוע מוקלט. בטח שלא אירוע שעצם הקלטתו מרוחה לעייפה בצידוקים שקריים ושקופים שכל תינוק יזהה. בוודאי ובוודאי שלא אירוע שמה שקדם לו הוא מאבק שליטה, סכסוך אישי ילדותי, ואיזה עניין לא מעניין בנוגע לאגו של השרה מירי רגב או יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה. לא. בזה למשל לאיש לא היה צורך. לא השנה בכל אופן. אם תשאלו אותי, באמת שלא ברור באיזו שנה זה כן אמור להיות נחוץ, אבל בואו נעבור את השנה הזאת בשלום ואחר כך נראה.
האירוע שהוכן בחופזה, כעשרה ימים בסך הכל, והתרחש להפליא בערב יום העצמאות בשוני, היה ניסיון לתת מענה לכל אלה. אנשים טובים. ישראלים נפלאים. אלו שבתפילות הימים הנוראים אנו קוראים להם בארמית "תבירי לבא". שבורי לב. רחמנא דעני לתבירי לב, ענינן. האל האהוב המקשיב ועונה לשבורי לב, ענה לנו. עננו. אירוע כיבוי המשואות שזכיתי ליטול בו חלק, היה אירוע "עננו". וזאת השורה שדפקה לי בראש לאורך הערב כולו. עננו.
כולי תפילה שהרוח שליוותה את האירוע הזה, הנכונות להקשיב באהבה גם לכאב, גם למילים מכאיבות ופוצעות שבוקעות מלב כואב, גם למילים שקשה להסכים איתן, תלווה את המדינה שלנו בדרך להחלמה.
**
למה לכבות משואות? איזה מין רעיון מוזר ומרגיז זה?
אוה, זאת דווקא שאלה טובה, ואני אשמח לענות עליה בציטוט מתוך דברים שכתבתי להנחיה: "אש היא סמל עתיק, עמוס משמעות וגם סתירות פנימיות.
אש יכולה לחמם ולהאיר, לבשל ולקרב. והיא יכולה לשרוף ולכלות, ולהחריב הכל.
לפידים ומשואות יכולים להראות את הדרך. והם יכולים גם לסמל את כל מה שאפל ומסוכן בהמון אדם.
כולנו גדלנו על שורות כמו "אנו נושאים לפידים". בידינו אור ואש.
כולנו גדלנו על שורות כמו "שריפה, אחים, שריפה"
הערב הזה, כשאנו מציינים בגאווה ובדאגה 76 שנים למדינת ישראל,
עם תום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובתוך שנה של קריסת מערכות ישראל.
התכנסנו כאן כדי לכבות את מה שיש לכבות, ולהדליק את מה שנחוץ להדליק.
לכבות את האש הזרה, את משואות הרוע והחידלון, כדי לפנות מקום לניצוץ של תקווה ודרך."
גורמים מסוימים, ולא מעטים, ניסו להשמיץ את האירוע ואת כל מי שנטל בו חלק. באופן לא מפתיע איש מהם לא באמת התעניין מה יהיה תוכן הערב, מה הכוונה שמאחורי הדימוי של כיבוי משואות. כדי להטיל דופי, כמיטב מסורת מכונת הרעל, הם קבעו בביטחון שמשפחות החטופים מבקשות לכבות את אותן משואות עצמן שישראל מבקשת להדליק בכל שנה ושנה. הם באמת ניסו לטעון שאנחנו הולכים לבוז לערכים כמו גבורה והצלה, התיישבות והתנדבות, ולכבות את המשואות שיודלקו בהר הרצל. לבזות את מדליקיהן ואת מה שהם מייצגים. אנחנו מצדנו, באירוע עצמו על הבמה, ובראיונות רבים שקדמו לו חזרנו והדגשנו את אהבתנו והערכתנו לכל מי שנבחר השנה להשיא משואה, ולמה שהוא מייצג. גם לוסי אהריש, וגם אנוכי, זכינו להדליק משואות בעברנו. באופן אישי גם הנחיתי טקס משואות אחד. עבור שנינו אלו הם אירוע יקרים, ובלתי נשכחים בקורות חיינו, ואנחנו גאים בהם מאוד. אז למה להטיל דופי? ובכן, זה בערך כמו לשאול למה בכלל לצאת בקמפיין נגד משפחות החטופים.
לשאלתכם, באירוע עצמו כיבתה גלית דן את משואת הפקרת הביטחון. גלית היא אימה של נויה ובתה של כרמלה, ה' יקום דמן, בנות משפחתנו, שנרצחו באכזריות בניר עוז. אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני הי"ד, כיבה את להבת היוהרה שפשתה במערכת. מרב סבירסקי שאיבדה אם, אב, ואח שנרצח בשבי חמאס, כיבתה את משואת הפקרת החטופים, לצד חברתה כרמית פלטי קציר. את כל אחת מלהבות האש הרעה הזאת, הלהבות הארורות הללו, אני מאמין שכל אזרח ישראלי סביר היה רוצה לכבות.
במלים פשוטות, האנשים שעשו את אירוע כיבוי המשואות, מאמינים בכל לבם שיש כמה סיבות למה שקרה פה ב 7.10. מאחורי השיתוק והחידלון יש אש רעה, שאפשר וצריך לכבות. ה 7.10 לא פשוט "קרה". הוא לא גזירת גורל. אין דרך לנרמל אותו וגם לא להתנער מאחריות לו.
לשאלתכם, היה זה ערב עצוב ושובר לב, אבל מלא אמונה ועוצמה, ואהבת ישראל. זה לא היה ערב זיכרון כמו שניסו לטפול עליו, ובאופן מוזר כולנו יצאנו משם זקופי קומה וקצת יותר אופטימיים. שלא לדבר על כך שמזמן לא שמעתי שירה מתוקה כל כך של התקווה.
*
ועוד מילה אחת חמצמצה. מאז השבעה באוקטובר מכירות משפחות החטופים שני סוגים של ישראלים. יש את אלו שמציעים עזרה. חלקם יוצרים קשר ושואלים אם צריך משהו ואם אפשר לסייע. חלקם פשוט מגיעים ומציפים אותך בפינוקים ובאוכל לשבת. כמו הקהילה הנהדרת שיש לנו בירושלים. חלקם שואלים אם יש צורך בייעוץ משפטי, ביטוחי או כלכלי. לשמור על הילדים לכמה שעות? או אולי סתם לקחת את הרכב לטסט. הם יודעים שהחיים נטרפו. שהזמן נראה אחרת. הם מרגישים משפחה. כלומר ערבות. והם מציעים עזרה. אין אנשים כאלה בעולם. כמה טוב שהם בסביבה.
ויש את אלו שמותחים ביקורת. מהיום הראשון היו כאלה שביקרו את האופן שבו התבטא הכאב. לא. הם לא אוהבים את פעילות משפחות החטופים. לא לטעמם. הם מסתייגים באנינות מהסיסמא ההיא, ומהנציג ההוא. יש להם שאלות, אוהו: למה אתם מפגינים מול ראש הממשלה ולא מול סינוואר?. [-גאוני. איפה הייתם בשואה?] הם כותבים לנו "אני באמת מתפלא עליך", אחרי שבמשך 7 חודשים לא שמענו מהם...
מה היינו עושים בלעדיכם, אנשים יקרים? ועד כמה קשה לכם להבין, בנסיבות הקיימות, למה, בשעת מבחן, אנחנו מעדיפים לסמוך על החבר'ה מהסוג הראשון?

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה