כמו שכבר הזכרתי כאן, אנחנו מציינים במשפחת לוי 100 שנה לעלייתם ארצה של סבא וסבתא. עם השנים סיפור העלייה שלהם נעשה אגדי, רחוק ומעורפל משהו, ואילו המשפחה התרחבה והתענפה יפה, בלי עין הרע. סבתא אסתר [סוליקה] וסבא רבי יעקב עלו ממרוקו אבל בניהם ובנותיהם כבר התחתנו בששון לאורך ולרוחב של הקשת העדתית, ועד מהרה המשפחה למדה להכיר ולחבק גם שמות יקיים כמו אדלר ושמידט, והונגריים כמו דסקל. בדורות הבאים המגמה אף התחזקה, ואיש מבני הדור שלי לא שולט עוד בשפה היהודית-מרוקאית של סבא וסבתא. אבל יש דברים שהצליחו בכל זאת לחצות את מחסום מאה השנה. אלו הם ניגוני שולחן של שבת וחג, ומנהגים חמודים. סיפורים קטנים שהיו לאגדות, ומאכלים מסוימים, שאפשר להתווכח עד השמיים על המתכון המדויק שלהם אבל אין ספק שבלעדיהם זה לא זה. ולמרות שאף אחד מאיתנו לא דובר את השפה, יש מילים בודדות שהצליחו גם הן לשרוד.
לעולם לא אשכח את היום שבו הזדעזעו חברי ללימודים, מרוקאים אסלים, לגלות שיש מילים שאני אומר כמו "קיבוצניק". [תואר שהיה בעיניהם חמור יותר מסתם "אשכנזי"] החורף התקרב. היה צורך לצייד את חדרי הפנימייה לקראת הלילות הקרים. ואני אמרתי לתומי, שבהזדמנות הקרובה אביא מהבית שמיכת פוך.
החברים הגיבו בהלם מוחלט. "פוך"?? מאיפה הבאתי להם את ה"פוך"?! הם היו מרוקאים אמיתיים, מבתים שבהם לשמיכה הרכה והעבה קראו "דרידון" ורק דרידון. ופתאום פוך. בלא חשומה [-היי, את המילה הזאת הכרתי]. ועוד ממני, מישהו שהם חשבו עד לאותו רגע לאחד משלהם. שמיכה עבה של מבוכה עטפה אותי. מה אכפת לי פוך או דרידון, לך תסביר שאצלי הכל התרחש דור אחד מוקדם יותר.
**
כאמור, יש מילים שצלחו כמו כלום את מחסום 100 השנה. כך אצלנו וכך ברוב הבתים בישראל. גם כשאף אחד מסביב כבר לא מדבר את השפה, רובנו נעדיף לומר "מעאפן" מאשר "קלוקל". נודה ש"מענטש" עושה עבודה טובה יותר מ"בנאדם". ונסכים שאין תחליף ל"פוסטמה" הישן והטוב. ואלו הן בסך הכל דוגמאות מאוד מוכרות מהערבית, היידיש, והלדינו. מילים שהצליחו לשרוד הן מקרה מרתק, מכיוון שאריכות הימים המופלגת שלהן חייבת להצביע על מידה חריגה של חיוניות. איזה צורך מיוחד. רלוונטיות נצחית. או איכות נהדרת של צליל וקראנצ'יות. וכל ההקדמה הארוכה הזאת לא באה אלא כדי לקוד קידה למילה המופלאה "פג'ען", והגלגול הישראלי שלה – "פג'ענות".
פ"ג'ען" היא מילה נצחית שהגיעה ארצה עם סבא וסבתא, ועושה רושם שהיא כאן כדי להישאר. כלומר כל עוד הדבר שהיא מתארת הוא עדיין מכת מדינה רשמית.
מיהו הפג'ען. ומה ההבדל בינו לבין סתם חזיר? הפג'ען רוצה לאכול יותר ממה שמגיע לו, ויותר ממה שהוא מסוגל. אילו היה הדבר בידיו, הוא היה מנסה לאכול הכל. יש פג'ענים של מזון, ויש פג'ענים של כסף, של אגו, של מין ושל שליטה. אני לא מנסה לטעון שהחלופה העברית היא חלשה. ממש לא. גרגרן היא מילה חזקה והיא אחלה. ובכל זאת, כשאני נתקל בתופעה הרעה והכל כך מוכרת הזאת, מתגלגלת על הלשון דווקא "פג'ענות". למה באמת? לקח לי קצת זמן להבין, אך הנה נדמה לי שבכל זאת עליתי על משהו.
