top of page

כשנהיה חוואי קשוב ויורק טבק

01.12.23 | י"ח בכסלו תשפ"ד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

הילדים חזרו. זה כל מה שאפשר היה למלמל. הם ברשימה? הם לא ברשימה? הם יחזרו. תבדוק שזה לא פייק. הם חייבים להיות ברשימה. הם מוכרחים לחזור. אנחנו מוכרחים שיחזרו. הם יחזרו. הם חוזרים. הם חזרו. המשפחה שלנו מאוד וורבלית בדרך כלל. באמת. בימים כתיקונם- אם מישהו עדיין זוכר מה אומר המושג הזה- מאוד וורבלית. קוראים שירה, כותבים ברכות מחורזות, וגם המריבות מסוגננות להפליא. כולם משוחחים ארוכות וכל אחד "ממולל מילים באוזן", כמו ששר פעם דורי בן זאב, אבל בימים האלו הכל הצטמצם לצמדי מילים ומילים בודדות. קצרות נשימה. הם יחזרו. חוזרים. הם חזרו.
השבח לאל
כבר חודשיים שהמחסור במילים זורק אותנו לזרועותיהם של שירים ישנים ופסוקים ישנים עוד יותר. לפס הקול הישראלי וה"גרסא דינקותא" היהודית. כשאין מה לומר, אנחנו מנסים להישען על איזה ציטוט טוב. ופתאום כל שיר הופך להיות עמוס במשמעות. כל שורה, כל פסוק וכל מילה מתגלים מחדש, והם טעונים ורלוונטיים כאילו נכתבו לצורך הרגע הזה שאין דרך לקרוא לו בשם. מאז שראינו סוף סוף את הפנים של נערי ניר עוז, ובתוכם את סהר וארז שלנו, מתמלמלת אצלי בלב הפתיחה של פרק התהילים שאנחנו קוראים בכל יום מימי הפסח. "הודו ל-ה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר" וכל כך הרבה פעמים גלגלתי את המילים החגיגיות והנושנות האלה, כילד, ובחור, ואבא, ואף פעם לא התפניתי לחשוב איך באמת אמורים להרגיש גאולים. מה מרגיש ומה אומר אדם שזכה בחייו מחדש אחרי שהיה ביד צר. אחרי שאהוביו שהו ימים, שבועות או חודשים, במקום שבו חייהם לא היו שווים פרוטה. ופתאום מגיע חיבוק. שזה ההפך מ"יד צר". אז כנראה שזה מה שאומרים. הודו לה' כי טוב. כי לעולם חסדו. ולמרות שבמשפחה השמוצניקית הזאת, אני כמעט האדם היחיד שמתפלל ומרגיש בבית בין פסוקים עתיקים, זה בדיוק מה שאמרה הדס אחרי שהודיעו לה שהם ברשימה, ואחרי שסיימה לשאוג כמו לביאה שזה עתה הצילה את גוריה משיניהם של צבועים. אחרי שהושיטה לשמיים את זרועותיה, שלדעתי התארכו לאחרונה באיזה 10 ס"מ. היא אמרה "יש אלוהים". שזה "הודו לה' כי טוב" הגרסה המעודכנת.
וגם על זה עוד נתבקש לדבר. על אלוהינו ועל אלוהיהם. על אמונות שונות ומאמינים שונים. איש אחד חכם כתב לא מזמן שיהלום מזויף הוא לא סוג של יהלום, אלא סוג של זיוף. קיצוניות דתית, הוא הוסיף, היא לא סוג של דתיות אלא סוג של קיצוניות. אלימות דתית היא לא סוג של דתיות אלא סוג של אלימות. ועוד נרחיב על זה בהמשך, כשנחזור לנשום. כי עולם חפץ חיים ששואף להמשיך לכבד את חופש האמונה והדת, יהיה חייב ללמוד לעומק ובזריזות, ולהבחין סוף סוף בין חירויות אמונה שיש לכבד, ובין אידיאולוגיות מסוכנות שאין ברירה אלא לטפל בהן כמו כמו שמטפלים במוקדים של מלאריה. לייבש את השלוליות. לסתום את מקורות הזיהום. לטהר את המים העומדים.
