אומרים על היהודים כל מיני דברים. ברוב המקרים מדובר בהכללות גסות, חלקן מרושעות. אחד הדברים שאנחנו דווקא די אוהבים לשמוע, נוגע להומור היהודי. אומרים שלעם היהודי יש הומור ייחודי משלו, והוא דווקא משובח. אומרים שלא מעט יהודים יודעים לצחוק וגם להצחיק, ושבכלל יש לעם הזה יחס מיוחד כלפי הצחוק. כלומר בניגוד לכמה אחרים, יהודים לא חושבים שצחוק הוא בהכרח סימן לזילות, טיפשות, אינפנטיליות או חוסר רצינות. ההפך. יהודים מסויימים יגידו לכם אפילו שהומור הוא עניין מאוד מאוד רציני. אני האחרון שאחלוק עליהם.
נכון, לא תמיד דעת הקהל העולמית חיברה בין יהודים לבין הומור. רומאים עתיקים שכתבו עלינו, לא זרקו אפילו מילה בכיוון. גם הנצרות הקדומה, שתיעבה כל סוג של הומור, לא קלטה את הפאנץ'. ואפילו שייקספיר לא ניסה לטעון שהיהודי שלו, שיילוק, גרר בין יתר הסטריאוטיפים היהודים שלו, גם נטייה לבדיחות על חותנת, גוי, ורופא שיניים. ה"אינקויזיציה הקדושה" תיעבה כידוע את התלמוד, אבל אני לא מכיר חוקר שטוען שמה שהחשמנים הדומיניקנים תיעבו במיוחד בין דפי המסכתות, הוא חוש ההומור המיוחד של חז"ל. הנוצרים של אותה תקופה האמינו בכלל שהצחוק הוא אחד מתכונותיו של השטן, ומומרים יהודים חנפנים אהבו לנופף באותן שורות בתלמוד שטענו שאלוהי העברים, בכבודו ובעצמו, צוחק מפעם לפעם [ באחד המקומות מצויין במפורש שהוא צוחק רבע מהזמן!!] ציטוט שבעזרתו ניסו להוכיח את המובן מאליו - שהיהודים בעצם מאמינים בשטן, ולשלוח כמה מאחיהם אל המוקד.
כל העניין התחיל בתקופה המודרנית. בערך בסוף המאה ה-19, מתחילים להישמע לחשושים על איזשהו קשר בין יהודים להומור. היהודים הראשונים שהיגרו מאירופה האנטישמית לאמריקה המוזהבת, היו בעיקר חייטים. אבל בבתיהם הדלים גדלו החבר'ה שיכתבו קומדיות, ילחינו מיוזיקל'ס, וישחקו את הקטעים המצחיקים ביותר בברודוויי ועל מסך הקולנוע. רבי שמשון רפאל הירש, מגדולי פרשני המקרא, לקח פסוק מפורסם שבני ישראל מטיחים במשה, ברגע המדכדך שבו הצבא המצרי מאגף אותם על שפת ים סוף – "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" ומסביר שזאת ככל הנראה הראייה המוקדמת שיש לנו אודות חוש ההומור של העם הזה. יציאה מפתיעה ומאוד לא אופיינית לפרשן מקרא, או ל-יקה. יקה נוסף, אחד בשם זיגמונד פרויד, מדבר על ההומור היהודי, לא בתור משהו שצריך להוכיח שהוא קיים, אלא בתור משהו שצריך להסביר. אולי אפילו לתרץ. אחרת לא כל כך ברור למה דחוף לו להגיד שיהודים פיתחו הומור כתוצאה מהצרות? למה לא לומר שההומור שתמיד היה להם, עזר להתמודד עם הצרות? הרי לילד העברי הראשון קראו יצחק, והסיפור הזה, עד כמה שאני מבין, קדם בהרבה לא רק לאחים מארקס, אלא גם לפוגרום הראשון.
לזמן מה, התחילו היהודים להתגאות בהומור שלהם. מישהו קלט לפתע, שמה שעובד לא רע בפארודיות על "מגילת אסתר" יכול לעבוד על כל סיפור, ושבאופן עקרוני, מי היה מאמין, אפשר לתרגם לאנגלית בדיחות מיידיש ומכל שפה יהודית אחרת. במקרים מסוימים זה יצחיק. או לפחות יכניס פרנסה. לא כולם, אבל חלק מבני עמנו, אהבו לנופף בכך שיש לנו לא רק רופאים, מדענים, עורכי דין ובנקאים, אלא גם את האנשים המיוחדים האלה שלימדו את תרבות המערב שאם מנציחים אותך בציור או בצילום, זה רעיון לא רע לחייך. [זה היה מהפכני. שימו לב שעד שהיהודים יצאו מהגומחות שלהם והתחילו להשפיע על תרבות המערב, אנשים נהגו לתקוע מבט חמור, נוקשה, ואף חשוד מבחינה פרוקטולוגית, ברגע שעמד לקבוע את מראה דמותם לדורות]. קולנוענים כמו מל ברוקס, וודי אלן כבר התייחסו לעניין כמובן מאליו, וסיינפלד כבר התחיל ממש לצחוק על זה.