יש כאן משהו מוזר. בבתים שתרמו לעברית את המילה "פג'ען" לא היה דבר מהולל ומפואר יותר מאשר לאכול הכל בשמחה וב"סאחה" [יעני, לבריאות]. רק תנקה את הצלחת ותבקש עוד ועוד, וכולם יביטו בך באהבה. תיאבון בריא, כמו הומור ושמחת חיים, תמיד נחשבו לתכונה רצויה. לכאורה, פג'ען היה עשוי להיות כינוי חיבה. למעשה, יש מעט מאוד תארים דוחים ובלתי נסבלים כמו פג'ען. כמו שאי אפשר לומר "פרופלור" בלי לסובב את הידיים, כך אי אפשר לומר "פג'ען" בלי להעוות פרצוף. לכאורה, יש כאן סתירה, וכמו תמיד בסתירות לכאורה, גם כאן אפשר ללמוד משהו קטן. כמו העובדה הפשוטה שפג'ענות אינה תכונה שמחה, משמחת או שוקקת חיים. לא אשכח את היום שבו קראתי באיזו אנציקלופדיה [מכלל, מן הסתם] שהנמיה מסוגלת להמית לול שלם של תרנגולות, ולאכול אחת מהן בלבד. הפג'ען הוא דוחה כל כך, מכיוון שיותר ממה שהוא חזיר, הוא נמיה.
יש איזה דיבור בזמן האחרון כאילו יוקר המחייה הוא לא נושא לשיחה כי הוא פשוט לא מעניין. אני לא קונה את זה. כמעט בכל מקום שבו עמדנו בתור לאחת מחוויות הקיץ, עמדו ישראלים טובים, [ועמדו יפה בתור, יש לומר] והתלוננו על אותן חוויות משפילות ומקוממות. לכל אחד היה רגע שבו מישהו ניסה לעקוץ אותו. לנגוס להם בכיס. מכאן, אגב, המילה "נשך". הם לא דיברו כלכלה. הם דיברו חינוך. מה שהציק להם לא היה רק גובה המחירים. [תגידו באמת, אתם שם באתרי הקמפינג: מה נסגר עם דמי שכירות של 50 שח' ליום עבור שימוש במקרר מיני משרדי?] הם, וגם אני כאן ועכשיו, מנסים לדבר על תרבות ודרך ארץ. על המפגש החוזר ונשנה עם הגישה הפראית שאומרת – הרי אתם ואני לא ניפגש עוד לעולם. העסקה בינינו היתה חד פעמית. סטוץ כלכלי. אז למה שלא נעקוץ אתכם, אדיוטים יקרים? וזוהי בדיוק השקפת עולמו של הפג'ען, זוהי משנתה של הנמיה.
חברה שבה יותר מדי גורמים מתייחסים לעסק שלהם, ולחיים עצמם, במונחים של "לדפוק את המכה" היא חברה לא בריאה. התחושה שאנחנו מוקפים בקצת יותר מדי פג'ענים- של כסף, של מין, של אגו- מעוררת את החשד שהחברה עצמה לא מאמינה שהיא כאן כדי להישאר. אחרי הכל בעולם מתוקן, המכונה "תרבותי", הנחת היסוד היא שיש עתיד, הרי כולנו עוד ניפגש, ולכן שווה להשקיע ולהתאזר בסבלנות. הפג'ען לא רואה עתיד, והוא מתייחס לעולם, כמו שטרמיטים מתייחסים למוזיאון. אשמח מאוד אם יום אחד לא יהיה בה עוד צורך, אבל עד אז, אני לא חושב שיש תחליף למילה הנפלאה הזאת.
בשעה ששורות אלה נכתבות, גם אני כמו כולם, מקווה ששנת הלימודים תיפתח במועדה. כולנו גם מקווים שציבור המורות והמורים יביא הביתה שכר גבוה כראוי לו. אבל לצד זה אני מקווה שהמערכת תחזור לעסוק לא רק בהקניית מיומנויות והישגים, אלא גם בחינוך. קצת יותר דרך ארץ. קצת פחות פג'ענות.
**
הייתי פעם חבר קיבוץ והמילה "קפיטליזם" אף פעם לא תהיה נעימה לאוזני. מצד שני אני מאוד בעד שוק חופשי, כל עוד הוא חופשי באמת והוגן באמת. הרב יונתן זקס טען שהיהדות שואפת לכונן משחק כלכלי חופשי שמשתתפיו הם שחקנים "יראי שמיים". כלומר כאלה שמכבדים את הכללים. לאחרונה קיבלנו כמה הוכחות לכך שהשוק החופשי אמנם לא עושה "נו נו נו" ולא מתחסד, אבל הוא יודע להעניש על התנהלויות בלתי נסבלות. תראו את מועדון בית"ר ירושלים. הביטו בהתפרקות של סטטיק ובן אל. לפעמים הגינוי הצלול ביותר מתבטא במילים פשוטות כמו: ההתנהגות שלך רעה לעסקים.