חינוך טוב: המורה ששינה לנו את החיים

כב' באב תשפ"ב 19.8.22

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בימים האחרונים מתנגנת לכולנו בראש השורה "זה היה בסוף הקיץ...", מה לעשות, מתגעגעים לצביקה... אבל אם נדבר גלויות, כולנו יודעים מה עושים בסוף הקיץ, והזוג האנונימי שבשיר- לא. די ברור שאין להם ילדים. אצלנו בסוף הקיץ אין "הם הביטו בעיניים". אצלנו בסוף הקיץ מטפסים על הקירות. מוצתה רשימת הרעיונות היצירתיים. על הכל כבר שמנו "וי" ונותרו עוד שבועיים למנאייכ. הילדים קלויי שמש, שבעים ורצוצי חוויות. מדי פעם מישהו זורק לחלל האוויר "בואו נארוז משהו ונלך לים" "רוצים גלידה?" "אבטיח?" ואף אחד לא טורח אפילו להגיב. מתוך תסכול, אנחנו מנסים להיזכר לאן דחפנו את רשימות הציוד לשנת הלימודים. אולי פעם אחת לא נמתין לרגע האחרון? אולי ננצח את ההרגל, נכין הכל מראש, ולא נעמוד שעתיים בתור, לצד אנשים שנראים כאילו הם בילו את כל הקיץ בקטטות המוניות בבתי מלון ושדות תעופה- זה לא סימן של כסא כתר על המצח שלך?!- רק כדי לגלות שלא נשאר מחק, שלא לדבר על "ערבית למתחילים".
ואז מתחיל אצלי מין שיטפון רגשי. בליל הריחות שעולה מילקוט בית ספר פתוח, (שאף אחד כבר לא קורא לו ילקוט) זורק אותי לשלל חוויות ומחשבות. יש ביניהם את כל הטוב והרע, המר והמתוק של זכרונות בית הספר. חלק מהם אני מאחל לילדיי, ולעתים אפילו חרד שמא כבר אי אפשר למצוא כמותם. חלק מהם השאיר בי צלקות כאלה, שאני אעשה הכל כדי למנוע אותם מיקיריי.
לאחרונה, למשל אני חושב לא מעט על המורה להיסטוריה.
המורה להיסטוריה היה אחד המורים הכי מבוגרים שלנו. לפעמים חשבנו שזה מה שסידר לו את התפקיד. הוא היה עומד מולנו בחולצת משבצות נצחית, נשען קלות על השולחן, ומקריא בסבלנות מערכי שיעור עתיקים מתוך צרור דפי פוליו צהובים וקמוטי-פינות שקצת רעדו לו באצבעות. הכל נראה לנו היסטוריה רחוקה – החולצה, הדפים, המורה עצמו. הוא לא הסיר את מבטו מהדפים. לא טרח לבדוק אם אנחנו עדיין שם והאם נותר בנו דופק. מעולם לא ניסה להיאבק במונוטוניות. כותרות רדפו תאריכים. תאריכים נצמדו לכותרות. לא היה לנו סיכוי. הכל התערבל לכדי שיר ערש שיכול להביס ממלכות ולהרדים פילים. פיאודלים וויזיגותים ופקידי הברון. וועדות, הסכמים ומהפיכות. הכל התערבל לכדי עיסה לא ברורה שזכתה מאיתנו לכינוי המתבקש "המאגנה חארטה". זה לא שהשתעממנו. פשוט לא הצלחנו להתעורר אפילו עם צלצול ההפסקה.
יום אחד זה קרה. המורה להיסטוריה פשוט הניח את הדפים על השולחן, נשא את עיניו והביט בנו. תדהמה עמדה באוויר. מה יקרה עכשיו? היו לו עיניים טובות, שמנו לב. שתיקה קצרה עמדה באוויר ואז הוא פתח, כמעט התנצל, שבכל הנוגע לנושא השיעור שלנו היום, יש לו חוויה אישית. הוא לגמרי חלק מהסיפור. היום חברים, נלמד על ההעפלה. העלייה הבלתי ליגאלית. הוא סיפר שנפלה בחלקו הזכות להיות חלק מהבחורים והבחורות שעזרו למעפילים, שרידי יהדות אירופה, לעשות את הדרך מהסירות אל החוף. הוא תיאר לילה קשה. עתלית. אישה כבדה. היא פחדה מהגלים, והיא פחדה שיעצרו אותם בחוף. היא לא ידעה לשחות, ולא ידעה עברית. הוא היה צריך להרגיע אותה, וגם קצת לשאת אותה על הידיים כמו כלה או תינוקת. ואנחנו אפילו לא גיחכנו. אף אחד לא העיר הערה מטופשת ולא צעק "סחתין עליך". כולנו ישבנו פעורי פה. הוא סיפר ואנחנו הרגשנו את מי הים. את הדריכות ואת הלילה. את כובד האחריות, ואת הכעס על כך שהצלת חייהם של שרידי שואה הוגדרה כפעולה עבריינית. זה היה שיעור ההיסטוריה הראשון בחיינו. כי בפעם הראשונה, המורה הניח בצד את הדפים ואת התאריכים, הביט בעיניים וסיפר לנו סיפור אישי. אני מקווה שהוא ידע שלפחות לכמה תלמידים בכיתה, הוא שינה את החיים, ואת מה שאנחנו חושבים על חינוך, על סיפור, ועל הקשר ביניהם.
**
מוזר לכתוב על חינוך בימים שבהם הדור שלי נפרד משתי דמויות אדירות שהשפיעו על חייו באופן שבאותם ימים נחשב בלתי-חינוכי. בימים האחרונים, שמעתי דבר דומה מהרבה חברים. כולם הופתעו מעוצמת העצב שחשו עם מותם של צביקה פיק ואוליביה ניוטון ג'ון. האחד שכנע שאפשר להיות גדול מהחיים ובלתי נגיש גם אם אתה מפה וקוראים לך צביקה, השנייה נטעה בנו את התחושה ההפוכה. שגם לכוכבי העל של הוליווד יש מספר טלפון.
היינו תלמידי ישיבה תיכונית וקולנוע היה הפרי האסור. זה היה מוזר בעינינו, כי כולנו באנו מבתים שבהם קולנוע היה בילוי משפחתי לגיטימי, ולפתע התברר לנו שזה לא כל כך פשוט. יציאה לסרט מהישיבה היתה פעולה חשאית ומסוכנת. ברחנו מהפנימייה בקבוצות קטנות של שניים או שלושה. סודי סודות. חמקנו בחשיכה בין הפרדסים והרפתות של כפר הרא"ה לעבר כביש 4, שם ניסינו לעצור טרמפים לחדרה. מבחינתנו- עיר הקולנוע. הסיכון היה גדול. מי שנתפס היה עלול לעוף מהישיבה, ומי שעף אף פעם לא עף למעלה. אם סולקת מהישיבה המיוחסת, מצאת את עצמך במקרה הטוב באיזה תיכון פושטי. במקרה הגרוע – מושבת העונשין שנקראה -התיכון המקצועי. שם תלמד את מקומך החדש כצעיר שסרח. שם תלמד מקצועות כחולות צווארון: מסגרות, דפוס, או מכונאות רכב.
לא היינו אניני קולנוע. בדרך כלל העדפנו סרטי פעולה קשוחים, שליפות צליפות ומרדפים. תכלס, רק בקופות גילינו איזה סרטים מקרינים הערב. אחרת, אין סיכוי שהייתי מוצא את עצמי מול סרט רומנטי ומוזיקלי, ללא גופות או אקדחים. בכל סיטואציה נורמלית הייתי מוותר וחוזר הביתה. אבל אחרי שכבר הצלחנו לחמוק, להסתכן ולהגיע לחדרה, לא היה מצב שלא נראה סרט. אפילו אם קוראים לו "גריז". אף אחד לא הודה בכך, אבל כולנו התאהבנו עד העצם באוליביה ניוטון ג'ון. בדרך לחדרה עדיין לא שמענו את השם הזה. אבל כשעשינו את הדרך חזרה בין הפרדסים, לא היה דבר יפה בעולם שלא התחרז עם אוליביה. אחסוך מכם את החלומות המביכים שבהם הזמנתי את אוליביה לקידוש אצל ההורים, צירפתי אותה לבני עקיבא, והיצצתי בה רוקדת במעגל "מצא חן במדבר" בסנדלים וחולצת תנועה, וכל זה עוד לפני שגילינו שהיא בכלל ממוצא יהודי. היא לא היתה סופיה לורן, ולא ליז טיילור. היא לא היתה התגלמות הפתיינות המצועפת, או גדולה מהחיים, "פאם פטאל" או דיווה. באופן די מוזר היא נראתה נגישה. אפשר היה לומר עליה מילים כמו "חמודה" או "מקסימה". אני שהתביישתי לדבר עם בנות מהשבט, חשבתי שזה לגמרי בר ביצוע, להציע לאוליביה שנלווה אותה הביתה בסוף הפעולה. ומה שהכי נגע בנו: בסרט היא התאהבה בדני המוסכניק וזה נראה סביר. היא אפילו אימצה תספורת "סיגי מהשכונה" רק למענו. ג'ון טראוולטה, שכולנו כינינו בצחוק "רון טרבלסי" נראה לנו כמו בחור שככל הנראה נתפס פעם כשהוא ברח לקולנוע ונזרק מהישיבה לאיזה בית ספר מקצועי ללמוד מכונאות. בסוף הסרט לא היה דבר בעולם שרצינו יותר מלהיתפס, להיזרק למקצועי, מגמת מכונאות, ולרקוד על מכסה מנוע של רכב שיצא מטיפול. כמו עם צביקה פיק ז"ל, גם הידיעה על מותה הציפה אותי בצער בלתי פדגוגי בעליל.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
 

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
 

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

 

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

 
 
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com