באותם ימים יהודי חסר הומור, נחשב לתופעה חריגה. לפגוש יהודי שלא מבין בדיחה, ובעיקר מסרב בתוקף להתייחס לדברים בחיוך, היה כמו לראות אדם שחור שאין לו חוש קצב, ברזילאית חסרת שמחת חיים, או שוויצרי שהוא מאחר כרוני ואפילו לא חושב להתנצל על כך. תמיד חשבתי שזה די נפלא, כי הרי הדבר שהכי מצחיק את ההומור היהודי, הוא חוסר הומור. כן, בניגוד לאנשים מסכנים שלא יכולים לצחוק כי הם עצובים, כואבים או מרוסקים, ועליהם אסור לצחוק בשום פנים ואופן, חוסר הומור – כגישה וכבעיית אופי – הוא באמת תופעה קורעת שאי אפשר לנשום מרוב צחוק. אבל משהו קרה לאחרונה, התפתח בינינו סוג של חוסר הומור שהוא לגמרי לגמרי לא מצחיק. כי הוא לא תמים. כי יש בו משהו זומבי. כי הוא מריח משטיפת מוח.
השאלה שעוד נצטרך לשאול היא מתי איבדנו את זה. לא רק את ההומור עצמו או האירוניה העצמית. מתי איבדנו אפילו את הצורך להתנצל כשאתה נתפס בלעדיהם. כלומר כשאתה חוטא בלי בושה בחשיבות עצמית. מתי זה קרה? האם זה בר טיפול? האם באביב הם ישובו חזרה?
אהיה מאוד אישי כרגע. הצחקה היא אחד הדברים שאני עושה לפרנסתי. כמו כל הקולגות שלי, מספרי סיפורים וסטנדאפיסטים, אני רואה מהבמה דברים שאף אחד אחר לא רואה. הדבר שבעיני הוא הכי רומנטי בעולם. יפה עד דמעות. הוא זוגות שיושבים בקהל, ובכל פעם שנשמע משהו מצחיק הם מייד פונים זה לזה, חולקים ביניהם את הבדיחה כמו פת לחם, וצוחקים ביחד. אני רואה את זה שוב ושוב משפת הבמה, ולבי יוצא אל הזוגות האלה. אני די עסוק באותם רגעים אבל מתחשק לי לרוץ אליהם ולחבק אותם, ובעיקר לומר להם שזוגות כאלה צריך לשבט. הומור הוא דבק בין אישי. עובדה היא שקהל צוחק הרבה יותר, וחזק יותר, כאשר הוא מלא וצפוף. קשה לצחוק בתוך קהל דליל, בין כסאות ריקים. הכי קשה לצחוק כשהקהל מסוכסך.
**
הפורים הזה הוא אחד הפחות מצחיקים שהיו לנו אי פעם. לא בגלל הויכוח. ויכוחים תמיד היו ותמיד הפרזנו בחשיבותם. הפורים הזה היה קפוץ, כי בוויכוח הנוכחי התגלה משהו שרוחש מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. הסתה מכוונת, שיטתית ועקבית, יעילה כמו שרק מעשה שטן יכול להיות יעיל, שהצליחה לגרום לרבים מאיתנו לשנוא את כל מי שחושב אחרת, ולא פחות מחצי עם ישראל. לשנוא מכל הלב. בגאווה ובזרוע נטויה. לאהוב את השנאה. להציב מעליה כותרות כמו "תתעוררו!". אני באופן אישי מקבל בשבועות האחרונים – ומשני המחנות- תגובות שאפשר לתמצת אותן למילים "אל תפריע לנו לשנוא!". מין גרסה היסטרית ל " "DON'T STOP ME NOW של קווין. דובריה המובהקים של השנאה קלים מאוד לזיהוי. הם אלה שקוראים להחרים. לסמן. לנקום. להדוף כל פשרה וכל דיבור. אני מביט בהם ויודע דבר אחד. הם מעולם לא היו בפלוגה. השד יודע איזו משפחה יש להם. הם מעולם לא חוו רגע של אחווה עם ישראלים שונים מהם. ואם חוו, שכחו. הם באמת מוגבלים. הם איבדו הומור, איבדו אירוניה, ויחד איתם גם את השריר ההוא שמאפשר לראות מבעד לעיניים אחרות. ממתי הם רבים כל כך?
מיותר לציין שבסוף הם ייכשלו. מיותר לציין שההיסטוריה תבוא חשבון עם כל מי שרקח בסבלנות ובזדון את התבשיל המצחין הזה. כבר היו כאן אירועים שאחריהם ישראל נשבעה "לא עוד" ועשתה הכל כדי שלא יקרו יותר. עם או בלי וועדת חקירה, בסיבוב הבא נצטרך לאתר מהלכים כאלה כשהם עוד קטנים.