בת-ים של היום היא עיר פורחת ואטרקטיבית, אבל בת ים שאני זוכר מילדותי היתה עיר קטנה וצנועה שנסמכה על הערים השכנות. עד כמה שאני זוכר לא היה בית חולים בבת ים, ולא היתה בריכת שחייה. ולכן כל הבת-ימים שהיכרתי נולדו ביפו, ולמדו שחיה בחולון. בת-ימים נהגו להיוולד בבית החולים דג'אני, וללמוד שחיה, כמה שנים לאחר מכן, בבריכת הניצחון ליד גן הגיבורים. גם אני כמו כולם, עליתי בקיץ על האוטובוס לחולון, בידי תיק תפוח מרוב מצופי קלקר וסנדוויצ'ים, ועל צווארי התכשיט הראשון בחיי – שרוך נעליים שבקצהו משתלשלים מפתח וכיס ניילון. בתוכו נשמרו שתי כרטיסיות יקרות – אחת של "אגד" ואחת של בריכת הניצחון – שאבוי לי אם יאבדו. הילדים שהיינו העריצו את נהגי "אגד" את הגיבורים ואת הניצחון. היה משהו חגיגי ומפעים בנסיעה באוטובוס, לעבר גן הגיבורים ובריכת הניצחון. אבל החוויה בבריכה היתה סיוט.
לקח לי זמן לספר להורים על היחס המחורבן שקיבלנו מאחד המצילים. האיש המקולקל הזה, נהג מפעם לפעם להטיל את אחד הילדים למים העמוקים, להתעלל ולהטביע אותו קצת. זה קרה גם לי. ולמרות שחלפו יותר מחמשים שנה, אני זוכר היטב כמה פחדתי מהבריון הנפוח ההוא שאף אחד לא העז להתעסק אתו, ושעם השנים גיליתי שלא רק אני, אלא ילדים רבים אחרים, בת ימים וחולונים, נפגעו ממנו. אני מניח שכולנו פיתחנו מאז מידה של ספקנות כלפי מילים כמו "ניצחון". יתכן שזאת הסיבה שדווקא עכשיו נזכרתי פתאום בבריכה ההיא.
**
המילה "ניצחון", היא ללא ספק פצצת כריזמה. זה חשוב לנצח, וזה גם כיף גדול, ועצם הדיבורים על ניצחון, מרגישים כמו משהו "מרים". [ מי, לעזאזל, המציא את הביטוי הזה?] במלחמה, בכדורגל, בטאקי וב"כן לא שחור לבן", כולנו חייבים לנצח ואוהבים לנצח, מה יש פה לדבר? הביטו בערים הגדולות בעולם! הן מלאות בשערי ניצחון, כיכרות ניצחון, ואובליסקים זקורי ניצחון וכמעט כל התיירים יעדיפו להצטלם לידם מאשר מול "שער התבוסה" או "כיכר התיקו". שלא לדבר על "אנדרטת ההתאוששות".
אבל אני רוצה לומר פה גם מילה לא כל כך פופולרית ובטח שלא מרימה. אני מבקש לומר שהמילה "ניצחון" כשהיא מנותקת מכל הקשר, לא רק שהיא לא מעודדת, היא גם לעג לרש. כמו בריכה שקוראים לה ניצחון, אבל המציל שלה מתנכל לילדים. כשמצמידים עוד ועוד סופרלטיבים- "ניצחון מוחלט", או מהדהד, או מונומנטלי או תנ"כי- היא עלולה גם לעורר חשד בדבר ניסיון להסחת דעת. מה שקרה בשמחת תורה היה אסון. אפשר למצוא כל מיני מילים כדי להגדיר את האסון. כך או כך, מה שקרה שם לא היה דבר שמנצחים אותו. באופן כללי, אסון אינו דבר שמנצחים. עבור קהילות רבות, והמוני משפחות וישראלים, המילים הדחופות באמת נשמעות כמו: תיקון. התאוששות. מזור. התגברות. החלמה. ואני מודה. מעט מאוד כריזמה יש כאן. מעט מאוד חומר לכיכרות ומצעדים, לא תופים ולא מצלתיים. אבל מה לעשות והן בדיוק מה שנחוץ כאן ובדחיפות.
אמרתי "הסחת דעת" ועלי להסביר. נראה כאילו יש מי שמאמין שניצחון גדול, מוחלט ומפואר, עשוי איכשהו למחוק את אסון ה-7 באוקטובר. וזאת טעות מרה. את חמאס ננצח, עם או בלי סיסמאות. אבל שום ניצחון לא יכול למחוק או להשכיח את החרפה, את הכישלון והחידלון. את מה שלא עבד נצטרך לתקן. לא לנצח. מרגע שנפנים את העובדה הפשוטה הזאת, אפשר שגם הוויכוח יירגע מעט.
**
כל אדם שדיבר אתי על ניצחון בזמן האחרון, [חלקם ניסו אפילו לרמוז שאולי אני לא כל כך מעוניין בניצחון] שמע ממני שאמן והלוואי. אבל אחרי כמה רגעים שאלתי אותו או אותה איך הם רואים את הניצחון הזה. האם אפשר להסכים שתמונת הניצחון המהותית היא חזרתם של התושבים לכפר עזה, ניר עוז ובארי? פתיחת בתי הספר בשדרות כמו גם בקרית שמונה ובשלומי? האם נסכים בינינו שמראה של פעוטון יוצא לטיול שליו בשבילי המשק, מטפלות וגננות, ועוללים צוהלים על העגלות המצחיקות האלה שיוצרו בידיהם המוכשרות של המסגר והנגר המקומי, היא תמונת ניצחון יותר מכל פטריית עשן שתתרומם מהריסותיו של כל מבנה סמלי של האויב? כי אם כן, ואם ברור לנו ההבדל בין ניצחון לבין נקמה, כי אז רובנו מסכימים על הרוב.
ואם כן, אז אולי כדאי לשאול קודם כל את תושבי המקומות הללו, אלו שאמורים להצטלם לתמונת הניצחון, מה חשוב להם יותר כדי שיוכלו לשוב הביתה: הנקמה המוחלטת באחרון מנהיגי חמאס, או שיבתם של החטופים? גופתו המרוטשת של איזה מנוול מספר 1 או 2, או החלטה לאומית אמיצה שכולנו אחים שנלחמים על הבית, וכולנו, מכאן ולתמיד, מפסיקים להכיל, או להקל ראש, לומר שזה טפטוף וזה זולג, ומסכימים שאין שום דבר לגיטימי בהתנגדות לעצם קיומנו? האם אנחנו יכולים להסכים שרוב מה שחשוב נמצא כאן, אצלנו ובינינו?
כי אם כן, למה אנחנו שולחים את עיקר מבטנו אל האויב – מה משמח אותו, מה מקשיח את עמדותיו, ומה מעלה את המחירים – וכמעט שלא מביטים הביתה, ועוסקים בשאלה מה יחזק אותנו כחברה. מה ישקם את האמון שהתרסק בינינו. מה יזקוף את קומתן של קהילות נפלאות שנחבלו כל כך קשה, וייתן להן אויר לנשימה. היום שאחרי בישראל חשוב עשרות מונים משאלת "היום שאחרי" בעזה. ולעזאזל מה משמח ומה מצער את סינוואר.
**
את הדברים הבאים, קשה לי, באופן אישי, לומר. השקפת העולם שלי די ליברלית ודי פלורליסטית, והרב תרבותיות שגדלתי עליה מושפעת בעיקר מרגעים מרגשים של מזרח-מערב שבהם שני הצדדים רק הרוויחו. הרגע שבו ג'ורג' האריסון חזר מהודו עם סיטאר והביטלס החלו להישמע אחרת. שחורים ולבנים רוקדים ביחד ב"שיער", או הזיכרון של להקת כוורת מנגנת עם התזמורת של זוזו מוסא את "התמנון האיטר" של סנדרסון. אלו הם חלקים מהדנ"א התרבותי שלי ושל בני דורי. אבל במקום שבו צד אחד שואף למחוק את שכנו, אין מקום לרב תרבותיות. ואני מאמין שעזה איבדה את זכותה לנהל מערכת חינוך עצמאית. כדי שהדור הבא שם לא יגדל גם הוא על התשוקה להרוג יהודים, החינוך שם חייב להימסר לידיים אחרות. כדי שבעזה יפסיקו לחנך על ברכי השיטה המפלצתית לפיה היהודי והיהודייה אינם בני אנוש, ולכן הם, גופם ורכושם אינם ראויים לכבוד, ישראל תצטרך לפקח ולעקוב אחרי תכני הלימוד כפי שהיא תעקוב אחרי כריית מנהרות וייצור אמל"ח.
אולי בעוד 20-30 שנה, נוכל לפתוח זאת לדיון מחודש. עם תום מלחמת העולם ה-2 עברה גרמניה תהליך של "דה נאציפיקציה" שמי שחולל אותו היו בנות הברית. זה לא היה נחמד. תפיסות פוליטיות וספרי לימוד הוצאו מחוץ לחוק. היום, גרמניה היא ידידתה הטובה והנאמנה של ישראל. לכו תדעו.