תאמינו לי שאין בי כל רצון או חדווה לכתוב את הדברים הבאים. גם כך המעורבות של משפחתי במאבק לשחרור החטופים חושפת אותנו למערבולת סוערת ועכורה של האשמות, קללות ואיומים שאנחנו לא מורגלים בהם. באופן כללי, צריך לומר שמעולם לא התכוונו להיות "משפחות חטופים". בכל יום ויום אני מתפלל שכולם ישובו כבר, מי לבתיהם ומי לקבר ישראל, בין היתר כדי שנפסיק סוף סוף להיות "משפחות החטופים". שנפסיק להרגיז, בעצם קיומנו וכאבנו, כל כך הרבה אנשים. האם אנחנו אמורים להתנצל על עצם החטיפה? אני חוזר הביתה בשעות לילה מאוחרות אחרי עוד הופעה בהתנדבות מול מפוני יישובים או גדוד חיילי מילואים, ומבזבז שעה מחיי על ניקוי המכשיר מתגובות נאצה שמאשימות אותי בפשעי שנאה. כרגע אין לי ברירה, אלא לנסות ולשרטט חלק מהמהלך שהתרחש כאן מאז ה 7 באוקטובר, ואולי גם להסביר למה רבים כל כך חשים שמתנהל כאן קמפיין מכוון נגד המשפחות.
ב -7 באוקטובר נבקעו שערי הרוע הצרוף, ומחבלי הנוחב'ה חוללו כאן דבר שאין דרך לכנות אותו מלבד פוגרום. אסון שכמותו לא האמנו שיתרחש בישראל הריבונית והעוצמתית. למחרת, בבוקר ה-8, רוב הישראלים היו רחוקים מלשער את ממדי האסון, אבל כמה מאות משפחות כבר הבינו שאם ימתינו לשיחת טלפון מנציג רשמי של המדינה, שרמת התפקוד שלה לא היתה ברורה, זה לא יקדם אותן. כך החלו משפחות הנעדרים ליצור קשר אלו עם אלו. אנשים מרוסקים ומבולבלים, ניסו לברר ולאסוף שברי מידע. לצרף נתונים. לרשום את שמות יקיריהן ואת המקום האחרון שבו נראו.. גל עצום של התנדבות התפתח. אדם בשם דודי זלמנוביץ הציע את בניין המשרדים שלו בלב תל אביב כדי שישמש מרכז מידע. הוא הזמין מקרב המתנדבים את אלו שהיו להם כישורי ניהול מוכחים. אחד מהם היה רונן צור. בתמימותנו חשבנו שזה כל כך יפה שתומך ליכוד כמו זלמנוביץ, ואיש שמאל כמו רונן צור משתפים פעולה ברגע האמת. התפטרותו של צור השבוע היא אחת הסיבות שאני כותב את הדברים האלה.
בימים הראשונים התמקדתי בילדים ובבית, כדי לפנות זמן לאשתי שבמשפחתה היו 5 נעדרים. אבל אז התרחשו שני אירועים שגרמו לי להתייצב ולהשמיע קול. על אחד כבר כתבתי. בפגישה הראשונה של ראש הממשלה עם נציגי המשפחות, הופתעו הנציגים לגלות שהגיעו למקום בני משפחות שהם לא הכירו ושמיהרו עם כניסתם המפתיעה לחדר, להאשים אותם בהחלשת המערכה. זאת היתה הפתעה לא נעימה, בעיקר מכיוון שמטה המשפחות הציג שם תביעה "חלבית": ששחרור החטופים יוגדר כאחד מיעדי הפעולה הקרקעית. בערוצי תקשורת מסויימים כבר החלו להישמע טענות כאילו מטה המשפחות עסוק בפוליטיקה. "כל מה שיש להן בראש הוא להפיל את נתניהו" אמרו שם על אנשים שבקושי נשמו. אנשים שמפעם לפעם קרסו ואיבדו הכרה מול פינת הקפה. הדימוי הזה נחרת בנפשי, כי יצא לי לעזור לאחד מהם להתאושש. צביקה מור, שבנו נעדר, טען שהוא לא מצטרף ליתר המשפחות כי הגיע אליו מידע שמדובר בהמשך של "כח קפלן". זה היה מוזר כי הוא לא טרח להיפגש עם איש מהם. תהינו, מי צובע אותנו כך? ולמה מנסים לסכסך בינינו?
האירוע השני היה שיחת טלפון מחברי הטוב, הקולנוען יוסף סידר. הוא יוצא לצלם סדרת סרטונים עם שולי רנד, כך סיפר לי, במטרה להעניק פנים ושמות לחטופים ולבני המשפחה. אתה מבין, הוא אמר, נעשו סקרי דעת קהל, והתברר שיש בעיה של חוסר אמפתיה בציבור וחייבים לעבוד. הייתי מאוד תמים בשלב הזה, וחשבתי שהוא מדבר על הבעיה המספרית. מול כמות כזאת של חטופים באמת קשה לייצר הזדהות אינטימית. בעבר היינו משאירים כסא פנוי ליד השולחן, אבל מי יכול להשאיר מאות כסאות פנויים?! איך לומדים את כל השמות?
או קי. מה הבעיה למצוא מרואיינים? יש מאות!!
זה לא זה, אמר סידר. בעיית החטופים מצטיירת כבעיה מגזרית. קיבוצניקים. שמאלנים אשכנזים עם קעקועים וקרחת. אני צריך דמויות שישברו את הדימוי... בנקודה הזאת לבי צנח בקרבי. אמרתי לו שבן הדודה שלנו, דור דן, שאימו כרמלה ואחייניתו נויה נרצחו, הוא חסיד ברסלב, ויש לו פאות ארוכות וכיפה לבנה. הוספתי אפילו שלפני שהמשפחה עברתה את שמה ל"דן" הם היו "ז'אווי". תוניסאים, אתה מבין. זה יכול לעזור? אבל, מה לעזאזל אתה רוצה לומר לי? שאם הם מצטיירים כאנשים שלא תומכים בממשלה הנוכחית, לא נצליח לעורר אמפתיה?
השבוע כבר סיפרו בני משפחה, שבביקוריהם במשכן הכנסת נאמר להם ישירות, "לא נעזור לכם, עד שלא תחליפו את אנשי המטה". אין תמיכה בממשלה – אין עזרה עם החטופים. מיום ליום השיח הלך ונעשה פחות מרומז ויותר בוטה. לא שחשבנו שיהיה קל לשחרר את חטופינו, אבל ציפינו שנבחרי הציבור יפנו אלינו בראש מורכן, וישאלו איך אפשר לעזור. למעשה, רק מעטים פנו אלינו כך. רבים העדיפו לומר דברים כמו "המטה חטף את המשפחות" – אמירה שגסות הרוח שבה מצליחה להתחרות רק בשקריות. באחת מהוועדות, אחרי שחברת כנסת התנצלה בפנינו על כך שח"כים אחרים פנו אל המשפחות בתוקפנות, מיהר יו"ר הועדה, צביקה פוגל, לסלק אותה מהאולם. מאוחר יותר התחילו אנשים פרטיים ליצור איתנו קשר רק כדי לאחל לקרובי משפחתנו "שיירקבו בעזה". מילא שהם חושבים כך. למה חשוב להם להטיח את זה בנו? רק לפני כמה שבועות המדינה הזדעזעה מאחד בשם יוהן סרוסי שהניף אצבע משולשת והתריס "ז**ן על בארי" מול פניהם הנדהמות של שרידי הקיבוץ. לאחרונה משתוללים ברשתות המוני יוהן סרוסים חסרי בושה.
אז למה כל כך הרבה משפחות משוכנעות שמדובר בקמפיין מאורגן? כי המילים דומות להפליא. כי השקרים חוזרים על עצמם. כי השדים יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם. כי הטיעון המרכזי הוא "רונן צור", ושם של בן אדם הוא לא טיעון. כל מי שבאמת ניסה לעבוד עם המטה לא יכול היה שלא להבחין שרונן צור נזהר מכל שמץ או רמז לפוליטיקה. הוא ידע שהשם שלו מושך אש. מצד שני מאז ה 7 באוקטובר נשבענו להניח מאחור את כל הסכסוכים והמחאות. כך בצבא, ובמשטרה ובכיתות הכוננות. בחדרי המיון והצוותים הרפואיים. וכך גם במאבק לשחרור החטופים. לא? מי שרצה להעביר ביקורת כלשהי על התנהלות הממשלה מול משבר החטופים, זכה לכתף מאוד קרה מצדו של רונן צור. אתם לא תהפכו את זה לפוליטי, הוא סגר עניין. נפגשנו פעמיים, וחשבתי שהוא קצת מגזים עם זה. אבל למרות הזהירות, דבר לא עזר. תעמולה עקשנית הפכה את צמד המילים "רונן צור" לטיעון בפני עצמו. לא צריך להוכיח שצור אמר או עשה משהו בעייתי. מספיק היה לנופף בשמו.
אפשר כמובן לבקר את צור. אבל העוינות המתוזמרת כלפי "המטה של רונן צור" לא שונה במאומה מניסיון לעצור תמיכה בבית חולים שמטפל בפצועי צה"ל, רק בגלל שיש שם רופא שמאלני, או אפילו מנכ"ל ערבי.
גם מי שלא מאמין שיש קמפיין, חייב להיות מוטרד מן העובדות. מאות משפחות שעברו אסון נורא, חששו שבשל הזהות הפוליטית שלהם כקיבוצניקים, הממשלה לא תעשה הכל למענם. הממשלה, היתה אמורה בשלב הזה להניח יד רחומה על כתפם, ולהסיר מלבם כל חשש, אבל היא עשתה בדיוק את ההפך.
**
רונן צור, כידוע, התפטר השבוע מתפקידו. המשפחות שביקשו ממנו לעשות זאת הבינו ש
א- המותג שלו גורם נזק להשבת החטופים, בלי שום קשר למה שהוא אומר או פועל.
ב- הזהירות המופלגת של צור שלא לעורר מדנים פוליטיים, משתקת כל אפשרות לביקורת. והרי לא כולנו מאוד מרוצים מתפקוד הממשלה.
האם זה עדיין לגיטימי לא להיות מרוצה מתפקוד הממשלה?