top of page

והספינה שטה

23.01.13 | כ' בטבת תשפג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

"ספינתו של תזאוס" היא משל פשוט והוא פופולארי בין תלמידי פילוסופיה מתחילים. לטובת אותם מעטים שאינם מכירים, זה הולך פחות או יותר כך: תזאוס, או תסאוס, הוא מלך מיתולוגי. אבל מיתולוגי על-מלא. לא כמו אצלנו שהעיתונים מדווחים בכל יום על "המזכירה המיתולוגית", "נהג המונית המיתולוגי" או "דוכן הסביח המיתולגי". המלך תסאוס, למשל, קטל את המינוטאור המפלצתי, והם לא. ובכן, ספינתו של אותו תסאוס היתה כל כך מיתולוגית עד שהוחלט לשמור אותה למזכרת שנים רבות אחריו. כעבור כמה שנים נרקבו כמה קורות עץ של הספינה והיה צורך להחליף אותן. לאחר תקופת מה הוחלפו המשוטים. גם את החרטום החליפו בשלב מסוים. כל החלקים הישנים שהוחלפו עברו למחסן מיוחד שנבנה לצורך כך, עד אשר נחו שם כל חלקיה המקוריים של ספינתו של תסאוס. יום אחד החליטו עובדי המקום לבנות דגם של ספינה מאותם חלקים ישנים ומקולקלים, ובלי להתכוון לכך יצרו את הפרדוקס המפורסם, ששואל מי היא בעצם ספינתו של תזאוס? זאת שבנמל שכולה חלקים חדשים, או הדגם שבמחסן? למעשה, הסיפורון הזה שואל שאלה על זהות ועל הקשר בין מהותם של דברים לבין המרכיבים שלהם.
בימים שבהם לימדתי פילוסופיה בבית ספר יסודי, הסיפור הזה תמיד הצליח לטלטל משהו אצל הילדים והילדות. בעיקר משום שתמיד היה ילד שהספינה ההיא זרקה אותו לסיפור של המשפחה שלו. אחד ההורים התחתן בשנית, לפעמים שניהם עשו זאת, והילדים שאלו את עצמם אם זאת עדיין אותה משפחה. והיו ילדים של שליחים, שהספיקו כבר לחיות בכמה ארצות. הם הרוויחו שפה שנייה ולפעמים גם שלישית, אבל קצת התקשו לשים את האצבע ולומר איפה הארץ שלהם, ובאיזו שפה הם חולמים. בנוסף להם כמעט תמיד היה שם גם איזה ילד אחד חכם מדי שזרק לחלל הכיתה את הפצצה האמיתית. הוא קרא באיזה ספר שבתוך כמה שנים כל החלקיקים בגוף מתחלפים. מולקולה אחרי מולקולה. מה שהעלה את השאלה מי אנחנו באמת. בנקודה הזאת, היתה יורדת דממה על הכיתה. המחשבה שאנחנו עצמנו מין ספינות תזאוס קטנות עשתה את שלה. היו ילדים שזה שעשע אותם. אחרים נתקפו חרדה אמיתית.
**
נזכרתי בפרדוקס הלא מזיק הזה, כי מחנה גדול בישראל חושש שהממשלה הנוכחית לוקחת אותנו למקום שהוא "לא אותה המדינה". קורה אחר קורה, תורן וחרטום, מוחלפים בחדשים, ובניגוד לסיפור המיתולוגי, לא מדובר בהעתקים. זה דגם אחר בכלל, הם אומרים. דגם, שחלק מאיתנו רואים בו ספינת תענוגות שהם משתוקקים כבר להפליג בה. ואחרים, לא מעטים ולא רעים, רואים בה את הטיטאניק, שעל סיפונה העולץ נטבע כולנו חס וחלילה.
קל מאוד, קל מדי, להגיב בביטול לקולות הפסימיים שנעים על כל הסקאלה שבין הדאגה להיסטריה. קל מדי להגחיך אותם. הרי מאז 77, ישראל שומעת ומשמיעה קולות געוואלד די דומים. בכל פעם שהימין ניצח בחירות היה מי שהואיל להודיע שזהו זה. הלכה המדינה, וגם הדמוקרטיה ז"ל מתה ולא תשוב עוד. בעלי זיכרון מופלג עשויים גם לזכור את תיאוריית אחרית הימים של חיים רמון. רמון, פוליטיקאי מושחז ושועל אולפנים מיומן, פרש מצגות ואיורים וטען בדבקות, שבתוך 100 ימים מאז נצחונו של אריק שרון, מדינת ישראל תמצא את עצמה מבודדת, מצורעת, ריקה משגרירויות זרות וככל הנראה גם שרויה במלחמה. אריק שרון, אמר רמון, הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. מה שלא הפריע לו, זמן לא רב לאחר מכן, לחבור אליו להקמת מפלגת "קדימה" ולהגדיר אותה כתקווה הגדולה של ישראל.
במבט לאחור מתברר שבישראל "אחרית הימים" זה לא בדיוק אחרית הימים, וגם התקווה הגדולה, היא פלופ לא קטן. כך שבאמת קשה לבוא בטענות למי שמגחך בביטול.
בסדרה שנעשתה לא מזמן על משפחת דיין [-המיתולוגית. כמובן המיתולוגית] עלתה עוד נקודה. יהונתן גפן יושב שם מול המצלמה וקוטל את כל קדמוני המשפחה עד האחרון שבהם. נפילי נהלל מוצגים כקריקטורות מעוותות. הכל רקוב וקטן מאוד, ותמיד היה. גפן לא סובל איש מדור המייסדים. בראש שלי התחילו להתנגן המילים "אבל הכי, הכי הרבה, אני שונא אותי..." אבל אז מגיעה השיחה על עליית הליכוד לשלטון, ופתאום, אל מול תופעת הליכוד, זה אותו גפן עצמו שלא יודע את נפשו מרוב תדהמה. אולי גם געגוע. הרגע שבו גפן תוהה בתמימות באיזו חוצפה העם הזה החליף את דור המייסדים, הוא דיסונאנס טלוויזיוני מרהיב ועם זאת קשה לצפייה.
ובכל זאת. תמיד כדאי להתאפק עם הגיחוך. נכון, כרגע אין בשני הצדדים אפילו רמז לגדלות נפש, או לנכונות להקשיב, אבל הניסיון מלמד שתמיד מוטב למנצחים להתאזר בנדיבות, ולמודאגים- בסבלנות. אני לא מדבר על "מסרים מרגיעים" בשקל ושבעים, מהסוג שחברי קואליציה ייצוגיים מפריחים מדי פעם בראיונות בתקשורת. אלו שהאזנתי להם עד היום, ניסו למשוך כתף ולטעון ששום דבר באמת לא עומד להשתנות. אומר בקצרה שזה לא היה משכנע, לא מרגיע וגם לא כל כך בוגר. אם השלטון רוצה להוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיגים עליו לגלות יכולת להקשיב. גם לדאגות המאופקות, ואפילו ליללות החרדה האפוקליפטיות. הן לא מופרכות.
**
פסקת ההתגברות למשל. הטיעון הטוב ביותר של חסידי המהלך הוא שעדיף לתת את זכות המילה האחרונה בידיהם של נבחרים ונבחרות, כלומר בידיו של הציבור. על כל שאלה שתוהה [מתוך דאגה כנה, או התפרקות היסטרית-] מי יעצור את הממשלה במקרה שהיא תקבל החלטות דרקוניות, הם עונים, ובצדק: ומי יעצור את בית המשפט במקרה של החלטות דרקוניות מצדו?! ולמה שנחשוב שדווקא נבחרי הציבור מועדים יותר לדרקוניות? למה שלא ניתן להם קצת קרדיט?
זה באמת טיעון חזק. אסור לזלזל בו. אבל זה בדיוק הטיעון שמחזיר את הכדור למגרש של הקואליציה הנבחרת. בואו חברים. שכנעו את המודאגים שהם חרדים לשווא [סליחה על הביטוי]. תנו סימן שאתם באמת לא עומדים לפגוע במרכיב הליברלי, שהוא קודש הקודשים של ציבור גדול במדינה הזאת. נגיד בנוגע לחינוך.
בין בלוני ההרגעה וניסיונות האלחוש שפוזרו בתקופה האחרונה, היה ניסיון עקבי לטעון שסתם עושים עניין מכל הפרשה של פיצול הסמכויות במשרד החינוך. בסך הכל מדובר על אחוז קטן, ממש פצפון, משעות הלימוד של תלמיד ממוצע בישראל, ומה כבר יכול אבי מעוז להזיק?!
אני לא מכיר את אבי מעוז, אבל אני מגדל חמישה ילדים, לצד בת זוג שהיא אשת חינוך, ועם השנים למדנו כולנו להעריך עמוקות את המפגשים הבודדים האלה שבית הספר מאפשר לתלמידים. אכן מדובר באחוז פצפון מתוך מערכת השעות השנתית, אבל בשעות הבודדות האלה הם פוגשים אנשים אמיתיים עם סיפורי חיים שפותחים בפניהם עולמות ששום מערך שיעור לא יוכל להשיג. בעולם שמכבד ריבוי דעות הם יפגשו מדענית, וחוזר בתשובה. אמא לילד אוטיסט ואלוף פראלימפי. אסיר משוחרר שהפך למטפל, מנהלת מעון לנוער להט"ב, ואיש הייטק שעבר לנגרות. אני יודע שיש בארץ הורים שיעשו הכל כדי שילדיהם לא יפגשו את האנשים האלה. עבורי ועבור הורים רבים, המפגשים הללו, חד פעמיים ככל שיהיו, הם אוצר חינוכי. היום יכול כל בית ספר בישראל לבחור מתוך רשימה של כ2000 מפגשים ופעילויות. המגוון הזה קדוש לליבו של הציבור הליברלי בישראל. האם מישהו יכול להבטיח שהוא ישמר? בואו תרגיעו אותנו!

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה