לפני מספר שנים, אחד הילדים שלי נבחר לעמוד בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו, ולקרוא בקול נרגש כמה מילים על חלל צה"ל – מושיקו דווינו – עלם חמודות מבני השכונה שלנו. אחרי שראיתי כמה הילד משקיע בחזרות, הייתי חייב להגיע לטקס. עמדתי שם מאחור, עם משקפי שמש שניסו להסתיר כל מיני דברים שנכנסו לי לעין. לצדי עמדה המנהלת, וגם לעין שלה הם נכנסו כנראה. בסוף הטקס פניתי אליה, לא יודע למה, ושאלתי אם יש לה מושג כמה מתלמידות ותלמידי בית הספר באים ממשפחות שכולות. והיא ענתה מייד: אף אחד.
אף אחד?! בכל בית הספר?
היא הנהנה.
את קולטת? אמרתי לה. הרי אצלנו בכל כיתה היו משהו כמו שני יתומים. וכך, פתאום, התברר לי מהו הזיכרון האישי, הבלתי נמחה ביותר שיש לי ממלחמת יום הכיפורים. ובכן, מסדרון בית הספר. בכל פעם שהמנהל או הסגן, יצאו מחדר המנהל, והלכו לאורך מסדרון בית הספר, ואני זוכר זאת באופן הכי מוחשי שאפשר לדמיין, כולנו, תלמידות ותלמידים מא' ועד ח', היינו נתקפים בהלה איומה. האם ייתכן שהוא שוב הולך להודיע לאחד הילדים, שהאבא שלו לא ישוב לעולם? ומי יהיה זה הפעם? הרי תמיד זה התחיל ביציאה מהחדר ההוא, והצעידה המדודה, המהורהרת והארורה לאורך המסדרון. המסדרון ההוא שהיה מקושט לכל אורכו בקישוטים חינוכיים, משפטי חכמה לצד תצוגות מעולם הטבע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", דבורים וחמניות, שבאף אחד מהם לא עמד הכוח לנחם ילד קטן שכרגע הודיעו לו.
**

יש אנשים שמלחמת יום הכיפורים שלהם פרצה ברמת הגולן. יש שמבחינתם המלחמה פרצה במוצב החרמון. אחרים יספרו לכם שהמערכה נפתחה בדרום, לאורך קו המעוזים על הגבול המצרי. מבחינתי, מלחמת יום הכיפורים התחילה בבית הכנסת "מרום ישראל" בבת ים. אותו יום כיפור היה הראשון בחיי שבו החלטתי לצום, למרות שעוד היו לי איזה שלוש שנים עד לבר מצווה. כמו הרבה דברים שקרו באותה תקופה גם הצום הזה היה בעיקר משחק קטן של אגו גברי. כלומר, ילדותי. עניין פנימי לחלוטין.
אמא, שלא אהבה את ההחלטה שלי לצום, הכינה לי סנדביץ', שעד היום אינני יודע מה היה בתוכו, ועטפה אותו במה שקראו אז "נייר פרגמנט". לא נעצתי בו את שיני, אבל אם להיות ישר, בין הסנדביץ' לבין מחזור התפילה, אין לי ספק במה המבט שלי היה ממוקד. זה קרה בדיוק כשמשבר רעב תקף אותי. פתאום נכנסו לבית הכנסת שני אנשים בלי טלית. הם ניגשו לחזן והוא השתתק מייד. אני זוכר איך הם עמדו מולנו כאילו תיכף הם מתחילים לתת דרשה על משמעות היום הקדוש. אבל לא. הם פשוט הקריאו צמדי מילים, שמאוחר יותר הבנתי שהם סיסמאות גיוס. בכל פעם שהם חזרו על סיסמה, משהו חרק. ספסל זז מעט. בחורים קמו ודשדשו החוצה, בלי להיפרד לשלום מאיש. היה משהו בתנועה שלהם כאילו הם מרגישים צורך להתנצל שהם עוזבים בשלב הזה. אני זוכר גם צלילים שבקעו מעזרת הנשים, צלילים שהתקשיתי לפענח, ושליוו את הבחורים האלה, שלא ידעתי למה ולאן הם הולכים, החוצה. אל המלחמה.
