בזמן האחרון מפלגת העבודה עוברת את אחוז החסימה. לפחות בסקרים. ועל זה נאמר "וואלה יופי". דרך אחת לראות את מה שקורה שם היא יאיר גולן, שהגיע עטור גבורה ממפלגה אחרת, גם היא סובלת כרונית מדלקת אחוז החסימה, ולקח את ראשות המפלגה ההיסטורית, בפער היסטורי, ועם איזה 95 אחוזי תמיכה. ודרך אחרת היא להתבונן על כך שרבים במחנה השמאל החילוני יוצאים מהאדישות הפוליטית שאפיינה אותם. הם לא מודאגים, הם בחרדה. כמו רבים אחרים, גם הם רוצים להקים את המדינה מחדש, וכמו כולנו, גם הם לפעמים רוצים לחזור הביתה. אבל עם כל הכבוד לפרשנות, אין דרך להעלים את העובדה שלמרות המלחמה והמשבר והאיום הקיומי, ולמרות המנהיג החדש ותחושת ההתגייסות, המפלגה שהקימה את המדינה נאבקת במקרה הטוב, על המקום הרביעי בטבלה. יריבותיה על המקום הנכבד הן ש"ס, ליברמן ובן גביר. מפלגות כאריזמה תלויות דמות, שרק מומחי טריוויה יודעים מי תופס בהן את המקומות השני-שלישי.
איך זה קרה? איך מפלגה עתירת זכויות, נכסים ואהדה הגיעה למצב שכמעט לאף אחד לא אכפת מי עומד בראשה, ומול מי הוא גרף את אחוזי התמיכה שמזכירים הצבעה פנימית בחמולה? ומכיוון שאינני היסטוריון פוליטי, השאלה היא למעשה: האם מישהו מחברי ה"ליכוד" שואל את עצמו מעת לעת איך קבוצת פאר יורדת ליגה? איך הופך מחנה גדול ומפלגה מפוארת לפריט מידע שולי וכמעט בלתי רלוונטי? ומה הסימנים ואבני הדרך שליוו את מסלול ההתרסקות העקבי והמתמשך? מסלול התרסקות שלא היה מפואר או דרמטי, אלא כמעט אגבי. משעמם. מעורר אדישות ומשיכת כתף.
כל אחד מהקוראים יכול להשיב על התהייה הזאת לא פחות טוב ממני. הרשימה ארוכה. והיא כוללת מנות פתיחה מוכרות כמו: יותר מדי זמן בשלטון. ניתוק ואטימות ממה שקורה שם בחוץ. נסיונות חוזרים ומתמשכים להטיל כל אחריות ואשמה על כל העולם ואשתו, על הדרג המקצועי ועל הגופים המבצעים, והגרוע מכולם – על צה"ל. מהלך שהציבור הישראלי מסרב בעקביות לסלוח עליו. צהל הוא הגוף האהוד והיקר ביותר לליבו של הציבור. יש לציבור מניות זהב בצבא. בנות ובנים, ואבות ואמהות, ועבר ועתיד. זכורים לי ימים שבהם מחנה השמאל חזר והכפיש את מפקדי צה"ל. הערכות בטחוניות מקצועיות זכו לזלזול ובוז בעיתונים חשובים, ופובליציסטים השתמשו במשחק המילים- "דגנרלים" – שחיבר בין "גנרל" לבין "דגנראט", כלומר דביל וחדל אישים. היתה מין אווירה כזאת, שיתכן והתחילה אחרי שממשלת 73 ניסתה לגלגל את מחדל המלחמה לפתחם של צה"ל ומפקדו דאז- דדו. אבל ברגע שפוליטיקאים, ושופרותיהם לצידם, התחילו לגלגל אשמה לעבר צהל, הם פגעו רק בעצמם. חדי אוזן יכולים היו לשמוע כבר אז את הרחשים הראשונים של ההתפוררות שגדלה והיתה למפולת אדירה. הציבור הישראלי לא סולח למנהיגות שמתנכלת לצה"ל, למפקדיו.
ויש גם מנות עיקריות. כמו מינויים וג'ובים, שמתפשטים והופכים מנגע מקומי לנגע מפושט. אט אט האוחזים בהגה מאמצים את האמונה שאין תפקיד בעולם שדורש כישורים כלשהם חוץ מאשר קירבה – אישית או פוליטית ומה בכלל ההבדל – ולכן אין גם טעם או סיבה למנות מישהו לתפקיד כלשהו אלא אם כן הוא "משלנו". אנ"ש – כמו שקראו לזה פעם. אנשי שלומנו, כלומר תומכים ואוהדים. מכאן קצרה הדרך לאמונה שאין בעולם פוליטיקה שהיא קטנה מדי. אף פעם ובאיזה נסיבות שלא יהיו.
אבל אז, כמו תמיד, מתרחשות נסיבות. פתאום משבר. מלחמה. בצורת. מפולת כלכלית. ולפתע מתברר, שבשעת מבחן אמיתי, תכונות העל הללו כגון: צבע הפנקס. יש לי חבר בוועד הפועל. מזמינים אותי לאולפנים בערוץ המפרגן. ואני בן דוד של רותק'ה. כל אלו הן אין ואפס. הבל ורעות רוח. קלאם פאדי וגורנישט מיט גורנישט. והציבור, מה לעשות, לא סולח על כך שברגע האמת שום דבר לא עובד.
ואז לקינוח: היתממות. היתקרבנות. לא ידעתי, ומה בכלל רוצים ממני. ואז גם משטמה. שנאה כפשוטה. שנאה כלפי העם שלך. או לפחות כלפי אלו שכבר הבנת שלעולם לא יקנו את הערבובים הדיברורים והשטיקים, ולא. הם גם לא יצביעו עבורך. אני זוכר את השנים האחרונות של ההגמוניה שהקימה את המדינה, ואת המנהיג ההוא שעמד מול ההמון שהגיע לכיכר כדי למחות ולשרוק בוז. האיש ההוא עמד מולם ואמר, לרמקול או לא, "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", ובמו ידיו. ממש במו ידיו, חרץ את גורלו. ואת גורל המחנה הפוליטי. למותר לציין, שגם המחנה וגם הוא עצמו, היו רבי זכויות. אבל הוא שאמרנו: יש דברים שהציבור הישראלי לא סולח עליהם.
**
מה שמזכיר לי טיול אחד ישן, לא זוכר לאן. באחד הגסט-האוסים התיידדתי עם מטייל. הוא היה הולנדי, והיה לו תיק ענק עם מדבקות מהמון מקומות בעולם. אחרי כמה בירות הוא אמר שאם יש משהו שהוא למד עם השנים, זה להתייעץ עם ישראלים. אם אתה רוצה מסלול טוב. שאל את הישראלים. מקום טוב וזול לישון? לאכול? שלא ידפקו אותך ושתמיד תרצה לחזור אליו? הישראלים יודעים. למה? כי הם מעבירים ביניהם מידע. ומצליבים מידע.
אמרתי לו, נכון. אבל הבעיה עם זה היא שבסוף כל הישראלים מגיעים לאותם מקומות ולוקחים את אותו מסלול ואותו חדר. כמה אפשר?
יש בזה משהו, הוא הודה. ובכל זאת, התעקש, אין עוד מקור מידע כמו הישראלים. והם זוכרים פרטים. לא כל כך בגלל שהם יסודיים, כמו בזכות העובדה שאין להם עודף זמן או כסף וכי הם לא אוהבים שדופקים אותם.
ככה אנחנו. יכולים להישאר נאמנים לבנק, למותג סלולרי או לחברת כבלים. לחזור שנים על גבי שנים לאותו אתר נופש, לאותו ירקן, ולאותו דוכן פיצוחים. בדרך אנחנו גם סולחים על נפילות קטנות. אבל מתישהו זה נצבר ואם עוברים קו מסוים זה גם נשבר. מין שילוב של תבונה צרכנית עם האכזבה המרה של מי ששם לא רק את הפתק או הכסף, אלא את הלב והאמון. אימפריות, כמו שכתב דן תורן ז"ל, נופלות לאט. ולא רק הן.
**
הידיעה הקטנה ששבתה השבוע את לבי, מגיעה מתימן. מהעיר עמראן, ליתר דיוק. החות'ים, כך נמסר, עוצרים מוסיקאים, נגנים וזמרים ושולחים אותם אל בית הכלא. מסתבר שבמקומות שבהם החות'ים תפסו לעצמם את השליטה, הם אוסרים על מוסיקה. מה יותר טבעי מזה? מה יותר סמלי? אז הם מגיעים לחתונות או לבתי קהווה ועוצרים את העבריינים שהעזו לתופף, לג'מג'ם, לפרוט על העוד או לנגן בחליל. ואיפה הם עושים זאת? בעיר עמראן, שממנה הגיעו כל היהודים ששמם עמרני. צמד העמרנים הנפלא ז"ל, וגבי עמרני יבדל לחיים טובים ומחוייכים, וחדווה עמרני ששברה את יפן ב 1970 עם "אני חולם על נעמי" [חדווה ודוד] ובזכותה לאלפי יפניות בנות +50 קוראים נעמי.
יש בעולם פשיזם חילוני, ויש פשיזם דתי, אבל אין דבר סמלי יותר ואופייני יותר בפשיזם – מהשינאה לרוח האדם. מוסיקה היא אויב. ההומור בוודאי. האמנות החופשית נתעבת, וכך כל מה שמייצג את רוח האדם ואהבת החיים. כשאנחנו נלחמים בג'יהאדיזם – שהוא אימפריאליזם פשיסטי מוסלמי ורצחני – בזה אנחנו נלחמים. ותודה לחות'ים על התזכורת