לא מזמן השתתפתי באירוע שהתקיים ב"בור ירמיהו" בירושלים. זה היה אחרי אחד הגשמים הבודדים שירדו בחורף העצוב הזה, ובפינות הבור נצצו כמה שלוליות שצוות האחזקה עדיין לא פינה. ובכל זאת אין הרבה מקומות עם אווירה ועבר, שלא לדבר על אקוסטיקה, כמו הבור הגדול שאליו נזרק ירמיהו הנביא לפני אי אלו שנים. אפילו בירושלים אין הרבה כאלה. אנשי המקום התגאו בכך שאפשר לקיים בבור הופעות מוסיקליות ולא צריך מערכת הגברה בכלל. אבל גם הם הסכימו אתי, שהנביא ירמיהו עצמו ככל הנראה נהנה קצת פחות מאיכות הצליל.
ברגע שהקהל התיישב, עמדה מולם מדריכה ואמרה מספר מילים שנשארו אתי. שימו לב, היא אמרה להם. אל הבור הזה נזרק אדם כי הוא אמר דברים שלא מצאו חן בעיני השכבה השלטת. והנה עברו כמה שנים מאז, ואני יכולה לשאול אתכם מי היו המפורסמים של אותה תקופה. מי למשל, עמד בראש האימפריות החזקות ביותר בעולם בימי ירמיהו. אתם לא תדעו את השמות. זה גם לא כ"כ יעניין אתכם. ומי שלט כאן בירושלים? מי עמד בראש הוועדות החשובות, ומי חלש על הברז התקציבי? כל זה נשכח ונעלם מלב, והנה אנחנו עומדים פה היום, והשם היחידי שאומר לנו משהו, הוא שמו של הנביא שנזרק לבור. האיש שדבק באמת שלו, וספג בעקבותיה ייסורים וגידופים, הוא היחיד שהעולם באמת זוכר מכל הסיפור המקומי ההוא שהתקיים, ממש כאן, אי אז לקראת סוף ימיו של הבית הראשון. דווקא הוא, שרבים כל כך הטיחו בו בבוז "למה מי אתה בכלל?!".
וחשבתי לעצמי, שלא הרבה השתנה מאז. למעשה הגיע הזמן שהמילים "למה מי אתה בכלל" יזכו סוף כל סוף למעמד המגיע להן. "למה מי אתה בכלל" הוא מחמאה אדירה. אות הצטיינות ועיטור מוזהב. הניסיון המצטבר מלמד מי הם אלו שחוזרים ועושים שימוש יתר בקריאה הזאת. מה חשיבותם של אותם אנשים שמנסים לכפות על המראה לשקף את השקר שמתאים להם באותו רגע. סותמי הפיות והדוחפים לבורות. אני מניח שכאשר טרמיטים מכרסמים ציור של ואן גוך, הם ממלמלים "ואן גוך?! למה מי זה ואן גוך". המסקנה הפשוטה היא שאם שבים ואומרים לך "מי אתה בכלל", ובעיקר אם צועקים את זה בקול ניחר, כנראה שאתה באמת משהו. ההבנה הזאת ליוותה אותי השבוע סביב הפרשיה, שאני לא יכול להימנע מלחייך כשאני קורא לה בשמה- "פרשיית חנן יובל".
**
מכיוון שהשאלה "מי הוא בכלל חנן יובל" נשאלה השבוע לא מעט. אז חייבים לומר שאין זו בושה לא לדעת ושתמיד יפה ששואלים. אז ככה. חנן הוא אמן נפלא. זמר ומוסיקאי שחתום על נכסי צאן ברזל ישראליים, ולא פעם גם הרחיב את ההגדרה של צאן הברזל הישראלי. והמילים "פרשיית חנן יובל" מצחיקות אותי, כי הוא ממש לא בן אדם של דרמות ופרשיות. עבורי באופן הכי אישי, חנן הוא חבר ושותף לדרך. כבר שנים רבות שאנחנו מופיעים ביחד מעת לעת. ובכל פעם שהוא מתחיל לנגן קלאסיקה כמו "אתם זוכרים את השירים" והקהל מגיב מייד באיזו המיית זיהוי והכרה עמוקה, אני חוזר ומבין מה המשמעות של תרבות כאבן בניין, ועד כמה אנחנו עצמנו עשויים מהיצירות שבנו את נפשנו. חנן הוא אחד האמנים הצנועים ביותר שדרך על במה בישראל. מעולם לא תבע לעצמו כבוד, לא נדחף ולא רדף פרסים וגם לא הלך על זמר השנה. הוא הלחין לחווה אלברשטין את "הלילה הוא שירים" ליוסי בנאי את "אני וסימון ומואיז הקטן" ולירדנה ארזי את "שהשמש תעבור עלי" ובכל פעם שהוא שר אחד מהם בעצמו, תמיד ימלמל חלק מהקהל "מה? גם את זה?" והוא מחייך במבוכה. אילו שלום חנוך לא היה מתעקש שחנן ישיר את הסולו ב"שתי עלמות" יתכן שעד היום חנן לא היה יודע שהוא זמר, והיה ממשיך לראות את עצמו כגיטריסט וקול שני בכל מיני הרכבים.
אבל הדבר החשוב לעניינינו הוא שחנן תמיד מאמין בחיבורים. כך הוא הגיע לעשות את "פסולייה" את "ים תיכוני" ואת "הקוסקוס והסראפן" וזה גם מה שדחף אותו לביצוע המונומנטלי של "שיר המעלות בשוב ה'" עם גרי אקשטיין ז"ל בתפקיד ג'ימי הנדריקס. ובדיוק מה שמשך אותו לשיתופי פעולה יצירתיים עם אמנים כמו ניסים גראמה, דודו אלהרר, וגם עם כותב שורות אלה. אם אכתוב כאן כמה חנן עושה בהתנדבות הוא יכעס עלי ממש, ולכן לא אזכיר זאת במילה, וגם לא את התמיכה הכספית שלו באמנים מבוגרים שזקוקים לכך.
וכן, כשבית המחוקקים שלנו מזמין אמן לאחד האירועים שלו, הוא לא רק מכבד אותו, אלא גם מתכבד בנוכחותו. אבל הכנסת הזאת כבר מזמן איננה מכבדת את עצמה ולא תמיד ראויה לכבוד. בית המחוקקים שלנו הפך לזירה של ניבולי פה, צפצופים ונביחות, קפיצות על השולחן, ותחרות מי ישלוף מהר את הכינויים מתחתית שק הדימויים הנאצי. זכותו של אמן, ויתכן שגם חובתו, להביע סלידה ושאט נפש מההתרחשות הזאת שכבר מפעפעת החוצה ומרעילה את היכולת של ישראלים רבים לנהל שיחה או ויכוח.
אני לא יודע מי אני בכלל, אבל אני מרשה לעצמי לקבוע בכל זאת שהגיע הזמן שהנבחרים שלנו יפסיקו להעניק לכל מחאה וביקורת, את התגובה הפבלובית "מי הוא בכלל". בעיקר כשמדובר בדמויות שכבר מזמן לא צריכות להוכיח מי הן. די עם העולב הזה, ומאחר שכבר סיכמנו ש"מי אתה בכלל" הוא מחמאה וצלש בדרגה הגבוהה ביותר, אז בואו נעשה את זה מסודר, עם הזמנה חגיגית ושולחן כבוד.
בשולי האירוע, דרש הח"כ אמסלם, להזמין את הזמר קובי פרץ כדי שישיר בכנסת את "אנחנו מאמינים בני מאמינים, אין לנו על מי להישען". וזה היה יפה גם כי קובי פרץ הוא אחלה זמר, וגם כי כולנו כבר הבנו בצער עמוק שאכן אין לנו על מי להישען.
**
רוב הציבור מעוניין ברפורמה במערכת המשפט. אבל רבים, אולי רובם, חושבים שהרפורמה צריכה לעבור רפורמה. בעיקר מפני שהם לא קונים את התיאורים הלוחמניים, ולא חושבים שבצד השני רובץ אויב שיש למגר. אחד הדברים המצערים והמכאיבים שמפעפעים פה לאחרונה היא טיפוח של שנאה קיצונית כלפי כל מה שמזוהה כ"ישראל הראשונה". הרוח המשתוללת שקוראת לגדף ולבטל כל סופר או משורר, איש ביטחון, אמן או איש רוח, שלא מתיישרים עם הקו, היא רוח רעה. הקריאה לסגור מוסדות ולבוז לכל קלאסיקה, נשמעת מוזרה כשהיא באה מצד שמגדיר את עצמו שמרני. וכן, היא מזכירה יותר מדי את ההפגנות ההן בארה"ב שבהן ניפצו המפגינים – אולטרא שמאלניים אגב- את האנדרטאות שהנציחו את אבות האומה האמריקניים.
לפני כחודש הלך לעולמו הד"ר צבי צמרת, שהיה איש חזון וחינוך בעוצמות שמזכירות את אגדות דור הנפילים. קשה בכלל לדבר על ענקים בני ימינו אבל כזה היה צבי צמרת. צמרת היה לכאורה בן דמותה של "ישראל הראשונה". אבל רק לכאורה, כי מי שמקדיש את כל חייו לחיבורים, ורואה בהם את נשמת הרעיון הציוני, מוחק את קו השבר ומפריך את תזת הייאוש. כמוהו קיימים עוד רבים ורבות, צריך רק לחדול מהחגיגה השבועית בנוסח "וההתבטאות השמאלנית הכי אומללה של השבוע היא..." [ותודה, באמת תודה לאריה עמית] ואז קל מאוד לראות אותם. למען האמת, שנאת ישראל הראשונה, היא בסך הכל סתם שנאת ישראל.