**
מוזר, אבל אני זוכר את העלבון על פניו של אבא. רשימת הסיסמאות המלאה נקראה ושוב נקראה, ואת אבא לא גייסו. משהו השתבש כאן ללא ספק, וזה היה רשום על פניו בכל שפה שרק תבחרו. איך זה יכול להיות? הצנחן הגאה, שנלחם במיתלה ובמבצעי התגמול; שבשירות הסדיר היה חוזר בחופשות הביתה למאה שערים עם הכומתה והכנפיים ומתקבל בהערצה [כן, היו גם ימים כאלה] על ידי החברים מהישיבה; הלוחם שפירק בקור רוח ותחת אש אלפי מוקשים במלחמת ההתשה, ולחם בששת הימים. והנה הוא יושב בבית הכנסת בצהרי הצום, ממתין לסיסמא שלו, וכלום. שום דבר. זמן מה לפני המלחמה, הודיעו לו וליתר קשישי הצנחנים שעברו את גיל 35 שהם עוברים להנדסה הימית. כבר אז הוא היה בטוח שזאת מתיחה. צנחנים לא מזדקנים לעולם, צנחנים לא עוברים להנדסה, ואף אחד לא יחתים אותם על נעליים שחורות!! ישבתי לידו על הספסל שעליו כתוב "משפחת לוי", והתבוננתי בו מביט כלא מאמין בבחורים הצעירים ששמעו את הסיסמא, ומייד קמו והסירו מעליהם את הטלית. מישהו שכח לגייס אותו. אני לא חושב שהבנתי אז מה אני רואה בפניו. לא בטוח שהיום אני מבין.
רק בלילה, כשאני והאחים שלי כבר שכבנו לישון, הגיע הרכב שאסף אותו לכיוון תעלת סואץ. הצדק נעשה. רק כעבור חצי שנה פגשנו אותו שוב. הפעם הוא היה הרבה יותר גאה בתפקידו החדש. אחרי הכל הוא השתתף בבניית הגשר על תעלת סואץ. ואני חושב שלקח לכולנו זמן ללמוד, שעם כל הכבוד לפעולות נועזות עם סכין בין השיניים, את השינויים האמיתיים מחוללים אלה שבונים את הגשר.
**
הייתי ילד בזמן מלחמת יום הכיפורים. חבריי ואני לא היינו בשדות הקרב, לא ראינו את העשן והאש ולא שמעתי את קולות הנפץ והירי, אבל כמו כל בני דורי, יש לי זיכרונות ילדות ברורים מהמלחמה הזאת ששינתה אותנו ככל הנראה, לתמיד.
עד המלחמה ההיא, יום העצמאות היה יום של מרפסות. לקראת החג, היינו מקשטים את המרפסת, קצת כמו בסוכות, וחלק גדול ממנו היינו מבלים על המרפסת בציפייה לראות משהו ממטס חיל האוויר. נדמה לי שהיו גם תחרויות סביב שאלת המרפסת הכי מקושטת בבלוק. חוץ מדגלים, היינו ממלאים את המעקה בתמונות של אלופי המטכ"ל. באותם ימים ילדים זבי חוטם כמוני ידעו לדקלם בעל פה את רשימת אלופי צהל, כאילו מדובר בהרכב של קבוצת כדורגל אהובה. לחלק מהאלופים היה גם מין כינוי אישי שנארז בתוך סוגריים, והוסיף להם הילה מסתורית. משה דיין, מיותר לציין, לא היה זקוק בכלל לכינוי. היתה לו רטייה.
כשהסתיימה מלחמת היום הכיפורים, עוד לפני וועדת אגרנט, נעלם המנהג הזה, ונעלמה הערצת המפקדים. זה לא שניהלנו דיון שכונתי בעניין והתקבלו החלטות. ממש לא. אבל איכשהו זה היה ברור. בימי העצמאות הבאים לא נתלה עוד תמונות של מפקדים בכירים על מעקה המרפסת. המשכנו להעריך אותם, כמה מהם גררו גם הערצה, אבל היה ברור שבמלחמה הזאת הדרגים הגבוהים היו אחראיים למחדלים, ואילו מי שהביאו את הניצחון אחרי מהלומת ההפתעה, היו המילואימניקים. אזרחים פשוטים ומתולתלים ששמעו את הסיסמא ובאו. ולכל אלה לא היה לנו מקום במרפסת הקטנה.