**
יום שני לפנות ערב היה מועד ביצוע הפעימה הרביעית- והאחרונה בינתיים- בעיסקה שהתקבלה. המשמעות האכזרית ברורה לכל. סיום העסקה הוא גם הרגע המועד ביותר לכל תעלולי האויב, הצפויים והלא צפויים. מי שלא חוזר הביתה הערב, לך תדע מתי נראה אותו שוב. כולנו דואגים למשפחת ביבאס. לעוללים הג'ינג'ים החמודים האלה. בחודשיים האחרונים הפכנו להיות משפחה אחת. כל משפחות החטופים, מבני המשפחה הגרעינית, אל מעגלי קירבה רחבים יותר של אחים ודודים, ועד לחברים שעזבו הכל ונכנסו לאירוע פדיון השבויים הגדול והמטלטל בתולדותינו. זהו. כולנו כבר משפחה. הרי ישבנו יום אחר יום מסביב לשולחנות ארוכים ועצובים בהם אף אחד לא נגע בכיבוד. נפגשנו בזום, בכיכרות ובלשכות של בכירים. התחבקנו ובכינו, ו"אל תשכח לשתות" ו"את חייבת לנוח קצת". ושוב שמענו את הסיפור האישי של כל אחד, ואנחנו יודעים די הרבה זה על זה. דבר אחד לא כ"כ ידענו עד לימים האחרונים. לא ידענו איך החבר'ה האלה נראים כשהם מחייכים. שרירי פנים שלא הופעלו כבר חמשים יום, שרירים שהפכו לקמטים עמוקים, נפתחו פתאום לחיוך. הללויה, איזה כיף שזכיתי לראות אותם מחייכים.
אמרו לנו, וגם עלינו, שזה לא כל כך חכם מצידנו שאנחנו מדברים אל הרגש ועליו. שזה לא נכון מצידה של ישראל להבליט את האנושיות שלנו, את החמלה ואת אהבת האדם. אומרים שזה מעודד את האויב, מצטייר כחולשה ומעלה את מחירי הפדיון של חטופינו. בעצם אומרים לנו שכדי לנצח את האויב חייבים להיות האויב עצמו. לסגל את עולמו ולאמץ את ערכיו ואת האישיות שלו. אני מבין למה אומרים את זה אבל בעיני זאת טעות עמוקה ויסודית. הזהות שלנו היא העוצמה שלנו והיא המרכיב הסודי. גם אם הנאצים והעמלקים בזים לה, ותמיד בזו לה, הרי שיש חשיבות כבירה למה שאנחנו משדרים פנימה, אל הלב הישראלי ואל המשפחות שלכולן יש ילד בחזית, חשיבות גדולה יותר מאשר הטקטיקה המצומצמת של "איך זה נתפס בעיני האויב" או "אל תגידו בגת". אנחנו ננצח בזכות מי שאנחנו ולא למרות מי שאנחנו. האם יש מישהו שחושב אחרת?
ועוד דבר, והוא יהיה ביקורתי במחילה. מי שלא הצליח לחזות פלישה קרקעית של אלפי מרצחים, בוזזים ואנסים לאורך קו הגדר, יעשה יפה אם ירסן מעט את בטחונו העצמי והיודע כל, בבואו ללמד את כולנו על זרמי המעמקים של תת התודעה העזתית, ועל הניואנסים הדקים של הפסיכולוגיה הכמוסה של האויב... ענווה חברים.
**
הילדים לא חזרו הביתה. אין באמת בית בשלב הזה. אבל הם בארץ ובחיבוק. ומאז כולם שואלים איך זה מרגיש. אין תשובה טובה לשאלה הזאת, כי יותר משיש כאן שמחה, יש כאן הקלה קיצונית מאוד. קשה לנשום בהתחלה. ואנחנו לא שוכחים לרגע שיש בעזה עוד כ 160 חטופים, וזה מספר נורא ואיום, וביניהם מוחזקים שם הורים ובני משפחה של אלו ששוחררו. גם עופר. מותק של בן אדם, ובעיקר האבא של ארז וסהר. אז איך זה מרגיש? כמו לעצור באמצע המרתון כדי לאסוף בקבוק מים ומייד לחזור למירוץ. אין באמת זמן למסיבות.
המירוץ שלנו כרגע מחולק לשניים. מאבק לשחרר את כל החטופים האסורים בעזה, והמאמץ לבנות את ישראל ביום שאחרי. אני מקווה מאוד שהמאבק הראשון יהיה קצר ויסתיים בבשורות טובות. המאבק השני ימשך מן הסתם כל חיינו. אחת המשימות היא לדאוג לכך שלא רק ישראל תעשה הכל כדי ש 7 באוקטובר לא יקרה. גם כל אחד ואחד מאויבינו הרבים, יתחלחל מעצם המחשבה שמשהו דומה לזה יקרה שוב. לא ברור לי בדיוק איך אפשר להיות מצד אחד חוואי טקסאני עצבני ויורק טבאק, שאף אחד לא מתקרב לגדר שלו בלי לחטוף כדור. ומצד שני להיות קשובים ומבינים ולקלוט שאצלנו לא סותמים יותר את הפה לתצפיתנית הנודניקית, לא הודפים ולא צוחקים על אף התרעה, רק כי מי שהשמיעה אותה היתה בסך הכל "ילדה במדים". זה באמת לא מסתדר ביחד, אבל זה בדיוק מה שנצטרך להיות. חוואי טקסאני קשוב כזה

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה