יום אחד יצאתי לחצר לקטוף שניים שלושה לימונים, וגיליתי שמישהו הקדים אותי. זה היה לפני מספר שבועות, ועץ הלימון שלנו, שהיה עמוס פרי, נבזז באופן יסודי. הגנב הגיע בעיתוי מושלם, שייחנק אמן, ומילא כמה ארגזים בפרי עסיסי ויפהפה שאפשר למצוא רק בגינות ביתיות אוהבות. עמדתי שם אובד עצות ומתוסכל. מעט הפירות שנותרו על העץ, היו מצ'וקמקים במיוחד או גבוהים במיוחד וזהו. לא היה הרבה מה לעשות לגבי זה. "איזה מזל" אמרתי לעצמי "איזה מזל שלא תפסתי אותו על חם"... הרי הייתי מסוגל, לך תדע, לזרוק עליו מעדר. או מה שיש שם בין הלימון ללואיזה. לאט לאט התגנבה לליבי מין בושה קטנה והיא נזפה בי נמרצות, כמו איזו מהדורה מקומית של גרטה.
איך אתה לא מתבייש, פריבילג מפונק. עושה עניין מעץ לימון שהוא מגדל בחזית הבלוק העירוני. ובשביל מה? בוא! בשביל לטפח את האשליה הכפרית, תכל'ס. איזה דרמות, מי ישמע.
האמת היא שהתכווצתי. איפה אני ואיפה החקלאים האמיתיים שמפעל חייהם נשדד בן לילה. היה עדר ואיננו. היה ציוד השקיה, טרקטורים, שדה תירס. גידולים וציוד שהזורעים בדמעה גם לקחו עבורם הלוואות ענק, מתוך אמונה שאפשר יהיה להחזיר אחרי שיקצרו ברינה. והנה, בבוקר ארור אחד, הם עומדים מול החורבן שלא ברור איך יקומו ממנו, וכרגע הם נסערים מכדי להתחיל ולחשוב על זה. איך אני לא מתבייש באמת.
אבל, המשכתי להרהר, עובדה היא שלולא העץ הצנוע שלי, והביזה היסודית שעבר, לא הייתי מקדיש גם את המחשבה הזאת על הפשיעה החקלאית. מחשבה, שליוותה אותי ימים ושבועות לאחר מכן ומלווה אותי עד עכשיו. חשבתי לעצמי שאילו עבריין חקלאי היה פוגש בבית המשפט בשופט שמכיר את ההרגשה, ולו דרך עץ פרי אחד אהוב, הוא היה סופג מן הסתם את העונש ההולם. אילו המתינה לו על כס המשפט, אישה שלפני ואחרי העבודה, יש לה בגינה עץ לימון, או מנגו, או סתם שסק, שהיא יוצאת אליו מדי בוקר לשאול מה שלומו ומה חסר. לדשן אותו, לגזום בעדינות, לסלק טפילים ולעקוב בגאווה אחרי התפתחות הפירות הקטנטנים, עד שלילה אחד... נו, אתם מבינים כבר. ובכן, יש תחושה שהיינו פוגשים פחות גזרי דין מקוממים, ורחמנות שאיננה במקומה. ומה שנכון לגבי עבריינות חקלאית נכון לגבי עבירות אלימות ומין, ובקיצור, חשבתי לי בזהירות ובלי להיכנס לשום ויכוח, שאילו היינו פותרים את בעיית הייצוג והגיוון של השופטים שלנו, לא היה באמת כל צורך לשנות את עילת הסבירות.
יש לי עוד הרבה מה לומר על עץ הלימון ועל הגנב ההוא. אבל בשבוע הזה, חשוב וגם דחוף לקרוא לכל מי שעדיין מסוגל לשוחח, כל מי שלא התמכר לשנאה ולבוז, כל מי שמצליח לכבד את דאגתו של האחר, גם אם הוא עצמו מעולם לא הוטרד בה.
לכם, חברים יקרים, אני קורא. ברגעים אלו היכולת לשוחח, להקשיב ולהסכים, היא כוח-על נדיר שעשוי להציל את המולדת. צאו והתייצבו. ניפגש.
**

שבועיים אחרי שנחתנו בביתנו החדש, זה שאנחנו חיים בו עד היום, נפטרה אמי. תשע שנים חלפו מאז, מהירות כמו הזמן, ועם הכניסה לשנתי העשירית כיתום, מתבשלות אצלי כמה מחשבות.
כשקמנו מה"שבעה" חשתי שאני חייב להעסיק את גופי בעבודה מפרכת. יצאתי לחצר הקטנה והמזעזעת שבחזית וניסיתי להבין מה אני רואה. הכל היה מלא בפסולת בנייה. זה נראה כאילו כל קבלן שעשה איזה שיפוץ בשכונה החליט לזרוק את השאריות שלו בחצר המסכנה הזאת. את כל העצב, הצער והגעגוע זרקתי לתוך העבודה. ימים על גבי ימים חפרתי ופיניתי שאריות בטון ושברי לבנים, חתיכות פח ופגרי צנרת. נשארו לי ימים ספורים עד לשנת השמיטה, אבל נתתי את הלב, וכשנכנס ראש השנה, כבר עמדה שם גינה שאימא היתה ללא ספק אוהבת. עם ערוגת עשבי תיבול, שיחי יסמין וורד מטפס, וגולת הכותרת – עץ הלימון שחלמנו שיום אחד נוכל לקטוף ממנו ישר מחלון המטבח. אימא תמיד רצתה לימון, אבל איכשהו הלימון שמכרו לה, התעקש לתת קלמנטינות.
בשנים האחרונות לחייה, החריבה מחלת הפרקינסון את שאריות התפארת שהיתה באימנו. מדובר במחלה ארורה ומכוערת, שמחללת את צלם האדם ומפרקת משפחות. זה שובר את הלב לראות אדם שהמחלה הפכה להיות חלק מרכזי, לא רק בדאגות היומיום, אלא גם בזהות שלו. מה שבעבר היו עבורו המקצוע, המשפחה והסיפור האישי, מומר- אם לא נזהרים- במחלה. שהיא חתיכת כותרת צהובה של עיתונות זולה.
כשאדם חולה הולך לעולמו, האבל מתערבב עם תחושה מסוימת שיתכן והחולה נגאל ממה שעוד עלול היה לחכות לו. ואולי גם המשפחה שמסביב תוכל לנשום לרווחה. כשמנסים לארגן את הזיכרונות מתברר לפתע שאנחנו זוכרים בעיקר את מה שטרי. את השנים האחרונות. את האם החולה. לפתע מתברר כמה קשה המשימה להזיז את המחלה הצידה ולזכור את האיש או האישה כפי שהיו במיטבם, כשהם היו מי שהם אהבו להיות ומי שאהבנו אנחנו. צריך לחפור לעומק, לפעמים בידיים חשופות, ולפנות עגלות שלמות של לכלוך. וזאת היא עבודת פרך קשה הרבה יותר מהמשימה לקחת מגרש של פסולת בניין ולהפוך אותו תוך שבועיים לגן פורח.
יום אחד אמא פתחה את הדלת כדי לבקש משהו מהשכנה בשביל התינוק, והדלת נטרקה מאחוריה. אחי התינוק ישן בשלווה והכל היה באמת בסדר, אבל היא היתה חייבת להיות לצדו, ואי אפשר לשכוח איך עמדתי שם עם כל השכנים בדשא הקטן שמול הבלוק, וכולנו הרמנו את המבט וצפינו כמו בקרקס באמא שיוצאת מהמרפסת של השכנה, ועוברת לאורך הקומה הרביעית עד למרפסת שלנו, שהיתה פתוחה, ברוך ה'. הזיכרון הזה יקר לליבי, והייתי צריך לעבוד כדי שישוב אלי. אני זוכר את הדממה כשאימא ביצעה את המהלך המסוכן. ואני זוכר את מחיאות הכפיים ושאגות ה"בראבו" כשהיא דילגה פנימה מעל המעקה. ואיך היא חזרה לנופף לקהל, רק אחרי שכבר חיבקה את התינוק, שלא הבין על מה המהומה. כשאני חושב על מילים כמו "הורות" ו"אחריות" אני חוזר להרים מבט מהדשא ההוא אל המרפסות של קומה ד'.
**
כששואלים אותי איך אתה מגדיר את עצמך. האם אתה דתי? מסורתי? אורתודוכס? אני עונה לא פעם שאני יתום. אכן, בשנים האחרונות היתמות הפכה להיות חלק מהזהות שלי. כלומר, כשאני בצומת של התלבטות, כבר אין לי הורים להטיל עליהם את האחריות, להאשים אותם, או לתת בפניהם דין וחשבון. כיתום וכאבא, האחריות היחידה שלי היא מול הילדים, עולמם, טובתם, ועתיד הדור שלהם. יש משפט נהדר שכמו כל היהודים המתפללים אני אומר מדי בוקר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך", אבל מאז שאני יתום, הפסקתי להיות ה"בני" שבמשפט הזה. הפכתי להיות אך ורק ה"אביך". זה שינה את עולמי כמעט מכל בחינה. אני לא חייב דבר לשום מפלגה או מועדון, ואין לי עוד דמויות מהעבר לחלוק איתן אחריות. אם חסרים לי קולות בשיח הישראלי זה קצת יותר יתומים כאלה, שכשהם נתקלים במילים "אביך" או "אימך" הם לא מסיטים מבט לאחור, אלא מבינים שיש מצב שפונים אליהם.