יציע הכנסת

22.10.28 ג' בחשוון תשפג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

כדורגל, כידוע, הוא לא רק משחק פופולרי בעולם כולו, הוא גם המשל של כל הנמשלים שבעולם. אוהדים למשל. אין עוד בעולם אנשים פחות אובייקטיביים מאשר אוהדי כדורגל. או פוליטיקה. אימהות מסוגלות להתייחס לעוללים שלהן ברמה גבוהה יותר של אובייקטיביות קרת-מזג מאשר אוהדים. אוהדי כדורגל שרופים אוהבים את הקבוצה שלהם יותר משהם אוהבים כדורגל. אוהדי מפלגה שרופים, עשויים לאהוב אותה יותר מאשר את הארץ והחברה שהמפלגה הזאת מתיימרת לנהל.
אוהדי "באש ובמים" מתקשים להחזיק עמדה עקרונית כלשהי. כל שריקה נגדם היא עוול בל יכופר. מה פתאום פאול? מקסימום בעיטה קטנה מאחור, בכיינים! מה, אנחנו פה בחוג בלט?! אבל העמדה המחוספסת הזאת מתהפכת על פניה ברגע ששחקן יריב העז לגעת קלות בשחקנים "שלנו". אין דרך אחרת להגדיר אותו מאשר "רוצח סדרתי", "ג'ק המרטש" או לפחות "קצב" ולתהות איך העולם שותק. לכן קשה לדעת ממה באמת מזועזעים הצופים ששורקים בוז לעומר אצילי: ממעשיו הפסולים או מכך שהוא לא משחק בקבוצה שלהם. לא רק השיפוט המוסרי של האוהד לוקה בנאמנות יתר. גם יכולת בסיסית כמו חוש הראייה נפגעת קשות מהנאמנות אין קץ שהם רוחשים למועדון, ולכן כל שחקן בינוני, גמלוני ובועט לשמיים ככל שיהיה- כל עוד הוא לובש את החולצה הנכונה- הוא יהלום גאוני, בן פורת יוסף בניון, ורק אם תינתן לו ההזדמנות הוא עוד יראה לכולם איזה חדל אישים היה מראדונה. ברגע שהוא יעזוב למועדון אחר, הם יתפכחו מיידית ויסכימו ביניהם, שלא רק שהוא בוגד, למעשה הוא אפס חסר כשרון. "עגלה" ותו לא.
כאלה הם אוהדי המועדון. כאלה הם לא פעם אוהדי המפלגה. כשנשמעו צעקות "הוא זכאי", חלק מהציבור הבין בטעות כאילו הכוונה היתה "הוא לא עשה זאת" בעוד שהצועקים התכוונו "הוא זכאי לעשות זאת". אוהדים הם חידה פסיכולוגית. מחוץ לגבולות המגרש הם מתגלים לא-פעם כאנשים בוגרים, חביבים, סבירים ומקצוענים בתחומם. הם עשויים להבחין בקלות בין אמת לשקר ובין רגש לנתון עובדתי, אבל הביטו בפניהם במהלך המשחק ותראו אנשים שבחרו מרצונם להשאיר את רוב היכולות שלהם מחוץ לאצטדיון.
למרות שקוראים להם בשם החביב "אוהדים", חלקם מסוגלים לשנוא מכל הלב. ויש מעט מאוד דברים מגעילים בעולמנו כמו השירים שאוהדים מסוימים שואגים במהלך משחק. גזענות, אכזריות וסתם טעם רע חוגגים שם, ולא פעם נשמעו גם שירים שחגגו אסונות משפחתיים שחווה שחקן יריב. לכן קשה להיות מופתע כאשר שומעים על אלימות בכדורגל. אבל בדיוק כאן נעוץ ההבדל העמוק בין הכדורגל לבין הפוליטיקה שלנו. כי בכל פעם שהאווירה במגרשים נעשית מתוחה ואלימה מדי, יש סיכוי שהשחקנים עצמם יקומו וייצאו נגד האלימות. הם יצטלמו לסרטוני הסברה או יפגשו תלמידים ותלמידות, וישוחחו על הסכנה. בסוף משחק הם יחליפו חולצות עם שחקני היריב, מה שמזכיר מצד אחד שכביסה היא צורך חיוני, ומצד שני שמאחורי היריבות הקשה יש בסך הכל משחק, ואהבה משותפת שלא כל האוהדים מסוגלים להבין או לזכור.
לא רק השחקנים. הציפייה היא שראשי המועדונים והצוות המקצועי יהיו הראשונים לקחת על עצמם את התפקיד של המבוגר האחראי. מעליהם יש גם התאחדות ארצית, ומפעלי הימורים שגם הם לא יכולים לפטור את עצמם מלהקצות תקציבים ותשומת לב במטרה למתן את האנרגיות הרעות שתמיד מפעפעות מסביב לדשא. וכאן באמת ההשוואה מסתיימת. כי בפוליטיקה שלנו הטונים הצורמים ביותר נשמעים בדרגים הגבוהים ביותר. בכל מקום עבודה, ובכל פלוגת מילואים משתפים פעולה ימנים ושמאלנים. בכל מקום מתנגדים לממשלה היוצאת ותומכים בה. אבל חוץ מכמה עקיצות מזדמנות יש בעיקר סחבקיות ישראלית, שהיא סוג של קירבה בלתי אמצעית, ואיזה אמון בסיסי של מי שמסמן בפנסים למכונית האלמונית שלפניו שיש משטרה על הכביש. זאת אולי לא אזרחות לפי הספר, אבל זהו מרכיב חשוב בסולידריות הישראלית, שעקבותיו נעלמו כמעט לגמרי מהמשחק הפוליטי. כאילו מדינה אחרת שוררת שם ומשום מה מתעקשת לדבר עברית. והמנהיגים, ראשי הקבוצות ומנהלת הליגה, עושים ככל יכולתם כדי להחריף את הקונפליקט.
**
אילו יכולנו לגשת למשחק הפוליטי מתוך שמץ של יושר- סתם כדי להבין טוב יותר את המציאות שלפנינו- היינו נאלצים להודות שבניגוד לתמונה שמציירים פוליטיקאים, אין בישראל מאבק בין בני אור לבני חושך וגם לא בין נאמנים לבין בוגדים. אבל התבוננות ישרה היא מוצר מותרות בעולם שבו כולם פוחדים מירי בתוך הנגמ"ש.
אז האמת היא שכאשר רוהמ יאיר לפיד מתחמק מלהעביר בכנסת את מתווה הגבול הימי עם לבנון, הוא עושה מעשה פסול שאין להטוט מילולי שיוכל להכשיר. לפיד מניח שמותר לו. כי בחלוקת התפקידים הכוזבת בין "יהודית" ל"דמוקרטית", הדמוקרטיה, כביכול היא נחלת השמאל. ברצותו ירחיב וברצותו יצמצם. ברור לגמרי שאילו איש ימין היה מרשה לעצמו לדלג כך מעל הכנסת בתירוץ מסוג "אבל אין לנו אופוזיציה אחראית", יאיר לפיד עצמו – וויי וויי וויי- היה חותך אותו לחתיכות. אבל ככה זה בפוליטיקת המחנות.
האמת היא שכאשר גלית דיסטל אטבריאן אומרת על הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש המלל שהם "היעלון, ברק וגנץ של מחר", היא עושה דבר שהוא לא רק פסול ומכוער. הוא גם לא כל כך לאומי. אילו זהבה גלאון היתה אומרת מילים כאלה, בימים סוערים של עשן ודם, אפשר רק לדמיין את תגובתה של דיסטל אטבריאן, אבל לגלית מותר. כי בחלוקת התפקידים הכוזבת, הביטחון, כביכול הוא נחלת הימין. ואם זה נשמע לכם עקום, השמיעה שלכם לא רעה בכלל.
וכך גם לגבי השאלה למי מותר להתנשא על תושבי הפריפריה. בשבוע שעבר ישב מגיש טלוויזיה באולפנו, ופתח את הפה על תושבי הפריפריה, באופן שלא היה מבייש את גרבוז. אלמלא היה מדובר בערוץ 14 ובשמעון ריקלין, התגובות היו רועשות הרבה יותר. ריקלין, מסתבר, מאוכזב מתושבי הפריפריה. "עיירות הפיתוח", כמו שהוא מכנה אותן בחן. הם לא מתנהגים בהתאם לציפיותיו. הם לא מצביעים מספיק לטעמו. התבטאויות מהסוג הזה, גירבזו בעבר לא מעט מערכות בחירות. אבל ריקלין לא גירבז. לריקלין כנראה מותר.
**
באופן אישי מעולם לא הייתי אוהד שרוף של אף קבוצה. אבל לפני שנים, בעקבות כמה חוויות דוחות, החלטתי שקבוצת הכדורגל היחידה שאני אוהד היא נבחרת ישראל. מעולם לא נשבעתי אמונים לשום מפלגה במיוחד. אם כי מחלק מהן אני נרתע יותר ומאחרות פחות. כבר שנים שאני מצביע כדי להכניס למשכן חבר כנסת אחד או חברה אחת שהייתי שמח לראות בפנים. היא יכולה להיות במקום הראשון במפלגה חזקה, והוא יכול להיות במקום לא ריאלי במפלגה לא ריאלית. אבל אני יודע שאותו, באופן אישי, אני רוצה לשלוח למקום שבו ההחלטות החשובות מתקבלות. השתחררתי לחלוטין ממשחק המפלגות והגושים. כמו בכדורגל, בסופו של דבר אני בעד ישראל. נדמה לי שגם אתם. אני שמח להודות שמאז שהתחלתי לנהל בצורה הזאת את שיקולי ההצבעה שלי, עדיין לא התאכזבתי ולו פעם אחת.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
 

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
 

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

 

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

 
 
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com