top of page

חבר, תצפור לי חופשי

12.01.24 | ב' בשבט תשפד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בימים אלה חוזרים לבתיהם מילואימניקים רבים, וזה נוגע לכולנו. בכל פעם שנראה מכונית לפנינו, ויתחשק לצפור, כדאי שניקח בחשבון שיתכן שהנהג חזר אתמול מעזה. כרגע הוא יוצא לאסוף את הילדים מהחוגים בפעם הראשונה מאז... ואם זה לא הוא עצמו, אז אולי זאת בת זוג של חייל שחזר. או אבא או אימא או אח של מישהו שזה עתה חזר מעזה. אנחנו מוקפים באנשים שמוכנים לתת יותר ממה שהעלינו על דעתנו. וזאת נקודה שיכולה, אם לא נמהר לנפנף אותה, לפתוח את תהליך ההבראה העמוק שמחכה לנו. או לפחות לגרום לו לצפור פחות.
רגע אחרי שהם יורידו את המדים, ישטפו מעליהם את האבק, ויקרעו את הצורה למכונת הכביסה, הם כבר ייראו כמו סתם ישראלים. קשה יהיה לנחש מה עבר עליהם ואיפה. אנחנו באמת נצטרך להניח שכל אדם ברחוב הוא מישהו שהיה מוכן, עקרונית, להקריב את חייו עבור אדם יקר שאנחנו מאוד אוהבים. בשפת התפילה היהודית יש נוסח עתיק ויפה, שלא פונה אל השמיים אלא דווקא פנימה, במילים "הריני מקבל על עצמי...". ומתוך היכרותי רבת השנים עם היכולת המדהימה לשכוח ולהתכחש, אני ממליץ לכולנו לאמץ איזה נוסח אישי. למשל- "הריני מקבל על עצמי להניח שהמעצבן ההוא שכבר דקה שלמה נוסע על 20 קמש ולא סגור על עצמו, חזר אתמול מחאן יונס". הם ייראו לנו כמו כל אף-אחד אחר ברחוב, אבל במשך חודשים הם לא ראו את המשפחה, וגם לא את עצמם. הם הניחו בצד את חייהם – ילדים, אהבה, בית, עבודה, פרטים קטנים של יום חולין- כדי להגן על המדינה הזאת. כלומר עלינו. אנשים שהם לאו דווקא מכירים.
למילואיניקיות ולמילואימניקים האלה מגיע להאמין- בלי פירור של פאתוס, ככה בפשטות- שאנחנו ראויים לכל זה. להקרבה שנדרשה מהם ולזו שלצערנו עוד תידרש.
בשורה התחתונה, לאור מה שכולנו למדנו בחודשים האחרונים, נדמה לי שהיינו אמורים להתהלך בעולם חמושים בשתי תובנות ודאיות: א- אנחנו בני מזל שנולדנו לעם הזה. ב- הסולידריות שלנו היא נכס אסטרטגי, ומי שמנסה לפלג ולסכסך בינינו פוגע בעצם קיומנו. שתי התובנות האלה חייבות להתבטא באיך שאנחנו זה לזה. ולא במקרה פתחתי בדוגמא מעולם הנהיגה. הכביש הוא חלון הראווה של המצב החברתי בישראל, ובקיצור, תש'מעו סיפורון קטן, שיושב עלינו כבר כמה שבועות.
היינו שנינו במכונית המשפחתית, העוכרת ואני. המקום- סמטה קטנה ומעצבנת שיוצאת מהשכונה שלנו אל הרחוב הראשי. אנחנו עוברים בה ארבע פעמים ביום, וזה תמיד מרגיז מחדש. מי הגאון שהחליט שרחוב צר כמו חזקיהו המלך יכול להיות דו סטרי?! ולמה כל מורי הנהיגה בעולם חייבים לעבור דווקא פה?! התנועה זוחלת, וכולם מבינים שזה אמור לעבוד בשיטת הריצ'-רץ'. רכב אחד שממשיך ישר ברחוב, ואחר שמצטרף מהסמטה. וכך הלאה לפי הסדר. אבל הפיתוי לגנוב את התור הוא חטא מתוק, ורבים לא מצליחים לעמוד בו. בדיוק כשהגיע תורנו להשתלב, החליט נהג מונית שלא בא לו לתת. הוא נדחף וצפר וגם עשה תנועות מהחלון. העוכרת אמנם לא היתה באותו יום בשימלה אדומה ושתי צמות, ובכל זאת פתחה חלון ושאלה "למה?!".
התגובה של נהג המונית היתה מדהימה בעינינו. הוא צעק מהחלון שלו "ואת במקומי, היית מוותרת לי?"
ושנינו, שבדרך כלל לא מסכימים על כלום, חשבנו ש"בטח". ולמה הוא מניח שלא. וכמה חבל שהוא לא התעכב קצת. היינו רוצים לפתוח איתו את הדיון, וגם לשאול איך זה שישראלים ששולחים את ילדיהם לצבא, עדיין שואלים את עצמם כמה האדם שממול היה מוכן לוותר עבורם.
**
ביום א' הקרוב ימלאו 100 ימים והמון ישראלים עדיין חטופים בעזה. העובדה הזאת היא בלתי נסבלת. אסור לה להיות נסבלת. יש ישראלים בינינו שהתרגלו, ולמעשה ויתרו. הקיצוניים שביניהם מגלים עוינות מוזרה כלפי משפחות חטופים שתובעות את השבתם הביתה. רוב הציבור תומך במאבק לשחרור החטופים, ולא מתלהב מקריאתה של שרה נתניהו למשפחות להוריד ווליום. ואתם, מה אתם עושים ביום א' הקרוב?
**
המלחמה בדרום רחוקה מלהסתיים, ובגבול הצפון היא לא רחוקה מלהיפתח, ובכל זאת אפשר כבר לומר שאחד הדברים שלעולם לא נשכח מהמערכה הזאת הוא צוואות של חיילים. מדובר בטקסטים מצמררים, ולא פעם גם מעוררי השראה. מילים שאפשר ללכת איתן עשרות שנים קדימה. אבל חוץ מזה אסור לשכוח שמדובר במכתבים שנכתבו על ידי בחורים צעירים בני 19 או 20. לא גיל לכתוב צוואה. הם כתבו אותם, בדרך כלל, כמו שהם כותבים כל דבר, על המקלדת הזעירה של הסמארטפוש. לא עט נובע ולא נייר מכתבים מרשרש. לא חתימה מסולסלת ולא שוליים חרוכים. אחרי שסיימו לכתוב הם גיחכו מן הסתם, ושלחו למשמרת לחברה או חבר, בצירוף הוראות מפחידות, על כך שאת המילים האלה מותר לקרוא, או להעביר להורים, "רק אם קורה לי משהו. סבבה?!". את רוב רובם של המכתבים הללו אנחנו לא נכיר ולא נקרא לעולם, אמן!! אבל כולנו חייבים לקחת בחשבון שמי שכתב צוואה בגיל 19, כבר השתנה, ואיננו עוד הנער שהיה.
אני יודע כי אני עצמי כתבתי אחת כזאת. זה היה בשנת 83 כשהיתה מתיחות איומה מול הסורים בחרמון, ואנחנו, חברי הגרעין לבית רימון היינו אמורים להיות כוח החוד, במקרה שתיפתח מערכה. "אתם מבינים מה המשמעות של המילה "חוד" כן? שאל אותנו המ"מ בחיוך מוזר, ונתן לנו רבע שעה לכתוב צוואה. באותם ימים, בניגוד למה שהילדים שלי חושבים, כבר לא כתבנו על פפירוסים, ולא טבלנו קצה נוצה בדיו שהפקנו בעצמנו. מה פתאום, היינו הרבה יותר מפותחים. כתבנו על דפי שורות של "דפרון" עם עט "סטיק" מעאפן, אבל מבחינה רגשית היינו עמוק בתקופת האבן. ואני זוכר את פרטי העט והנייר, בעיקר מכיוון שאין לי מושג מה כתבתי. ברור לי בכל אופן שאלו היו שטויות והבלים. היינו דור אחר. כשלא ידענו מה לומר, העדפנו להשתטות, ויש להודות שרוב הזמן לא ידענו מה לומר. גדלנו על ההומור של סנדרסון והגשש, ו"תמונות יפואיות" ודודו גבע, והיינו אלופים בלשנות נושא. הציניות היתה גלגל הצלה, והיינו זקוקים לה כי גדלנו בבתים שבהם לא חינכו את הבנים לשוחח. בטיולים, כשהבנות שרו בעיניים עצומות "אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת" אנחנו שרנו שירי נונסנס מטומטמים. גם הצוואה, אני מניח, היתה בהתאם. איזה מזל שבסוף המתיחות מול הסורים הסתיימה בלא כלום. כוח החוד שלנו המשיך לשחק שש בש ו"ויסט" בין הסיורים, והצוואה המטופשת והמבישה שכתבתי אבדה ונשכחה. איזה מזל.
מתחילת המערכה בעזה, קראתי כמה וכמה צוואות של חיילים שכבר לא ישובו. לצד הכאב והצער לא יכולתי שלא להשתאות מהבשלות הרגשית, ומהמילים הבוגרות שהצעירים המופלאים הללו בחרו לכתוב. אני רק רוצה להזכיר שעל הצעירים האלה התנשאנו אנחנו, הענתיקות. קראנו להם דור הטיקטוק. לעגנו למפונקים ששואלים "באיזה מידת עשייה אתה רוצה את הביצה-קשה". וכעת כל מה שאנחנו רוצים זה שהם יחזרו הביתה בשלום, ויקחו את המדינה הזאת בידיים הטובות שלהם.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה