top of page

כיפה, ליברליות ומכה טרייה

29.09.23 | י"ד בתשרי תשפ"ד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

מאז שאני זוכר את עצמי, יש בלבבי מקום מיוחד למוצאי יום הכיפורים. הערב הזה הוא מותק של דבר. שעת רצון ונעימות. הוא מתחיל בחזרה הרגלית הביתה. אחרי מרתון ממרק של תפילות עתיקות וכבדות, יש בי הקלה שאני לא יכול לתאר. ברגעים האלה אין בנפשי אפילו זכר לקטנוניות או צרות עין. חלקים מתוכי שיכולים לעתים להיות תפוסים, אפילו קפוצים- ולא נעים לי להודות בכך- ברגעים האלה רפויים ומשוחררים. מתחשק לי קפה, אין ספק, אבל אני פוסע הביתה בצעדים מתונים. לא ממהר לשום מקום. וכל האנשים בדרך נראים לי יפים ורכים יותר. חיוך ילדותי עולה על פני כשאני מהרהר בדבר המטורף, שהייתי חלק ממנו אך לפני כמה רגעים: מיד אחרי שהסתיימה תפילת נעילה החגיגית והנשגבת, וכל הפאתוס והשופר, עברנו כמו כלום לתפילת ערבית רגילה ושגרתית. כמו להחליף מלמלה בג'ינס. כמו לצאת ממסעדת מישלן, ולתת ביס בתפוח. בכל שנה זה קורה, ובכל שנה זה מפתיע אותי מחדש.
ובדרך המתוקה ההיא הביתה, כל דבר מכוער עשוי לטלטל את הנפש. רכב, נניח, עובר בכביש, וכבר הוא צופר צפירות טנטרום עצבניות. עוד לא עברו 10 דקות מצאת הצום, וכבר הוא כועס על כל העולם. וזה אמנם מחזה מזרח תיכוני נפוץ ויומיומי, אבל בשעה הזאת ובערב הזה, אני מביט בו כאילו צנחתי מהירח. כאילו אני בכלל לא מפה ולא מבין למה כל הכעס האיום והנורא הזה. וקצת מצטער עליו, שזה מה שנשאר לו במצבר במוצאי הקודש. זה באמת נותן לך וואחד כאפה.
ואין לי דבר חכם או חדשני במיוחד לומר על מה שקרה ביום הכיפורים האחרון בתל אביב, אבל אחרי יום כיפור חזק ויפה בקהילה שלי, הרגע שבו התוודעתי למה שקרה בדיזנגוף, היה רגע של כאב לב משתק. כלומר וואחד כאפה. עוד נפטפט רבות בשאלה מי התחיל, ומי צודקת, והאם זה בכלל רלוונטי, לנוכח העובדה שכולנו איבדנו כל יכולת להתחרט או להתרכך, או סתם להניח למשהו, ומה נעשה עם כל הצדק הזה. אבל ראשית לכל נצטרך כל אחד ממקומו לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי שתמונות כל כך מכוערות לא ישובו ויזהמו את מה שהיה אמור להיות היום הקדוש, הנעלה והנשגב של ישראל.
**
פתאום נזכרתי שלפני כמה שנים עברנו להתגורר בשכונה אחרת, שלא היכרנו בה איש. במונחים ירושלמיים היא היתה שכונה חילונית מאוד, אבל היה בה בית כנסת מרכזי והיה רב שכונה. בשמחת תורה יצאו המתפללים אל הרחוב לתהלוכה עליזה עם ספרי התורה, מכוניות שהגיעו מאחור החלו לצפור כדי שיפנו את הדרך, אבל איש לא מיהר לעשות כך. במקום לזוז קצת ולפנות מקום, ניגש רב השכונה לאחת המכוניות. האנשים שסיפרו לי על כך, בחצר בית הכנסת, לא ידעו לומר מה אמר הרב לנהג. האם הזמין אותו לעזוב את המכונית ולהצטרף לריקודים? או אולי ניסה להפיס את דעתו במיני "נו, כולנו יהודים, תן חיוך!"? אבל בנקודה אחת הם היו תמימי דעים: הנהג בתגובה, פתח חלון והיכה בפניו. היתה שם מחלוקת גרסאות, אם מדובר היה בסטירה או במשהו שנוטה לכיוון האגרוף, והאם הרב הופל ארצה או לא, אבל אלו ואלו הסכימו שהיה שם מפגש טעון של יד ולסת.
זה המקום לגנות ולהוקיע את הנהג האלים, שאני מקווה מאוד שהוגשה נגדו תלונה, ושנגבה ממנו מחיר. ואני מודה שלמרות שאני מתעב כל סוג של אלימות שאיננה קולנועית, משהו בתמונה של יד מורמת על רבי בזקן ומגבעת, מעורר אצלי תחושות קשות. אבל חשוב לי לציין ולהדגיש שלמרות שאלו שסיפרו לי על כך היו חובשי כיפה, הטון הכללי של הסיפור היה שאין פה יהודים ואנטישמים. אין טובים ורעים. החבטה ההיא היתה חלק מהשתלשלות אירועים. הכיעור היה דו צדדי. ולמען האמת, כל הסיפור סופר כחלק מההסבר, למה רוב הקהילה הדתית בשכונה, נחוש להחליף את הרב.
**
חייבים להזכיר גם את זה. מדי ראש חודש מגיעות "נשות הכותל" אל רחבת הכותל המערבי ומנסות להתפלל שם. תמיד מפריעים להן. תמיד בגסות. במקרים רבים תוקפים אותן פיזית. משליכים עליהן כסאות ופסולת, דוחפים אותן בגסות, קוראים להן בשמות שרק מי שלבו גס בקודשי ישראל מסוגל לבטא, לא רק מול הכותל אלא מול אדם, יציר צלם הבורא. וכן, לא פעם גם קורעים את ספרי התפילה שלהן. קרע אחד כזה נשלח אלי פעם בדואר, כמו לעיתונאים רבים אחרים. היו מספיק קרעים לכולם. אני לא יודע מה עושה משטרת ישראל לגבי זה, אבל אני יודע שלא מספיק. וגם אני לא מספיק השמעתי את קולי בעניין, ובוודאי שלא עשיתי די. ואני יודע דבר אחד נוסף, כל מי שהכשיר את האלימות כלפי נשות הכותל מתוך הטענה העלובה ש"הן בסך הכל מחרחרות פרובוקציה", הכשיר גם את הקרקע לכך שאפשר יהיה לראות בתפילה, בכל תפילה, לא יותר מאשר פרובוקציה. וחרחור. ואם התשובה הנכונה לפרובוקציה היא צווחות ואלימות, אז נדמה לי שעלינו על המתכון לתפילת יום הכיפורים בנוסח עדות דיזנגוף.
**
אם יש מכנה משותף בין דתיים לבין ליברלים, אני מאמין שזו מין הנחת יסוד, שכל מי שרק יפגוש בהם, ייכבש בקסמיהם. יתאהב, או לפחות ישתוקק להיות אחד מהם. לכן, למשל, דתיים רבים מגיבים קשה לתגלית שלא כולם חושבים שהם מביאים איתם את האור, ולא כולם מתלהבים מכל טקס, תיאוריה או פרקטיקה שקשורים בהם. מאותה סיבה עצמה, אירופאים רבים לא יודעים מה לעשות עם העובדה שמהגרים שהגיעו ליבשת לא מוקסמים כלל מהאפשרות להפוך לשבדים או הולנדים, ומתעקשים להישאר בדיוק מי שהם. ולומר לא אירופאים ולא ליברלים. כדתי וגם ליברל, אני מודע לדפקט באופן עמוק. אם כן, מאבק חזיתי בין המחנה הדתי למחנה הליברלי, צפוי להביא איתו המון תצוגות של היתממות וגלגולי עיניים. ובקיצור, אנחנו צפויים לאקשן מהסוג היותר מעאפן. בהצלחה לכולנו.
עקרונית, דת ואלימות היו אמורות להיות הפכים מוחלטים. מעשית... נו טוב, מה נעשה עם ה"מעשית"?!. אני זוכר ימים שבהם אנשים אמרו דברים כמו "אבל איך הוא מסוגל להתנהג ככה, ויש לו כיפה על הראש?". אני לא חושב שעדיין נותרו בינינו אנשים כה תמימים. פושעים מיושנים שעדיין מניחים כיפה על הראש בבית המשפט, כבר לא נחשדים בצביעות, אלא בפתטיות. עקרונית תפילה ואלימות אמורות היו להיות שמן ומים. אם יש משמעות כלשהי לרגע שבו אדם עומד מול בוראו, אותה משמעות היתה אמורה להתבטא ברוך ועדינות אינסופית. אבל לא צריך להיות מומחה לבתי כנסת כדי לדעת, שלא פעם דווקא שם, מול ארון הקודש, עשויה להתלקח קטטה. על מה באמת? ובכן זה כבר קשור פחות לענייני דת ויותר לטבע האנושי. אגו. כבוד. יצר ההתנצחות.
אני חושב שהחכמים שניסחו את התפילה היהודית היו מודעים לגמרי למקומות האפלים שאליהם יכולה להתגלגל המוטיבציה הדתית. לכן, יש לא מעט מקומות בתפילה שמתארים מין מודל שמיימי שבו משרתי האל "נותנים באהבה רשות זה לזה". מין יקום מקביל שבו, מאמינים מסוגים שונים לא מפסיקים לפרגן, ולומר אחד לשני "תפדאל!", "בכבוד", ו"כטוב בעיניך". את הטקסטים האלה אומרים יהודים דתיים בכל יום. אבל לא ברור מה מתוך זה גם חודר פנימה.
עקרונית ליברליזם ואלימות היו אמורים להיות הפכים מוחלטים. מעשית... נו טוב, מה נעשה עם ה"מעשית"?!

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה