top of page

כובע טוב ירושלים

19.05.23 | כ"ח באייר תשפ"ג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

יום ירושלים תמיד גורם לי להניח בצד את ענייני האקטואליה למיניהם, ולעסוק בעיר הקשה והרכה, הבזה לכל טרנד ואופנה, שנכנסה לי ללב, ושינתה את חיי, ואולי להפך, החזירה אותם למקומם.
בתחילת שנות ה30 לחיי, לפתע פתאום ובלי כל התרעה מוקדמת, הפכתי להיות מספר סיפורים ירושלמי. זה קרה כמו שדברים קורים. ביקוש והיצע. שאלו אם אני מוכן ללוות כמה קבוצות של מטיילים בסמטאות, ולספר להם בדרך על כמה דמויות וברנשים של פעם, על העברית הירושלמית, על בורות המים, משחקי הילדים והתנור השכונתי ו...עוד דברים שכולם חלפו מן העולם הרבה לפני שבכלל נולדתי. אמרתי להם שאני לא מורה דרך. והם אמרו שהם יודעים. הם לא רוצים טיול מודרך. הם רוצים סיפורים. אמרתי שאני לגמרי לא ירושלמי. הרי אני בכלל מבת-ים, רמת יוסף. וכשעברנו דירה, עברנו לקריית-אונו, שזה הכי לא ירושלים שאפשר לדמיין. מה אתם רוצים ממני?
סיפורים אנחנו רוצים, יא ג'אחש. הם אמרו לי. מה פה לא ברור?! ואני מודה שיש בה, במילה "ג'אחש" אלמנט שמצליח לשכנע אותי באחוזים גבוהים של הצלחה. משהו שם משך אותי, והיה גם שכר דירה לשלם. הייתי זקוק לעבודה הזאת.
היו לי ימים ספורים לאסוף סיפורים, להכין אותם ולבנות לעצמי דמות משכנעת. הפחד להתבזות מול קהל הוא, כידוע, וואחד מחולל עוצמתי, ואכן אימת הפאדיחה דחפה אותי להספקים מרשימים. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי מודעת אבל שנגעה לליבי. האישה נפטרה בשיבה טובה, והיה לה שם שהביא אתו זמנים ומקומות רחוקים. נכנסתי לבית האבלים וכעבור שלוש שעות יצאתי משם עם ערימת סיפורים, ומאותו רגע הבנתי ש"שבעה" היא לא רק מנהג אבל יהודי. היא גם ובעיקר מעבדה לאיסוף סיפורים וזכרונות. התמכרתי. בכל יום הייתי מחפש ומוצא שתיים שלוש "שבעות". ישבתי והקשבתי ונאלצתי לאכול ביצים קשות קצת מעבר למה שמומלץ בעלוני קופות החולים. בתוך ימים מעטים למדתי על ירושלים, על ירושלמים, על השפה שלהם ועל דרכם המופלאה לספר סיפור, יותר ממה שהייתי מצליח ללמוד בכל קורס או סמינר בעולם. אבל הדבר המופלא הוא שפתאום הבנתי את המשפחה שלי, את אבא והדודים שעזבו את ירושלים בצעירותם, ותמיד חשבתי שיש משהו מוזר בניגון הדיבור שלהם. לא הבנתי את הנטייה להכפיל מילים- "חדש חדש!" או "התגרשו התגרשו!!". מוזרה היתה בעיני גם חיבתם לקללה "לאלף עזאזל", וממש הצחיקו אותי צירופי ההגזמה המקוריים בנוסח "חיני-חינם" [אתה רואה את המכנסיים? חיני חינם, אני אומר לך, חיני חינם.] או "גהיני גיהנום" [נכון המסעדה החדשה ליד התחנת דלק? היינו השבוע. גהיני גיהנום. והמחיר שביקשו? שיהיה להם לתרופות, ושילכו לאלף עזאזל]. זאת קלישאת כל הקלישאות, אבל לפעמים צריך לצאת למסע ממושך רק כדי להבין את הבית המובן מאליו שבו גדלת.
חשבתי לי שתרבות של מספרי סיפורים חייבת לפתח לעצמה שפת סתרים עשירה וחידתית. לא נותר לי עוד הרבה זמן עד לסיור הראשון, אבל התחלתי כבר להתמכר למלאכת האיסוף. מפגשים עם זקנות וזקנים חכמים ומצחיקים בטירוף, שמעולם לא החזיקו מעצמם גיבורי תרבות או יוצרים, אבל זה בדיוק מה שהם היו בעיני. הסיפורים הצטברו ושבו את לבי, אבל משהו עדיין היה חסר.
גדלתי כילד של ים. בית הספר היסודי, היה במרחק של כמה דקות מחוף הים של בת ים, וסבא וסבתא, שאצלם ביליתי ימים רבים, התגוררו בצריף, ממש על חופו של "סידנא עלי" בהרצליה. הסכנה היתה ברורה. כששפת הגוף שלך מסגירה את העובדה שגדלת על החולות, קשה, קשה מאוד, לספר בגוף ראשון על ילדותך הירושלמית. אוי לה לאותה בושה. מי יאמין לך שלקחת את סיר החמין אל התנור של "אוהל משה", זללת "חאמלה מלאנה" על הגגות, או שיחקת סטנגה עם צ'רנוחה. יאללה יאללה. הרי לא ראית שלג בעיניים שלך, עד ששירתת במוצב בחרמון!
ובדיוק כשלא ידעתי מה לעשות, עלה לי רעיון פשוט. לחבוש את הכובע השחור ההוא. יכולתי לחרטט שבדיוק באותו רגע עברתי במקרה מול חלון הראווה של חנות הכובעים "פרסטר" ומבטי נח לרגע על בארט נאה מסוג "באסקו". אבל זה לא באמת קרה כך, וחבל סתם לשקר. לכל הדודים הירושלמים שלי היו תמונות ישנות ובהן הראש שלהם מכוסה ב"בארט" שחור, עשוי בד או לבד, עם צ'ופצ'יק קטן למעלה. הכובע ההוא שכשהוא נח לך על הראש אתה לא נראה חכם במיוחד, אופנתי במיוחד, או צעיר במיוחד, אבל איכשהו הוא מצליח לעורר אמון. מה אני מדבר? עם הכובע הזה על הראש, אתה יכול לספר על עצמך מה שאתה רוצה ואיכשהו איש לא יפקפק. ואכן מרגע שהישגתי לעצמי בארט כזה, איש לא חשד בי שאני בת ימי. גרוע מכך, עמדתי מול קבוצות המטיילים וסיפרתי בלי בושה על נעורי בתקופה העותומנית. אני פגשתי באופן אישי את מונטיפיורי. השתתפתי בחציבת בורות המים וקיבלתי את פני העולים הראשונים מתימן. וכולם הנהנו באמון, ושאלו שאלות סקרניות בגוף שני [איך באמת הסתדרתם?]. כולל הקבוצה ההיא של צוות המורים מבית הספר "תחכמוני" בת-ים שבו למדתי.
אבל הכובע הזה עשה עוד משהו. אנשים פשוט התרגשו לראות אותו. הוא הזכיר להם הורים ודודים, אבל בעיקר הזכיר להם יהדות שהם לא ידעו להגדיר אותה בדיוק, אך ידעו בוודאות שאליה הם מתגעגעים ואת חסרונה את כואבים. הכובע הזה, שבקולנוע הישראלי הוא משמש לא פעם כאביזר שמסמן "מתחתי עומד אידיוט", גרם לאנשים לגשת אלי, ולומר לי דברים שבגללם המשכתי ללכת עם הכובע הזה גם אחרי שהסתיים הסיור וכולם התפזרו לבתיהם. באופן אישי, הבארט הבאסקי השחור הזה, הוא הסמל הירושלמי המועדף עלי.
**
מתי שהוא בשנות ה-70 פרצה הטלוויזיה לביתנו. די מהר היא זכתה למקום אסטרטגי במרכז הסלון, וטקסים קטנים התפתחו סביבה. אף פעם לא ישבנו לבד לצפות בה. זה תמיד היה במעגל משפחתי קהילתי ואקטיבי, עם כיבוד על השולחן, והמון הערות וצחוקים.
היה לי דוד אחד שהשאלה מה חיים יבין לובש שם מתחת לשולחן העסיקה אותו עמוקות. ברגע שפניו החד משמעיות של מר טלוויזיה צצו על המסך, הדוד היה ממהר לקבוע שמתחת לז'קט ולעניבה, יושב מר יבין בתחתוניו, מאוורר להנאתו את מה שיש לאוורר, ומקריא חדשות. דודים אחרים טענו בתוקף שלרוג'ר מור [שהיה ג'ימס בונד, וגם סיימון טמפלר] יש שיער ארוך עד למותניים, ורק לצורך הדמות הוא עוטה פאה מסופרת.
את סבתא אסתר זצ"ל הטרידה עד כאב העובדה ששחקני מכבי תל אביב רצים ורצים עם הכדור, ובסוף כשהם כבר מצליחים להכניס, אז מתברר שהרשת קרועה והכדור שוב נופל. "תתנו לי אני אתפור להם, כמו חדש" היא קרעה אותנו מצחוק הסבתא המתוקה הזאת.
מאז חלפו שנים, והעולם הפך את פניו כמה וכמה פעמים, אבל יפה לראות שבכל שנה, באירוויזיון, אנחנו חוזרים למקורות. נוברים כמו טרמיטים בגופייה של האיטלקי, וברצועות התפילין על זרועותיה של הספרדייה. למה זאת לבשה את הסמרטוטים האלה, ולמה ההיא אפילו את זה לא לבשה. יפה לגלות שיש איזו מסורת שאנחנו בכל זאת שומרים עליה.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה